רמב"ם על סוכה ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רמב"ם · על סוכה · ה

סוכה פרק ה[עריכה]


משנה א[עריכה]

חליל - הוא כלי מכלי שיר הנקרא בלשון ערבי "מזמאר". והיו שם מינים רבים מכלי הניגון, אבל לפי שזה הוא העיקר, השיר נתייחס אליו.

ובית השואבה - שם המקום שהיו מתקנין לשמחה, וקראו לו זה השם משום "ושאבתם מים בששון"(ישעיה יב, ג):

משנה ב[עריכה]

תיקון גדול - רוצה לומר גדול התועלת. והוא כי הם היו מתקנים מקום לאנשים ומקום לנשים, ומקום הנשים למעלה ממקום האנשים כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים. וכשאצייר העזרה בכללה במקומה יתבאר לך עזרת הנשים וזולתה מן המקומות.

ואומרו אנו ליה, וליה עינינו - קיצר בדבר, ולשונם היה כך "אנו ליה משתחוים, ועינינו ליה מיחלות":

משנה ג[עריכה]


משנה ד[עריכה]


משנה ה[עריכה]

ואין מוסיפין על ארבעים ושמונה - רצה בזה על הרוב, כי יתכן בקצת השנים שיהיה בו יום יהיה בו שבעה וחמשים תקיעות, והוא כשיחול ערב פסח בשבת.

וכבר קדם לך בפסחים כי הפסח נשחט בשלשה כיתות, ושם אמר נכנסה כת ראשונה תקעו והריעו ותקעו, ועוד אמר קראו את ההלל אם גמרו שנו ואם שנו שלשו, ואמר כמעשה הראשונה כך מעשה שנייה ושלישית. הרי נתבאר מזה כי שלש תקיעות בכל קריאה, שהם בשלשה כתות שבעה ועשרים תקיעות, ושמונה עשר לשני תמידין, ותשעה למוסף שבת, ושלשה לפתיחת שערים. ואי אפשר להיות במקדש יותר מזה המניין:

משנה ו[עריכה]

כל זה מבואר בידיעת שני עיקרים:

  • האחד מהם כי משמרות כהונה עשרים וארבע וכולם עובדים במועדות,
  • והשני כי קרבנות ארבע עשר כבשים ושני אילים, ושעיר בכל יום משבעה הימים. וביום הראשון מוסף על מה שזכרנו שלשה עשר פרים, וביום השני שנים עשר פרים, וביום השלישי אחד עשר פרים, וכן פוחתין אחד אחד עד שיהיו קרבנות יום שביעי שבעה פרים ושני אילים ושעיר וארבע עשר כבשים.

והם עשרים וארבע בהמות כמנין המשמרות, תקריב כל משמרה ומשמרה בהמה אחת, וזהו עניין אמרם ויד כולם שווה. כי אין שם משמרה שתקריב שתי בהמות. ובשאר ימות החג תקריב משמרה לכל פר ופר ומשמרה לשעיר. ושני משמרות לשני אילים. ומה שנשאר ממניין המשמרות יחלקו הארבע עשר כבשים, יש מהם מי שמקריב שני כבשים שני פעמים, ומהם מי שמקריב אחד כמו שנזכר עד שישתווה המניין, ויחזרו חלילה על הסדר הנזכר. ומנין אלו הקרבנות הם לשון התורה.

ומה שאמרו בכאן אחד שנים שלשה על המשמרות אף על פי שמשמרה ומשמרות לשון נקבה, מאמרם לא היה אלא על ראש המשמרה, כאשר יאמר בכל המשנה "יהויריב וידעיה" רוצה בו משמרת יהויריב משמרת ידעיה. ואולי שהיה מונה וסומך על מלת משמר שהוא לשון זכר:

משנה ז[עריכה]

פרקים - הם שלשה רגלים.

ובעצרת יש לנו לחם חמץ במקדש, וצווה השם יתברך "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה"(ויקרא כג, יז), ולחם הפנים מצה, וכשיחול יום עצרת בשבת היו מחלקין על הכהנים חמץ ומצה.

ואמרו שוין באימורי הרגלים - רוצה לומר קרבנות שנאמרו ברגלים מה שראוי מהם לאכול אוכלין אותו בשווה, והראוי לשריפה מקריבין אותו בשותפות כמו שנזכר.

ומשמר שזמנו קבוע - הוא המשמר שאותו השבוע היתה לו לבדו, ואפילו אם לא היה בו חג.

ואמר כל קרבנות הצבור - לאתויי פר העלם דבר של צבור, ועוד יתבאר ענינו במסכת הוריות.

ואמרו הוא מקריב את הכל - לאתויי קיץ המזבח, וכבר ביארנוהו ברביעי של שקלים.

ואמרו בזמן שיום טוב סמוך לשבת, בין מלפניה ובין מלאחריה - עניינו כי כשהיה יום טוב הראשון של חג יום ראשון, חולקין כולם לחם הפנים בשווה יום שבת שהוא ערב הרגל, אף על פי שלא חל הזמן להיות שווין בו, וזה הדבר תקנה מפני הקדמתן וכניסתן לעבודה והזמנתם מקודם. וכמו כן כשיחול יום טוב האחרון יום ששי, חולקים לחם הפנים בשווה יום שבת שלאחריו שהוא יום אסרו חג אף על פי שהחג נגמר, וזה תקנה לפי שאם יתאחר מאותה משמרה שום אדם, תשאר שארית מאלו המשמרות ותמלא מקומה:

משנה ח[עריכה]

חל יום אחד להפסיק בינתים - הוא שהיה יום טוב הראשון של חג יום שני, או יום טוב האחרון יום חמישי, וכשאירע כן לא ישאר למשמר השני הנכנס אלא עבודת יום אחד בלבד, ויבוא החג וישתתפו כולם בעבודה אם יחול יום טוב הראשון יום שני, או יכנס משמר שני יום שבת אם יחול יום טוב האחרון יום חמישי, לפי שכל יום שבת הוא היום שמתחלפין המשמרות, תצא אחת ותיכנס השנית ומחלקין לחם הפנים.

וכשיזדמן לאחת המשמרות זה המשמר שלא ישאר לו לעבוד אלא יום אחד, יתעצל בדבר ויתעכב מלבוא, ותרגום "ויתמהמה"(בראשית יט, טז) "ויתעכב", לפיכך תקנו לו שיקח מלחם הפנים שתי ככרות בלבד.

ורבי יהודה רואה, שראוי להעדיף משמר הנכנס, מפני נעילת אלו השערים של מוצאי שבת.

ומפני מה חולקין לחם הפנים הנכנסים בצפון העזרה, כדי שידעו כי העבודה בזו השבוע שלהם. כי השחיטה בצפון כמו שיתבאר במקומו.

והיו במקדש ארבע ועשרים טבעות, טבעת לכל משמר, היו תולין בהם הבהמות ומפשיטין אותם, והיו כולם קבועות בכתלים, וכשהיתה נכנסת משמרה היתה תולה אותה טבעת לרמוז שהעבודה שלה.

וכמו כן היו שם עשרים וארבע חלונות, ושם בגדי כהונה, חלון לכל משמרה ומשמרה, והיו כולם סגורות, וכשנכנסת משמרה לעבודה היתה פותחת החלון שלה.

מלבד משמרת בלגה, שגזרו עליה חכמים שתהיה לעולם זו המשמרה חולקת בדרום, וטבעתה קבועה, וחלונה סתומה כמו המשמרה היוצאת, ולא הניחו לה סימן שיורה עליה שהעבודה שלה. ועשו לה זה מפני כי כשתקפה יד היונים על ירושלים כמו שנתפרסם, נשאת נערה אחת מהם לאחד משרי היונים וחזרה לדתם, והעיזה פניה ונכנסה לבית המקדש והכתה בסנדלה על המזבח, והיתה מדברת ואומרת לו בלשון יוני "יא-ריב יא-ריב, עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל, ולא תושיעם בעת צרתם". ולפיכך עשו חכמי אותו הדור בכל המשפחה שיצא ממנה זו התרבות רעה מה שכתבתי, וקבעו זה לדורות משום "והנשארים ישמעו ויראו"(דברים יט, כ).

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה סוכה, פרק ה':
הדף הראשי מהדורה מנוקדת נוסח הרמב"ם נוסח הדפוסים ברטנורא עיקר תוספות יום טוב