סבא אליהו/חלק ג/פרק יז
גדולה מצוה בשעתה ובזמנה, ומצוה הבאה לידכם אל תחמיצנה שלא יהיו המצות בזויות, ועיין כלי יקר (שופטים, ו) דף פ' ע"ג בפ' אל נא תמוש מזה עד בואי אליך. כמה זריזות צריך בעשיית המצוה עי"ש. ואני מחזיק פירושו מלשון הפסוק עצמו עד בואי, וגדעון בא עפ"י מ"ד בגמ' ד(יבמות מח, ב), מפני מה גרים מעונים וכו', מפני ששהו עצמן ליכנס תחת כנפי השכינה, מאי קראה ישלם ה' וגו'. אשר באת לחסות (רות ב, יב) עכ"ל. ופירש"י אשר באת. מיהרת עכ"ל. ומובן בזה לענ"ד מ"ש יתרו למשה, אני חותנך יתרו בא אליך (שמות יח, ו). שר"ל בא אליך במהירות, כמו אשר באת לחסות (רות ב, יב). כלומר שאיני מאותם הגרים ששהו עצמן וכו'. ועל דרך זה אני מפרש פ' וַעֲמָשָׂא בֶן אִישׁ וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַל בַּת נָחָשׁ ב(שמואל ב יז, כה). דהיל"ל איש אביגל, ומאי אשר בא דמשמע בלא נישואין, וכן פי' רד"ק בדרך אפשרות, וקשה הדבר להולמו שבא ישי שמזכירו נחש לשבח, שמתו בעטיו של נחש (שבת נה, ב), נבעלה לו קודם נישואין, ושדיבר הכתוב בגנות זה הצדיק שבא עליה באיסור, אלא נ"ל דהואיל ויתרא גר היה, שנתגיר תכף ומיד ששמע ישי יושב ודורש, פנו אלי והושעו כל אפסי ארץ כי אני אל ואין עוד (ישעיה מה, כב) כדאיתא במדרש רות, הובא מכלי יקר שם, לזה אמר 'ישראלי' שנעשה ישראלי, אשר בא שמיהר ובא להתגייר וליקח אביגל ולא איחר, ע"ד הפ' שפירשתי (שמות יח, ו) אני חותנך יתרו בא אליך. ועל מכוון זה ג"כ מ"ד ב(זבחים קטז, א), וישמע יתרו (שמות יח, א). מה שמועה שמע ובא. והיינו נמי לענ"ד מ"ד ב(זהר חלק ב כא, א), אר"י האי אבנא דמקבלא פרזלא, כד חמי ליה מדלגא עלויה, כך משה והר סיני כשנראו זה עם זה דלג עליו, הה"ד ויבא אל הר האלקי' חורבה (שמות ג, א). דמהיכא תיתי שדלג עליו, אלא ודאי מלשון 'ויבא'. ובזה המתקתי ביותר מתק שפתיו של האר"י ז"ל בפירושו שפירש על פסוק וירא ה' כי סר לראות (שמות ג, ד). דמשה היה סבור שהגאולה תהי' בר"ס שנה כמנין י' הויות, שהגאולה תהיה בשם הוי"ה, וכמו זר נחשב לו שימהר בשנת רד"ו, ולכן שאל ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם (שמות ג, יג). כלומר ישראל יאמרו לי שאינו זמן הפדות, מה שמו, עדיין לא נתקן שם הוי"ה של י' ספירות, ועדיין חסר ן', ועל כן ס"ת ל"י מ"ה שמ"ו, מ"ה שם הוי"ה, והשיב לו הקב"ה לא כמו שעלה על דעתך, אלא זמן הגאולה עכשיו בשם אהי"ה, די' פעמים אהי"ה עולין רד"ו, ובשם זה נגאלין, והגאולה אחרונה שתהיה שלימה, זהו תמצית פירושו ע"ע. נמצא שכל עצמה של שאלת משה 'מה שמו' היתה על קדימת הזמן ומהירות הגאולה, דותסברא שישראל לא ידעו מה שמו השגור בפי האבות, והשתא אתי מדודקדק לישנא דקרא, ויאמר משה אל האלקי' הנה אנכי בא אל בני ישראל וגו' ואמרתי להם וגו' ואמרו לי מה שמו וגו' (שמות ג, יג). כלומר 'הנה אנכי בא' לשון מהירות, וממהר בשורת הגאולה קודם זמנה, ממהירות זה יהיה להם מקום שאלה לומר מה שמו וגו', שלא תנוח דעתם באמירתי. ועד"ז עצמו נ"ל שיובן מ"ד בילקוט פ' בא, קול דודי הנה זה בא (שיר השירים ב, ח). זה משה, בשעה שאמר משה לישראל החדש הזה אתם נגאלים, אמרו משה רבינו לא כך אמר הקב"ה לאברהם אבינו כי גר וגו' ת' שנה (בראשית טו, יג). ואנו אין לנו בידינו אלא ר"י, א"ל הואיל וחפץ בגאולתכם אינו מביט בחושבנכם אלא מדלג על ההרים, על הקיצין וכו' ע"כ. דקול דודי בא היינו שמיהר והקדים הבשורה, ומכח זה באו לידי שאלה, והוצרך משה להשיב להם מדלג על ההרים, על החשבונות וכו'. ומכוון למ"ש לעיל על לשון הזוהר, שדלג משה על ההר, מפ' (שמות ג, א) ויבוא אל הר האלקי' וגו'. והבן. ולע"ד שיובן הענין במ"ש רד"ק בישעי' בפ' לכו נא ונוכחה (ישעיה א, יח). ובשרשים שרש 'יהב', שנאמר הזירוז בלשון הליכה, כמו לכו ונמכרנו וגו' (בראשית לז, כז). לכה נשקה את אבינו (בראשית יט, לב). לפי שההליכה זירוז והישיבה עצלות ע"כ. וכן פירשו הרמב"ן בפ' שמות בפ' וילך איש מבית לוי (שמות ב, א). והוסיף שנאמר על מזדרז לעשות דבר חדש עי"ש. ודברי הזהר בפ' בלק (זהר חלק ג קצח, א) אתיין כוותיה ז"ל, ועתה לכה ארה לי (במדבר כב, ו). 'לך' מבעי ליה, מאי לכה, אמר נזרז גרמין לההוא דרחיף בגדפוהי עלייהו, לההוא דשמיה כה וכו' ע"כ. משמע דתרתי קאמר, חדא דלשון הליכה כדרכו על הזירוז, ועוד נזרז גרמין וכו', ועוד שנית מדשני קרא וכתב לכה ולא לך, לרמוז לההוא דשמיה כה. ונראה שזש"ה ויחר אף אלקי' כי הולך הוא (במדבר כב, כב). שאעפ"י שיצא ברשות, חרה אפו על הזריזות שנזדרז, דמוכח שנתאוה לילך כמ"ש רש"י שם. והיינו הך בלשון ביאה, דגם לשון בגד, בא גד (בראשית ל, יא). אפשר על שבא פתאום במהירות, שלא ניכר הריון בזלפה כמ"ש רש"י שם. ונמצא שהזריזות מורה החשק והוא דבר נוסף על המצוה, שגם הוא מצוה וכפלים לתושיה.
גדולה מצוה בשעתה ובזמנה, ומצוה הבאה לידכם אל תחמיצנה שלא יהיו המצות בזויות, ואקרא בראש הומיות אוי להם לבריות מעלבונם וצערם שמצערים לנושים בהם, או לאותם שהבטיחו לעשות להם איזו טובה באמור להם לכו ושוב ואינם יודעים צערם ודוחקם של אלו, מה מאבדים באיחור שעה א', כי לרגעים יבחנו, ונמצאת טובה מעין הרעה, הא למה זה דומה לעבד המבקש פרס מרבו, ואומר המתינו עד שיתמקמק ויצטער ואח"כ תנו לו, דלאו שבחו של צבור הוא כדאמרי' ב(תענית כה, ב). ויותר טוב היה ההעדר ממציאות רע כזה, ולאיש אשר כזה אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו, שקלא טיבותיך ושדיא אחיזרי כי אליה וקוץ בה וטובו כחדק, והביטו וראו מ"ד בפ"ק ד(ברכות ד, ב), גדול שנאמר במיכאל יותר ממה שנאמר בגבריאל, דמיכאל באחת וגבריאל בשתים. ופירש"י בטיסה אחת לא הרגיע בנתים ע"כ. והמכוון לע"ד שמיכאל שהוא חסד מים, אינו מרגיע בינתים, שמיד בלי איחור עושה שליחותו לטובה, כי לעשות טובה אין לשהות כרגע, וכמ"ש אל (נא) תאחרו אותי וה' הצליח דרכי (בראשית כד, נו). לא כן במדת פורענות שמאחרין, ואקדומי פורענותא לא מקדמינן, וזה שגבריאל אש, מדת הדין, בשתים טיסות, שנותן ריוח וזמן ואינו מזומן, ובחידושי שם הארכתי על מאמר זה יותר מזה יע"ש. ושוב מצאתי כיוצא בדבר אמרו קצת מפרשים, שרש ישי בפ' ישלם ה' (רות ב, יב). וכלי פז ישעיה ו' ונשמת חיים מ"ב פרק ך'. ואמרו החכמים המניעה לשואל טובה מההבטחה בתוחלת ממֻשכה. אל בני ח"ו לעשות כדבר הרע הזה, ולא תטרדו עלמא במילי. חשבו דרכיכם טרם שתאמרו לעשות עד שיצא מפיכם. ולהוציא דבר לבבכם אל ימהר. בא עידנא תזבינו, ובא השמש וטהר. ויהי אך יצא יצא, אותו תשמרו לעשות בתכיפה. לא נצרכה אלא להעדפה. והזהרו מלשנות דבריכם ומלומר לא אחרי כן, ויהי כ"ן ה' עמכם, והניחו לכם למשמרת. כי מדתו טובה אינה חוזרת.
וכן בכל דבר מצוה אל תאחרו לעשות, יתעבד אדרזדא ואספמא, כמ"ש חז"ל לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שבשביל לילה א' שקדמה בכירה לצעירה וכו'. ובשלהי מס' (סוכה נו, ב) איכא מ"ד שקנסו למשמרת בלגה בשביל ששהו לבוא. ושנינו בפ"א ד(ברכות ב, א), בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה, ובערב שתים לפניה ושתים לאחריה. ואמרו ב(ירושלמי ברכות ט, א), משום שבע ביום הללתיך (תהלים קיט, קסד). וקשיא לן מפני מה תקנו ארבע בערב ושלש בבקר ולא איפכא, (עיין בתיקונים תיקון י"ב, ובפי' חמדת צבי שם). וכתב הלבוש הטעם לפי שקדם הערב לבוקר, דכתי' ויהי ערב ויהי בקר. משום הכי מקדימין הרוב לערב, והוא טעם נכון משום שמקדימין לדבר מצוה, והגם שר"ת הביאו הרוקח סי' שי"ט יהיב טעמא משום מצות ציצית שיש בשחר ולא בערב, טעם הלבוש יותר מרווח ומחוור טפי, דאנן בברכות של קריאת שמע איירינן, והברכה אינה למצות ציצית כ"א לק"ש, ועיין בחידושי על מס' ברכות פ"ק ד(ברכות ח, ב) ד"ה סבר. ברב ביבי בר אביי דסבר לאשלומינהו לפרשייתא דכוליה שתא במעלי יומא דכיפורי, דמשם הכרחתי דבאם רואה איזה עיכוב שאינו יכול לומר סדרו בשעתו, שיש להקדים ולא לאחר וע"ע בח"א.
איברא דאכתי לכאורה קשה ממ"ד במס' (מגילה כא, ב), גבי אין פוחתין מעשרה פסוקים בבית הכנסת, אמר רבא ראשון שקרא ארבעה משובח, דתנן בשלש קופות וכו' שמצוה בראשון. שני שקרא ארבעה משובח, דתנן אל מול פני המנורה וגו'. ואר"י מכאן שהאמצעי משובח. ואחרון שקרא ארבעה משובח, דמעלין בקדש ע"כ. הרי שגם שני וגם שלישי שקרא ארבעה משובח. אמנם התירוץ פשוט בעצמו, דהתם בקריאת ס"ת הקריאה היא בבת אחת, ואין הפסק זמן בנתיים, ואסוקי מילתא היא, והיינו נמי דתקנו למפטיר ז' ברכות כנגד שבעה שקראו בתורה, שלש לפני ההפטרה (היינו שתים מהם על קה"ת וא' שלפני ההפטרה), וד' לאחריה כמ"ש הטור א"ח סי' רפ"ד, ולא תקנו ד' ברכות לפניה וג' לאחריה, דבזמן א' לא קפדינן, אבל בברכות ק"ש שיש הפסק זמן, הקדימו רבנן ד' ברכות לערב, דאקדומי פרענו"תא בישראל מקדמינן, ומצוה הבאה לידינו אל נחמיצנה עד הבקר. הילכך מקדמינן לכ"ע. והתם נמי בקריאת ס"ת אמרי' (מגילה כא, ב) רב פפא איקלע לבי כנישתא דבי גובר וקרא ראשון ארבעה, וקלסיה רב פפא. ובשחר מברכין שתים לפניה ואחת לאחריה. וכבר פירשו הקדמונים עת לעשות לה' הפרו תורתיך. שהאומר יש עת לעשות ואינו עושה מיד רק אומר לעשות אח"כ זה גורם שהפרו תורתיך, כדתנן אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה. וכן ארז"ל עד דסנדלך ברגלך דרוך. (עיין כלי פז ישעי' סי' מ"א דף קנ"ד ע"ד). (עבודה זרה נח, ב) וריש לקיש כשטעה בין בצר לבצרה בפ' כ"י דף נ"ח, א"ל רבי יוחנן אדמקטורך עלך זיל הדר. ופירש"י בעוד שבגדיך עליך ולא תשהא אפי' לנוח מטורח הדרך ע"כ. וקלסו התוס' פירושו. וכן מצינו בכתובות פ' אעפ"י דף ס' ע"ב, רהט בתריה תלתא פרסי ואמרי לה פרסא בחלא ולא אדרכיה. כהא דר"י והיינו הך דאשמועינן תלמודא. ובעוונותינו בני אדם גבי המצות עוברים בבל תאחר ובעבירות קונים לעצמם במהירות פתח החרטה, כמ"ש רגלים ממהרות לרוץ לרעה (משלי ו, יח). וזה דרכם של אינון חרשין דלא מעכבין אפי' רגעא חדא, כדאי' בזהר תשא דף קצ"ב, אמרו שעתא קיימא לון וכו' ומיד ויתפרקו וגו'. מאי ויתפרקו, כמד"א מפרק הרים ומשבר סלעים, דחבילו ותברו אדנייהו עי"ש. והיינו דכתי' והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים וגו'. מדה כנגד מדה. ונקוטו כלל זה בידכם במילי דעלמא ולחשוב מחשבות קודם שתבואו לידי מעשה, כדכתי' עצו ודברו. כלומר הבו לכם עצה, ושקלו וחקרו היטב הדבר בדעתכם ואח"כ תדברו, כמ"ש הכלי יקר שם. דעו מה תעשו ומיד תעשו מה שתדעו, ואז יד חרוצים תמשול, וזש"ה לב אדם יחשב דרכו. דרכו דווקא, וה' יכין צעדו. וכתיב מחשבות חרוץ אך למותר וכל אץ אך למחסור, אבל במילי דשמיא המהירות עדיף, כמ"ש בשופטים י"א באשתו של מנוח, ותמהר האשה ותרץ. ואמרי' במ"ר פ' נשא, מלמד שכל מעשה הצדיקי' במהירות ע"כ. וז"ש דוד חשבתי דרכי וגו'. כלומר הדרכים שלי, דהיינו דברים הנוגעי' לגוף חשבתי, לא כן במילי דשמיא ואשיבה רגלי אל עדותיך חשתי ולא התמהמתי וגו'. והלא (לאמונה היו) ישראל היו עמא פחיזא, שהקדימו נעשה לנשמע, כדאמר ההוא מינא לרבא בפ' ר"ע (שבת פח, א). ופירש"י פחיזא נמהר. לפי שהקדימו נעשה לנשמע. וא"ל רבא אנן דסגינן בשלימותא כתיב תומת ישרים תנחם, כדרך העושים מאהבה, סמכנו עליו שלא יטעננו בדבר שלא נוכל לעמוד בה ע"כ. ואל כוונה זו לבי יענני, שאמר אדונינו דוד, אהבתי כי ישמע ה' וגו' האמנתי כי אדבר וגו'. כי אמרי' בפ' ע"פ (פסחים קיח, ב) דאהבתי אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, אימתי אני אהובה לפניך וכו'. פירש"י אהבתי כמו אהבתני, כלומר אהבת אותי עכ"ל. וזה נ"ל לפי שעל הרוב האוהב נאהב כמים הפנים לפנים, מה דבלבך על חברך לבא דחברך עלך. והנה כי כן אחרי אמרה כנסת ישראל שהיא אהובה לפניו מפני שאוהבת אותו, הדא אמרה אני עשיתי כדרך הנאהבים העושים מאהבה כנ"ל, האמנתי כי אדבר התהלכתי עמו בתום לב, ובעת שדברתי האמנתי מיד ועניתי מאד, שעניתי נעשה ונשמע והפרזתי על המדה הענייתי ולא חששתי למלעיגים שיאמרו ליולכן במ"ש אהבתי יש במשמע אהבתני וע"ד זה נ"ל בזבחים פי"ד דף קי"ח, עין שלא רצתה ליהנות מדבר שאינו שלו תזכה ותאכל בין השנואין, במקום שיאמר השונאין שהשבטים הין השונאים, וכן בשמואל קרי העורים והפסחים שנואי נפש דוד כמו שונאי, כי האוהב אהוב והשונא שנאוי, והיינו הקרי כתיב שיש שם. והנה כי כן אחרי אמרה כנסת ישראל שהיא אהובה לפניו מפני שאוהבת אותו, ואימתי אני אהובה וכו', והדא אמרה אני עשיתי כדרך הנאהבים העושים מאהבה כנ"ל ברש"י, האמנתי כי אדבר, התהלכתי עמו בתום לב, ובעת שדברתי האמנתי מיד ועניתי מאד, שעניתי נעשה ונשמע, והפרזתי על המדה בענייתי ולא חששתי למלעיגים שיאמרו לי עמא פחיזא, ברישא איבעי לכו למשמע וכו', יען וביען אני אמרתי בחפזי, כשהייתי עמא פחיזא, כי אדם באדם רע לו המהירות לומר נעשה קודם נשמע, ודוקא כל האדם כוזב ולא איש אל ויכזב, ועל כן הקדמתי וסמכתי עליו שלא יטענני בדבר שלא אוכל לסבול, ואף שנאמר שדוד אמר מזמור זה לעצמו, יעלה על נכון פי' זה שדוד כלפי שמיא בפחזותיה קיימא להאמין קודם שישמע ולענות מאד במדה גדושה, כי היה אומר בפחזותיה שכך יפה לו שדוקא האדם כוזב, וכל דבר הבא בחיפזון במשמנינו רזון, אבל במילי דשמיא אל נא תאחרו ואל תאמרו עוד למועד חזון וחזון, נחום איש גם זו במס' תענית שאיחר החזון, היה לשמה כרגע כנודע. אמנם גם במילי דמצוה זמן זמנם זמניהם קא דרשינן, יום יום מעין ברכותיו, ובקרבנות כ"מ שנאמר במועד במועדו דוחה את השבת ואת הטומאה. וכמ"ש גדולה מצוה בשעתה. בשעתה דוקא ולא קודם לכן, שאין מברכין זמן שאינו זמנו לאקדומי, ולבנו אל ימהר להוציא דבר לפני האלקי' כי אם בשעתו ובזמנו, ברוך ה' יום יום, כל יום מעין ברכותיו, וכן אמר שלמה לכל זמן ועת לכל חפץ. וכתיב את הכל עשה יפה בעתו. וגאולת מצרים לא נתקיימה כדאמרי רבנן, על דבר אשר קדמה, אעפ"י שאלקי' חשבה לטובה מהטעמים הידועים. ובסוף מדרש חזית איתא ז"ל, בד' דברים נמשלו גאותן של ישראל, בקציר בבציר בבשמים וביולדה, בקציר הדא חקלא כד היא מחצדא בלא עונתה אפי' תבנא לית הוא טב, בעונתה הוא טב, הה"ד שלחו מגל כי בשל קציר. נמשלה בבציר הדין כרמא כד מקטיף בלא עונתיה אפילו בסמיה לית הוא טב, בענתיה הוא טב, כך כתיב כרם חמד ענו לה. אתעביד כרמא חמר זמר לה. נמשלה בבשמים, מה בשמים הללו כשהם נלקטין כשהם לחים רכים אין ריחן נודף, כשהם נלקטין והם יבשים ריחן נודף, נמשלה כיולדה, הדא אתתא כד ילדה בלא ענתה לא חיי ולדא, כד ילדה בענתה חיי, כך כתיב לכן יתנם עד עת כיולדה וכו' ע"כ. ובזהר האזינו דף רצ"ד ע"א ז"ל, כל מלה כד הוי בבהילו לא הוה בחכמתא שלימתא ע"כ. וכתב הרמב"ן בפ' בהעלותך על פ' ויאמר ה' וגו'. פתאים הם הנמהרים ביותר שאין להם עיון בדבר ולא עצה כלל, כמו עצת נפתלים נמהרה עכ"ל. וכ"כ רד"ק בשרשים שרש פתה ז"ל, הפתי עושה דבריו במהירות ע"כ. ואזן מילין תבחן, וכמו שאמרו מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה. כן אמרו אשרו חמוץ. אשרי הדיין שמחמיץ את דינו שלא ידין מיד. ופי' רד"ק בשרש חמץ, אמרו אשריו ותנן הוו מתונים בדין.