משנה סוטה ד ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת סוטה · פרק ד · משנה ד | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

אשת כהן שותה ומותרת לבעלה.

אשת סריס ט שותה.

על ידי כל העריות מקנאין, חוץ מן הקטן, וממי שאינו איש.

נוסח הרמב"ם

אשת כוהן שותה ומותרת לבעלה אשת הסריס שותה על ידי כל העריות מקנין חוץ מן הקטן וממי שאינו איש.

פירוש הרמב"ם

אשת כהן שותה ומותרת לבעלה אשת סריס כו': שמא יעלה על הדעת אשת ישראל כשזינתה באונס שהיא מותרת לבעלה היא שותה ותהיה מותרת לבעלה אבל אשת כהן שזינתה באונס שהיא אסורה עליו היה לנו לומר שלא תהיה מותרת לו אחר שתשתה שמא באונס זינתה ולכך הוצלה והיא אסורה עליו ולכך למדנו שהיא שותה ומותרת לבעלה וכמו כן אשת סריס ואע"פ שאין לו שכיבה. ומה שאמר על ידי כל העריות מקנאין שמא יעלה על דעתינו שהוא אם קנא לה עם אחיה או אביה או אחד מן העריות הדומין להם אינו קנוי לפי שאמר ונטמאה ב"פ ובא בקבלה טומאה לבעל טומאה לבועל לפיכך האיש שהיא אסורה עליו בזה הזנות הוא שתשתה על ידו אבל זה האיש שהוא אסור עליה לעולם קודם זה הקנוי הרי זה אינה שותה בשבילו לכך למדנו שהוא משקה אותה וקטן הוא פחות מבן תשע שנים ויום אחד כמו שנתבאר ביבמות (פ"י הלכה ז') ומי שאינו איש ר"ל בזה בהמה למה שנאמר ושכב איש אותה פרט לקטן ולבהמה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

אשת כהן שותה ומותרת לבעלה - אם נמצאת נקיה. דמהו דתימא הואיל ואשת בהן שנאנסה אסורה לבעלה, ניחוש לה שמא נאנסה ולכך לא בדקוה המים ז, קמ"ל:

אשת סריס שותה - דלא תימא מבלעדי אישך אמר רחמנא, והאי לאו בר הכי הוא, קמ"ל ח:

על ידי כל העריות מקנאים - אם קינא לה מאביה או מאחיה ומאחד מבל עריות, ונסתרה, הוי קינוי ונאסרת עליו ושותה. דלא תימא נטמאה נטמאה ב' פעמים, אחד לבעל ואחד לבועל, היכא דמתסרא עליה בהאי זנות, לאפוקי הא דאסירא עליה וקיימא אימא לא קא משמע לן י:

חוץ מן הקטן - פחות מבן ט' שנים ויום אחד, שאין ביאתו ביאה, כך פירש רמב"ם יא. ולי נראה קטן פחות מבן י"ג שנה ויום א' ולא הביא סימנים, דכתיב (במדבר ה) ושכב איש אותה, איש ולא קטן:

וממי שאינו איש - למעוטי בהמה יב:

פירוש תוספות יום טוב

אשת כהן שותה ומותרת לבעלה. כתב הר"ב מהו דתימא הואיל ונאנסה אסורה כו' קמ"ל. וקשיא דאשת כהן ששתתה מותרת מיבעי ליה. ובגמ' אשת כהן שותה פשיטא מהו דתימא והיא לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת והיא אשת ישראל אבל אשת כהן דאפי' כי נתפסה אסורה אימא לא תשתה. קמ"ל. וכתבו התוס' דוהיא לא נתפסה אצטריך לאשת כהן שנאנסה שתהא אסורה. וכמ"ש במשנה ט' פרק ב' דכתובות. ומש"ה לא ממעטינן אשת כהן משתיה מוהיא דהא אצטריך לדרשא עצמה דנאנסה תהא אסורה. ע"כ. והדר אמרינן בגמ' ומותרת לבעלה פשיטא (מ"ד) כו' ובמתנוונה דרך אברים שלא דרך בטן וירך אימא דנאנסה כו':

אשת סריס שותה. כתב הר"ב דלא תימא מבלעדי אישך וכו'. קמ"ל דלא. ומבלעדי אישך לקדמה שכיבת הבעל לבועל כמ"ש בריש פרקין. תוס':

אשת סריס. לשון הרמב"ם בפ"ב מה"ס. אשת סריס חמה או סריס אדם המותרות לבעליהן. ודסריס חמה מותר תנן בסוף פרק ח' דיבמות. וסריס אדם פירש הכ"מ כששתה כוס של עקרין שמותרת לו. וקרו ליה סריס אדם לפי שעל ידי אדם בא לו. ע"כ. והא דבסוף פרק ח' דיבמות תנן סריס חמה וכו' מאכילה בתרומה ולא תנן סריס אדם ובכגון ששתה כוס עקרין. משום דעיקר סריס אדם הוא פצוע דכה וכרות שפכה להכי לא מצי למתני וזו היא דעת רש"י שגם סריס דהכא מוקי ליה בשל חמה דוקא משום דס"ל דכגון זה אינו נקרא סריס כלל:

על ידי כל עריות מקנאים. כתב הר"ב דלא תימא כו' לאפוקי הא דאסירא עליה כו' קמ"ל. וכתבו התוספות תימה הא שמעינן לה מאלמנה לכהן גדול דאסורה וקיימא לבעל ואפ"ה איצטריך קרא דכי תשטה אשתו למעוטי הא לאו הכי שותה ע"כ:

חוץ מן הקטן. כתב הר"ב פחות מבן תשע כו' כך פי' הרמב"ם ופי' הכ"מ בפ"א מה"ס דמשמע להרמב"ם דלא ממעט קטן אלא כשהוא פחות מבן ט' שאינו ראוי לשכיבה. אבל בן תשע ויום א' כיון שביאתו ביאה איש מיקרי לגבי שכיבה עכ"ל. ובזה מסולק מה שהשיב עליו הר"ב:

וממי שאינו איש. פירש הר"ב למעוטי בהמה. שאין זנות לבהמה [כדתנן במשנה ג' פ"ו דתמורה] אתנן כלב מותר. גמרא:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ז) (על הברטנורא) וקשיא דאשת כהן ששתתה מותרת מבעי' ליה ובגמרא אשת כהן שותה פשיטא מהו דתימא אשת כהן דאפילו כי נתפשה אסורה אימא לא תשתה קמ"ל ומותרת לבעלה פשיטא במתנוונה דרך אברים כו' אימא דנאנסה כו'. קמ"ל. ועתוי"ט:

(ח) (על הברטנורא) ומבלעדי אישך לקדמה שכיבת הבעל. תוספ':

(ט) (על המשנה) אשת סריס. לשון הר"מ סריס חמה או סריס אדם המותרות לבעליהן. וסריס שאדם כששתה כוס של עיקרין שמותרת לו. וקרי ליה סריס אדם לפי שע"י אדם בא לו. כ"מ ועתוי"ט:

(י) (על הברטנורא) ותימא, הא שמעינן לה מאלמנה לכה"ג דאסורה וקיימא לבעל ואפ"ה איצטריך קרא דכי תשטה למעוטי הא לאו הכי שותה. תוספ':

(יא) (על הברטנורא) משמע ליה כו' דבן ט' ויום אחד איש מיקרי לגבי שכיבה. כ"מ. ובזה מסולק מה שהשיב עליו הר"ב:

(יב) (על הברטנורא) כדתנן במ"ג פ"ז דתמורה. גמרא:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

אשת כהן שותה:    וכו' ביד פ"א דהלכות סוטה סי' ו' ובפי שני סי' ו' ובפ"ג סי' כ"א. ובטור א"ה כולה מתני' עד סוף פירקין בסי' קע"ח:

ומותרת לבעלה:    במתנוונה דרך אברים דמהו דתימא הא זנויי זנאי והאי דלא בדקוה מיא כי אורחיה במעים ובירכיה משום דבאונס זנאי ולגבי כהן מיהא תתסר קמ"ל:

אשת סריס שותה:    כגון שנסתרס לאחר שנשאה דקדמה שכיבת בעל לבועל רש"י ז"ל והא קמ"ל דלא תימא מבלעדי אישך אמר רחמנא והאי לאו בר הכי הוא קמ"ל דלמיקדם שכיבת בעל לבועל הוא דאתא וסריס בר שכיבה הוא אע"ג דלאו בר זריעה הוא ובסריס חמה קאמר דמותר לקיימה ולא בסריס אדם שאסור לקיימה משום לא יבא פצוע דכא רש"י ז"ל. וכתבו עליו תוס' ז"ל ולא ידעי מנא ליה דסריס אדם ששתה כוס עיקרין דאסור לקיימה ע"כ. וגם הרמב"ם ז"ל שם בפ' שני כתב אשת סריס חמה או סריס אדם המותרות לבעליהן ופי' שם כ"מ דסריס אדם שכתב הרמב"ם ז"ל ר"ל ששתה כוס של עיקרין וקרי ליה סריס אדם לפי שע"י אדם בא לו ע"כ:

ע"י כל העריות מקנאין:    וכו'. דמהו דתימא נטמאה נטמאה שני פעמים וכו' כדפי' ר"ע ז"ל. וראיתי שמחק ה"ר יהוסף ז"ל מלת ע"י:

חוץ מן הקטן:    בפי' רע"ב ז"ל ול"נ קטן פחות מבן י"ג שנה ויום א' ולא הביא וכו' נראה שהוא פירש רע"ב ז"ל עצמו דבגמ' ליכא רק חוץ מן הקטן דאיש אמר רחמנא ולא קטן ופירש"י ז"ל דכתיב ושכב איש אותה ע"כ:

וממי שאינו איש:    למעוטי בהמה דאין זנות לבהמה ואינה נאסרת על בעלה בבעילת בהמה אבל ע"י שחוף פי' דהיינו איש שאינו מתקשה ואינו מזריע או על ידי גוי מקנאין ונאסרת על בעלה דאף על גב דקרא כתיב ושכב איש אותה ש"ז לאו למעטי שחוף אלא למעוטי שאם קינא לה דרך איברים אין משקין אותה הכי איתא בגמ':


פירושים נוספים