משנה ראש השנה ג ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת ראש השנה · פרק ג · משנה ז | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטס,

אם קול שופר שמע, יצא. ואם קול הברה שמע, לא יצא.

וכן כ מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגילה,

אם כון לבו, יצא. ואם לאו, לא יצא.

אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כיוון לבו וזה לא כיוון לבו.

משנה מנוקדת

[עריכה]

הַתּוֹקֵעַ לְתוֹךְ הַבּוֹר אוֹ לְתוֹךְ הַדּוּת אוֹ לְתוֹךְ הַפִּטָּס,

אִם קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַע, יָצָא;
וְאִם קוֹל הֲבָרָה שָׁמַע, לֹא יָצָא.
וְכֵן מִי שֶׁהָיָה עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת,
אוֹ שֶׁהָיָה בֵּיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת,
וְשָׁמַע קוֹל שׁוֹפָר אוֹ קוֹל מְגִלָּה,
אִם כִּוֵּן לִבּוֹ, יָצָא;
וְאִם לָאו, לֹא יָצָא.
אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה שָׁמַע וְזֶה שָׁמַע,
זֶה כִּוֵּן לִבּוֹ, וְזֶה לֹא כִּוֵּן לִבּוֹ:

נוסח הרמב"ם

התוקע לתוך הבור או לתוך החדות או לתוך הפיטס אם קול שופר שמע יצא אם קול הברה שמע לא יצא וכן מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא אף על פי שזה שמע וזה שמע זה כיון את לבו וזה לא כיון.


פירוש הרמב"ם

התוקע לתוך הבור וכו': בור הוא חפירה בגוף הקרקע. ודות מקום גבוה על ארץ מוקף כתלים. ופיטם כלי גדול מחרס. ועל אותן שהם חוץ לבור אמרו אם קול הברה שמע לא יצא, אבל אותן שהיו תוך הבור יצאו ידי חובתן. וצריך התוקע שיכוין להוציא את השומע ידי חובתו ואז יתכוין השומע לשמוע ויצא ידי חובתו. ומה שלא התנה בכאן בכוונת משמיע כאילו הוא חזן הכנסת ושליח הציבור, לפי שעיקר הקדמתו על התקיעה אינה אלא להוציא את הרבים ידי חובתן, וכשהוא תוקע, להוציא כל השומעין מחובתן מתכוין, לפיכך לא נצטרך אלא כוונת שומע:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

בור - חפירה בקרקע:

דות - מקום מוקף מחיצות על הארץ:

פיטם - כלי גדול של חרס:

אם קול שופר שמע - העומד חוץ לבור, ושמע קול תקיעת התוקע בבור. דאילו אותן שבבור לעולם יצאו, שהן שומעין קול שופר לעולם:

אם כיון לבו - לצאת:

יצא - ואע"פ שלא נתכוין התוקע להוציאו. הכא מיירי בחזן הכנסת שתוקע שהוא מתכוין להוציא כל השומעים קול תקיעתו, הלכך אע"ג דלא נתכוין להוציא זה העובר אחורי בית הכנסת ולא ידע ליה, יצא. אבל התוקע להוציא יחיד ידי חובתו בעינן שיתכוין שומע ומשמיע:

פירוש תוספות יום טוב

הדות פי' הר"ב מקום מוקף מחיצות על הארץ. וכן פירש"י גם הרמב"ם. ועוד פירש כן הר"ב והרמב"ם משנה ו' פ"ה דכלים וכן פי' הר"ב במשנה ב' פ"ד דב"ב ושם אכתוב לשון הרשב"ם בזה גם לשון הרמב"ם שבחיבורו:

וכן מי שהיה עובר כו'. השוה אותם מזה הצד שבשניהם המשמיע והשומע אינן במקום אחד ובסדר המשנה שבגמרא ל"ג וכן:

אם כיון לבו. פי' הר"ב לצאת. עיין מ"ש בס"ד במשנה י"ד פ"ג דסוכה. ועיין במשנה ח' פרק דלקמן:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כ) (על המשנה) וכן וגו'. משוה אותם מזה הצד שבשניהם המשמיע והשומע אינן במקום אחד:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

התוקע לתוך הבור וכו':    בפרקין דף כ"ז ע"א וביד שם ספ"א ובפ' שני סי' ה' ובטור א"ח סי' תקפ"ז וסי' תקפ"ט ועיין במ"ש בפ' המוכר את הבית סי' ב' בחילוק שיש בין בור לדות: וכתוב בהרא"ש ז"ל גמ' אמר רב יהודה לא שנו אלא אותם העומדים על שפת הבור אבל אותם העומדים בבור יצאו פרש"י ז"ל שהן שומעין קול השופר לעולם. משמע מתוך פירושו אותן העומדים על שפת הבור פעמים שומעים קול שופר ופעמים שומעים קול הברה וכן משמע לישנא דרב יהודה לא שנו דמתני' מפלגא בין שמע קול שופר ובין שמע קול הברה אלא לאותם העומדים על שפת הבור אבל אותן העומדים בבור לעולם שומעים קול שופר ולא ידעתי מה הבחנה יש אם קול שופר שמע או קול הברה שמע אם תלוי בהבחנת האדם שיאמר שמעתי קול שופר או תלוי בעומק הבור או בהתקרב אדם על שפת הבור והתרחקו ממנו ולא מסתבר שיהא תלוי בהבחנת האדם דלמה נשתנה תקיעת הבור פעמים קול שופר (פעמים קול) ופעמים קול הברה ואם תלוי בעומק הבור או בקירובו על שפת הבור ובריחוקו כל זה צריך שיעור. על כן נראה לי אע"ג דרב יהודה אמר לא שנו אינו בא כי אם לפרש המשנה וה"פ ל"ש אם קול הברה שמע אלא לאותם העומדים על שפת הבור שהקול מתבלבל בבור קודם שיצא לחוץ ולעולם אינם שומעים אלא לקול הברה אבל לאותם העומדים בבור לעולם קול שופר הם שומעין ויצאו עכ"ל ז"ל ועל מה שכתב הרא"ש ז"ל לא ידעתי מה הבחנה יש אם קול שופר שמע או קול הברה וכו'. כתוב בבית יוסף שם סי' תקפ"ז נראה שכל אדם יכול להבחין אם הקול ששמע הוא קול שופר או הוא קול הברה נמשך מעומק הבור ומהתקרב האדם על שפת הבור והתרחקו ממנו ושיעור דבר זה הוא תלוי בהבחנת האדם אם קול שופר שמע או קול הברה ע"כ:

או לתוך הפיטס:    בסמ"ך: וי"ס בתי"ו וסמ"ך וי"ס בתי"ו ומ"ם:

וכן מי שהיה עובר וכו':    אית דל"ג מלת וכן: ואיתה בתוספת פרק כל גגות (עירובין דף צ"ב) ודפרק כיצד צולין (פסחים דף פ"ה.) והקשו הם ז"ל דאמאי אם כיון לבו יצא והא אמרינן בעירובין בפ' כל גגות צבור בקטנה וש"צ בגדולה אין יוצאין ידי חובתם ותרצו דשאני התם דליכא עשרה עם ש"צ והקשו עוד מדאמרינן פ' כיצד צולין מן האגף ולחוץ כלחוץ ואמר רב יהודה וכן לתפלה ופליגא דריב"ל דאמר אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהן שבשמים ובההיא פלוגתא במאי עסיקינן אי לענין צרוף ההיא דבפ' כל גגות תיקשו לריב"ל ואנן קיימא לן כותיה כדמוכח בסוטה פ' אלו נאמרין דמייתי מינה ראיה לברכת כהנים דאין מחיצה מפסקת ואי איירי לענין לצאת וכמתני' דהכא תיקשי מתני' לרב יהודה ותרצו דההיא דפ' כיצד צולין מיירי לענין לענות בכל דבר שבקדושה עם הצבור דלרב יהודה מפסקת ואינו עונה עמהם משום דכל דבר שבקדושה אין פחות מעשרה והרי היא כעומד מבחוץ ולריב"ל אין מחיצה מפסקת והרי הוא כעומד בתוך עשרה שבפנים ועונה עמהם וקיימ' לן כר' יהושע בן לוי אבל בתקיעה ומגלה מודו ע"כ. וכתב הר"ן ז"ל דיש מי שהקשה עליהם דהא קול מגלה תנן ומגלה בעינן עשרה בין בזמנה בין שלא בזמנה ואפילו לרב דאמר בזמנה ביחיד הא אמרינן התם דחש רב להא דרב אסי דאמר בעשרה ולאו קושיא היא דהא דבעינן עשרה במגלה היינו משום פרסומי ניסא ובמקום קריאתה הוא דבעינן עשרה לפרסומי ניסא והא איכא ואע"ג דהאי שמע לה ממקום דליכא עשרה קריאתה בעשרה מיהא הוא וממקום דאיכא פרסומי ניסא שמע לה ומש"ה יצא ואם לאו לא יצא ע"כ ובירושלמי א"ר יוסי ב"ר חנינא לא אמר אלא וכן מי שהיה עובר הא אם עמד חזקה שנתכוון:

אע"פ שזה שמע וזה שמע זה כיון לבו וזה לא כיון לבו:    נראה שר"ל אע"פ שזה העומד בתוך בית הכנסת שמע וגם העובר אחורי בית הכנסת שמע ולא אמרי' בעומד בבית הכנסת אם כיון לבו יצא וכו' משום דעומד בבית הכנסת סתמו כיון לבו אבל עובר אחורי בית הכנסת וכו' סתמו לא כיון לבו אלא אם עמד כדכתיבנא בשם הירושלמי או שמא משנה יתירה אתא לאשמעינן מאי דתניא בברייתא בגמ' דיחיד התוקע בעינן ביה כוונת משמיע והיינו זה כיון לבו רוצה לומר להוציא בני אדם י"ח וזה לא כיון לבו להוציא כך נלע"ד והכי אשכחן בגמ' בריש הוריות דדריש ממשנה יתירה ענין שהוא חוץ מפשט הלשון וכמו שכתבתיו שם בריש הוריות בס"ד ובריש פ' שני דגיטין משמע דרבותא זוטרתי היא דאמרינן דאתא משנה יתירה לאשמועינן אבל רבותא רבתי לא אמרינן דכיון דרבותא טובא היא ה"ל לתנא לפרושה בהדיא:

תפארת ישראל

יכין

כט) התוקע לתוך הבור לרמב"ם ר"ל שעמד בבור ודות ותקע. וכ"ש בתקע במרתף ומערה שמקורין תחת הקרקע, ושייך בהן טפי קול הברה.

ל) או לתוך הדות [ציסטערנע] [וכפי הנראה יש ממנו ב' מינים. יש שהוא מקום מוקף מחיצות על הארץ [כפירש רש"י ורמב"ם ור"ב הכא]. אמנם מב"ב (דס"ד א') משמע דיש מין דות אחר, דמקשי היינו בור היינו דות, ומשני שניהן בקרקע, אלא שהבור בחפירה ודות בבניין. ופירש רשב"ם שם, דבור חפור בקרקע קשה שמחזיק מים בלא בניין, ודות חפור בקרקע תחוח ובונין כותל אבנים בקרקע סביב. מיהו כמדומה לכל הדיעות דות כבור שאינן מקורין].

לא) או לתוך הפיטס פיטוס בסמך גרסינן, ור"ל חבית גדולה [ודוגמתו הללו בעלי פטסין (ר"פ ב' דביצה)].

לב) לא יצא וה"ה התוקע בבית, ושמע אחד מרחוק רק קול הברה [עכא בל"א], לא יצא (עי' רט"ז תקפ"ז). אבל בחבית אפילו העומד בתוכו ותוקע לא יצא [ר"ן. ונ"ל דנקט תנא בור אע"ג שקרקע עולם דפנותיו, אפשר שישמע קול הברה אף באינו מקורה. ופיטוס אף שיש לו דפנות ומטולטל, אפשר שישמע קול שופר. ודות שיש לו דפנות על הקרקע ואינו מטולטל, שייך רבותא לכאן ולכאן. ולרשב"ם הנ"ל דדות הוא ג"כ בעומק הקרקע. נ"ל דנקט בור אף שכותליו הן מגוף הקרקע. ופיטוס אף שכותליו מעץ או חרס. ודות אף שכותליו מעץ או אבנים מסובבים מקרקע עולם, למימרא דבכל אופנים שייך הברה או קול שופר. ומה"ט לפע"ד לא נקט הש"ע דות, מדכבר שמעינן לה מבור ופיטוס ודו"ק].

לג) וכן נ"ל דנקט וכן. משום דבבבא דרישא וסיפא שמע. ואעפ"כ לא היה שמיעה כראוי לצאת בה, ברישא מכח הקול בעצמו שהיה רק הברה וסיפא מכח השומע שלא התכוון.

לד) אם כיון לבו לצאת.

לה) יצא אם נתכוון גם התוקע להוציא כל שומעו (תקפ"ט).

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים