תפארת ישראל על שבת כב

משנה שבת, פרק כ"ב:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

חבית שנשברה מצילין הימנה מזון שלש סעודות: ואפי' ביותר מג' כלים. אבל טפי מג' סעודות לא שרינן לי' דמתוך שבהול הוא אתי לתקן החבית (של"ה רט"ז סק"א) מיהו בכלי א'. אפי' ק' סעודות יציל (שם):

ואומר לאחרים באו והצילו לכם: כל א' ג' סעודות:

ובלבד שלא יספוג: ר"ל שלא יתן ספוג ביין. כדי לחזור ולהטיפו בכלי. ואפי' יש להספוג בית אחיזה מעור דאז ליכא חשש סחיטה. אפ"ה עובדין דחול הוא ואסור. ומה"ט גם לטפח מלא חפניו שמן או דבש. ולחזור לקנחם בשפת הכלי. אסור. וכל זה במציל בחצר שלא ערבו. אבל בחצר שערבו. או שרק נסדק החבית דאז לא בהיל. מותר להציל אפי' בכלים הרבה (שם):

אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין: דהו"ל תולדה דדש (והא דנקט מתני' להוציא משקין. פשיטא כל סוחט מוציא משקין. י"ל דקמ"ל דבסוחט למאכל שרי. וכלקמן. ודלא כר"ח):

ואם יצאו מעצמן אסורין: גזירה שמא יסחוט:

רבי יהודה אומר אם לאוכלין: אם היו מיוחדין לאוכלין:

היוצא מהן מותר: דמדלא ניחא לי' במשקין היוצאין ל"ג שמא יסחוט:

ואם למשקין: היו מיוחדין:

היוצא מהן אסור: וקיי"ל דג' מדריגות יש. א') זיתים וענבים אפי' עומדין לאכילה. אסור היוצא מהן וכ"ש דאסור לסחטן. ב') ותותים ורימונים או שאר פירות שדרך לסוחטן בשום מקום כאגסים ותפוחים שדרך לסוחטן באשכנז. אף שכוונתו לסחטן למתק. אסור לסחטן בכל מקום. וביצא מהן משקה מעצמו. דוקא בעומדין למשקין אסור. ג') אבל פירות שאין דרך לסחטן בשום מקום למשקה. אם כוונתו לסחטן כדי למתק הפרי. מותר לסחטן: מיהו בסוחט לתוך המאכל אפי' זיתים וענבים מותר לסחוט. דכל הבא לאוכל כאוכל דמי. ומה"ט מותר לסחוט ציטראנע על צוקער. ובפרט אם כוונתו לסחוט גם. האוכל שבתוך הפרי. שרי לכ"ע. דומי' דתפוח מבושל שמותר לסחטו בכה"ג (כל זה סי' ש"כ ס"א וס"ד. ובמג"א שם סק"א. וברט"ז שם סק"ה ועי' במ"ש במלאכת דש):

חלות דבש: הדבש שבכוורת הוא כעין חלות של שעוה. ובהן יש הדבש:

שריסקן: ששחקן:

מערב שבת ויצאו מעצמן: ע"י שרסקן יצא הדבש מעצמו בשבת מהשעוה:

אסורים: דגזרו אטו שירסק בשבת:

ורבי אליעזר מתיר: וקיי"ל כר"א (ועי' עוקצין פי"ג מי"א ודו"ק). אבל אסור לרסקן בשבת (שכ"א מג"א סקט"ז). ונ"ל דלמצצו כך שרי. מידי דהוה כמוצץ ענבים דשרי (ש"כ ס"א):

משנה ב

כל שבא בחמין מערב שבת: שנתבשל מע"ש כל צרכו וחזר ונתייבש:

שורין אותו בחמין בשבת: ואפי' בכלי ראשון דאין בישול אחר בישול (מג"א שי"ח סקי"ד):

וכל שלא בא בחמין מערב שבת מדיחין אותו בחמין בשבת: מותר לערות עליו מכלי שני בשבת אבל אסור לשרותו אפי' בכלי שני (שם סקט"ו):

חוץ מן המליח הישן: (הערינג) שעבר שנה משנמלח:

וקולייס האיספני': מאקרעל [איינע ארט טהון פישע). והוא דג שעורו דק. דבהדחה מועטת מתבשל:

שהדחתן זו היא גמר מלאכתן: מיהו בצוננין מותר לשרותן (ט"ז שם סק"ה):

משנה ג

שובר אדם את החבית: דוקא חבית שנשברה כבר. שחזר ודיבק שבריה בזפת. מותר לשברה בשבת. אבל שלימה אסור לשברה. דחייס עליה. וחיישינן שיתכוין לעשות נקב יפה. כדי לעשותה כלי (שי"ד ס"א). ודוקא שאינה אמה על אמה ברום ג"א. דאל"כ בכל גוונא אסור. דהו"ל כסותר אהל. ואסור ג"כ להסיר חשוקים שקורים (רייפען). אפי' מחבית קטן. רק ע"י עובד כוכבים. מיהו בקשור בחבלים. אף ע"י ישראל מותר לחתכן. וה"ה דמותר לקרוע העור מפי צלוחית (מג"א שם סקי"ד):

לאכול הימנה גרוגרות: תאנים יבשים:

ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי: לעשות לה פה נאה:

ואין נוקבים מגופה: (פראפפען):

של חבית דברי רבי יהודה וחכמים מתירין: מדאין דרך לעשות נקב למעלה. כדי שלא יפלו צרורות לפיו. א"כ אינו עשוי הנקב להכניס ולהוציא. אע"ג דבחבית גם בכה"ג אסור. עכ"פ במגופה דגם בעשוי להכניס ולהוציא אינו חייב חטאת. לא גזרי'. והכי קיי"ל (שם מג"א סק"ח):

ולא יקבנה: להמגופה:

מצדה ואם היתה נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח: וחייב משום ממחק:

אמר ר' יהודה מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב: שם מקום:

ואמר חוששני לו מחטאת: דשמא מירח השעוה לדבקו. וחייב חטאת [ועי' לעיל פט"ז מ"ז דשם לא היה מסופק במלאכה רק בחיובו ודו"ק]. וה"ה בכל המתמרח. ובבצק. לט"ז שייך מרוח. ולרמג"א לא (שי"ח רט"ז סק"י):

משנה ד

נותנין תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא שמור: שלא יסריח מחמת חום. ולא חיישינן שישוה גומות בבור. כדי שיהא שוה להושיב הקדרה:

ואת המים היפים ברעים: ר"ל שישים כלי עם מים יפין הראויין לשתיה לתוך מי מקוה שאינן ראויין לשתיה שהן צוננים:

בשביל שיצנו: שישארו צוננין. ואגב סיפא נקט לה. דאל"כ פשיטא:

ואת הצונן בחמה בשביל שיחמו: דדוקא תולדת חמה מחלף בתולדות האור (כפ"ג מ"ג). אבל להעמיד בחמה גופה. דנגזור אטו שיטמין ברמץ. לא גזרינן (שי"ח ס"ג):

מי שנשרו כליו בדרך במים: שנפלו בגדיו למים (ביצה דל"ה ב' ועי' תוס' כאן) ונקודתו שנשרו בקמץ. משא"כ שנשרו בחירק ר"ל לשון שרייה:

מהלך בהן ואינו חושש: דמשום כבוד הבריות שיצטרך להפשיט בגדיו. לא חיישינן שמא יסחט כבאלונטית (לקמן מ"ה). מיהו לנערם אסור. משום סחיטה:

הגיע לחצר החיצונה: ר"ל הסמוכה למבוא העיר ששם משתמרין:

שוטחן בחמה: ליבשן:

אבל לא כנגד העם: שלא יחשדוהו שכיבסן. וקיי"ל דכל שאסור מפני מראית עין. שיחשדוהו באיסור דאורייתא אפי' בחדרי חדרים אסור [עי' סי' כ"ז ס"ה ורט"ז רמ"ג סק"ג ושל"ז ס"ט. ושל"ט סק"ט. ורמג"א שם ס"ק נ"ו כ' דאפשר דתוס' ס"ל דלא קיי"ל הכי אלא בחדרי חדרים מותר. ולפע"ד כך כתבו תוס' להדיא בע"ז די"ב. ואילה"ק לדעת האוסרים. מדשרינן לנסר נסרים למת כסי' תקמ"ז במועד בצנעה. י"ל התם גם בפרהסיא שרי. אי משום פסידא אי משום כבוד המת. רק מדאפשר בצנעא הכי עדיף טפי. עוד י"ל דבאיסור דרבנן כי הנך דהתם ל"ג בחדרי חדרים. וכסי' כ"ז ס"ה. ומיהו בפרהסיא אפי' באיסור דרבנן אסור. וכבהמה שלא תצא בזוג דלא לתחזי כמאן דאזל לחינגא (ש"ה סי"א. וכ"כ בסי' תרע"א ס"ח)]: מיהו בשטח בע"ש כלים מכובסים. א"צ להסירן בשבת. ונ"ל דכיון דאיהו לאו מידי עביד בשבת. א"צ לנקות א"ע מחשד. וכ"כ בנפלו עליהן רק מים מועטין בשבת מותר לשטחן. דבכה"ג ליכא חשד כיבוס (ש"א סמ"ה) [אב"י ועי' מג"א שם סקנ"ה דצ"ע קצת]. ועכ"פ אפי' בכה"ג אסור לשטחן אצל האש במקום שיד סולדת בו. משום מלבן ומשום מבשל (מג"א שם סקי"ז):

משנה ה

הרוחץ במי מערה ובמי טבריא: קתני מי טבריא. למילף דגם מי מערה מיירי בחמין. רק שהן חמי אור. ולהכי דוקא הרוחץ דיעבד אין לכתחלה לא. דגזר משום זיעה (ולדעת הרי"ף ורמב"ם ורש"י ק"ל דלמה לא קאמר הש"ס נמי איפכא דנקט מי טבריא דומיא דמי מערה. דמדהן מקורין אפילו מי טבריא אסור משום גזירת מרחצאות. וא"כ יהיה מלת הרוחץ [דיעבד] שייך אתרווייהו. אלא ש"מ דמי טבריא במקורין נמי שרי):

ונסתפג: נתקנח:

אפילו בעשר אלונטיאות: ר"ל אפילו קנח בעשר סדינין זה אחר זה. דלא נפישי מיא בכל חד וחד:

לא יביאם בידו: גזירה שמא יסחט. וקיי"ל דמותר לקנח (שם סמ"ח):

אבל עשר' בני אדם מסתפגין באלונטית אחת פניהם ידיהם ורגליהם ומביאין אות' בידן: דרבים מדכרו אהדדי שלא לסחוט. ואילה"ק עכ"פ שרייתו זהו כבוסו. כפכ"א סי' ט"ו. י"ל הכא דרך לכלוך וטנוף הוא:

משנה ו

סכין: שמן בשבת:

וממשמשין: ביד בנחת על הגוף להנאה:

בבני מעים אבל לא מתעמלין: לשפשף בכח אסור. דהוה עובדין דחול (שכ"ז ס"ב). וי"א דר"ל אין דורסין על הגוף בכח. כדי שיזיע (שכ"ח סמ"ב):

ולא מתגרדין: (קראטצען). ור"ל בכלי המיוחד לכך. אבל בהיה לו מגרדת המיוחד לשבת. שרי. ולהכי שרי ליחד (בירסטע) משער חזיר לתקן בה שערותיו בשבת. אבל במסרק בין כך וכך אסור (מג"א ש"א סקכ"ב ושכ"ז סק"א):

אין יורדין לקורדימה: שם נהר. ששם מצוי טיט מחליק. ושמא יחליק ויפול וינשרו. כליו ואתא לסחטן (ש"א סמ"ו):

ואין עושין אפיקטוזין: לשתות משקה (ברעכמיטטעל). גזירה משום שחיקת סממנים. אבל להושיט אצבע לתוך גרונו כדי שיקיא. שרי במקום צערא:

ואין מעצבין את הקטן: ילד רך לפעמים חוליות שדרתו מתפרקין. עצביו ומתריו שם (פערבראכען) בל"א. וכדי לרפאותו מושכין כל יד שלו נגד רגל שכנגדו. ועי"ז מתישרין אבריו. זה אסור בשבת משום בונה (כמבואר בגמ'). מיהו במקום צער תינוק שרי ע"י עובד כוכבים. אבל ביום הלידה הכל שרי ע"י ישראל (ש"ל ס"ט):

ואין מחזירין את השבר: עצם שנשבר באדם וקיי"ל דמותר. אבל אבר שיצא מפרקו. (פעררענגט) בל"א. אסור להחזירו משום בונה (מג"א שכ"ח סקנ"א):

מי שנפרקה: (פעררענגט):

ידו ורגלו לא יטרפם בצונן: ר"ל לשפשפן במים צוננים. שזה דרך רפואה:

אבל רוחץ הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא: והכי קיי"ל (שם ס"ל):

בועז

הלכתא גבירתא