תפארת ישראל על ראש השנה ג

משנה ראש השנה, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

משנה | סדר מועד | מסכת ראש השנה

תפארת ישראל על מסכת ראש השנה: א | ב | ג | ד | כל המסכת

יכין למשניות: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט || בועז || הלכתא גבירתא

יכין לפרק שלישי

משנה א

אמר המפרש, הרבה נצטערתי להבין למה סכינא חריפא פסקה למשנה זאת מב' פרקים הקודמין שמדברים כולם מקידוש החודש כמשנה זו, ומה שייכות למשנה זו לחברה עם ב' פרקים הבאים שמדברים כולן מדיני שופר. וכפי הנראה לפע"ד ח"ט, ע"פ מ"ש רש"י (ר"ה ד"ל ע"ב), דבזמן קידוש החודש כל משחשיכה כ"ט אלול נהגו בו קודש וכן למחר כל היום, דשמא יבואו עדים עדיין. א"כ עשו קידוש והתפללו תפלת ר"ה ותקעו בשופר. ולהכי סמך תנא משנה זו אצל פרקים הבאים דמיירי בר"ה. דסד"א דאילו ראוה ב"ד וכו' בר"ה. כיון שכבר נהגו בו קדושת ר"ה, אפרסמי לה מלתא טפי, ולא לעברוה. קמ"ל.

א) ראוהו בית דין וכל ישראל שראו כולם הלבנה. ואפילו ראוה ביום ל', שאז ראייתם מדהוא ביום הוא כעדות, כדקאמר בש"ס.

ב) נחקרו העדים ר"ל או שנחקרו העדים ביום ל'.

ג) עד שחשיכה ליל ל"א. וארישא נמי קאי.

ד) הרי זה מעובר ויהיה יום ל"א ר"ח. וקמ"ל רישא דאע"ג דאפרסם לכל ישראל שנולד ביום ל', אפ"ה מדלא הספיקו לקדשו מעברינן ליה. וקמ"ל סיפא, דסד"א דחקירת עדים כתחלת דין, ומקודש מקודש כגמר דין, והרי דין שהתחילו ביום גומרים בלילה, ונקדשיה בליל ל"א, קמ"ל דקדוש צריך דוקא ביום.

ה) ראוהו בית דין בלבד ואין עדים אחרים.

ו) יעמדו שנים ויעידו מהב"ד שראוה.

ז) בפניהם בפני הדיינים השאר שראוה.

ח) ויאמרו מקודש מקודש ומיירי שראוה ב"ד בלילה, שא"א לקדשה אז, ולהכי צריכין להעיד ביום. אבל בראוה ביום, א"צ להעיד, דראייה עדיף ומקדשין ע"פ ראייתן.

ט) ויושיבו מחבריהם אצל היחיד דצריך ב"ד של ג'.

משנה ב

י) כל השופרות כשרין חוץ משל פרה וכ"ש של שור, דדמי טפי לעגל, שהיה כתבנית שור אוכל עשב, ואין קטיגור נעשה סניגור [כך נ"ל].

יא) מפני שהוא קרן ולא נקרא בכתוב בלשון שופר, ובר"ה שופר בעינן.

יב) שנאמר במשוך בקרן היובל ולרבנן עכ"פ מקרו נמי שופר. משא"כ של פרה לא נקרא שופר בשום מקום.

משנה ג

יג) של יעל פשוט של [שטיינבאק] משום שקרניו פשוטין. דכיון דלתפלה ולזכרון אתא, כמה דפשיט אינש דעתיה להיות מרוצה בכל גזירות ה', טפי עדיף.

יד) ופיו מצופה זהב שלא במקום הנחת פה, דאל"כ פסול (תקפ"ו. אב"י ומה"ט ל"ק הרי גם בשופר אין קטיגור נעשה סניגור (כלעיל כ"ו א'). היינו בשל פרה, דהקול שהוא הסניגור נתהווה ע"י הקטיגור. משא"כ הכא אדרבה צריך שיהיה שלא במקום הנחת פה והעברת הקול). מיהו דוקא בביהמ"ק היה פיו מצופה זהב.

טו) ושתי חצוצרות מן הצדדין ב' אנשים בחצוצרות של כסף כאותן של משה. משא"כ חצוצרות של לויה לשיר הנסכים, של קרן היו (כתוס' מנחות דכ"ח א', וקנים פ"ג מ"ו. אב"י אמנם כל חצוצרה פשוטה כרש"י סוכה ל"ד א' ושבת ל"ו א') וגם הא רק במקדש מיירי דכתיב ביה בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'.

טז) שופר מאריך וחצוצרות מקצרות בקולן, כדי שישמע לבסוף רק קול שופר. ואע"ג דבתחלה כשהתחילו לתקוע יחד תרי קלא לא משתמעי. הכא דחביבא יהבו דעתייהו (תהילים צח).

יז) שמצות היום בשופר להכי דרך ארץ שהחשוב באמצע. ולהכי מאריך נמי בקולו, להודיע שהוא העיקר.

משנה ד

יח) בתעניות בגזרו תענית על צרת הצבור, תוקעים בתפלת י"ח (כתענית פ"ב מ"ה) בשל וכו'.

יט) בשל זכרים כפופין ר"ל בשל כבש זכר [וה"ה בשל נקבה], שסתמן כפופים. דבתענית כמה דכייף אינש דעתיה ומכניע נפשיה, טפי מעלי.

כ) ופיהן מצופה כסף דכל שהוא לאסוף העם, מצינו של כסף, דכתיב עשה לך חצוצרות כסף, ורק בר"ה משום כבוד יו"ט עשו זהב.

משנה ה

כא) שוה היובל יו"כ של יובל, גם בו תוקעים מדאורייתא.

כב) לתקיעה שיתקעו בהן בשל יעל פשוט כמניין תקיעות דר"ה.

כג) ולברכות בתפלת י"ח יאמרו בשניהן מלכיות זכרונות שופרות.

כד) וביובלות בשל יעלים וקיי"ל דבר"ה קרן פרה פסול. וכמו כן קרני רוב החיות פסולין, מדאינן חלולים דשופר כתיב לשון שפופרת, להכי פסולים אפילו בדיעבד. ובשאר מינין אפילו פשוטין כשרים בדיעבד, ורק לכתחילה מצוה בכפופין. אבל מצוה מהמובחר בשל איל כפוף (תקפ"ו). וכן הדין בתעניות. ולרשב"א בתעניות יוצא נמי בחצוצרות מתכות (תקע"ט).

משנה ו

כה) שופר שנסדק לרש"י ר"ל שנסדק לב' חתיכות לאורך (עיין רא"ש). ולתוס' ר"ל שהיה בו סדק לארכו ע"פ כולו. ולרבינו יהונתן ר"ל אפילו בסדק קטן לארכו פסול, דע"י התקיעה יתבקע טפי.

כו) ודבקו אפילו דבקו פסול. וקיי"ל דבנסדק כולו לארכו אפילו רק מצד א', פסול אפילו דבקו באור. ובלא נסדק כולו, י"א דבנסדק רק קצת לארכו, פסול, משום דע"י התקיעה הסדק מוסיף והולך, והו"ל כאילו כבר נסדק כולו [כטריפות סרכא שבריאה]. אמנם כשהדקו בחוט או [בדראט] בחוזק, שלא יוסיף להתבקע, כשר. וי"א דבנסדק לארכו' דוקא בנסדק רובו פסול. אמנם בנסדק לארכו בין קצת בין רובו, מועיל בשסתמו באור, אבל לא עם גוף אחר, דהו"ל כסתמו עם אינו מינו, וי"א דאפילו סתימה בדבק מהני, ולא הוה כסתמו עם אינו מינו, מדאין הסתימה ניכרת בין הדבקים. מיהו בנשתנה קול השופר ע"י שקשרו בחוט או ע"י שדבקו בדבק, צריך שישתייר ממקום הסדק עד הנחת הפה כרוחב ד' גודלין. אבל בנסדק לרחבו, דוקא בנסדק רוב היקיפו פסול. ואפילו הכי, אם נשתייר מהסדק עד הנחת פה כרוחב ד' גודלין, כשר ואפילו מעכב התקיעה. וי"א דאפילו נשתייר מהסדק לצד החוץ כשיעור הנ"ל, כשר. ובכל זה בשעת הדחק סומכין אמקילין (תקפ"ו).

כז) פסול אע"ג דכבר אשמעינן דאפילו נסדק פסול, קמ"ל הכא דאפילו השברים הן כטבעות שלימין בכל הקיפן, ואפילו נשתייר באורך החתיכה שכנגד פיו, כרוחב ד' גודלין, פסול דשופר אחד אמר רחמנא ולא הרבה שופרות (שם):

כח) ואם לאו כשר ודוקא בסתמו במינו, ונשתייר רובו שלם, ולא נשתנה קולו עי"ז ממה שהיה קודם שניקב. ובשעת הדחק בניקב ונשתייר רובו שלם, אם סתמו במינו, אפילו נשתנה קולו ע"י הסתימה כשר. ובסתמו שלא במינו דוקא בלא נשתנה קולו מקודם שניקב, כשר. מיהו בלא סתמו כלל, אפילו לא נשתייר ד' גודלין עד הפה, וגם נשתנה קולו מבתחילה כשר בשעת הדחק. וקיל ניקב מסדק, דבנקב עגול לא יתבקע טפי ע"י התקיעה. וי"א דאין לתקוע בשופר נקוב אפילו נשתייר כשיעור, דקולו פגום [ שם ]:

משנה ז

כט) התוקע לתוך הבור לרמב"ם ר"ל שעמד בבור ודות ותקע. וכ"ש בתקע במרתף ומערה שמקורין תחת הקרקע, ושייך בהן טפי קול הברה.

ל) או לתוך הדות [ציסטערנע] [וכפי הנראה יש ממנו ב' מינים. יש שהוא מקום מוקף מחיצות על הארץ [כפירש רש"י ורמב"ם ור"ב הכא]. אמנם מב"ב (דס"ד א') משמע דיש מין דות אחר, דמקשי היינו בור היינו דות, ומשני שניהן בקרקע, אלא שהבור בחפירה ודות בבניין. ופירש רשב"ם שם, דבור חפור בקרקע קשה שמחזיק מים בלא בניין, ודות חפור בקרקע תחוח ובונין כותל אבנים בקרקע סביב. מיהו כמדומה לכל הדיעות דות כבור שאינן מקורין].

לא) או לתוך הפיטס פיטוס בסמך גרסינן, ור"ל חבית גדולה [ודוגמתו הללו בעלי פטסין (ר"פ ב' דביצה)].

לב) לא יצא וה"ה התוקע בבית, ושמע אחד מרחוק רק קול הברה [עכא בל"א], לא יצא (עי' רט"ז תקפ"ז). אבל בחבית אפילו העומד בתוכו ותוקע לא יצא [ר"ן. ונ"ל דנקט תנא בור אע"ג שקרקע עולם דפנותיו, אפשר שישמע קול הברה אף באינו מקורה. ופיטוס אף שיש לו דפנות ומטולטל, אפשר שישמע קול שופר. ודות שיש לו דפנות על הקרקע ואינו מטולטל, שייך רבותא לכאן ולכאן. ולרשב"ם הנ"ל דדות הוא ג"כ בעומק הקרקע. נ"ל דנקט בור אף שכותליו הן מגוף הקרקע. ופיטוס אף שכותליו מעץ או חרס. ודות אף שכותליו מעץ או אבנים מסובבים מקרקע עולם, למימרא דבכל אופנים שייך הברה או קול שופר. ומה"ט לפע"ד לא נקט הש"ע דות, מדכבר שמעינן לה מבור ופיטוס ודו"ק].

לג) וכן נ"ל דנקט וכן. משום דבבבא דרישא וסיפא שמע. ואעפ"כ לא היה שמיעה כראוי לצאת בה, ברישא מכח הקול בעצמו שהיה רק הברה וסיפא מכח השומע שלא התכוון.

לד) אם כיון לבו לצאת.

לה) יצא אם נתכוון גם התוקע להוציא כל שומעו (תקפ"ט).

משנה ח

לו) והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל נקט לה הכא. לאשמעינן פירושא דהך קרא, דהוה נמי משום כוונת הלב.

לז) ואם לאו היו נופלין להכי הרים משה ידיו כדי שיראוהו מתפלל, וישעבדו גם הם לבן לשמים.

לח) ואם לאו היו נימוקים קמ"ל בין כשמתפלל שיצליח, כבמלחמת עמלק, או אפילו כשמתפלל רק להנצל מצרה כבנחשים השרפים, אין התפלה נשמעת כי אם כשמתכוון שיחזקהו ה' לעבודתו ית'.

לט) חרש אפילו מדבר ואינו שומע כלל. אבל אלם השומע, כשר. ויברך אחר (שם).

מ) שוטה עיין תרומות פ"א סי' ב':

מא) וקטן ע"ש סי' ג':

מב) אין מוציאין את הרבים ידי חובתן נ"ל דנקט רבים, לאשמעינן דאפילו אותן שאינן בני חיוב גמור. כנשים וקטנים בני חנוך. אפ"ה אינו מוציאן. מיהו נשים אע"ג דפטורי משופר, דזמן גרמא הוא, אפ"ה כבר קבלו עלייהו חובה. אמנם כשיתקע להם אדם שיצא כבר. יברכו הן לעצמן. משא"כ כשתוקע לזכר, יוכל התוקע לברך אף שיצא כבר. וטוב יותר דבכל גוונא יברך השומע ב' הברכות (תקפ"ה ב'):

מה) זה הכלל לאתויי ברכת הנהנין דכשכבר יצא אינו מוציא. וג' מדריגות יש:

(א) ברכת מצות, או אפילו ברכת הנהנין של מצות, כברכת בפה"ג דקידוש, והמוציא של מצה, וכדומה, אף שיצא מוציא. משום שיש בהן חיוב' וכל ישראל ערבין זה לזה.

(ב) וברכת הנהנין של פת ויין או שאר משקין שרגילין לקבוע עליהן, וגם ישבו יחד וקבעו עליהן, אז עכ"פ כשלא יצא מוציא, וכשיצא אינו מוציא. וה"ה ברכת הפת בשבת, כשיצא אינו מוציא, דהרי במצטער באכילה פטור מלאכל בשבת, להכי הו"ל כשאר ברכת הנהנין (קס"ז ותקפ"ה).

(ג) אבל ברכת פירות ושאר מילי, ושלא בתוך הסעודה דלא קבע עלייהו. אפילו לא יצא אינו מוציא (רי"ג), וסימנך מקף :

בועז לפרק ג

אין פירוש לפרק זה

הלכתא גבירתא

הלכתא גבירתא כללא דפרק ג

משנה א

כל חודש שיהיה כ"ט ויראה ירח בליל לפני יום ל' נקרא חסר והירח החדש נקרא נראה בזמנו, ואם לא יראה הירח אז יהיה החדש שעבר ל' יום ונקרא מעובר או מלא, והירח שנראה בליל שבין ל' ליום ל"א הוא הנקרא ירח שנראה בליל עיבורו, וכיון דכתיב החדש הזה לכם עדות זו תהיה מסורה לכם, אלמא דאין קידוש החודש תלוי בראיית הירח וכשבת בראשית שמסורה לכל אדם שמונה ששה ושובת בשביעי אלא לב"ד הדבר מסור, עד שיקדשוהו ב"ד.

והב"ד מחשבין בחשבונות כפי חכמת וידיעת חוקי הילוך החמה והלבנה והכוכבים הנקרא (אסטראנאמיא), אשר על פיה יודעים מקומות הכוכבים ומהלכם וחוקרין ומדקדקין עד שידעו אם אפשר שיראה הירח בזמנו בליל שלפני יום ל' או לא ובאפשר יושבין ומצפין לעדים כל יום ל', ואם לא באו עדים משלימין שלשים ויהיה החדש מלא, ואם ידעו הבית דין בחשבון שאי אפשר שיראה הירח, אין יושבים ביום ל' ואינם מצפים לעדים.

וכשראוהו בית דין וכל ישראל החדש בזמנו או ביום ל' ולא הספיקו לומר מקודש עד ליל שלפני יום ל"א, אין מקדשים את החודש בלילה, והוי החדש העבר מלא, כמ"ש בפ"ב.

ובראו בית דין עצמן בסוף יום כ"ט ועדיין לא יצא כוכב ליל שלפני יום ל', כיון שעדיין יום הוא, בית דין אומרים מקודש שראיית בית דין עצמן גדולה משמיעה וא"צ לגבות עדות, מה שאין כן בראו בית דין בליל שלפני יום ל' אחר צאת הכוכבים, אז צריכין להעיד ביום ל' שיעמדו ביום ל' שנים מהם לעדות ויצרפו שנים דיינים אחרים אל היחיד הנשאר, שיהיה בית דין דג' ויעידו בפניהם ויקדשוהו הג'.

משניות ב-ה

שופר של ר"ה מצותו בשל איל כפוף [ויש לו דין הידור עד שליש] ובדיעבד כל השופרות בין פשוטים בין כפופים כשרים ומצוה בכפופים יותר מבפשוטים, ושל פרה או שור דאקרי קרן ולא שופר פסול בכל גוונא, וכן קרני רוב החיות וכן שופר מבהמה טמאה.

ובבהמ״ק בראש השנה היה השופר של יעל פשוט ופיו שלא במקום הנחת פה מצופה זהב, וב' אנשים בחצוצרות של כסף מן הצדדין השופר מאריך והחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר. מה שאין כן בתעניות שמתענין על צרת צבור היו תוקעין בב' שופרות של איל כפוף ופיהן מצופות כסף שלא במקום הנחת פה והם היו בידי ב' אנשים העומדים בין ב' אנשים העומדים מן הצדדין ובידיהם ב' חצוצרות שופר מקצר וחצוצרות מאריך שעיקר מצות היום בחצוצרות.

ודוקא במקדש מריעין בחצוצרות ושופר שנאמר בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה', מה שאין כן בשאר מקומות, בראש השנה תוקעין בשופר לבד, ובתעניות בחצוצרות לבד.

ויה״כ של יובל שוה לראש השנה שיתקעו בשל יעל פשוט [כבר״ה בבהמ״ק] וכמנין תקיעות דראש השנה ויאמרו בתפלת י״ח מלכיות, זכרונות שופרות כבראש השנה.

משנה ו

שופר שנסדק כולו לארכו אפילו רק מצד א' אפילו דבקו באור פסול. ובלא נסדק כולו יש אומרים דצריך דוקא רובא, ויש אומרים דבנסדק רק קצת לארכו פסול אמנם כשהדקו בחוט או בדראט [שלא במקום הנחת פה] בחוזק שלא יוסיף להתבקע, או אפילו רובו וסתמו באור אבל לא עם גוף אחר כשר, ולי״א אפילו בסתמו בדבק מהני ולא הוי כסתמו באינו מינו מדאין הסתימה ניכרת בין הדבקים, מיהא בנשתנה קול השופר על ידי שקשרו בחוט או שדבקו בדבק צריך שישתייר ממקום הסדק עד הנחת פה כרוחב ד' גודלין; ובנסדק לרחבו דוקא בנסדק רוב הקיפו פסול ובנשתייר מהסדק עד הנחת פה כרוחב ד׳ גודלין אפילו מעכב התקיעה כשר ולי״א אפילו היה זה השיעור מהסדק לצד חוץ כשר ובשעת הדחק סומכין בכל זה אמקילין: דבק שברי שופרות אפי׳ הן כטבעות שלימין בכל הקיפן ואפילו נשתייר באורך החתיכה שכנגד פיו כרוחב ד' גודלין פסול.

ניקב וסתמו במינו ונשתייר רובו שלם ולא נשתנה קולו על ידי זה ממה שהיה קודם שניקב ובשעת הדחק די בב' לטיבותא בניקב ונשתייר רובו שלם וחזר קולו לכמות שהיה קודם שניקב אפילו סתמו שלא במינו. או במינו ונשתייר רובו שלם אפילו לא חזר קולו כמות שהיה. וכן בלא סתמו כלל אפילו לא נשתייר ד׳ גודלין עד הפה ונשתנה קולו מבתחילה כשר בשעת הדחק וליש אומרים אין לתקוע בשופר נקוב אפילו נשתייר כשיעור דקולו פגום.

משנה ז

התוקע בתוך הבור שהוא כבנין תחת הקרקע כמרתף [ואם רובו למעלה מקרקע אף על פי שמקצתו תוך הקרקע שרי] או בתוך המערה, אותם העומדים בתוך הבור והמערה יצאו, והעומדים בחוץ דוקא בשמעו קול שופר יוצאים. לא בקול הברה, וכן התוקע לתוך חבית גדולה אפילו עומד בתוכו ואפילו התוקע עצמו דוקא בקול שופר יצאו לא בקול הברה. ובהתחיל לתקוע בבור ועלה חוץ לבור וגמרה יצא שכל מה ששמע בין בפנים בין בחוץ היה קול שופר וכן יוצאים אותם שהיו בבור בתחילת התקיעה אפילו לא יצאו לחוץ דאין קול השופר מתבלבל בבואו לבור. ולרט״ז דוקא בשמע כשיעור תקיעת קול שופר.

מי שתקע ונתכוין להוציא כל השומע תקיעתו ושמע השומע ונתכוין לצאת ידי חובתו אף על פי שאין התוקע מתכוין לפלוני זה יצא, ולהכי בשמע מש״ץ יצא דש״ץ מתכוין להוציא רבים. ובשכח השומע אם כיון לצאת אמרי׳ בעומד אחורי בית הכנסת או בביתו ושמע תקיעות הש״ץ ואינו עובר חזקה כיון. וכן בבא לבית הכנסת לצאת ידי חובתו עם הצבור אעפ״י שבשעת התקיעות לא כיון לבו אלא סתמא יצא, מה שאין כן הבא לבית הכנסת סתמא לא יצא.

משנה ח

כל שאינו מחויב בדבר כשוטה, וקטן, וחרש אפילו מדבר ואינו שומע, [ושומע ואינו מדבר אפילו לכתחילה יכול אחר לברך והוא תוקע]. ואשה ועבד אינם מוציאים אחרים ידי חובתן. ואנדרוגינוס מוציא את מינו וטומטום אפי׳ מינו אינו מוציא. ומי שחציו עבד וחציו בן חורין אפילו עצמו אינו מוציא.