משתמש:Inkbug/שד"ל/בראשית/ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · משתמש:Inkbug/שד"ל · בראשית · ח· >>

(א) ויזכור מיד אחר ארבעים יום. ועיין בפסוק שאחר זה: וישכו: קל משרש שכך, כמו "וחמת המלך שככה" (אסתר ז, י). (ב) ויסכרו וגו׳: זה היה מיד אחר ארבעים ימי הגשם, אז נעצר הגשם, והחלו המים לשוב. והטעם שהזכיר זה כאן, הוא כי תחילה רצה לסיים ספור ההשחתה שגרם המבול, ואמר "וימח את כל היקום" וגו׳ ואמר שנשארה הארץ מכוסה במים ק״ן יום, וא״חכ ואחר כך התחיל ספור שביתת ההשחתה, ואמר "ויזכור אלהים" וגו׳ ואמר שחדל הגשם וכו׳ וכו׳. (ב) ויחסרו המים: שרש חסר אין ענינו גרעון, אלא ענין העדר, והוא פעמים עומד כמו כאן, וכן "דֵי מחסרו אשר יחסר לו" (דברים טו ח), "ושמן על ראשך אל יחסר" (קהלת ט ח), ופעמים יוצא, כמו "לא חסרת דבר" (דברים ב ז), "לא יחסרו כל טוב" (תהלים לד, יא), וכן "חסר לב", נעדר שכל: וכאן הכוונה שנשארו קצת מקומות בלי מים, כלומר ההרים היותר גבוהים. אבל שיתחילו לחסור אחר חמשה חדשים מירידת המטר (כפירוש רש״י) ושלא נתמעטו המים כלל במשך כל הזמן ההוא שפסקו הגשמים, זה נגד הטבע, ואין לקבלו אחרי שלא נזכר בתורה. (ד) על הרי: על אחד מהם, כמו "ויקבר בערי גלעד" (שופטים יב ז). ועד היום הפרסיים קוראים להר Macy (י״ב מיל למזרח עיר Erivan) הַר נֹחַ (Cur Nuh): והנה בעצם היום ההוא שנשארו מגולים המקומות היותר גבוהים, נחה התבה על הרי אררט, שאינם ההרים היותר גבוהים (וכן היא דעת הר״מבן). והיו עדיין מכוסים במים כל אותו שיעור שהיתה התיבה חלל להוראת מקום פנוי נשמרה בל״ח בלשון חכמים, וממנה ג״כ גם כן מְחִלות עפר (ישעיהו ב, יט). והחלון הזה היה סגור עד עכשו, ופתחו נֹחַ אחר שהרגיש שהיתה התבה נחה, ונראה שהיה החלון צר מאוד, שלא היה נֹחַ יכול להוציא בו ראשו, ולראות פני האדמה, אלא להוציא בו עורב ויונה. (ז) יצוא ושוב: יצא וחזר ונכנס, וחזר ויצא וחזר ונכנס כי לא רצה להשאר בחוץ עד שיבשו המים והיה חוזר אל התבה, כי לא היה מנוח לכף רגלו. והמתרגם האלכסנדרי השבעים וכן הוולגאטה תרגמו ויצא יצוא ולא שב, והוא שבוש, כי מה טעם ולא שב עד יבשת המים? כאלו כשיבשו המים אז שב, והדעת נותנת ההפך. (ח) וישלח: עי׳ עיין למעלה ג׳ כ״ג, ומה שכתב כאן ר״שי אין זה ל׳ לשון שליחות וכו׳ היה יכול לאמרו בפסוק הקודם, והטעם שכתבו בפסוק זה הוא מפני שכתוב כאן "לראות הקלו המים", שנראה כעין שליחות ששלח אותה לראות, לפיכך פירש כאן שלחה ללכת לדרכה כדי שע״יכ שעל ידי כן יראה ויבין הוא אם קלו המים, שאם תמצא מנוח לא תשוב אליו. (י) ויחל: קל משרש חיל, כמו ויחילו עד בוש (שופטים ג, כה), טוב ויחיל ודומם (איכה ג, כו), והנה וַיָחֶל בפלס וַיָרֶב מן ריב, וחיל ויחל שני שרשים בענין אחד, ענין תוחלת וְהַמְתָנָה. (יא) והנה עלה זית טרף בפיה: טרף תרגום של עָלֶה, אלא שֶעָלֶה שם כולל, וטרף שם לכל אחד ואחד בפרט ומקבל רבוי כמו "כל טרפי צמחה תיבש" (יחזקאל יז, ט). ורנה״ו (ואחריו ידידי החכם יש״ר) כי עלה יקרא גם אחרי נפלו מן העץ אבל טרף הוא בעודו על העץ או אחר שנתלש ועודנו רענן, והנה ראה נח כי העלה ההוא היה רענן (כי עץ הזית לא יבול עלהו כל השנה) והבין כי לא מצאתו צף על פני המים, אך היא תלשה אותו מן העץ, א״כ אם כן בהכרח היו האילנות בלתי מכוסים במים, ומזה ידע כי קלו המים. ומלת טרף היא לדעתי כעין מאמר מוסגר: והנה עלה זית (כלומר עלה לח ורענן) בפיה, ודעת בה״ט איננה כן. (יב) וייחל: נפעל משרש יחל, והיה משפטו בו״יו כמו יִוָדַע, יִוָעֵד, יִוָעֵץ, ובא ביו״ד כמו או ירה יִיָרֶה, אמנם לפי הענין אין כאן מקום לנפעל; ואני לא אדע למה לא נקדו וַיִיחֶל כמו וַיִיצֶר וַיִיקֶץ, ויהיה מן הקל, או וַיְיַחֵל ויהיה פִעֵל, כמו ולא יְיַחֵל לבני אדם. (יג) בראשון באחד לחדש: אחר ששלח את היונה המתין כשלשים יום קודם שיסיר את מכסה התבה, וכן היא דעת הרמ״בן, ובזה נשלמו השלשה חדשים שמאחד בטבת (למעלה פסוק ה׳) עד אחד בניסן, ואין אנו צריכים לומר כדברי ר״שי (למעלה ד׳) הרי ששים יום משנראו ראשי ההרים עד שחרבו פני האדמה ולא לפרש החדש הי׳ והז׳ בדרן בלתי טבעי. (יד) יבשה: שרש יבש מוסיף ביובש על שרש חרב, ולפיכך למעלה שאמר פני האדמה ולא פנימיותה אמר חרב, וכאן שאמר הארץ אמר יבשה. (יז) הוצא: איני יודע למה אמרו היצא קרי. ושרצו בארץ: נ״ל נראה לי לשון תנועה, יתנועעו ויתפזרו בארץ. (יח) ויצא נח ובניו: יצאו כסדר שנכנסו, אבל הצווי לא היה שוה בכניסה וביציאה, ור״זל ורבותינו זכרם לברכה אמרו כי בהיותם בתבה נאסרו בתשמיש והותרו בצאתם, וכן אתה מוצא שכתוב על הבהמות (בפסוק שלמעלה) ופרו ורבו כל‏[1] הארץ וגם לנח ובניו אמר אח״כ אחר כך פרו ורבו, ואיגל אומר כי מה שלא יצאו כסדר שאמר ה׳ לנח, אלא כסדר שנכנסו אל התבה, הוא ראיה כי נח ובניו הבינו כי המכוון הוא לא שיצאו באותו סדר, אלא שיתחברו איש לאשתו ויפרו וירבו. (יט) כל רומש על הארץ: כולל כל ב״ח בעלי חיים, כמו ז׳ כ״א. למשפחותיהם: משפחות משפחות, חלוקים למשפחותם, כל אחד עם בני מינו. (כ) ויעל: הפעיל משרש עלה, כטעם בהעלותך את הנרות ע״ש על שם שהאש עולה למעלה והגופות הנשרפים עולים כעשן. (כא) וירח: קל או הפעיל משרש ריח. ואמרתי או הפעיל, כי נמצא "והריחו ביראת ה׳" (ישעיהו יא, ג): הניחוח: משרש נוח מענין "והניחותי חמתי בך וסרה קנאתי ממך" (יחזקאל טז, מב), קרבן העשוי לשכך חמת האל (Coccejus): והנה המליצה הזאת הדבר ידוע שאינה אלא ע״ד דברה תורה כלשון בני אדם לפי מצב בינת אנשי הדור שהנביא עומד בו: וכאן ראוי להתבונן, כי שמואל הנביא אמר לשאול: "החפץ לה׳ בעולות וזבחים כשמוע בקול ה׳ הנה שמוע מזבח טוב", ומשם ואילך מצאנו הידיעה הזאת מפורסמת בישראל, דוד אמר: "כי לא תחפוץ זבח" וגו׳ "אם ארעב לא אמר לך", "עולה וחטאה לא שאלת", וכל הנביאים אשר בימי המלכים כולם הרחיבו פה על זה: מעתה הנה הדבר ברור כשמש כי לא יתכן שיהיה ספר התורה נכתב בימי המלכים, או משמואל ולמטה, כי התורה דברה כלשון בני אדם אשר שכלם עומד במצב שפל מאד ממצב ישראל בימי המלכים. כי יצר לב האדם רע מנעוריו: אין ראוי שאשחית כל בשר כל זמן שישחית האדם את דרכו, כי האדם קרוב לחטוא; כי יצר לבו רע מנעוריו, ואם הייתי בא להכות את כל חי בעבור האדם הייתי צריך להביא מבול בכל דור (וכיוצא בזה מצאתי אח״כ לדון יצחק). מנעריו: כבר מזמן נעוריו ואילך לבו חורש ויוצר מחשבות רע (עיין למעלה ו׳ ה׳); והנה לא אמר כי לב האדם רע בטבעו, אלא כי מחשבותיו רעות מאז בימי נעוריו בלי שיהיה זה הכרחי וטבעי באדם. (כב) עוד כל ימי הארץ: על דרך כימי השמים על הארץ. זרע וקציר וגו׳: לדעת קצת תנאים (מציעא ק״ו ע״ב ותוספתא דתענית פרק א׳) הס ששה עתים של שני חדשים לכל אחד, חצי תשרי מרחשון וחצי כסלו זרע ואח״כ שני חדשים חרף, ואחריו קור, אחריו קציר, ואחריו קיץ, ואחריו חום (ונפל טעות בלשון רש״י, עיין רא״ם). וזה אולי יצדק בא״י בארץ ישראל, אך כאן הכוונה על כל העולם, לפיכך נ״ל נראה לי שהכוונה על הזריעה והקצירה והקור והחום והקיץ והחרף, הדברים האלה לא ישבתו, ובכל מקום מן האדמה יהיה בכל שנה זרע, ויהיה קציר, ויהיה קור ויהיה חום, ויהיה קיץ ויהיה חרף, יהיה זה באיזה חדש שיהיה, לפי מקום כל מדינה ומדינה, ולא יהיה עוד כמו שהיה בשנה ההיא שלא היה זרע וקציר וקר וחם. ואמנם קיץ וחרף נ״ל שענינם זמן העדר הגשמים וזמן ירידת הגשמים, כי בקיץ היו מיבשים התאנים בשדות (עיין רש״י), וזה לא יתכן בזמן הגשמים. ובהפך, זמן הקור נקרא ימות הגשמים. ונ״ל כי שרש קוץ נגזר מן קיץ, כי תחלת מה שיקוץ האדם (בזולת סבות מקריות) היא כשהחום חזק ואין גשמים יורדים; וזכריה (יד׳ ח׳) אמר שיצאו מים חיים מירושלים, והוסיף: בקיץ ובחרף יהיה, כלומר: המים ההם יהיו גם בימות הגשמים וגם בזמן שאין גשמים יורדים; והנה כאן כוונת המקרא לומר כי לא ישבתו עוד הזריעה והקצירה והקור והחום והעדר המטר וירידת הגשמים.

הערות[עריכה]

  1. ^ צ"ל על