משנה סוכה א יא
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת סוכה · פרק א · משנה יא | >>
העושה סוכתו כמין צריף, או שסמכה לכותל -- רבי אליעזר פוסל, מפני שאין לה גג, וחכמים מכשירין.
מחצלת קנים גדולה -- עשאה לשכיבה, מקבלת טומאה ואין מסככין בה. לסכוך, מסככין בה ואינה מקבלת טומאה.
רבי אליעזר אומר, אחת קטנה ואחת גדולה, עשאה לשכיבה -- מקבלת טומאה ואין מסככין בה, לסכוך -- מסככין בה ואינה מה מקבלת טומאה.
הָעוֹשֶׂה סֻכָּתוֹ כְּמִין צְרִיף, אוֹ שֶׁסְּמָכָהּ לַכֹּתֶל, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהּ גַּג, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין.
מַחְצֶלֶת קָנִים גְּדוֹלָה, עֲשָׂאָהּ לִשְׁכִיבָה, מְקַבֶּלֶת טֻּמְאָה וְאֵין מְסַכְּכִין בָּהּ.
לְסִכּוּךְ, מְסַכְּכִין בָּהּ וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַחַת קְטַנָּה וְאַחַת גְּדוֹלָה, עֲשָׂאָהּ לִשְׁכִיבָה, מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה וְאֵין מְסַכְּכִין בָּהּ.
לְסִכּוּךְ, מְסַכְּכִין בָּהּ וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה.
העושה סוכתו - כמין צריף,
- או שסמכה - לכותל,
- רבי אליעזר - פוסל,
- מפני - שאין לה גג.
- וחכמים - מכשירים.
- רבי אליעזר - פוסל,
- או שסמכה - לכותל,
- מחצלת הקנים - מחצלת גדולה,
- עשאה לשכיבה -
- מקבלת טומאה - ואין מסככין בה.
- ולסיכוך -
- מסככין בה - ואינה מקבלת טומאה.
- עשאה לשכיבה -
- רבי אליעזר אומר:
- אחת גדולה, ואחת קטנה -
- עשאה לשכיבה -
- מקבלת טומאה - ואין מסככין בה.
- ולסיכוך -
- מסככין בה - ואינה מקבלת טומאה.
- עשאה לשכיבה -
- אחת גדולה, ואחת קטנה -
כמין צריף - הוא כמו זו הצורה:
ונקרא בערבי "מכנס". והלכה כרבי אליעזר שפסל.
ואם יש לה גג טפח כזו הצורה:
[או] אם הכותל גבוה טפח כזה:
הרי היא כשרה.
ומחלוקת רבי אליעזר וחכמים במחצלת, כי תנא קמא סבר סתם מחצלת קטנה לשכיבה וסתם מחצלת גדולה לסיכוך, ולפיכך אומר עשאה לשכיבה מקבלת טומאה, עניין זה כי סתמא לעולם לסיכוך עד שיתבאר שהיא לשכיבה. ואמרו לסיכוך מסככין בה - הוא במחצלת קטנה שסתמה לעולם לשכיבה עד שיתבאר שהיא לסיכוך.
ורבי אליעזר אומר, סתם גדולה נמי לשכיבה עד שיתבאר שהיא לסיכוך.
ואין הלכה כרבי אליעזר:
כמין צריף - שאין לה גג, וראשי הדפנות נוגעות זו בזו מלמעלה [כזה], ומתרחבים והולכים מלמטה:
או שסמכה - שהטה ראשי הקנים על הכותל והולכים בשפוע למטה לארץ:
מפני שאין לה גג - אינו ניכר מהו גג ומהו כותל. דאהל משופע לאו שמיה אהל אלא א"כ יש לו גג טפח מג. והלכה כר"א מד:
מחצלת של קנים וכו' - במחצלת קטנה כו"ע לא פליגי דסתמא לשכיבה ואין מסככין בה. כי פליגי בגדולה, תנא קמא סבר סתם גדולה לסיכוך עבידא וסתם קטנה לשכיבה. וה"ק מחצלת גדולה סתמא לסיכוך, ואם פירש שעשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה. ולסיכוך מסככים בה, הכי קאמר, ומחצלת קטנה סתמא לשכיבה, ואם פירש שיהא לסיכוך מסככין בה:
רבי אליעזר אומר אחת גדולה ואחת קטנה - סתמן לשכיבה. ועשאה לשכיבה דקאמר, כלומר עשויות הן מתחלתן סתמא לשכיבה, הלכך אף הגדולה מקבלת טומאה ואין מסככין בה. ואם פירש שהיא לסיכוך מסככין בה. ואין הלכה כר"א:
מפני שאין לה גג. וכתב הר"ב אלא א"כ יש לה גג טפח דהיינו שהגביה מן הקרקע טפח. דכיון שיש שעור אהל בזקיפה הוי אהל. אי נמי ההיא דסמכה לכותל שהרחיק ראש הסמוך לכותל טפח מהכותל. ולתוספות אותה טפח שהגביה צריך שיהא עשוי בבנין ולרש"י אפילו אויר כגון שהעמידו על יתדות ומטעם לבוד. וכן בטפח דהרחקה נמי. לתוספות צריך שימלאנה בסכך שאין אויר חשוב גג. ולרש"י אין צריך מטעם לבוד. וכתב הר"ן ומיהו דוקא כגון שיש לה ששה עשר טפחים שהם שבעה עשר בהדי האי טפח כי היכי דלהוו שבעה מינייהו לסכך. ועשרה למחיצה. ושעשה השעור הצריך לסכך מדפנות אלו מדבר שמסככים בו. שהרי שיעור זה מדפנות אלו עולה הוא לסכך עד כאן לשונו. ובשם הרב ר' אליהו מזרחי כתב הבית יוסף דאלו שבעה טפחים דסכך יותר משבעה הם כתוספת האלכסון על הצלע לא שבעה טפחים בלבד כדברי הר"ן. עד כאן. ואיני יודע למה ביאר זה בשבעה טפחים דסכך. דנראה דהנהו עשרה דמחיצות נמי צריכים שיהיו יותר מעשרה כתוספת האלכסון על הצלע. ומה שכתב הר"ב והלכה כרבי אליעזר משום דמסקי בגמרא דמתניתין יחידאה היא דרבי נתן שנאה כך ואיפכא הויא דר"א מכשיר. וחכמים פוסלים. וקיימא לן כחכמים:
מחצלת של קנים כו'. פירש הר"ב בקטנה כולי עלמא לא פליגי דסתמא לשכיבה. ופירש הר"ן כדי שכיבה:
ואינה מקבלת טומאה. כיון דלסיכוך עבידא אינה מקבלת טומאה אפילו ישכב בה הזב. כן פי' הר"ן ונימוקו עמו דכל שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו אינו מקבל טומאת משכב. כמפורש במשנה ג' פרק כ' דכלים. ואין נראה פי' התוספות שכתבו הטעם משום דכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן, כדתנן במשנה ג' פרק ב' דשבת ע"כ. דהכא לא בעינן דווקא טומאת אהלים אלא כל קבלת טומאה מפסלה לסכך. ועוד דהא פשטא דמתניתין משמע ודאי דבטומאת משכב איירינן:
(מג) (על הברטנורא) דהיינו שהגביה מן הקרקע טפח כיון שיש שיעור אוהל בזקיפה הוי אוהל. א"נ ההיא דסמכה לכותל שהרחיק ראש הסמוך לכותל טפח מהכותל. ועתוי"ט:
(מד) (על הברטנורא) משום דמסיק בגמרא דמתניתין יחידאה היא דרבי נתן שנאה כך ואיפכא הויא דרבי אליעזר מכשיר וחכמים פוסלים וק"ל כחכמים:
(מה) (על המשנה) ואינה כו'. דכיון דלסכך עבידא אינה מקבלת טומאה אפילו ישכב בה הזב דכל שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו מקבל טומאת משכב. תוי"ט:
העושה סוכתו כמין צריף: תוס' שבת ר"פ חבית ובגמ' בפרקין דף ז' וביד שם פ"ד סי' ז' ופי' רש"י ז"ל צריף כך של ציידין שאורבין בה את העופות ועשוי ככורת שמשפעת והולכת שגגו וקירותיו אחד. וכתבו תוס' ז"ל בכה"ג מיירי דלאחר שמשך השפוע בגובה עשרה איכא עדיין במשך סוכה רוחב ז' דבענין אחר לא מכשרי רבנן דהא בעינן גובה עשרה במשך שבעה ואפשר דכשיש שם משך שבעה בגובה עשרה שאף תחת השפוע שאין גבוה עשרה כשרה כיו"ן שי"ש ב"ה זיי"ן ברוח"ב (הגהה מלות אלו הרשומות ליתנהו בקצת דפוסים גם בהרא"ש ליתנהו). מידי דהוה אפסל שיוצא מן הסוכה לרבה ורב יוסף דלעיל דמכשרי בקנים היוצאים מלפני הסוכה עכ"ל ז"ל ומסיים בה הרא"ש ז"ל וז"ל מידי דהוה אפסל היוצא מן הסוכה וכיוצא בזה שנינו בפ' שביעי דאהלות כל שפועי אהלים כאהלים אהל שהוא שופע ויורד וכלה עד באצבע טומאה באהל כלים שתחת שפוע טמאים טומאה תחת השפוע כלים שתחת האהל טמאים טומאה באהל היינו מקום שיש בו לרבע טפח ע"ט אלמא חזינן כשיש בשפוע לרבע בו טפח על טפח חשיב כולו אהל ואפי' במקום שאין בו טפח על טפח ע"כ. גמ' תנא מודה ר' אליעזר שאם הגביה מן הקרקע טפח או שהפליגה מן הכותל טפח שהיא כשרה מאי טעמייהו דרבנן שפועי אהלים כאוהלים דמו ופי' רש"י ז"ל שאם הגביה מן הקרקע טפח אתרויהו קאי אמרי' לבוד בזקיפה ויש שם טפח זקוף וניכר הצריף שהוא גג וכיון שיש בו שיעור אהל בזקיפה הוו אהל או אם הרחיקה וכו' אסמכה על הכותל קאי אם הרחיק ראש הסמוך לכותל מכותל טפח והיתה סמוכה על יתדות אמרי' לבוד ממנה ולכותל ובשוה ולא בשפוע והוא הגג. שפועי אהלים כאהלים אע"פ שלא הגביה ולא הרחיקה כשרה ע"כ:
בפי' ר"ע ז"ל אא"כ יש לה גג טפח היינו כמו שפירשתי שהגביה מן הקרקע טפח או שהרחיק מן הכותל טפח וכתבו בתוס' דהיינו כגון שעשה בטן זקוף טפח והישיב עליו ראשו של שפוע למטה וכן הרחיק מן הכותל טפח שעשה בסמוך לכותל סכך רחב טפח וסמך עליו ראש השפוע העליון ומתוך לשון הקונטרס משמע דאותו טפח שהגביה והרחיק אפי' הוא אויר כשרה דנחשב כסתום מטעם לבוד וקצת משמע כן בירוש' ע"כ בקיצור. ובטור א"ח סימן תרל"א. ותמהתי שמצאתי שהגי' ה"ר יהוסף ז"ל מחצלת קנים ומחצלת גדולה עשאה וכו':
מחצלת קנים גדולה: מחצלת קנים קשה היא ואינה נוחה למשכב עשאה למשכב הואיל ויחדה לכך עשאה כלי ומקבלת טומאה ואין מסככין בה לסכוך אינה מקבלת טומאה דלאו כלי היא. ובגמ' רמי סתמא אסתמא בין במילתיה דת"ק בין במילתיה דר' אליעזר ואסקה רב פפא דבקטנה כולי עלמא ל"פ דסתמא לשכיבה פי' הר"ן ז"ל קטנה כדי שכיבה וכיון דסתמא לשכיבה היא ראויה לקבל טומאה היא לכשישכב בה הזב וכיון שכן מעתה אינה ראויה לסכוך שכל הראוי לקבל טומאה אין מסככין בו כי פליגי בגדולה ת"ק סבר סתם גדולה לסכוך ואינה ראויה לקבל טומאה אפי' ישכב בה הזב (הגהה פי' משום דאומרים לו עמוד ונעשה את מלאכתנו שצריכין אנו לסכך בה) דמיוחדת לשכיבה בעינן ות"ק ה"ק מחצלת קנים גדולה עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה הא סתמא לסכוך וסיפא דקתני לסכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה בקטנה מיירי ומש"ה קתני דדוקא כשעשאה בפי' לסכוך מסככין בה הא סתמא לשכיבה ואין מסככין בה ור' אליעזר אמר דאחת גדולה ואחת קטנה סתם עשייתה לשכיבה עד שיעשנה בפירוש לסכוך והלכתא כת"ק דסתם גדולה לסכוך עכ"ל הר"ן ז"ל. וביד פ"ה דהלכות סוכה סי' ב' ו'. וכתב שם ואם יש לה קיר אפי' גדולה אין מסככין בה שהרי היא ככלי קבול ואפי' ניטל הקיר שלה אין מסככין בה מפני שהיא כשברי כלים והוא מן הברייתא דבגמ' ומן הרב אלפס ז"ל. וגם הביאה למתני' בפכ"ה דהלכות כלים סי' י"ג ובטור א"ח סי תרכ"ט ומצאתי בהגהת הר"מ איסרלן ז"ל שם בשלחן ערוך סי' תרכ"ט גבי קטנה סתמא עומדת לשכיבה אא"כ עשאה לסכוך כתב הוא ז"ל דהיינו שרוב בני אותה העיר עושין אותה לסכוך. וגבי אם היא גדולה סתמא עומדת לסכוך אא"כ עשאה לשכיבה כתב דהיינו שמנהג המקום לשכב עליה ע"כ. והיא דעת הרא"ש ז"ל. וכתבו תוס' ז"ל לסכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה דכל היוצא מן העץ אינו מיטמא טומאת אהלים אלא פשתן דילפי' ממשכן פ' במה מדליקין ע"כ. ותימא הוא מה שכתבו הטעם משום טומאת אהלים דהכא לא בעינן דוקא טומאת אהלים דהא כל דבר שמקבל טומאה מאיזה טומאה שתהיה פסול לסכך בו וכן הקשה עליהם בספר תוספת יום טוב וכתב עוד דהא פשטא דמתני' משמע ודאי דבטומאת משכב איירינן ע"כ:
ר' אליעזר אומר אחת גדולה ואחת קטנה: נראה (דכן) גרסי' תוס' ז"ל וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל וזה לשונם בפסחים פ' כיצד צולין (פסחים דף פ"ה) והיכא דאיכא פלוגתא או קאי אקרא דרך להזכיר פשוט קודם כההיא דר"פ בתרא דר"ה א"ל אחד יבנה ואחד כל מקום וכו' כלומר כמו שפשוט לך שתוקעין ביבנה כך כל מקום שיש בו ב"ד וכן בבבא קמא פ' הפרה אחד החופר בור שיח ומערה דקאי אקרא דכתיב בור וכן בסוטה פ' משוח מלחמה אחד הבונה ואחד הלוקח וכו' וכן בפ"ק דסוכה גבי אחת גדולה ואחת קטנה ע"כ וגם בפ' שני דכתובות דף כ' איתה למילתייהו דתוס' ז"ל וגם בפירקי' דף כ' האריכו עוד ודחו קצת מן הראיות שהביא רש"י ז"ל דבמתני' גרסי' אחת קטנה ואחת גדולה ודבגמרא גרסי' בפרכא דפרי' אחת גדול' ואחת קטנ' מיבעי ליה וגם בר"פ דם חטאת שאריכו ע"ש גם ר"פ ר' ישמעאל דמנחות ומלתא דר' אליעזר איתה נמי בברייתא בפרקא דף ט"ז:
יכין
נו) העושה סוכתו כמין צריף [היטטע] בלי דפנות, והסכך משפע לכל צד עד לארץ.
נז) או שסמכה לכותל שהסכך משפע והולך מאמצע גובה כותל בית, עד לארץ.
נח) מפני שאין לה גג דשפוע אהל לא הוה אהל. והכי קיי"ל. וקמ"ל צריף לרבותא דרבנן אף שאין שם כותל כלל אפ"ה מכשרי, וקמ"ל סמכה לכותל דאף שיש שם כותל אפ"ה פסל ר"א. מיהו אם היה בשפולי הסכך דופן גובה טפח, או שהיה בראש השפוע גג שוה טפח בכל המשך אורך הסוכה כשר (תרל"א ס"י).
נט) מחצלת קנים [ראהרמאטטע] גדולה.
ס) גדולה עשאה לשכיבה ר"ל אם עשאה בפירוש שתהיה לשכיבה.
סא) מקבלת טומאה ואין מסככין בה אבל סתמא לסיכך קיימי.
סב) ואינה מקבלת טומאה סיפא מיירי בקטנה דסתמא לשכיבה, להכי דוקא בעשאה בפירוש לסיכך, אינה מק"ט ומסככין בה.
סג) עשאה לשכיבה ר"ל אפילו גדולה מסתמא עשאה לשכיבה, ולהכי מקבלת וכו'.
סד) לסיכוך ר"ל אבל אם פירש שתהיה לסיכוך.
סה) מסככין בה ואינה מקבלת טומאה דכל שעשאה לסיכך, אפילו ישב עליה הזב אינה מק"ט, דאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו, שהרי אינו מיוחד לישיבה ואי"ל הרי מקבל טומאה כשהאהילה על מת, ליתא דכל היוצא מהעץ אינו מקבל טומאת אהלים (כפ"ב דשבת מ"ג). וקיי"ל כת"ק. מיהו בהיה לה שפה, אפילו נטלה השפה אז אפילו מחצלת גדולה, פסולה [תרכ"ט] מדהו"ל עכ"פ שברי כלים.
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת