משנה שבת כב ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק כב · משנה ה | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

הרוחץ במי מערה ז ובמי טבריא ונסתפג, אפילו בעשר אלונטיאות, לא יביאם בידוט.

אבל עשרה בני אדם מסתפגין באלונטית אחת פניהם ידיהם ורגליהם, ומביאין אותה בידן.

משנה מנוקדת

[עריכה]

נוסח הרמב"ם

הרוחץ במערה או במי טבריה מסתפג אפילו בעשר לונטייות ולא יביאם בידו אבל עשרה בני אדם מסתפגין בלונטית אחת פניהם ידיהם ורגליהם ומביאין אותה בידם.

פירוש הרמב"ם

הרוחץ במי מערה ובמי טבריא ונסתפג כו' — זאת הרחיצה אינה אלא במקום שמותר לו לטלטל ממנו לביתו ומביתו לאותו מקום, כמו שיהיה בחצר או במדינה ויהיה שם ערוב, ולא נשאר להחמיר עליו אלא שמא יסחוט הבגד שמסתפג בו כשנשרה ואז יוציאנו והוא יבש, וכשנאמר לו כי אין דרך להוציא הבגד שנסתפג בו ממקום רחיצתו, יניחנו שם, ולא יחוש לו בין שיהיה יבש או שרוי. ואמר כי אפילו נסתפג בעשר רדידים, והם הנקראים אלונטיות, כי האלונטית האחרונה בלי ספק אין בה מים שיצטרך לסחוט אותה, ואפילו סחט אותה לא יצא ממנה דבר, אעפ"כ לא יביאם בידו, גזירה שמא יביא הראשונה ויסחוט אותה. ואם הרוחצים רבים, בטלה הגזירה, לפי שהם מזכירין אלו את אלו, ולפיכך יביא הרדיד שמסתפגין בו ואפילו הוא שרוי, לפי שרבים נסתפגו בו. וזאת המשנה דחויה, והפסק כי אפילו אחד יביא הרדיד שנסתפג בו בידו:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

ונסתפג - וקנח ח:

אפילו בעשר אלונטיות - סדינים שמקנחים בהן, ונסתפג בהן זה אחר זה אע"ג דלא נפישי מיא בכל חד וחד אפ"ה לא יביאם בידו לתוך ביתו, אפילו ע"י עירוב, שאין כאן איסור הוצאה, אלא גזרה שמא ישכח ויסחטם בבואו:

אבל עשרה בני אדם - הואיל ומרובין הם מדכרי אהדדי. ואפילו חדא אלונטית לעשרה בני אדם דהשתא נפישי בה מיא אפילו הכי מביאין אותה בידם ולא גזרינן שמא יסחטוה, הואיל ומרובים הן:

פניהם ידיהם ורגליהם - אורחא דמלתא נקט והוא הדין לכל גופן. ואין הלכה כמשנה זו אלא אפילו אחד מביא בידו אלונטית שנסתפג בה ולא חיישינן שמא יסחוט:

פירוש תוספות יום טוב

הרוחץ במי מערה ובמי טבריא. מוקמינן בגמ' דמי מערה דומיא דמי טבריא מה מי טבריא חמין אף מי מערה חמין ולהכי קתני הרוחץ דיעבד דלכתחלה לא ירחוץ בחמין אבל במי טבריא רוחץ אפילו לכתחלה ולא תני לה הכא אלא לגלויי אמי מערה דחמין ננהו [א) יש שהגיהו: והיינו [טעמא דחמי טבריא [מגולין וחמי מערה מקורין. והוא עפ"י סגנון לשון התוס' (ק"ט ע"א) ד"ה רוחצין אבל אין צורך לזה כי סגנונו דהרי תפס התוי"ט ע"ש וכן הוא בד' פררג וקראקא.] והיינו חמי טבריא דמערה ומשום דמקורין ואיכא למיחש לזיעה להכי אסרו וזהו דעת הרי"ף והרמב"ם גם לשון רש"י נראה כן שכתב מי מקוה [מקורה] שהוא חם ואין חומו יוצא כו'. אבל הר"ן בשם רבי' יונה והרמב"ן [כתב] דמי מערה דמוקים לה בחמין. חמי האור נינהו שהוחמו מערב שבת אבל חמי טבריא שרו בין ברחיצה בין בזיעה. וכן דעת התוס' והרא"ש דמי מערה שהוחמו באור הן:

ונסתפג. כתב [* הר"ב וקנח. ולשון נסתפג מלשון מטפחת הספוג דמשנה ג' פרק ט' דכלאים. וכתב] הר"ן הא דקתני ונסתפג דמשמע דיעבד לאו דוקא. דאפי' לכתחלה מסתפג כדקתני סיפא אבל עשרה בני אדם מסתפגים כו' ולא משמע דאיכא פלוגתא בין אדם אחד לי' בני אדם אלא לענין הבאה. והביא עוד ראיה לדבריו וכתב עוד דלא גזרינן משום שמא יבא לידי סחיטה שכיון שכל הרוחצין מסתפגים אם אתה אוסר עליו להסתפג אף אתה אוסרו ברחיצה וא"א שאין הדבר עומד כדאיתא בפ' כירה ע"כ. ועיין מ"ש לקמן בסמוך. וא"ת והיאך שרינן להסתפג בבגד הא תנן בפ' דלעיל מ"ב היתה עליו לשלשת מקנחה. ופי' בו הר"ב דלא יתן עליה מים משום דבגד שרייתו זהו כיבוסו וכן הוא לשון רש"י. ומיהו התם כתב הר"ן וז"ל ובגד המטונף שרייתו זהו כיבוסו והראיה מדאמרינן בפ' ואלו קשרים גבי היה מהלך בשבת ופגע באמת המים היכי ליעבד [ליעבר. זמנין] מיתווסן מאניה מיא ואתי לידי סחיטה ומדאיצטריך למימר דאתי לידי סחיטה ולא אמרינן דשריי' גופה אסורה משום שרייתו במים זהו כיבוסו ש"מ דדוקא בבגד מטונף הוא דאמרינן הכי אבל בשאינו מטונף לא. כך ראיתי בספר התרומה. ע"כ:

לא יביאם בידו. שאם נתיר לו להביאם יש לחוש שיסחוט כדי להביאו והוא יבש אבל כשנאמר לו כי אין דרך להוציא זה הבגד שנסתפג בו ממקום רחיצתו יניחו שם ולא יחוש לו בין שיהיה יבש או שרוי כ"כ הרמב"ם בפירושו. ועיין מה שכתבתי לעיל בסמוך:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ז) (על המשנה) במי מערה כו'. מוקמינן בגמרא דמי מערה חמין דומיא דמי טבריא ולה"ק הרוחץ דיעבד דלכתחלה לא ירחוץ בחמין אבל במי ט. בריא רוחץ לכתחלה ולא תני לה הכא אלא לגלויי אמי מערה דחמין הן ור"ל חמי האור שהוחמו מע"ש. תוספ'. ועתוי"ט:

(ח) (על הברטנורא) והוא מלשון מטפחת הספוג דמ"ג פ"ט דכלאים וכתב הר"ן דונסתפג דמשמע דיעבד לאו דוקא דאפילו לכתחלה מסתפג כדקתני סיפא כו' מסתפגים כו' ולא משמע לחלק בין אדם אחד לי' בני אדם אלא לענין הבאה. וכתב עוד ולא גזרינן שמא יבא לידי סחיטה שכיון שכל הרוחצים מסתפגים אם אתה אוסר עליו להסתפג אף אתה אוסרו ברחיצה ואין הדבר עומד כדאיתא בפרק כירה ע"כ. וא"ת והאיך שרינן להסתפג בבגד הא תנן בפרק כ"א מ"ב היתה עליו לשלשת מקנחה ופירש הר"ב דלא יתן עליה מים משום דשרייתו זה כבוסו. ומיהו התם כתב הר"נ כו' ומסיק דדוקא בבגד מטונף אמרינן שרייתו הוא כבוסו. ספר התרומה:

(ט) (על המשנה) לא יביאם בידו. שאם נתיר לו להביאם יש לחוש שיסחוט כדי להביאו והוא יבש אבל כשנאמר לו כי אין דרך להוציא זה הבגד שנסתפג ממקום רחיצתו יניחו שם ולא יחוש לו בין שיהיה יבש או שרוי. הר"מ:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

הרוחץ במערה או במי טבריא:    תוס' רפ"ק דסוטה והביאה ב"י למתני' בסי' שכ"ו. ובגמ' גרסינן קתני מי מקוה דמערה דומיא דמי טבריא מה מי טבריא חמין אף מי מערה חמין. הרוחץ דיעבד אין לכתחילה לא מכלל דלהשתטף כל גופו דלאו דרך רחיצה היא שרי לכתחילה אפי' בחמין ומני ר"ש היא דתניא לא ישתטף אדם בין בחמין בין בצונן דברי ר"מ ר"ש מתיר ר"י אומר בחמין אסור בצונן מותר וכתבו תוס' ז"ל אף מי מערה תמין שהוחמו באור דאי בחמי טבריא שרי לכתחלה כדאמרי' בפ' כירה והניחו להם חמי טבריא ובפ' ח' שרצים ודקאמר [הג"ה מלת ודקאמר ליתא בדפוס בתוס' אלא אני הגהתיה בע"ד אבל ברש"ל ז"ל מוגה דקאמר בלי וי"ו ולא יתכן ע"ש פ' ח' שרצים בגמ' דף ק"ט בברייתות דקתני התם בהו רוחצין במי טבריא אלא ודאי אסוגיין דהכא קאי:] דיעבד אין אמי מערה קאי ולא תנא במתני' חמי טבריא אלא למידק אף מי מערה חמין ע"כ ועיין בתוס' בפ' ח' שרצים (שבת דף ק"ט.) ובמה שכתבו מי מערה חמין שהוחמו באור כן דעת הרא"ש ז"ל וכן פי' הר"ן ז"ל ודלא כהרי"ף והרמב"ם ז"ל שסוברין דמי מערה מי חמי טבריא הן ומתסרי משום דאתי לידי זיעה שהם ז"ל סוברין שהזיעה אפי' בחמי טבריא אסור וטעמא דמי טבריא מותרין משום דמגולין הן אבל מערה מכוסה היא כדאיתא בפ' הפרה דמערה מרבעא ומטללא וכתב הר"ן ז"ל ולפי זה הני חמי טבריא דילן דמטללי אסור לרחוץ בהן בשבת ולא נהירא דהא משמע בפ' כירה דלא אסרי זיעה אפי' בחמי האור אלא משום לתא דרחיצה ובחמי טבריא דרחיצה שריא האיך נאסור הזיעה אלא ודאי הך מי מערה חמי האור נינהו שהוחמי מע"ש אבל חמי טבריא שרו בין ברחיצה בין בזיעה וכן דעת ה"ר יונה והרמב"ם ז"ל עכ"ל הר"ן ז"ל:

ונסתפג:    [עי' בר"ן] וה"ר יהוסף ז"ל כתב ס"א מסתפג. ובערוך ס"א לנטות בלא א' והיא אלנטית והובאה מתני' בתוס' כתובות דף ו' ופי' הרמב"ם ז"ל זאת הרחיצה אינה אלא במקום שמותר לו לטלטל ממנו לביתו ומביתו לאותו מקום כמו שיהיה בחצר או במדינה ויהיה שם עירוב ואעפ"כ לא נתיר לו להחזיר להביא לביתו האלונטית שנסתפג בה שמא יסחטנה להביאה נגובה וכשנאמר לו כי אין דרך להוציא זה הבגד שנסתפג בו ממקום רחיצתו יניחנו שם ולא יחוש לו בין שיהיה יבש או שרוי ע"כ. ובגמ' א"ר יוחנן הלכה מסתפג אדם באלונטית ומביאה בידו לתוך ביתו והאי מתני' מסיים בה ר' יוחנן דברי בן חכינאי ולאו סתמא היא:


פירושים נוספים