נחמיאש על משלי ו ה
| נחמיאש על משלי • פרק ו' • פסוק ה' | >>
• א • ב • ג • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז • כח • כט • ל •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
הִ֭נָּצֵל כִּצְבִ֣י מִיָּ֑ד
וּ֝כְצִפּ֗וֹר מִיַּ֥ד יָקֽוּשׁ׃
(ד) אל תתן שנה לעיניך ותנומה לעפעפיך (ה) הנצל כצבי מיד וכצפור מיד יקוש — כצבי מיד הצייד וכצפור מיד יקוש.
(א-ה) [פירש] ר' אברהם ז"ל: בני אם ערבת לרעך — עניין הפסוק: אם נכנס הלוה ערב לעצמך להלוות מעות בערובה מרעיך, וכן אם תקעת לזר כפיך, יהיה עונשך שנוקשת בפיך וגו׳, עשה זאת אפוא בני, אם כן אל תתן שינה לעיניך עד שתנצל, והשתדל בעצמך לעשות מלאכה ולא שתלוה מאחרים.
ובמדרש: בני אם ערבת לרעך — אלו ישראל שנקראו בנים למקום, שנאמר: "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב). לרעך זה הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "זה דודי וזה רעי" (שיר השירים ה, טז). אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם מקיימים את התורה? אמרו לו: הן. אמר להן: מי יהיה ערב? אמרו לו: הרי השמים וארץ עורבים אותנו. אמר להם: איני מקבל דבר שמתבטל, שנאמר: "כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה" (ישעיהו נא, ו). אמרו לו: ההרים והגבעות. אמר להם: מתבטלים הם, שנאמר: "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה" (ישעיהו נד, י). אלא תנו לי בניכם, שהם ערבים טובים. אם אתם מקיימים אותה – מוטב; ואם לאו, איני מקיים אותם, שנאמר: "ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני" (הושע ד, ו). באותה שעה קבלו אותה ונתנו בניהם ערבים, שנאמר: "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז" (תהלים ח, ג), ואין עוז אלא תורה, שנאמר: "ה׳ עוז לעמו יתן" (תהלים כט, יא). אמר להם: אם אינם מקיימים אותה – אני אתהפך לכם לאכזר, שנאמר: תקעת לזר כפך.
ובאגדת תלים מסיים בה: נוקשת באמרי פיך נלכדת באמרי פיך – אם אינם מקיימים את התורה, סופם שיאמרו על טמא טהור ועל טהור טמא, על מותר אסור ועל אסור מותר. עשה זאת איפה בני וגו׳, עסוק בתורה, שאין זאת אלא תורה, שנאמר: "וזאת התורה" (דברים ד, מד). לך התרפס ורהב רעך – עשה לך רב והתאבק לפניו בעפר והמליכו עליך, שנאמר: ורהב רעך, ואין רהב אלא מלכות, שנאמר: "אזכיר רהב ובבל" (תהלים פז, ד) אל תתן שנת לעיניך וגו׳ – "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח). ואם עשית כן, הנצל כצבי מיד וגו׳, ע"כ.
וראיתי כל הפרשה הזאת על היצר. בני אם ערבת לרעך (פס' א) זה יצר הרע, כמא דאת אמר: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח, כא), "לפתח חטאת רובץ" (בראשית ד, ז). תקעת לזר כפך, אתה חושב אותו רע, והוא חושבך זר. על ידי כן נוקשת באמרי פיך (פס' ב), אחר שגבר עליך. אם כן אין לך עצה אחרת, כיון שבאת תחת ידו, אלא להכנע עצמך ויישבר תאותך, ועל ידי כן תתגבר. על כן זה טעם ורהב רעיך (פס' ג).
או יהיה טעמו, לגעור ביצר, מעניין (ישעיהו ג, ה) "ירהבו הנער בזקן".
אל תתן שנה לעיניך וגו׳ (פס' ד), שלא תתעדן כלל לא בשינה ולא אפילו בתנומה, שהיא פחותה מהשינה, וזה טעם ותנומה לעפעפך. ואז תנצל כצבי מיד (פס' ה). וטעם מיד יקוש, מיד פח יקוש: