משתמש:שילוני/מתי חרבה שילה על פי חז"ל
מבוא שילה[1][עריכה]
ביום ירושלים חוגג עם ישראל את שחרורה של ירושלים, עיר קודשינו. עלינו לזכור שבאותה מלחמת שחרור חזרנו גם למרחבי ארצנו, ערש התנ"ך. באותם ימים גדולים זיכה ה' את חיילנו, ובעקבותיהם כל יהודי, לבקר ואחר כך לשבת בערי קודשינו. ברוב אתרי התנ"ך עדיין איננו יכולים לשבת מפאת היישוב הנכרי העוין שנמצא בהם (כדוגמת שכם, רמה ובית לחם - יהודה). במקום אחד התחדש יישוב עברי, למרות היישוב הנכרי - חברון. רק שילה, מכל אתרי הקודש במרחבי יהודה ושומרון, זכתה ביישוב שהוא כולו יהודי. באתר העתיק שוב מחדשים בה חיי תורה ומצוות.
בשנת תשל"ח התחדש היישוב העברי בשילה ומייד עם היווסדו הוקמה בו ישיבת שילה. בטקס הקמת היישוב, קבע רבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק מזוזה בפתח בניין מתקופת התלמוד, והוא שימש כבית המדרש הראשון של הישיבה.
אם כן, הישיבה, הממוקמת באתר העתיק, ממשיכה את תורת שילה הקדומה. מאמר זה, שנכתב לקראת יום ירושלים, מאיר במשהו את ההמשכיות של שילה ותורתה.
ארועי י' אייר[עריכה]
בשולחן ערוך [2] מופיעה רשימת תאריכים ש"ראוי להתענות בהם", ביניהם מספר תאריכים שקשורים לתולדות שילה, ורובם בסמיכות זה לזה:
| "בכ"ו בניסן" | - מייסד שילה | |
| "בי' באייר" | - הכהן האחרון בשילה | |
| - שנלקח משילה למלחמה | ||
| "בכ"ח באייר" | - שגדל בשילה | |
| "בכ"ג בסיון" | בימי ירבעם בן נבט" |
- מי שבחר בשבט אפרים... |
מקורות התאריכים הללו מצויים בספר ההלכה העתיק ביותר שלנו - מגילת תענית[3]. ב"מאמר אחרון" המופיע בסוף המגילה כתוב:
"אלו ימים שמתענים בהם מן התורה.. בעשרה באייר מת עלי הכהן ושני בניו ונשבה הארון."
אם כן, ראינו את המקור של י' באייר שמופיע במגילת תענית ובו מוזכרים 3 אירועים:
- מת עלי הכהן,
- מתו שני בניו,
- נשבה הארון.
שלוש הסיבות לצער נובעות מתבוסת ישראל במלחמה עם הפלישתים באבן העזר. מה שמופיע בשולחן ערוך לקוח כמעט מלה במלה ממגילת תענית. באותו ספר קדום מאוד מונצח האירוע של תבוסת ישראל, ה"אי-כבוד":
"וַתִּקְרָא לַנַּעַר אִי כָבוֹד לֵאמֹר: גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל
- אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים
- וְאֶל חָמִיהָ
- וְאִישָׁהּ."[4]
פסוק זה תורגם לשפה ההלכתית, בצורה שמופיע במגילת תענית, ובעקבותיו בשולחן-ערוך.
מתי נחרבה שילה?[עריכה]
בספר "ילקוט מעם לועז" על ספר שמואל כתב הרב שמואל ירושלמי (קרויזר)
[5]:
חורבן שילה היה בעשרה באייר... ונמנה בין הימים שראוי להתענות בהם. הוא עמד שס"ט שנה... אחרי חורבנו, באו לנוב. [6]
אם כן, הרב קרויזר מוסיף כאן עוד אירוע בי' באייר שלא מופיע בשולחן ערוך ובמגילת תענית והוא: חורבן שילה. ניתן להבין מדבריו שהוא מתכוון לחורבן המשכן. הרב קרויזר מחבר את רצף העניינים: הארון נלקח, עלי הכהן מת, ולאחר-מכן המשכן מופיע בנוב - משמע שהמשכן בשילה נחרב. הוא מפנה במקורותיו למסכת זבחים [7] ובה כתוב:
תנא: כשמת עלי הכהן חרבה שילה ובאו לנוב.
בזאת מצאנו את החלק החסר שמחבר בין מות עלי לחורבן שילה. עכשיו מובן מקור סברתו של הרב קרויזר, שסבר שנחרב המשכן בשילה בי' באייר.
אנחנו מבינים על מה הוא התבסס, אבל בכל זאת, האמנם השולחן ערוך, ולפניו מגילת תענית, לא ראו לנכון לציין את חורבן שילה כאסון שאירע בי' אייר, בנוסף על שאר האסונות שראינו לעיל, שראוי להתענות עליהם?
לכאורה, יש כאן שתי בעיות:
א. המשכן והעיר שילה סימלו את ריבונות עם ישראל באותה תקופה ולכאורה תמוה מדוע מות בני-עלי כתוב במגילת תענית וחורבנה של שילה איננה כתובה.
ב. משכן שילה, מרכז עבודת ה' של אותה תקופה, היה מקבילה מוקדמת של בית המקדש בירושלים. הרי על חורבן מקדש זו אנו צמים חמש תעניות. האסונות המוזכרים במגילת תענית אירעו במלחמת ישראל - פלישתים. אילו במלחמה זו הפלישתים היו מחריבים את משכן-שילה כפי שהבבלים והרומיים החריבו את מקדש ירושלים, אירוע זה לא היה גם הוא נזכר במגילת תענית ובעקבותיו בשולחן ערוך?
מתי חורבה איננה חרבה[עריכה]
אפשר להציע כאן פְּשט אחר בהבנת הסוגיה על מנת להתמודד עם קושיות אלו.
סוגיה זו שורשה במשנה [8] המתארת את הלכות מיקום הקרבנות: מה מקריבים בבמות ומה במקדש, מתי מותר להקריב בבמות, וכו'. בהקשר זה מוצגת הכרונולוגיה של המעבר ממשכן־המדבר למקדש בירושלים, ובה כתוב:
באו לגלגל- הותרו הבמות... באו לשילה- נאסרו הבמות... באו לנוב ולגבעון- הותרו הבמות... באו לירושלים- נאסרו הבמות...
הרמב"ם, בספרו "משנה תורה", כמעט שאינו משתמש במילותיו שלו, אלא בלשון הגמרא ושאר ספרי חז"ל; הוא "רק" ערך את תורת חז"ל מחדש. הרמב"ם ביטא את פסיקותיו ההלכתיים בצורת העריכה. לעיתים, הרמב"ם מציג רקע אגדי של נושא כמבוא להצגת ההלכות באותו נושא.
דבר זה נקרא: האגדה שבהלכה. לא נתכוונה אגדה זו להיות תיאור היסטורי, אלא רקע המשמש יסוד רעיוני – אמוני להלכות.
לוח הזמנים של ימי המשכן והמקדש המוזכרים בגמרא[9] הוא אגדה שכזו. כך גם פסק הרמב"ם, בכך ששזר מבחר ציטוטים מחז"ל בָנושא, בראשית הלכות בית הבחירה, במבוא האגדָתִי להלכות [10]. כך יש להבין את הברייתא: "חרבה שילה ובאו לנוב"[11] - אין עניינו לחדש לנו עובדה היסטורית אלא לטעת בלבֵּנו מבט רעיוני להלכות[12].
ביטול הלכות שילה[עריכה]
בפְּשט פסוקי התנ"ך אין איזכור לחורבן שילה, בסיפור מלחמת אבן העזר. אף לא כתוב שהפלישתים הגיעו לשילה, אלא רק איש בנימין, הרץ מן המערכה ובא לשילה [13]. משכן שילה לא נחרב. קירות האבן של ההיכל עוד עמדו. כלי המשכן הניידים – המנורה, השולחן, מזבח-הקטורת והכיור הועברו לנוב. אבל, מזבח-העולה נותר במקומו ומעתה היה לו דין "במה" [14]. במזבח זה נאחז יואב כששלמה המלך ביקש להמיתו[15].
חורבן שילה בימי עלי לא היה חורבן של אבנים, אלא של מעלתה ההלכתית. ה-'חורבן' ההלכתי של שילה הוא ביטולם של הלכות מסוימות, וביטול מעמדה כמקום בו חלות ההלכות האלה.
עד אז, התקיימו בעולם הלכות שנידונו באותה סוגיה במסכת זבחים: נאסרו הבמות, אוכלים ב"כל הרואה"[16], עלייה לרגל לשילה וכו'. "משמת עלי" – בטלו הלכות אלו, וביטולם היא חורבנה של שילה. סיום השלב השילוני בהלכות בית הבחירה – היא חורבנה של "תורת שילה".
מטרת המשנה היא ללמדֵנו הלכה, לא היסטוריה. חורבן שילה מוזכרת בספרי ההלכה. אך, איזכורה דווקא בחלק האגדי של המשנה-תורה לרמב"ם (הנזכר לעיל), לעומת היעדרה בהלכות השולחן-ערוך בין אירועי י' באייר, מהווה כעין "פְּסק־הלכה", המְגבֶּה את דעתי.
חורבן ובניין בהלכה[עריכה]
אין הבנה זו, של המלה 'חורבן', חריגה בשפה ההלכתית - להפך. מצאנו שזאת משמעותה במקומות אחרים. אביא שניים לדוגמה:
מכיוון אחד, בניין הנחשב כחורבה:
כתוב בשולחן ערוך[17]:
הרואה ערי יהודה בחורבנן... קורע.
וב"המגן-אברהם" כתוב שם:
אע"פ שיושבין בהם ישראל. כיוון שהאומות מושלים עליהם - מקרי חורבן.
זאת אומרת, למרות שהבניינים קיימים וראויים למגורים, ואפילו יהודים חיים בהם ומקיימים חיי תורה ומצוות, בכל זאת העיר - חרֵבה.[18]
ולכיוון השני- חורבה שהיא כבנויה: אנו מוצאים במשנה[19]:
אמר רבי יהודה: ביהכנ"ס שחרב אין.. ואין.. שנאמר "והשימותי את מקדשיכם" - קדושתן אף כשהן שוממין.
וכן נפסק לגבי בית קדשינו, שייבנה במהרה. מכאן משמע שלמרות שבית הכנסת ובית המקדש חרֵבים, מורה לנו ההלכה לנהוג בהם כאילו הם קיימים ועומדים.
משמע שאין קשר הכרחי בין חורבן ממשי לבין חלוּת שֵם "חורבן".
חיי שילה מאז חורבנה[עריכה]
חורבן שילה ורישומה[עריכה]
ואם לא נחרבה שילה בימי עלי, מתי נחרבה?
בית ה' היה בשילה "עד יום גלות הארץ"[20]. ההיכל והעיר נחרבו עם חורבן שומרון על יד צבאות תגלת פלאסר האשורי.
בימי ישעיה, כבש צבא אשור את השומרון והגלה את תושביו. צבא האויב התקדם ליהודה, והטיל מצור על ירושלים, שניצלה באירוע ניסי מדהים.
חורבן שילה מוזכר בתנ"ך לראשונה על ידי ירמיה[21] וקהל שומעיו[22]. על-פי דבריו ותגובת העם, ההיכל נחרב והעיר הוגלתה ושממה. ספר ירמיה הוא מהראשונים שנכתבו לאחר חורבן שילה וגלות שומרון. ואכן, ירמיה הזכיר את חורבן שילה בהקשר של גלות שומרון:
"ועשיתי לבית... כאשר עשיתי לשילוֹ. והשלכתי אתכם... כאשר השלכתי את כל אחיכם, את כל זרע אפרים."[23]
בעיני העם היושב בציון, המקדש נתפס כמקום מיוחד, שנצחיוּת קיומו אינה מותנית במעשיהם [24].
הביטחון בכך שההיכל בירושלים וודאי לא ייחרב היה חזק, עקב נס הצלת ירושלים מידי אותו צבא אשורי[25]. נס כזה לא התרחש בשילה, ועל זה נכתב "ויטוש משכן שילה" [26], על משקל "כי לא ייטוש ה' עמו" [27]. תהלים עח מדגיש איפוא את המבט הירושלמי, שה' הראה במעשיו שהוא בחר בהם ומאס בממלכת ישראל, וכן אפשר לממלכת אשור להחריב את ישראל, אבל מנע, באורח פלא, מאותו צבא חזק להחריב את ציון:
| "וַיִּקַץ כְּיָשֵׁן ה' / כְּגִבּוֹר מִתְרוֹנֵן מִיָּיִן. וַיַּךְ צָרָיו אָחוֹר / חֶרְפַּת עוֹלָם נָתַן לָמוֹ. וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף / וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר. וַיִּבְחַר אֶת שֵׁבֶט יְהוּדָה / אֶת הַר צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהֵב." |
||
כנגד זה מוכיח אותם ירמיהו ולועג: "אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר: היכל ה', היכל ה', היכל ה'..." – דעו לכם, שהמקדש בירושלים עלול להיחרב, בדיוק כמו שאשור החריב את בית ה' בשילה. והעם בירושלים ייצא לגלות, בדיוק כמו שאשור הִגלה את העם מהַר אפרים.
עבודת ה' בשילה[עריכה]
אם לא נחרב ההיכל בשילה בימי עלי, מה היה שימושו לאחר ימיו?
חשוב לשים-לב להשוואה לשונית: תיאור מצור-אשור בממלכת ישראל ואסונות תוצאותיה[28], נסובים על איזכור העיר שומרון, וזאת בהקְבּלה להמשך הסיפור, המתאר את מצור-אשור בממלכת יהודה המתמקד על ירושלים.
ירמיהו יוצר את אותה הקְבּלה, אך עם שינוי קל: הוא משווה את ירושלים לשילה ולא לָעיר שומרון. ירמיהו הוכיח את הציבור הירושלמי שההיכל בירושלים לא יצילם. להשתחוות לה' בבית אשר נקרא שמו עליו, להביא עולה וזבח, לא יבטיח את בטחונם. עבודת המקדש לא תציל את יהודה כשם שהיא לא הצילה את אפרים בשילה וסוף שניהם שיגלו מעל אדמתם.
ירמיהו מְשָנֶה מהמטבע המופיע בספר מלכים ובמקומות אחרים; הוא בכוונה אינו מזכיר את שומרון, אלא את שילה, כי מטרות הסיפורים שונות בתכלית: הסיפור בס' מלכים מדגיש את ערי הבירה, ומספר תיאור היסטורי על כיבוש צבאי ומלכות. לעומת זאת, הסיפור בס' ירמיהו מדגיש את ערי המקדש ומְפַתח דימוי על שכר ועונש, גלות מול עבודת הקורבנות.[29]
הקבלה זו בעצם אומרת, שעד גְלוֹת-אפרים – גם בשילה קיימו את עבודת ה' כהלכה. גם בשילה הקריבו "עולה וזבח לה'"[30], לא פחות ממה שנהגו בירושלים בימי ירמיהו- ולמרות זאת ממלכת ישראל לא ניצלה, בני אפרים גלו, ואפילו היכל ה' בשילה חרב.
ספר מלכים מדגיש שראשית חטאה של ממלכת ישראל היה חטאת ירבעם. הדמות ההופכי לירבעם המחטיא היא אחיה הנביא. בימיהם, מציאותו של מקדש בירושלים היה עדיין חדש: הוא נבנה אך לפני דור על-ידי שלמה, לעומת משכן שילה ששימש את כלל ישראל משך מאות שנים, מאז כניסתם לארץ. ייתכן, אם-כן, שכאשר ירבעם חוסם את דרכם של ישראל מעלות לירושלים[31], ומקים מקדש חלופי בבית-אל - אך טבעי הוא שייראי־ה' יחזרו לעובדו בהיכל ה' הוותיק שבשילה, תחת ההנהגה הרוחנית של אחיה.
ישיבת שילה הקדומה[עריכה]
לפני ימי עלי היה משכן-שילה מרכז גם של תורה וגם של עבודה. ברור שהיה בו הקרבת קרבנות, אך גם היתה מוריה[32]; כאן ישב יהושע ובית דינו, ומסר את התורה לזקנים אחריו, ואחר כך הורָה עלי הכהן וכאן קיבל ממנו שמואל הנביא.
לפי מה שלמדנו לעיל, אחרי מות עלי עוד התקיימה שילה. הבניינים ואף היכל ה' שבה - לא נהרסו. גם אחרי ששילה פסקה מהיות מרכז ל"כל הרואה", עוד המשיכו לעלות לשם אל הרואה -להוראה - אל הנביא שהיה בימיו, אחיה השילוני.
אחיה ישב בשילה עם בית דינו, וכאן הורה את תורתו לייראי ה' שבממלכת ישראל. הוראת התורה נשארה בארץ שומרון משך שלושה דורות: בשילה מסר אחיה את התורה לתלמידו אליהו הנביא. אליהו מסרה לאלישע ואלישע לבני הנביאים, באזור בית-אל, גלגל ויריחו.
הרמב"ם, בהקדמתו למשנה תורה, מתאר את השתלשלות מסירת התורה שבעל פה ומתעכב במיוחד על אחיה:
| ואחיה השילוני מיוצאי מצרים היה, ולוי היה, ושמע ממשה, והיה קטן בימי משה. והוא קיבל מדוד ובית דינו. ואליהו קיבל מאחיה השילוני ובית דינו. |
||
כאן הייתה חולייה חשובה בהעברת מסורת התורה שבעל פה מהנביא ששְמעה עוד מפי משה רבינו. מקובל לומר, בשם תלמידיו, שהבעל שם טוב למד את תורתו, תורת החסידות, בחלום מפי אחיה השילוני[33].
על כן, הרחוב העולה לישיבת שילה, בעיר קודשנו שילה המתחדשת נקרא "דרך אחיה", על שם ראש הישיבה הקדום, אחיה השילוני, כהשראה ללומדי התורה להמשיך ללכת בדרכו.
שילה כמרכז תורה ועבודה - סיכום הגישות[עריכה]
הבנה זו, של תיפקוד המשכן בשילה, שונה מהגישה הנפוצה. לרוב חושבים ש-'משכן שילה' מסמל פרק ארעי בתולדות המקדשים הישראלית. בפועל, הוא מהווה שלב בכרונולוגייה הרצופה של עבודת ה', המתחילה במשכן במדבר ומגיעה עד בית-המקדש השני. זאת-אומרת, מצד אחד, המשכן/מקדש בשילה התקיים ותיפקד במקביל למקדש הירושלמי. מצד שני, הוא נחשב כחולייה בשרשרת המקדשים היהודיים, אבל המעמד הזה הסתיים עם מות עלי הכהן.
גם אם נבין מדברי חז"ל ש"המשכן" היה בשילה- אין זה אומר דווקא "משכן", כי המלה משכן משמש אצל חז"ל מלה נרדפת למקדש. וכך כתוב: "ולמה אין מתענין בחודש ניסן? מפני שבחדש ניסן הוקם המשכן...וכן לעתיד לבוא: עתיד המשכן להבנות בניסן.
לקיים מה שנאמר: "אין כל חדש תחת השמש" (קהלת א׳ ט'). לפיכך, אין אומרים תחנונים כל ימי ניסן וכו' " [34].
תפיסה זו של חורבן שילה פותרת קושיות רבות. אציג אחת מהן:
"ובנימין בכה על צואריו"[35] - הגמרא[36] מביא מדרש-אגדה שמספר שבנימין בכה על צוואר יוסף אודות משכן שילה, המקדש שבחלקו של יוסף, על כך שהוא עתיד להיחרב.[37]
שואל המהר"ץ חיות [38]:
| איני יודע מה היה לו לבכות, הרי על פי תורה – היה עתיד ליחרב, ועיקר מצוַָת התורה – רק שיבָּנה המקדש בירושלים?! |
||
ושם המהר"ץ חיות נשאר בקושייה [39].
פתרון אפשרי הוא לומר שעדיין היה בית ה' בשילה מרכז תורה ועבודה, שיצא ממנו הוראה לכלל ישראל, גם בעת היות בית המקדש בירושלים. על חורבנה של ישיבה זו, בית-הוראה של דורות מיהושע בן-נון ועד אחיה ואליהו לפחות, ראוי לבכות.
התפיסה הרווחת כנראה הופיעה בימי הראשונים (אצל רש"י, לדוגמא), והלכה והתפתחה עד שנתנסחה ב-'מעם לועז', כמוזכר לעיל[40] על-פי תפישה זו, משכן שילה דומה ל'שיני-חלב' - שלב ראשוני וזמני, וודאי שאין לבכות על שיני-חלב שנשרו; זה פשוט קורה! אדרבה; אולי יש לשמוח על זה- זה שלב הכרחי בהתפתחות וגדילה.
אבל התנ"ך וחז"ל ראו את הדברים אחרת; משכן שילה אינו 'שיני חלב'. אלא מקדש חשוב, דומה בקדושתו וחשיבותו למקדש בירושלים.
קישורים חיצוניים[עריכה]
לקריאה נוספת[עריכה]
- מ. ז. סולה, מקדש שילה, בתוך: תעלומות במקרא, עמ' 203, הוצאת ראובן מס, תש"ן.
הערות[עריכה]
- ^ כותרת זו רומזת ומצדיעה להתיישבות הראשונה באזור שילה בעת החדשה - היאחזות הנח"ל 'מבוא שילה'
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקפ, ב
- ^ מגילת תענית, מאמר אחרון
- ^ שמואל א ד כא
- ^ הספר "ילקוט מעם לועז" נכתב בראשיתו ע"י רבי יעקב כולי בלאדינו על בראשית ושמות. הוא נועד להיות לקט עממי של פרשנות התורה, בשילוב הלכה ואגדות חז"ל. הוא התקבל בתפוצות היהודים דוברי לאדינו ואפילו מצוטט בשו"תים מפולין. אחרי פטירתו של הרב כולי, המשיכו רבנים נוספים את מפעלו בכתיבה דומה בלאדינו על שאר החומשים וכן על ספרים: יהושע, ישעיה וחמש מגילות.
בתקופתנו, תירגם הרב שמואל ירושלמי (קרויזר) את הספרים הקיימים מלאדינו לעברית, והמשיך את המפעל הגדול בעצמו וכתב על שאר ספרי התנ"ך. הכרך על ספר שמואל יצא-לאור בשנת תשל"ו (1976). - ^ "ילקוט מעם לועז", ספר שמואל, עמוד עב
- ^ בבלי, דף קיח, עמוד ב
- ^ זבחים, פרק יד
- ^ (זבחים קיח:): "ת"ר ימי אהל מועד שבמדבר וכו'"
- ^ "ומשם באו לשילה, ובנו שם בית של אבנים... ושלוש מאות ותשע ושישים שנה עמד מקדש שילה. וכשמת עלי- חרב ובאו לנוב ובנו שם מקדש". משנה תורה לרמב"ם, הלכות בית הבחירה, פרק א
- ^ בגמרא דלעיל, זבחים קיח ב
- ^ כנראה שהרעיון מאחורי אגדה זו היא חינוך לרעיון שקיימת שרשרת רצופה אחת ארוכה המחברת את מקדש משה (המשכן במדבר) עם המקדש שנחרב אך מעט זמן לפני כתיבת האגדה ע"י האויב הרומאי ימ"ש
- ^ שמואל א ד יב
- ^ שכן, מעתה "הותרו הבמות". וכך כתב גם המהר"ץ חיות: "כשיבנה המקדש בירושלים, דין משכן שילה - דין במָה יש לו ". (מהר"ץ חיות על גמרא מסכת מגילה טז, ע"ב)
- ^ ראה מלכים א ב פס' כח - לד ומכות יב א. יש לתת את הדעת – לָמה סברו חז"ל שיואב נָס להיכל ה' בשילה, ולא לירושלים או למשכן בגבעון? ראה רש"י, ריטב"א ודקדוקי-סופרים במכות שם
- ^ משנה מגילה א יא
- ^ אורח חיים, סימן תקסא
- ^ בהקשר זה יש להבין את גודל משמעות שלטון ישראל בעיר קדשינו, שאנו זוכים שירושלים כבר איננה בגדר "חרֵבה"!
- ^ מגילה פרק ג, משנה ג
- ^ על-פי שופטים יח, ל-לא. ושם רש"י כתב "גלות הארץ- בימי סנחריב, בגלות ראשונה"
- ^ ירמיה ז, יב-טו וירמיה כו ו
- ^ ירמיה כו ט
- ^ ירמיה ז, יד-טו
- ^ הרגשה זו של בני ירושלים מתבטאת בתהלים מזמור עח. שם מוצגת נפילת שילה לעומת ירושלים כהוכחה לכך שה' בחר בהר ציון/ שבט יהודה/ בית דוד ומאס בשבט אפרים (ראה במיוחד שם, פסוקים נו - עב). זאת אומרת, בעל המזמור סבר שקיימת 'בחירה' מוחלטת של ציון ובית-דוד; המזמור מציין שחטאים הביאו למאיסת 'אוהל יוסף', אבל לא טורח להציג כנגדם את צדיקותם של בני ירושלים.
- ^ סיפור הצלת ירושלים מידי אשור הוא היחידי המופיע במלואו שלוש פעמים בתנ"ך, בשלושה ספרים שונים: מלכים ב' פרקים יח-יט, ישעיה פרקים לו-לז, ו-דברי הימים ב' פרק לב.
- ^ תהלים עח ס
- ^ תהלים צד יד
- ^ בספר מלכים
- ^ מזכיר גם את התוכחה של שמואל, שגדל בשילה (שמואל א טו כב)
- ^ כלשון הכתוב בירמיה ז כב
- ^ ע"פ בבלי מסכת תענית ל ב -"פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל...", ועוד מקורות רבים בדברי חז"ל
- ^ "ולך לך אל ארץ המוריה" - רבי חייא רבה ורבי ינאי: חד אמר למקום שהוראה יצאה לעולם, ואוחרנא אמר למקום שיראה יצאה לעולם. דכוותה "דביר" - ר' חייא ורבי ינאי: חד אמר ממקום שהדיברות יוצאות לעולם, וחד אמר ממקום שהדיבור יוצא לעולם, וכו' " (בראשית רבה נה ז). וגם בגמרא בבלי: "מאי "הר המוריה" (דברי הימים ב ג א)? - פליגי בה ר' לוי בר חמא ור' חנינא: חד אמר הר שיצא ממנו הוראה לישראל, וחד אמר הר שיצא ממנו מורא לעובדי כוכבים:"
- ^ כתר שם טוב, חלק ראשון, קמג
- ^ מסכת סופרים, מהדורת מילער, פרק כא
- ^ בראשית מה יד
- ^ מגילה טז ב
- ^ מובא גם בת"י על בראשית מה יד, עיין שם
- ^ על הגמרא, שם
- ^ "צריך עיון גדול"
- ^ מעניין שהפעם הראשונה שמוזכר במפורש בספרות התורנית שהפלישתים החריבו את שילה- הוא במקום אחר, ומאת מחבר אחר- רבי רחמים מנחם מיטראני; ועדיין ב-"מעם-לועז". בכרך על ספר יהושע כתוב: "ומשכן זה עמד...עד שבאו הפלישתים והחריבוהו" (י"ח, א)