רמב"ם על שבת כב
שבת פרק כב
[עריכה]- ראו גם: נוסח המשנה שבת כב רמבם
הטעם אשר בעבורו לא יספוג, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול.
ומאמר רבי יהודה אם לאכילה - רוצה בו כי כשהכניס אותן הפירות לאכילה היוצא מהן מותר, כי לאכילה היה מזומן אותו דבר הזב ממנו. ואם הכניסם למשקין אותן המשקין אינן מותרין, לפי שאין לו רשות לשתות מאותן המשקין בשבת.
ועיקר מחלוקתם בזאת המשנה הוא בתותים ורמונים בלבד, אבל ענבים וזיתים הכל מודים שהיוצא מהן אסור, ושאר פירות מלבד ענבים וזיתים ורמונים הכל מודים שהיוצא מהן מותר ואפילו הכניסן למשקין. ומחלקותם בתותים ורמונים, כי החכמים דימו אותן לענבים וזיתים לפי שדרך בני אדם לעצור אותם כענבים וזיתים, ורבי יהודה דן כל מין ומין לעצמו כאשר תראה.
והלכה כרבי יהודה. והלכה כרבי אליעזר:
אמר, כי כל מה שנתבשל קודם השבת ואחר כך הוציאו מן המרק והצניעו, שמותר להשרותו במים חמין בשבת.
ומה שלא נתבשל קודם השבת שאסור להשרותו, אלא מדיחין אותו בלבד.
חוץ מן הדג המליח, ומן דג דק הקליפה והוא הנקרא קוליס האספנין, לפי שאלו הדחתן מכשירתן לאכילה, ויהיה כמו שבישלן בשבת:
לא יקבנה מצדה - רוצה לומר מצד החבית.
ושעוה - הוא הדונג.
ממרח - כלומר מחליק.
כמעט שיחייב רבי יוחנן חטאת, לזה שנתן שעוה על פי הנקב.
והלכה כרבי יוסי:
אולי יעלה על הדעת, כי אסור ליתן תבשיל לתוך הבור גזירה שמא ירד הכלי לתחתית הבור, ואתי לאשויי גומות. וגם כן יעלה על הדעת, שלא יתן צונן לתוך החמין גזירה שמא יטמין ברמץ. ולכך הודיענו בכאן כי מותר לעשותן ואת הדומה להם, ואם הוא מבואר והוא אמרם ואת המים היפים ברעים.
נשרו כליו - נישרו, מגזירת משרה ושורין.
שוטחן - אומר שמותר לשטוח בגדיו השרויים בחמה, ושוטחן מלה עברית, "שוטח לגוים"(איוב יב, כג), "משטח חרמים"(יחזקאל כו, ה).
אבל לא כנגד העם - כדי שלא יחשדוהו שרחצן בשבת.
וזה הסתם דחוי ואין היתר לשוטחן, כי העיקר אצלנו "כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין, אפילו בחדרי חדרים אסור":
זאת הרחיצה אינה אלא במקום שמותר לו לטלטל ממנו לביתו ומביתו לאותו מקום, כמו שיהיה בחצר או במדינה ויהיה שם ערוב, ולא נשאר להחזיר אלא חלילה שמא יסחוט הבגד שמסתפג בו כשנשרה ואז יוציאנו והוא יבש, וכשנאמר לו כי אין דרך להוציא הבגד שנסתפג בו ממקום רחיצתו, יניחנו שם, ולא יחוש לו בין שיהיה יבש או שרוי.
ואמר כי אפילו נסתפג בעשר רדידים, והם הנקראים אלונטיות, כי האלונטית האחרונה בלי ספק אין בה מים שיצטרך לסחוט אותה, ואפילו סחט אותה לא יצא ממנה דבר, אף על פי כן לא יביאם בידו, גזירה שמא יביא הראשונה ויסחוט אותה.
ואם הרוחצים רבים, בטלה הגזירה, לפי שהם מזכירין אלו את אלו, ולפיכך יביא הרדיד שמסתפגין בו ואפילו הוא שרוי, לפי שרבים נסתפגו בו.
וזאת המשנה דחויה, והפסק כי אפילו אחד יביא הרדיד שנסתפג בו בידו:
סכין - כלומר מושחין בשמן.
וממשמשין - הוא מגזרת "משה", "משיתיהו"(שמות ב, י), ועניינו משיכה וגרירה, כלומר כשמושכין וגוררין הידים על בשר האדם בחוזק.
מתעמלין - כמו "מתיגעין", והוא מגזרת "עמל", "שיעמול האדם"(קהלת א, ג), "עמלו בוניו בו"(תהלים קכז, א), והוא העמל והיגיעה.
מתגרדין - מגזרת "להתגרד בו"(איוב ב, ח), וכמוהו בלשון חכמים "מתחככין".
לפלומה - קורדימא, בור המים, ויש בו חמימות לפי שהמים מכונסין בו והנכנס לשם יזיע, והזיעה ביום השבת אסורה.
אפיקטוזין - פירוש הקיא, והיא מלה מורכבת ממלות ארמיות "אפיק טוי זין", פירוש הוצאת הלחם מן הבישול, רוצה לומר שיקיא הלחם ויוציאנו מן האיסטומכא קודם שיתעכל. ובתנאי שישתה סם מקיא וזהו האיסור, אבל להכניס אצבעו לתוך פיו מותר.
מעצבין - הוא השבת חליות השדרה ועריכתן, וזהו כמו בונה, אבל כריכת הולד בבגדים וחיתולו מותר.
ואמרם אין מחזירין את השבר - אינה הלכה, והפסק מחזירין את השבר.
נפרקה ידו - כלומר נשמט פרק היד או הרגל:
משנה שבת, פרק כ"ב:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב