לדלג לתוכן

משנה מקוואות ו

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


מקוואות פרק ו', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<<משנהסדר טהרותמסכת מקוואותפרק שישי ("כל המעורב")>>

פרקי מסכת מקוואות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

משנה אמשנה במשנה ג •  משנה ד •  משנה ה • משנה ו • משנה ז • משנה ח • משנה ט • משנה י • משנה יא • 

נוסח הרמב"םמנוקדמפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


כל המעורב למקוה, כמקוה.

חורי המערה וסדקי המערה, מטביל בהם כמה שהם.

עוקת המערה, אין מטבילין בה אלא אם כן היתה נקובה כשפופרת הנוד.

אמר רבי יהודה, אימתי, בזמן שהיא מעמדת עצמה אבל אם אינה מעמדת עצמה, מטבילין בה כמה שהיא.

דלי שהוא מלא כלים והטבילן, הרי אלו טהורים.

ואם לא טבל, [ אין המים מעורבין ], עד שיהיו מעורבין כשפופרת הנוד.

שלשה מקואות, בזה עשרים סאה [ ובזה עשרים סאה ], ובזה עשרים סאה מים שאובין, והשאוב מן הצד, וירדו שלשה וטבלו בהן ונתערבו, המקואות טהורין והטובלים טהורים.

היה השאוב באמצע, וירדו שלשה וטבלו בהם ונתערבו, המקואות כמות שהיו והטובלים כמות שהיו.

הספוג והדלי שהיו בהן שלשה לוגין מים ונפלו למקוה, לא פסלוהו, שלא אמרו אלא שלשה לוגין שנפלו.

השידה והתיבה [ שבים ], אין מטבילין בהם אלא אם כן היו נקובין כשפופרת הנוד.

רבי יהודה אומר, בכלי גדול, ארבעה טפחים.

ובקטן, רובו.

אם היה שק או קופה, מטבילין בהם כמה שהם, מפני שהמים מעורבין.

היו נתונים תחת הצנור, אינם פוסלים את המקוה, אלא מטבילין אותן ומעלין אותן כדרכן.

גסטרא שבמקוה והטביל בה את הכלים, טהרו מטומאתן, אבל טמאים על גב כלי חרס.

אם היו המים צפים על גביו כל שהן, טהורין.

מעין היוצא מן התנור וירד וטבל בתוכו, הוא טהור וידיו טמאות.

ואם היו על גביו רום ידיו, אף ידיו טהורות.

ערוב מקואות, כשפופרת הנוד, כעביה וכחללה, כשתי אצבעות חוזרות למקומן.

ספק כשפופרת הנוד ספק שאינה כשפופרת הנוד, פסולה, מפני שהיא מן התורה.

וכן כזית מן המת, וכזית מן הנבלה, וכעדשה מן השרץ.

כל שיעמוד כשפופרת הנוד, ממעטה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר, כל שהוא מבריית המים, טהור.

מטהרים את המקואות, העליון מן התחתון, והרחוק מן הקרוב.

כיצד, מביא סילון של חרס או של אבר, ומניח ידו תחתיו עד שהוא מתמלא מים, ומושכו ומשיקו, אפילו כשערה, דיו.

היה בעליון ארבעים סאה ובתחתון אין כלום, ממלא בכתף ונותן לעליון, עד שירדו לתחתון ארבעים סאה.

כותל שבין שתי מקואות שנסדק לשתי, מצטרף.

ולערב, אין מצטרף, עד שיהא במקום אחד כשפופרת הנוד.

רבי יהודה אומר, חלוף הדברים.

נפרצו זה בתוך זה, על רום, כקליפת השום, ועל רוחב, כשפופרת הנוד.

האביק שבמרחץ, בזמן שהוא באמצע, פוסל.

מן הצד, אינו פוסל, מפני שהוא כמקוה סמוך למקוה, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים, אם מקבלת האמבטי רביעית עד שלא יגיעו לאביק, כשר.

ואם לאו, פסול.

רבי אלעזר ברבי צדוק אומר, אם מקבל האביק כל שהוא, פסול.

המטהרת שבמרחץ, התחתונה מלאה שאובין והעליונה מלאה כשרין, אם יש כנגד הנקב שלשה לוגין, פסול.

כמה יהא בנקב ויהיה בו שלשה לוגין, אחד משלש מאות ועשרים לבריכה, דברי רבי יוסי.

ורבי אלעזר אומר, אפילו התחתונה מלאה כשרים והעליונה מלאה שאובין ויש בצד הנקב שלשה לוגין, כשר, שלא אמרו אלא שלשה לוגין שנפלו.

כָּל הַמְעֹרָב לַמִּקְוֶה, כַּמִּקְוֶה. חוֹרֵי הַמְּעָרָה וְסִדְקֵי הַמְּעָרָה, מַטְבִּיל בָּהֶם כְּמָה שֶׁהֵם. עֻקַּת הַמְּעָרָה, אֵין מַטְבִּילִין בָּהּ אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה נְקוּבָה כִשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהִיא מַעֲמֶדֶת עַצְמָהּ. אֲבָל אִם אֵינָהּ מַעֲמֶדֶת עַצְמָהּ, מַטְבִּילִין בָּהּ כְּמָה שֶׁהִיא.

דְּלִי שֶׁהוּא מָלֵא כֵלִים וְהִטְבִּילָן, הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִים. וְאִם לֹא טָבַל, אֵין הַמַּיִם מְעֹרָבִין, עַד שֶׁיִּהְיוּ מְעֹרָבִין כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד.

שְׁלשָׁה מִקְוָאוֹת, בָּזֶה עֶשְׂרִים סְאָה, וּבָזֶה עֶשְׂרִים סְאָה, וּבָזֶה עֶשְׂרִים סְאָה מַיִם שְׁאוּבִין, וְהַשָּׁאוּב מִן הַצַּד, וְיָרְדוּ שְׁלשָׁה וְטָבְלוּ בָהֶן וְנִתְעָרְבוּ, הַמִּקְוָאוֹת טְהוֹרִין וְהַטּוֹבְלִים טְהוֹרִים. הָיָה הַשָּׁאוּב בָּאֶמְצַע, וְיָרְדוּ שְׁלשָׁה וְטָבְלוּ בָהֶם וְנִתְעָרְבוּ, הַמִּקְוָאוֹת כְּמוֹת שֶׁהָיוּ, וְהַטּוֹבְלִים כְּמוֹת שֶׁהָיוּ.

הַסְּפוֹג וְהַדְּלִי שֶׁהָיוּ בָהֶן שְׁלשָׁה לֻגִּין מַיִם וְנָפְלוּ לַמִּקְוֶה, לֹא פְסָלוּהוּ, שֶׁלֹּא אָמְרוּ אֶלָּא שְׁלשָׁה לֻגִּין שֶׁנָּפְלוּ.

הַשִּׁדָּה וְהַתֵּבָה שֶׁבַּיָּם, אֵין מַטְבִּילִין בָּהֶם, אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ נְקוּבִין כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּכְלִי גָדוֹל, אַרְבָּעָה טְפָחִים. וּבְקָטָן, רֻבּוֹ. אִם הָיָה שַׂק אוֹ קֻפָּה, מַטְבִּילִין בָּהֶם כְּמָה שֶׁהֵם, מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם מְעֹרָבִין. הָיוּ נְתוּנִים תַּחַת הַצִּנּוֹר, אֵינָם פּוֹסְלִים אֶת הַמִּקְוֶה, אֶלָּא מַטְבִּילִין אוֹתָן וּמַעֲלִין אוֹתָן כְּדַרְכָּן.

גִּסְטְרָא שֶׁבַּמִּקְוֶה וְהִטְבִּיל בָּהּ אֶת הַכֵּלִים, טָהֲרוּ מִטֻּמְאָתָן, אֲבָל טְמֵאִים עַל גַּב כְּלִי חֶרֶס. אִם הָיוּ הַמַּיִם צָפִים עַל גַּבָּיו כָּל שֶׁהֵן, טְהוֹרִין. מַעְיָן הַיּוֹצֵא מִן הַתַּנּוּר וְיָרַד וְטָבַל בְּתוֹכוֹ, הוּא טָהוֹר וְיָדָיו טְמֵאוֹת. וְאִם הָיוּ עַל גַּבָּיו רוּם יָדָיו, אַף יָדָיו טְהוֹרוֹת.

עֵרוּב מִקְוָאוֹת, כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד, כְּעָבְיָהּ וְכַחֲלָלָהּ, כִּשְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת חוֹזְרוֹת לִמְקוֹמָן. סָפֵק כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד, סָפֵק שֶׁאֵינָהּ כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד, פְּסוּלָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִן הַתּוֹרָה. וְכֵן כַּזַּיִת מִן הַמֵּת וְכַזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה וְכָעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ. כֹּל שֶׁיַּעֲמֹד כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד, מְמַעֲטָהּ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כֹּל שֶׁהוּא מִבְּרִיַּת הַמַּיִם, טָהוֹר.

מְטַהֲרִים אֶת הַמִּקְוָאוֹת, הָעֶלְיוֹן מִן הַתַּחְתּוֹן, וְהָרָחוֹק מִן הַקָּרוֹב. כֵּיצַד. מֵבִיא סִלּוֹן שֶׁל חֶרֶס אוֹ שֶׁל אֲבָר, וּמַנִּיחַ יָדוֹ תַּחְתָּיו, עַד שֶׁהוּא מִתְמַלֵּא מַיִם, וּמוֹשְׁכוֹ וּמַשִּׁיקוֹ, אֲפִלּוּ כַשַּׂעֲרָה, דַּיּוֹ. הָיָה בָעֶלְיוֹן אַרְבָּעִים סְאָה וּבַתַּחְתּוֹן אֵין כְּלוּם, מְמַלֵּא בַכָּתֵף וְנוֹתֵן לָעֶלְיוֹן, עַד שֶׁיֵּרְדוּ לַתַּחְתּוֹן אַרְבָּעִים סְאָה.

כֹּתֶל שֶׁבֵּין שְׁתֵּי מִקְוָאוֹת שֶׁנִּסְדַּק לַשְּׁתִי, מִצְטָרֵף. וְלָעֵרֶב, אֵין מִצְטָרֵף, עַד שֶׁיְּהֵא בְמָקוֹם אֶחָד כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חִלּוּף הַדְּבָרִים. נִפְרְצוּ זֶה בְתוֹךְ זֶה, עַל רוּם, כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם. וְעַל רֹחַב, כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד.

הָאָבִיק שֶׁבַּמֶּרְחָץ, בִּזְמַן שֶׁהוּא בָאֶמְצַע, פּוֹסֵל. מִן הַצַּד, אֵינוֹ פוֹסֵל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְמִקְוֶה סָמוּךְ לְמִקְוֶה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אִם מְקַבֶּלֶת הָאַמְבָּטִי רְבִיעִית עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעוּ לָאָבִיק, כָּשֵׁר. וְאִם לָאו, פָּסוּל. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, אִם מְקַבֵּל הָאָבִיק כָּל שֶׁהוּא, פָּסוּל.

הַמַּטְהֶרֶת שֶׁבַּמֶּרְחָץ, הַתַּחְתּוֹנָה מְלֵאָה שְׁאוּבִין וְהָעֶלְיוֹנָה מְלֵאָה כְשֵׁרִין, אִם יֵשׁ כְּנֶגֶד הַנֶּקֶב שְׁלשָׁה לֻגִּין, פָּסוּל. כַּמָּה יְהֵא בַנֶּקֶב וְיִהְיֶה בוֹ שְׁלשָׁה לֻגִּין. אַחַד מִשְּׁלשׁ מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים לַבְּרֵכָה, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ הַתַּחְתּוֹנָה מְלֵאָה כְשֵׁרִים וְהָעֶלְיוֹנָה מְלֵאָה שְׁאוּבִין וְיֵשׁ בְּצַד הַנֶּקֶב שְׁלשָׁה לֻגִּין, כָּשֵׁר, שֶׁלֹּא אָמְרוּ אֶלָּא שְׁלשָׁה לֻגִּין שֶׁנָּפְלוּ.


נוסח הרמב"ם

(א) כל המעורב למקוה - כמקוה.

חררי המערה, וסדקי המערה - מטביל בהן במה שהן.
עוקת המערה - אין מטבילין בה,
אלא אם כן - היתה נקובה כשפופרת הנוד.
אמר רבי יהודה: אימתי? - בזמן שהיא מעמדת את עצמה,
אם אינה מעמדת את עצמה - מטבילין בה במה שהיא.


(ב) דלי שהוא מלא כלים,

והטבילו - הרי אלו טהורים.
אם לא טבל - המים מעורבין,
עד שיהו מעורבין כשפופרת הנוד.


(ג) שלש מקואות -

בזה עשרים סאה, ובזה עשרים סאה, ובזה עשרים סאה - מים שאובין,
והשאוב מן הצד,
וירדו שלשה וטבלו בהן, ונתערבו -
המקואות - טהורין,
והטובלין - טהורין.
היה השאוב באמצע,
ירדו שלשה וטבלו בהן, ונתערבו -
המקואות - כמות שהיו,
והטובלין - כמות שהיו.


(ד) הספוג והדלי,

שהיו בהן שלשת לוגין מים,
נפלו למקוה - לא פסלוהו,
שלא אמרו - אלא שלשת לוגין שנפלו.


(ה) השידה והתיבה שבים - אין מטבילין בהן,

אלא אם כן - היו נקובין כשפופרת הנוד.
רבי יהודה אומר:
בכלי גדול - ארבעה טפחים,
ובקטן - רובו.
אם היה שק, או קופה - מטבילין בהן במה שהן,
מפני שהמים מעורבין.
היו נתונים תחת הצינור -
אין פוסלין את המקוה,
ומטבילין אותן, ומעלין אותן כדרכן.


(ו) גצטרה שבמקוה,

והטביל בה את הכלים - טהרו מטומאתן,
אבל טמאין על גב כלי חרס.
אם היו המים צפין על גביו כל שהן - טהורין.
מעיין שהוא יוצא מן התנור, וירד וטבל לתוכו -
הוא טהור - וידיו טמאות.
ואם היו על גביו רום ידיו - אף ידיו טהורות.


(ז) עירוב המקואות - כשפופרת הנוד כעוביה וכחללה,

כשתי אצבעות חוזרות למקומן.
ספק שהיא כשפופרת הנוד, ספק שאינה כשפופרת הנוד -
פסולה, מפני שהיא מן התורה.
וכן כזית מן המת, כזית מן הנבילה, וכעדשה מן השרץ.
כל שיעמוד בשפופרת הנוד - ממעטה.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שהוא מבריית המים - טהור.


(ח) מטהרין את המקואות,

העליון מן התחתון, והרחוק מן הקרוב.
כיצד?
מביא סילון של חרס, או של אבר,
ומניח ידו תחתיו - עד שהוא מתמלא מים,
ומושכו, ומשיקו אפילו כשערה - דיו.
היה בעליון ארבעים סאה,
ובתחתון אין כלום -
ממלא בכתף, ונותן לעליון - עד שירדו לתחתון ארבעים סאה.


(ט) כותל שבין שתי מקואות שנסדק -

לשתי - מצטרף,
ולערב - אינו מצטרף,
עד שיהא במקום אחד - כשפופרת הנוד.
רבי יהודה אומר: חילוף הדברים.
נפרצו זה לתוך זה -
על רום - כקליפת השום,
ועל רוחב - כשפופרת הנוד.


(י) האביק שבמרחץ -

בזמן שהוא באמצע - פוסל.
מן הצד -
אינו פוסל, מפני שהוא כמקוה סמוך למקוה - דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרין: אם מקבלת האמבטי רביעית עד שלא יגיעו לאביק - כשרים,
ואם לאו - פסול.
רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: אם מקבל האביק כל שהוא - פסול.


(יא) המטהרת שבמרחץ,

התחתונה מלאה שאובין, והעליונה מלאה כשרין -
אם יש כנגד הנקב שלשת לוגין - פסול.
כמה יהא בנקב, ויהא בו שלשת לוגין? -
אחד משלש מאות ועשרים לבריכה - דברי רבי יוסי.
ורבי אלעזר אומר:
אפילו התחתונה מלאה כשרין, והעליונה מלאה שאובין,
ויש כנגד הנקב שלשת לוגין - כשר,
שלא אמרו - אלא שלשת לוגין שנפלו.