לדלג לתוכן

רש"י על הש"ס/ראש השנה/פרק ג

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי




ואומר - בספר תהלים משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו קוראים אל ה' והוא יענם הרי ששקל הכתוב שמואל עם משה ואהרן ובכתובים הראשונים כתוב ירובעל בדן ויפתח עם משה ואהרן ושמואל שלשה קלים עם שלשה חמורים:

הא אין לך לילך כו' - הרי לימדך הכתוב כאן שאין לך לבקש אלא שופט שהיה בימיך:

אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה - כי לא מחכמה שאלת על זה לפי שהדורות היו טובים וצדיקים מן אחרונים לפיכך היו הימים הראשונים טובים מאלה שאי אפשר שיהו אחרונים כראשונים:

פרק שלישי - ראוהו בית דין


מתני' ראוהו בית דין וכל ישראל ונחקרו העדים - מפרש בגמרא אי נמי נחקרו העדים:

ראוהו בית דין בלבד - שאין מי שיעיד אלא הם ולאו ארישא קאי בסמוך לחשיכה אלא שהיה שהות לקדש:

יעמדו שנים ויעידו בפניהם - ואע"פ שכולן ראוהו ובגמרא פריך לא תהא שמיעה גדולה מראייה:

ויעידו בפניהם - השנים:

שאין היחיד נאמן - לומר מקודש בפני עצמו לכך צריך להושיב מחביריהן אצלו:

גמ' למה לי למיתני כל ישראל - הרי ראוהו בית דין:

איפרסמא ליה מילתא - דביום שלשים נראה לקדשו:

נחקרו העדים למה לי - חקירתן אחרי שהכל ראו:

למה לי למתנייה לחקירה כלל - כיון דאשמועינן דכי ראוהו בית דין וכל ישראל אפילו הכי מעברין ליה כל שכן נחקרו העדים:

סלקא דעתך אמינא - היכא דאיכא חקירת עדים ביום תו לא ניעברוה אלא יגמרו הדבר בלילה ויקדשוהו ביום שלשים לענין תיקון המועדות:

משפט - היינו תחילת דין:

כי חק הוא - בקידוש החדש דרשינן ליה בפ' קמא (דף ח:):

משפט ביום - נפקא לן בסנהדרין (דף לד:) מוהיה ביום הנחילו את בניו ביום אתה מפיל נחלות כו':

ואמאי - יעמדו שנים ויעידו הלא ראוהו כולן יקדשוהו בראייתם דלא תהא שמיעה ששומעין מפי עדים גדולה מראייה דהא גבי עדות החדש לא כתיב עדות אלא כזה ראה וקדש:

שראוהו בלילה - הלכך למחר אי לאו שמיעה על מה יקדשו:

למימרא דעד נעשה דיין - מי שראוי להיות עד בדבר נעשה דיין ואלו כולן ראוים להיות עדים שהרי כולם ראוהו:



מקצתן נעשין עדים - ויעידו בפני חבריהם דגבי דיני נפשות עדות בעינן דכתיב (דברים יז) על פי שנים עדים יומת המת לא יומת וגו':

ומקצתן נעשין דיינים - אבל המעידים לא ישבו וידונו עמהם דהראוי להעיד אית ליה לרבי טרפון נעשה דיין אבל עד עצמו לית ליה דנעשה דיין וגבי עדות החדש גופה נמי לא אכשרנא במתני' להיות העדים נעשים דיינים דאם כן למה לי יושיבו מחבריהם יעידו בפני יחיד ואחר כך ישבו הם עמו ויקדשו והכי אמרינן ליה בפרק שני דכתובות (דף כא:):

כולן עדים הם - ראוים להעיד:

והצילו העדה - יהפכו בזכותו:

מתני' כל השופרות - בין של איל בין של יעל:

שהוא קרן - אינו קרוי שופר וגבי יוה"כ שופר כתיב (ויקרא כה) והעברת שופר תרועה ובפרק בתרא (דף לד.) גמרינן ר"ה מיובל:

בקרן היובל - ויובל דיכרא הוא כדמפרש בגמרא:

גמ' אקרו קרן ואקרו שופר - אקרו קרן כדאמרן ואקרו שופר דכתיב במתן תורה (שמות יט) במשוך היובל וגו' וכתיב ויהי קול השופר:

וקרני ראם קרניו - של בכור שורו קרן אשכחן דאקרי:

ותיטב לה' - תפלתי משופר ובשור קא משתעי קרא:

שור שהוא פר - ביום שנקרא שור היה גדול כפר זהו שור של מעשה בראשית שביום שנברא נברא בקומתו ושור בן יומו קרוי שור שנאמר (ויקרא כב) שור או כשב או עז ופר אינו נקרא עד בן שלש:

אין קטיגור - זהב העגל ושופר של פרה נמי קטיגור דעגל הוא:

הואיל ואישתני - להיות דם ואין מראית הפר ניכר:

חוטא בל יקריב - האדם לא יקריבנו הלום שהוא חטא בו:

חוטא בל יתנאה - להתקשט בו בקרבו הלום:

כיון דלזכרון קא אתי כלפנים דמי - שופר נמי אע"ג דלית ביה משום חוטא בל יקריב ולית ביה משום חוטא בל יתנאה כיון דלזכרון קא אתי כבגדי כהן גדול שלפנים דמי:

גילדי גילדי - בכל שנה ושנה ניכרת תוספתו והוא כמין גלד מוסיף על גלד ראשון בתכליתו של ראשון תחילת השני:

גמולה - מובדלת:

טוחות - לשון חלוקות:

שכוי - לשון ראיה כמו וישקף (בראשית יט) ומתרגמינן ואיסתכי:



קבען פלניא - גזלני פלוני:

במה קבענוך - המעשר והתרומה אתם קובעים אותי:

מאי סירוגין - ששנינו במגילה (דף יז.) קראה סירוגין (סירוגין):

פסקי - לפרקים שאינן נכנסין יחד:

מאי חלוגלוגות - ששנינו בפ"ק דיומא (דף יח.) כל שבעת הימים לא היה אוכל השום והחלוגלוגות:

פרפחיני - ירק שקורין עורקקל"י:

סלסלה - חפוש והפך במטמונים של תורה:

והוה דרינא טונא - נושא משוי:

מתני' שופר של ראש השנה של יעל פשוט - מפרש טעמא בגמרא דמידי דתפלה בעי פשיטות:

יעל - שטיי"ן בו"ק:

ופיו מצופה זהב - בשל מקדש קאמר:

שופר מאריך - לאחר שחצוצרות פוסקין תקיעתן נשמע קול השופר:

ובתעניות - דאמרינן במס' תענית (דף טו:) תקעו הכהנים תקעו:

בשל זכרים - אילים שסתמן כפופין:

ושתי חצוצרות באמצע - שני שופרות להן אחד מכאן ואחד מכאן והן באמצע:

שמצות היום בחצוצרות - דלכנופיא בעלמא נינהו וכל כנופיא בחצוצרות דכתיב (במדבר י) והיו לך למקרא העדה:

שוה היובל לראש השנה לתקיעה - בפשוטין ואף על גב דתקיעתו ביובל לא לתפלה ולא לזכרון אלא לסימן שילוח עבדים והשמטת מכירת שדות אפילו הכי כדר"ה בעי למעבדי' דגמרינן לה לגזירה שוה שביעי שביעי בפ' בתרא (דף לד.):

ולברכות - דבעי למימר תשע ברכות ביום הכפורים של יובל:

ר' יהודה אומר כו' - טעמא מפרש בגמ':

וביובלות בשל יעלים - וגזירה שוה לא גמיר:

גמ' ושל כל השנה - של תעניות:

קמ"ל - בר"ה אית ליה כרבי יהודה אבל ביובל לית ליה משום גזירה שוה:

במאי קמיפלגי - תנא קמא ורבי יהודה:

כמה דכייף איניש - בתפלתו פניו כבושין לארץ טפי עדיף משום והיו עיני ולבי שם (מלכים א ט) הלכך בראש השנה דלתפלה ולהזכיר עקידת יצחק בא בעינן כפופין ויובלות שהן לקרוא דרור בעינן פשוטין וגזירה שוה לית ליה:

כמה דפשיט טפי עדיף - משום נשא לבבנו אל כפים (איכה ג) הלכך בראש השנה בפשוטין דלתפלה הוא ודיוה"כ נמי משום דשוייה בגזירה שוה ובתענית דלכנופיא לא איכפת לן ועבדינן כפופין להכירא ולר' לוי אית ליה כר' יהודה דלתפלה בעינן כפופים וביום הכפורים סבירא ליה דשוה היובל לראש השנה כרבנן הלכך תרווייהו בעינן כפופים:



ופיו מצופה זהב כו' במקום הנחת פה פסול - שהתקיעה בזהב ולא בשופר:

לכך מאריך בשופר - תירוצא הוא:

וממילא כו' - דמה לי סוף בלא תחילה ומה לי תחילה בלא סוף ומשום דבעי לאותובי אתרוייהו דייק הך דיוקא:

תקע בראשונה - בפשוטה שלפני התרועה:

ומשך בשניה כשתים - לפי שהיה צריך לתקוע כאן ב' תקיעות רצופות אחת לפשוטה לאחריה דמלכיות ואחת לפשוטה לפניה דזכרונות:

בור ודות - חדא נינהו אלא שהבור בחפירה והדות בבניין על הקרקע צישטרנ"א בלע"ז:

פיטס - חבית גדולה פונטי"ן בלע"ז:

מחד גברא - דומיא דזכור ושמור:

הא לא דמיא - הא מילתא דשופר לא דמיא אלא לסיפא:

י' קורין - וי' קולות יש כאן שאי אפשר להם לצמצם דיבורם בתיבה אחת שלא יהא אחד לאחור ואחד לפנים:

דחביבה עליה - חדשה היא לו:

התורה חסה - דכתיב (ויקרא יד) וצוה הכהן ופנו את הבית שלא יטמאו כלי חרס שבתוכו שאין להם טהרה במקוה:

למיעבד עובדא - בחצוצרות ושופר:

מקום שיש שופר - כגון ר"ה ויובל:

מקום שיש חצוצרות - כגון תעניות:

וכך הנהיג - כמשנתינו שופר וחצוצרות:

בשערי מזרח ובהר הבית - חדא מילתא היא בשערי מזרח בהר הבית וי"א בשערי מזרח בעזרת נשים:

מתני' שופר שנסדק ודבקו - בדבק שקורין גלו"ד:

פסול - דהוה ליה כשני שופרות:



גמ' העמידו על גלדו - גלד דק:

מבפנים פסול - שהתקיעה בזהב:

אם קול חיצון שמע לא יצא - דאיכא מחיצות הפנימי מפסקת התקיעה:

ככתונא - כהפיכת חלוק לעשות פנימי חיצון:

שקיצר את הרחב - ברותחין:

והעברת - דרך העברתו כדרך שהאיל מעבירו בראשו בבהמה מחיים: דיבק שברי שופרות כו':

במינו כשר - אם אינו מעכב את התקיעה:

נסדק - כולו וכן נסדק לרחבו כל רחבו להקיפו:

אם נשתייר בו - מן מקום הסדק עד מקום הנחת פה שיעור תקיעה כשר חשיב ליה כמאן דאשתקיל כוליה והוה ליה ארוך וקצרו:

צרור - לשון יבש רו"ייש בלע"ז:

קדחו - נקבו וקס"ד נקב הנחת פה קאמר:

שקדחו בזכרותו - כשהוא מחובר בבהמה עצם בולט מן הראש ונכנס לתוכו ומוציאין אותו מתוכו וזה לא הוציאו אלא נקב את הזכרות:

אותן העומדין בבור יצאו - שהן קול השופר לעולם שמעו:

איכא דרמי להו מירמא - יש תלמידים שאין שונין להא דרב הונא בענין לא שנו לפרושי מתניתין אלא רמו מירמא מתניתין וברייתא אהדדי ועלה קאי רב הונא ומשני:



שמע מקצת התקיעה בבור כו' - קא סלקא דעתך דהכי קאמר היה עומד הוא בשפת הבור וחבירו תוקע בבור ויצא לחוץ בחצי התקיעה ואשמעינן הכא דבקצת נמי יוצא:

קודם עמוד השחר - לאו זמניה הוא כדאמרינן במסכת מגילה (דף כ:) כל היום כשר לתקיעת שופר ויליף טעמא מיום תרועה יהיה לכם יום ולא לילה: הכי גרסינן למימרא דסבר רבא דכי שמע איניש סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה יצא וממילא כו':

תקע בראשונה - פשוטה שלפני תרועת המלכיות:

ומשך בשניה - בפשוטה של אחריה כשתים ונתכוין לצאת בה אף ידי פשוטה שלפני תרועת הזכרונות שעתיד עליו לתקוע תיכף לזו:

אם קול שופר שמע - בלא קול הברה יצא:

אם קול הברה שמע - עם קול השופר לא יצא:

בתוקע ועולה לנפשיה - ואין אחר עמו לצאת בו אלא תוקע ועולה הוא דלדידיה תחילתה וסופה בהכשר דבתחילה הוא והשופר בבור ואמרן לעיל ((דף כז:) אותן העומדים בבור יצאו:

של עולה - ותלשו מחיים דאילו לאחר זריקה אין מעילה לא בעורה ולא בקרניה שהכל לכהנים כדאמרינן במנחות (דף פג.) ובזבחים (דף פו.) נאמר לו יהיה בעולה ונאמר לו יהיה באשם מה אשם עצמותיו מותרין אף עולה עצמותיה מותרין:

שלמים לאו בני מעילה נינהו - דאין מעילה בקדשים קלים אלא באימורים ולאחר זריקה כשהובררו לחלק גבוה:

לא ליהנות ניתנו - לישראל להיות קיומם להם הנאה אלא לעול על צואריהם ניתנו:

בשופר של ע"ז - ששימשו בו לע"ז ונאסר בהנאה כדתניא במסכת ע"ז (דף נא:) אבד תאבדון את כל המקומות בכלים שנשתמשו בהן לע"ז הכתוב מדבר:

ואם תקע יצא - דמצות לאו הנאה נינהו:

כתותי מיכתת שיעוריה - דהא לשריפה קאי וכשרוף דמי ושופר בעי שיעור כדאמרינן לעיל (דף כז:) כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן:

מותר לתקוע לו - טעמא דכולהו משום דמצות לאו ליהנות ניתנו:

חבירו מזה עליו בימות הגשמים - שאין כאן אלא הנאת קיום המצוה ומצות לא ניתנו ליהנות:

אבל לא בימות החמה - דאיכא הנאת הגוף:

שכפאוהו פרסיים - ואע"ג שלא נתכוון לצאת ידי חובת מצה בליל ראשון של פסח יצא:

התוקע לשיר - לשורר ולזמר כך שמעתי מפי מורי הזקן וביסודו של מורי רבי יצחק בן יהודה ראיתי התוקע לשד להבריח רוח רעה מעליו:

פשיטא - דזאת אומרת כן:

מהו דתימא התם אכול מצה קאמר רחמנא והא אכל - ונהנה באכילתו הלכך לאו מתעסק הוא שהרי אף לענין חיוב חטאת אמרינן (כריתות דף יט:) המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה:



קא משמע לן - דאע"ג דמתעסק הוא יצא דמצות אין צריכות כוונה:

זמן המקרא - של קריאת שמע והוא היה קורא בתורה פרשת שמע:

קורא להגיה - אף קרייה אין כאן אלא מגמגם:

דקא מנבח נבוחי - ואינו תוקע כשיעור תקיעה המפורש במשנתנו בפ' אחרון (דף לג:):

אלא מעתה - דשאין מתכוין למצוה כמתכוין דמי:

הישן בשמיני בסוכה - שלא לשום מצוה:

ילקה - שהרי מוסיף על מצוה ועובר משום בל תוסיף:

מצות אין עובר עליהן - בבל תוסיף אלא בזמנן כגון חמשת המינין בלולב וה' טוטפות בתפלין חמש ציציות בטלית אבל תוספת יום על ימים או שעה על שעה אין זה מוסיף:

בשלא סיים - אלא הוסיפה באמצע:

והא סיים קתני - בברייתא:

הניתנין במתנה אחת - כגון דם בכור שנתערב בדם בכור חבירו או בדם מעשר:

ינתנו מתנה אחת - והרי יש בה משניהן ועולה לשניהן:

מתן ארבע - שלמים ואשם ועולה ותודה:

דלמא קסבר רבי יהושע כו' - ומתרתי הנך ממתני' ומברייתא איכא לאותובי לרבא:

אנן הכי אמרינן - אנן דמייתינן סייעתא מהא דטעמא משום דאי הדר מתרמי ליה כו' הכי קאמרינן ליה לרב שמן:

מאי טעמא שבק מתניתין כו' - שבק מתניתין הניתנין במתנה אחת משנה היא בשחיטת קדשים:

לותיב ממתניתין - דאלימא לאקשויי:

לא סגי דלא יהיב - אי הדר מתרמי ליה דקדשים לא מפסיד:

לצאת לא בעי כוונה - דבלאו מתכוין יוצא ידי חובתו:

לעבור בעי כוונה - שיתכוין לשום מצוה ואי לא לא עבר:

והא מתן דמים כו' - שאין מתכוין בשאר מתנותיו לשם בכור וקאמר רבי יהושע הרי הוא עובר על בל תוסיף:



איכוון ותקע לי - תתכוין לתקוע בשמי להוציאני ידי חובתי:

משמיע בעי כוונה - להוציא השומע:

מתני' והיה כאשר ירים משה ידו וגו':

גמ' ועבדים משוחררין - אבל עבדים לא דכל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה:

וטומטום ואנדרוגינוס - שמא זכר הוא:

מי שחציו עבד - משום צד חירות שבו:

טומטום אינו מוציא את מינו - טומטום כמותו שמא תוקע זה נקבה וחבירו זכר:

אנדרוגינוס מוציא מינו - אנדרוגינוס כמותו דאי בתר זכרות אזלת שניהם חייבין ואי בתר נקבות אזלת שניהן פטורין:

מי שחציו עבד כו' - דלא אתי צד עבדות דמשמיע ומפיק צד חירות דשומע:

ה"ג כהנים ולוים מקדישין לעולם וגואלין לעולם זו – היא גירסת רבינו יצחק הלוי ושאר רבותי גורסין מוכרין לעולם וגואלין לעולם ושתיהן משניות הן במסכת ערכין (דף כו: ודף לג:) ובין מקדישין ובין מוכרין תרוייהו משנה יתירה נינהו אלא איידי דתנא התם גבי ישראל (שם דף כד.) אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים ולא גואלין אחר היובל פחות משנה תנא גבי כהנים מקדישין וגואלין ואיידי דתנא גואלין ומקדישין גבי הדדי תנא נמי גבי גואלין דמכירה מוכרין לעולם והכי מוקים במסכת ערכין (דף כז.) ומהו גואלין לעולם לפי שנאמר בישראל במוכר בית בערי חומה (ויקרא כה) ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה נחלט אבל בלוים גאולת עולם תהיה ללוים ולפי שנאמר בישראל המוכר שדה אחוזה (שם) במספר שני תבואות ימכר לך שאינו מותר לגאול פחות משתי שנים אבל לוים גואלין מיד לפי שנאמר במקדיש שדה אחוזה (שם כז) ואם לא יגאל את השדה בעלים ומכר גזבר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד אלא יוצאה לכהנים ביובל הלוים גואלין לעולם והאי דאמרי הכא ליתנהו במצות יובל קאי אמקדיש שדה אחוזה ולא גאלה ומכרה גזבר שאין יובל מפקיע מיד המקדיש אם לוי הוא כדרך שמפקיע מיד ישראל:

קמ"ל גרסי' – ולא גרסינן נהי דליתנהו בהשמטת קרקעות כו' דהא ודאי איתנהו בין שלקחו הם מישראל מחזירין ביובל דלא נפקי לוים מכלל כל מצות והדינין בין שלקחו ישראל מהן מן האלפים אמה שניתנו לחוץ לעריהם יוצא ביובל ואפי' בתי ערי חומה שאין חוזרין לישראל ביובל חוזרין להם דכתיב (שם כה) ואשר יגאל מן הלוים וגו':

אע"פ שיצא מוציא - שהרי כל ישראל ערבין זה בזה למצות:

חוץ מברכת הלחם והיין - ושאר ברכת פירות וריחני שאינן חובה אלא שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה ובזו אין כאן ערבות שאינו חובה על האדם לא ליתהני ולא ליבריך:



ברכת הלחם - של אכילת מצה שמברכין (לפני) המוציא:

וברכת היין - שמברכין לפני קידוש:

מהו - על אכילת מצה ומקדש ישראל לא תיבעי לך דחובה נינהו ומפיק אלא ברכת המוציא וברכת היין מיבעיא לן שאין באות אלא לפי שהמברך צריך שיטעום ואי אפשר ליהנות בלא ברכה אי נמי לא טעים איהו אי אפשר דלא יהיב ליה לחד מינייהו למטעם ובעי ברכה מאי:

כיון דחובה היא - אכילת מצה חובה עליו וכן קידוש היום חובה עליו ואי אפשר שלא בהנאה והנאה אי אפשר בלא ברכה נמצאת המצוה תלויה בברכת הנאה ומפיק:

או דלמא - בברכת ההנאה לאו חובה למצוה אתיא שאף בכל ההניות היא נוהגת:

לא יפרוס - ברכת המוציא כדאמרינן לעיל שאינה חובה עליהם לא יאכלו ולא יברכו:

פרק רביעי - יום טוב


מתני' יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין - בגמרא מפרש לה:

אבל לא במדינה - לא בירושלים ולא בגבולין:

אלא ביבנה - שהיתה שם סנהדרי גדולה בימיו וכן בכל מקום שגלתה סנהדרין אבל לא בבית דין של עשרים ושלשה:

ועוד זאת היתה ירושלים - בעודה בבנינה יתירה בתקיעת שבת על יבנה:

שכל עיר שרואה - את ירושלים:

ושומעת ויכולה לבא כו' - מפרש בגמרא מאי תנא דקאמר ועוד:

גמ' זכרון תרועה - ולא תרועה ממש אלא מקראות של תרועה יאמרו:

מלאכה היא - בתמיה:

גזירה שמא יטלנו וכו' - ובמקדש לא גזור דאין איסור שבות דרבנן במקדש:

והיו כל הערים - שסביבות יבנה:

מתכנסים - לשם לשמוע תקיעה משלוחי בית דין לפי שהיו רגילין כן בירושלים:

בני בתירה - גדולי הדור היו:

נדון - אם יש לגזור אף במקום בית דין שמא יטלנו:

ואין משיבין לאחר מעשה - גנאי הוא שנוציא לעז טועים על עצמינו:

בית דין דאקראי - לתנא קמא תקעינן ותנא דאמרו לו סבר אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין קבוע דומיא דיבנה:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/ראש_השנה/פרק_ג"