משנה סוכה ה ח
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת סוכה · פרק ה · משנה ח | >>
חל (להיות) יום אחד להפסיק בינתים, משמר שזמנו קבוע, היה נוטל עשר חלות, והמתעכב נוטל שתים.
ובשאר ימות השנה, הנכנס נוטל שש, והיוצא נוטל שש.
רבי יהודה אומר, הנכנס נוטל שבע, והיוצא נוטל חמש.
הנכנסין חולקין בצפון, והיוצאין בדרום.
בלגה לז לעולם חולקת בדרום, וטבעתה קבועה, וחלונה סתומה.
משנה מנוקדת
חָל לִהְיוֹת יוֹם אֶחָד לְהַפְסִיק בֵּינְתַיִם,
- מִשְׁמָר שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ הָיָה נוֹטֵל עֶשֶׂר חַלּוֹת,
- וְהַמִּתְעַכֵּב נוֹטֵל שְׁתַּיִם.
- וּבִשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה,
- הַנִּכְנָס נוֹטֵל שֵׁשׁ, וְהַיּוֹצֵא נוֹטֵל שֵׁשׁ.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- הַנִּכְנָס נוֹטֵל שֶׁבַע, וְהַיּוֹצֵא נוֹטֵל חָמֵשׁ.
- הַנִּכְנָסִין חוֹלְקִין בַּצָּפוֹן, וְהַיּוֹצְאִין בַּדָּרוֹם.
- בִּלְגָּה לְעוֹלָם חוֹלֶקֶת בַּדָּרוֹם,
- וְטַבַּעְתָּהּ קְבוּעָה,
- וְחַלּוֹנָהּ סְתוּמָה.
נוסח הרמב"ם
חל יום אחד להפסיק - בינתיים,
- משמר - שזמנו קבוע,
- הוא נוטל - עשר חלות.
- והמתעכב - נוטל שתים.
- משמר - שזמנו קבוע,
- ובשאר כל השנה -
- הנכנס - נוטל שש.
- והיוצא - נוטל שש.
- רבי יהודה אומר:
- הנכנס - נוטל שבע.
- והיוצא - נוטל חמש.
- הנכנסים - חולקין בצפון.
- והיוצאין - חולקין בדרום.
- בלגה -
- לעולם - חולקת בדרום.
- טבעתה - קבועה.
- וחלונה - סתומה.
פירוש הרמב"ם
חל יום אחד להפסיק בינתים - הוא שהיה יום טוב הראשון של חג יום שני, או יום טוב האחרון יום חמישי, וכשאירע כן לא ישאר למשמר השני הנכנס אלא עבודת יום אחד בלבד, ויבוא החג וישתתפו כולם בעבודה אם יחול יום טוב הראשון יום שני, או יכנס משמר שני יום שבת אם יחול יום טוב האחרון יום חמישי, לפי שכל יום שבת הוא היום שמתחלפין המשמרות, תצא אחת ותיכנס השנית ומחלקין לחם הפנים.
וכשיזדמן לאחת המשמרות זה המשמר שלא ישאר לו לעבוד אלא יום אחד, יתעצל בדבר ויתעכב מלבוא, ותרגום "ויתמהמה"(בראשית יט, טז) "ויתעכב", לפיכך תקנו לו שיקח מלחם הפנים שתי ככרות בלבד.
ורבי יהודה רואה, שראוי להעדיף משמר הנכנס, מפני נעילת אלו השערים של מוצאי שבת.
ומפני מה חולקין לחם הפנים הנכנסים בצפון העזרה, כדי שידעו כי העבודה בזו השבוע שלהם. כי השחיטה בצפון כמו שיתבאר במקומו.
והיו במקדש ארבע ועשרים טבעות, טבעת לכל משמר, היו תולין בהם הבהמות ומפשיטין אותם, והיו כולם קבועות בכתלים, וכשהיתה נכנסת משמרה היתה תולה אותה טבעת לרמוז שהעבודה שלה.
וכמו כן היו שם עשרים וארבע חלונות, ושם בגדי כהונה, חלון לכל משמרה ומשמרה, והיו כולם סגורות, וכשנכנסת משמרה לעבודה היתה פותחת החלון שלה.
מלבד משמרת בלגה, שגזרו עליה חכמים שתהיה לעולם זו המשמרה חולקת בדרום, וטבעתה קבועה, וחלונה סתומה כמו המשמרה היוצאת, ולא הניחו לה סימן שיורה עליה שהעבודה שלה. ועשו לה זה מפני כי כשתקפה יד היונים על ירושלים כמו שנתפרסם, נשאת נערה אחת מהם לאחד משרי היונים וחזרה לדתם, והעיזה פניה ונכנסה לבית המקדש והכתה בסנדלה על המזבח, והיתה מדברת ואומרת לו בלשון יוני "יא-ד'יבּ יא-ד'יבּ, עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל, ולא תושיעם בעת צרתם". ולפיכך עשו חכמי אותו הדור בכל המשפחה שיצא ממנה זו התרבות רעה מה שכתבתי, וקבעו זה לדורות משום "והנשארים ישמעו ויראו"(דברים יט, כ).
ואין הלכה כרבי יהודה:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
חל להיות יום אחד להפסיק בינתיים - כגון שחל יו"ט ראשון בשני בשבת, שהיו יכולים לבוא באחד בשבת והן קדמו ובאו מערב שבת. או שחל יו"ט האחרון בה' בשבת, שהיו יכולין לילך בערב שבת ונתעכבו שם בשבת. כל המשמרות לה שנתעכבו שם אין נוטלין אלא שני חלות:
ומשמר שזמנו קבוע נוטל י' - וחולקין אותן בין משמר הנכנס ובין משמר היוצא כדרך כל שבתות השנה:
הנכנס נוטל שש כו' - שהמשמרות מתחלפות בשבת, זו עובדת שחרית וזו עובדת ערבית:
הנכנס נוטל שבע - נוטלים שתי חלות יתירות בשכר הגפת דלתות שהם נועלים הדלתות שפתחו המשמר היוצא בשחר לו. ואין הלכה כר' יהודה:
הנכנסים חולקים - ביניהן לחם המגיע לחלקם בצפון. כדי שייראה לכל שהן נכנסין, שהצפון עיקר, שהיא קבועה לשחיטת קדשי קדשים:
והיוצאים חולקים בדרום - כדי שייראה שהם יוצאים והולכים להם, לפיכך שינו מקומן אצל רוח שאינו עיקר:
בילגה - שם המשמרה:
לעולם חולקת בדרום - ואפילו כשהיא נכנסת, קנסא הוא שקנסוה:
וטבעתה קבועה - עשרים וארבע טבעות היו בעזרה במקום המטבחיים, לעשרים וארבע משמרות כהונה, וטבעות של כל המשמרות פתוחות צד אחד והופכה למעלה ומכניס צואר הבהמה לתוכה וחוזר והופך פתחה למטה לתוך הרצפה. וטבעת של בלגה קבועה ואינה נהפכת, וצריכה להשתמש בשל אחרים, וגנאי הוא לה:
וחלונה סתומה - חלונות היו בלשכת החליפות ששם גונזין את סכיניהם. וחלון של משמרת בלגה היתה סתומה, דקנסוה רבנן משום מעשה שהיה, שאשה אחת ממשמרת בלגה ומרים בת בלגה שמה נשתמדה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יונים, וכשנכנסו יונים להיכל הלכה וטפחה בסנדל ע"ג המזבח ואמרה, לוקוס לוקוס, פירוש זאב זאב בל' יוני. עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואין אתה עומד להן בשעת דוחקן. וכששמעו חכמים בדבר זה קבעו את טבעתה וסתמו את חלונה של כל המשמרת כולה, כי אמרו אם לא ששמעה מאביה שהיה מבזה את העבודה לא אמרה כן. ובשביל אביה קנסו כל המשפחה, דאוי לרשע ואוי לשכנו, טוב לצדיק וטוב לשכנו:
פירוש תוספות יום טוב
והמתעכב נוטל שתים. פירש הר"ב כל המשמרות שנתעכבו וכו' וכ"כ רש"י. ויש להקשות דה"ל למתני והמתעכבים. ועוד הקשה הכסף משנה בפרק ד' מהל' תמידין התינח אם חל י"ט האחרון בחמישי בשבת דהוו מתעכבים. אבל כשחל יום טוב הראשון בשני בשבת מאי מתעכב שייך למימר. המתעכב והמקדים הוה ליה למתני. והרמב"ם מפרש דהמתעכב הוא מלשון תרגום. ויתמהמה מתרגמינן ויתעכב ור"ל שכשחל יום אחד בינתים ונמצא שהמשמר שחל בו הי"ט מתעצלים מלבא כולם הואיל ובשבוע שלהם חל הי"ט שיד כל המשמרות שוות. ולפיכך הואיל ומעטים הם הבאים מאותה המשמר אינם נוטלים אלא שתים ולפי זה כשחל י"ט ביום שני. שבת שקודם י"ט משמר היוצא נוטל עשר והוא שקורא התנא משמר שזמנו קבוע והנכנס נוטל שתים מהטעם האמור וכשחל י"ט האחרון להיות בחמישי שבת שאחר המועד משמר הנכנס נוטל עשר והיוצא נוטל שתים שהם המתעצלים:
הנכנס נוטל שבע. כתב הר"ב בשכר הגפת דלתות. ואע"ג שגם עליו תעבור חלוקה הזאת לשבת הבאה שהנכנס אחריו נוטל שבע והוא חמש. וא"כ מאי מהני להם חוק זה. אמרו בגמרא דניחא ליה לאיניש ליקח לאלתר ולא להמתין להבא אע"פ שאם ימתין יבוא לו גם כן שוה בשוה:
חולקת. בכוליה פירקין מתני בלשון זכר כמ"ש במשנה ו' טעם הדבר. והכא בבילגה נקט לשון נקיבה ונ"ל דודאי שהלשון משמרה סובל לשון זכר מהטעם שכתב הרמב"ם לעיל וסובל לשון נקיבה כי כן המלה בעצמה. ולפיכך בבילגה הניחו הלשון לנקיבה לגנאי ועוד שהחוטאת אשה היתה. ואל תטעה לחשוב בילגה לשם אשה כי הוא שם ראש המשמר החמשה עשר בדברי הימים א' כ"ד:
וטבעתה קבועה. פירוש הר"ב שמכניס צואר הבהמה לתוכה כו' ומבואר יותר בסוף מעשר שני ופרק ד' דתמיד:
סליק מסכת סוכה
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(לה) (על הברטנורא) ויש להקשות דהל"ל והמתעכבים. והר"מ מפרש דהמתעכב הוא מלשון תרגום ויתמהמה מתרגמינן ויתעכב ור"ל כשחל יום א' בנתים ונמצא שהמשמר שחל בו יום טוב מתעצלים מלבוא כולם הואיל ויד כל המשמרות שוות ולפיכך הואיל ומעטים הם הבאים מאותו המשמר אינם נוטלים אלא שתים. לפ"ז כשחל יו"ט ביום שני שבת שקודם יו"ט משמר היוצא נוטל עשר והוא שקורא התנא משמר שזמנו קבוע והנכנם נוטל שתים מהטעם האמור. וכשחל יו"ט האחרון להיות בחמישי שבת שאחר המועד משמר הנכנם נוטל עשר והיוצא נוטל שתים שהן מתעצלים:
(לו) (על הברטנורא) ואע"ג שגם עליו תעבור חלוקה הזאת לשבת הבאה שהנכנס אחריו נוטל שבע והוא חמש. וא"כ מאי מהני להם חוק זה. אמרו בגמרא דניחא ליה לאינש ליקח לאלתר ולא להמתין להבא אף על פי שאם ימתין יבוא לו ג"כ שוה בשוה:
(לז) (על המשנה) בילגה. אל תטעה לחשוב בילגה לשם אשה כי הוא שם המשמר הט"ו (בדברי הימים א כד):
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
חל להיות יום אחד להפסיק בינתים כגון וכו': לשון ר"ע ז"ל עד ונתעכבו שם בשבת כל המשמרות. אמר המלקט הוא פי' רש"י ז"ל אמנם הרמב"ם ז"ל פי' וז"ל חל יום א' להפסיק בינתים הוא שיהיה י"ט ראשון של חג להיות בשני בשבת או י"ט אחרון יום חמישי וכשאירע כן לא ישאר למשמר השני הנכנס אלא עבודת יום ראשון בלבד ויבא החג וישתתפו כולן בעבודה אם יחול י"ט הראשון יום שני או יכנס משמר שני יום שבת אם יחול י"ט האחרון יום ה' לפי שכל יום שבת הוא יום שמתחלפים תצא אחת ותכנס השנית ומחלקים לחם הפנים וכשיזדמן לאחת המשמרות זה המשמר שלא ישאר לו לעבוד אלא יום אחד יתעצל בדבר ויתעכב מלבוא ותרגום ויתמהמה ויתעכב ולפיכך תקנו לו שיקח מלחם הפנים שתי ככרות בלבד עכ"ל ז"ל וביד שם פ"ד סי' י"ב י"ג. והראב"ד ז"ל פי' שם בהשגות כדפי' רש"י ז"ל:
הנכנס נוטל שבע: בשכר הגפת דלתות ההיכל מקום שהלוים לא היו יכולין לילך וכן הא דכתיב ויפתח שמואל את דלתות בית ה' לאו בדלתות ההיכל משתעי אלא לשכה היתה שם וקראוה בית ה' קיצור מהרא"ש ז"ל על פרק ראשון דערכין דף י"א. ובגמ' פריך ונימא ליה דל בדל פי' הסר חוק זה מכאן בשביל שיסירוהו אצלך אם תטול עכשיו שבע יטול לשבת הבאה משמר הנכנס ז' טול אתה בשוה כדי שתטול גם אתה לשבת הבאה בשוה ומשני אמ' אביי בוצינא טבא מקרא דשמא לכשתגדל יתחרט הנותן או שמא לא יצטרך זה לזה הכא נמי גבי משמרות מי שראוי ליטול עכשיו לא ימתין לשבת הבאה זהו פי' רש"י ז"ל בזה המשל ותוס' ז"ל פירשו בו פי' אחר דבוצינא וקרא הם שני מינים ע"ש וכן ג"כ תירץ אביי עצמו תירוץ זה בכתובות ר"פ הכותב:
בלגה לעולם חולקת בדרום: בברייתא בבבלי ובירוש' ויש אומרים מפני שמשמרתו של בלגה שובה לבוא כשמגיע שבת שלה ומוכחא מילתא שאין העבודה חביבה עליהן ונכנס יְשָבַב ושמש תחתיו שסדר משמרות בלגה אתר יְשָבַב וכששהה משמרת בלגה לבא עיכב במשמרתו ישבב ולא יצא ולפיכך קנסוה ואע"פ שכל שכיני הרשעים לא נשתכרו שכני בלגה נשתכרו שלעולם ישבב חולק בצפון. ועיין במ"ש לעיל ריש סי ו' וביד פ"ח דה' כה"מ סי' ח' ועיין במה שכתבתי בפרק חמישי דתמיד סימן ג'. ופי' ה"ר יהוסף ז"ל לעולם חולקת בדרום פי' כדי להראות שאפי' בשעת כניסתם הם ראויין לצאת ומש"ה אפי' בכניסתם הם חולקים בדרום כמו היוצאים וכן מה שטבעתה קבועה וחלונה סתומה הוא מטעם זה כלומר להראות כאילו כבר יצאה שכן היה דרך היוצאים להיות טבעתן קבועה וחלונם סתומה ע"כ:
סליק פירקא וסליקא לה מסכת סוכה, ובעה"י אשר לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב נתחיל מסכת יום טוב:
תפארת ישראל
יכין
חל להיות יום אחד להפסיק בינתיים: בין יו"ט לשבת:
משמר שזמנו קבוע היה נוטל עשר חלות והמתעכב נוטל שתים ובשאר ימות השנה הנכנס נוטל שש והיוצא נוטל שש רבי יהודה אומר הנכנס נוטל שבע: שנוטל ב' חלות יתירות, בשכר הגפת דלתות בית המקדש שפתחום משמר היוצא בשחר, ויסגירום משמר הנכנס. ואי"ל יחלקו תמיד בשוה ולא יפסידו מידי י"ל ניחא לי' לאינש ליקח מיד ולא להמתין:
הנכנסין חולקין: חולקים לחם הפנים:
בצפון: מקום שחיטת הקדשי קדשים. כדי להורות שנכנסין לעבודה:
בילגה: שם משמר:
וטבעתה קבועה: כל משמר היה לו טבעת מיוחד קבוע ברצפת העזרה, וע"י ציר נפתחה מצד א', ומכניס בה צואר הבהמה כששוחטה, שלא תזוז הבהמה את עצמה בשעת שחיטה. אמנם טבעת בלגה היה סגור וקבוע מב' הצדדים, כדי שתתבזה להשתמש בשל אחרים [ולא עקרו טבעתה לגמרי. כדי שלא תתבייש ביותר לכל הרואה טבעת חסירה בכ"ד טבעות שהיו מונחים בריבוע ו' על ד' (משנה, מדות ג, ה) גם שלא יתגנה סדר הנחתם]:
וחלונה סתומה: דלכל משמר היה מיוחד ארגז [שראנק] בכות לסכיניהן. ושל בלגה סתום. וכל זה עשו לה לקנס, דבת אחת ממשפחתה המירה ונשאת לשר יווני, וכשמשלו היוונים בימי חשמונאי טפחה בסנדלה ע"ג המזבח, וחרפה את המזבח ואמרה, זאב זאב עד מתי תכלה ממון ישראל, והרי לא תושיען. וכשגברו ישראל קנסו לכל משפחת בית אביה שנתגדלה בתוכן מרשעת כזאת, דאוי לרשע אוי לשכנו, טוב לצדיק, טוב לשכנו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת