סבא אליהו/חלק ג/פרק טז
ועל מרכז זה אני מזהיר אתכם, שלא תכנסו בחיוב שום נדר או נדבה למשך זמן חדשים או שנים, ואתם ידעתם את נתיבתי ודרכי שנזהרתי אפי' בנדרים של עליית ס"ת לומר בפי ובשפתי בלי נדר. ונדרשתי זה שנים לישיבת חברון ע"י מע' הרבנים השלוחים נר"ו, נדבה לשנה ולעשר שנים רצופות, ואעפ"י שכתבתי בפנקס בכתב מפורש בלי שום נדר ומנהג, אעפ"כ חשבתי למשפט לתת לכסף מוצא ולפרוע במעות מזומנים כל העשר שנים מוקדמות, וקבלתי מהם שובר ולא רציתי על שכמי נדר של אריכות זמן משום צד. ודין הוא בי"ד סי' ר"ג, ומי לנו גדול מרשב"י שלא חש להטיל שלום בין איש לאשתו, ואמר ימותו כל בני האלמנה ואל יזוז שמעון ממקומו, ועוד דלא לתרגלי למידר, הכי איתא בפ"ט דנדרים, וכתב רש"י ימות הבעל ותהא היא אלמנה, ואח"כ ימותו בניה ואל יזוז שמעון ממקומו לטעום תבשילה, ולהכי לא רצה לטעום, כי היכי דלא ליתרגלי למידר שלא יהיו קלים בנדרים עכ"ל. משמע מדבריו כפי מה שאני סובר דועוד דקאמר לתמודא, לאו דוקא, ואינו תוספת טעם, אלא עיקר הטעם. או אפשר דס"ל דועוד מוסב אל ולא יזוז שמעון ממקומו, וכזה וכזה יעשה עוד כדי שלא יהי' רגיל לנדור, או כלך לדרך זה לא בלבד שלא יזוז כי גם הביא עליו קללה. ונמצא עיקר הטעם כדי שלא יהא פרוץ בנדרים. והרב הבונה בנדרים פ' נערה המאורסה כתב ה' טעמים היותר מפורסמים שיש למנוע מהנדרים, א' שעד שלא ידור הוא נדיבות לב, ואחרי שנדר הוא פרעון חוב. ב' שהמאחר לקיימו עובר. ג' שאולי לא יוכל לקיימו. ד' שמכניס עצמו בדוחק לשאול עליו התרה, והיתר נדרים פורחים באויר וכו'. ה' שתכף בודקין אחריו כמו שלוקח בהקפה שחוקרים אם הוא בטוח, כמ"ש אחר נדרים לבקר. ולפעמים הוא כמי שעובר על מכס ובודקין על דבר המכס ומוציאין לו מעות פסולות ותולין אותו וה"ש כי דרוש ידרשנו ה' אלקיך מעמך והיה בך חטא וכו' עי"ש.
ואם יש את נפשכם לעשות צדקה או נדבה, תתנו מיד כהדא מלתא דאמרי אינשי, וכ"כ סיניקט הנותן מיד נותן שני פעמים. ואפשר דמהאי טעמא נמי כשאמרו ישראל נעשה ונשמע באו ס' רבוא של מה"ש וקשרו לכל א' מישראל ב' כתרים, כמו שהארכתי בזה בדרושים שלי. ובפ' במ' אמרינן בפתילות ושמנים של שבת ושל מקדש, דבעינן שתהא שלהבת עולה מאליה ולא שתהא עולה ע"י דבר אחר. וכתב הבונה שהרמז בזה כי נר אלקי' נשמת אדם, תהא עולה מאליה ברצון טוב ולא ע"י דבר אחר בקושי ובהכרח. וכתוב בס' הליקוטים כ"י הנ"ל דף קצ"ט, יותר טוב שלא ידור אלא יאמר הרי הפרוטה תכף ותנתן קודם הנדר. ובדף רל"ג ע"ב פירשו פסוק אם נבלת בהתנשא. על הנודר ואינו משלם. ופירשו ואם זמותי יד לפה, שקודם תהי' היד לתת מהפה לנדור. ובמדרש ס' וישלח פ' מ"א. א"ר יודן אם זמות יד לפה. מה ידך סמוכה לפיך, כך יהא נדרך סמוכה לפיך עכ"ל. ואל תלכו בדרכי המשוגעים שראיתי שמרבים להביא מתנות חנם לזה ולזה ואינם פורעים חובותיהם ומבטלים כיס חצריהם מפריזים בנדבה וממעטים במה שהוא חובה דלא סגי דלא עבדי, ועל זה ודאי אמר דוד נדבות פי רצה נא ה' ומשפטיך למדני. כלומר רצה מה שהוא בנדבה, אך אמנה למדני לעשות העיקר שהוא מצד המשפט שלא אגרע מעבודתי הראויה לי מן הדין. וגם בנדבות פי' שאפצה פה לה', ותרצה נפשי בכפי תמיד, כלומר שמה שברצוני אני נודר נפשי, מלשון אם יש את נפשכם, בכפי תמיד היד סמוכה לפי, שאני פורע מיד ולא אחר, כי תורתך לא שכחתי כנ"ל. ודומה בקצת לשערוריה נהיתה בעולם, לגוזל ועושה צדקה, והקב"ה שונא גזל בעולה, ובוצע ברך נאץ ה', הנמצא כזה סכל ושוטה רשע נואף אשה ונוהג מדת חסידות ואזהרה גדולה, באותן מצעות שמציעין לו באיסור וכרים וכסתות שלא יהיו כיסויין של פשתן משום חומרא דשעטנז, וגם זה נמצא והיה כפי מה שסיפר העולם ולאו חדתא הויא, שכן שנינו במשנה ה' פ"ג דנדרים, נודרים להרגין ולחרמין ולמוכסין שהיא תרומה אע"פ שאינון תרומה, והרגין הם ליסטים שהורגים האדם, ואעפ"כ אינם אוכלים דבר האסור, וזה דרכם כסל למו לעושים דבר הרשות ומניחים מה שהוא חובה, וכתוב בס' החסידים סי' תנ"ד, מי שחייב לאחרים לא ירבה בצדקות עד שיפרע עכ"ל. ולא עוד אלא שגורם רעה לעצמו, כמ"ש בזוהר ויקהל דף קצ"ח. הלא פרוס לרעב לחמך. לחם לא כתיב אלא לחמך, ההוא דילך מממונך, ולא דגזילו ולא דעושק ולא דגניבה, דאי הכי לאו זכותא הוא, ווי ליה דאתי לאדכרא חובוי ע"כ. ועל העושים כן קורא אני עליהם מ"ש דוד בסי' ס"ט, תנה עון על עונם ואל יבאו בצדקתך. היינו בצדקתך בעשיית הצדקה שצוית שאינה מועלת, אדרבא מחייבת דאתייא לאדכרא חובייהו, וקרא כתיב קחו מאתכם תרומה לה', שמלבד מה שדרשו מאתכם ולא מערב רב, יש במשמע ג"כ מאתכם ולא מממון אחרים, כמו לכם משלכם, אדם כי קריב מכם ולא מן הגזל, אדם כאדם הראשון. ונאים הדברים שכתב בעל חובת הלבבות בשער היחוד פ"ה סוף דף כ"ו ז"ל, אמר אחד מן החסידים מי שאין לו תוספת אין לו חובה, ואין התוספות מתקבלת עד שתפרע החובה ע"כ. ולהורות על זה נראה שכתוב טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט. שטוב התוספת למי שעושה מה שהוא חובה ומשפט מן הדין, ומה שהוא עיקר לא יעשהו טפל והטפל עיקר, עיין בכתובות פ' אע"פ אדתנן אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף, ומאן דלא עביד הכי הוא כמי שהולך ועושה פסיעות למפרע, שהוא עושה מנהג חסידות קודם שהוא צדיק והוא חסיד שוטה, או כחסידי או"ה דלא שייך בהו לומר צדיקים כמו שכתוב בחידושי. ויפה פי' הראב"ע פ' שמעו מוסר וחכמו ואל תפריעו לשון מפרע, שיש לו לעשות כסדר ואל תפרעו להקדים המאוחר.