לדלג לתוכן

עיקר תוי"ט על מקוואות ו

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

(א)

(א) (על המשנה) שהם. לפי שחשובים כמו המערה עצמה. וכהאי גוונא גבי שבת דחורי רשות היחיד כרשות היחיד דמי. מהר"מ:

(ב)

(ב) (על המשנה) טהורים. לתרומה ולא לקודש. ועתוי"ט:

(ג)

(ג) (על הברטנורא) אפילו נתחבר האמצעי לשאוב קודם שנתחבר לכשר, לא הוי כשלשת לוגין שפוסלין את החסר, דנתחבר לכשר קודם שבאו השאובים לתוכו [פירוש הג' לוגין]. הר"ש:

(ד) (על הברטנורא) לשון הר"ש, ומה שנתערב ממנו עם כל אחד:

(ה) (על הברטנורא) ומים שאובים המתבטלין בחוץ אין פוסלין אותו שמסתמא נעשה התערובות עם שניהם בבת אחת:

(ו) (על הברטנורא) כדלעיל פרק ד' משנה ד'. הר"ש:

(ד)

(ז) (על הברטנורא) ולאו דוקא כל השלשה לוגין בלועין ודבוקים, אלא אפילו מקצת מהן נמי. ועתוי"ט:

(ה)

(ח) (על הברטנורא) ויש חילוק לר' יהודה בין כלים לעוקא. ורבנן משוו להו אהדדי. הר"ש:

(ט) (על המשנה) ומטבילין. כן הוא בנוסחת ארץ ישראל. ואין צריך לזה, דהכי פירושא, אלא אפילו מטבילין כו':

(ו)

(י) (על המשנה) גסטרא כו'. לשון הר"מ, גסטרא טמאה שהיא בתוך המקוה ושפתה למעלה מן המים [ואפילו הכי כיון דשבר כלי היא בטלי מימיה אגב מקוה וכשר להטביל בה כלים. הר"ש] והטביל בה, טהרו מטומאתן. אבל כשיגביהם מן המים עד שהן באוירה מתטמא המים שעל גבן מאוירה וחוזר ומטמא אותן כו' שאין כלי חרס מתטהרין במקוה:

(יא) (על המשנה) טהור. שאין כלי מטמא אדם. אבל ידיו מתטמאין מאוירו. ועתוי"ט:

(יב) (על המשנה) רום ידיו. שנמצא ל כשטבל ידיו למעלה מן התנור. הר"מ:

(ז)

(יג) (על המשנה) כזית כו'. דשיעורין כולן הלכה למשה מסיני. הר"מ:

(יד) (על המשנה) טהור. פירוש, אפילו לטבול בו:

(ח)

(טו) (על הברטנורא) וכל שכן איפכא:

(טז) (על המשנה) אבר. ואע"ג דפשוטי כלי מתכות מקבלי טומאה ואנן הוייתן על ידי טהרה בעינן, כתב הרא"ש דהני מילי בממשיך מי גשמים בעלמא, אבל הכא דמחברם למקוה אחר שהוא כשר, לא מפסל, משום דמתכשר ע"י השקה. ולא דמי נמי לריש פרק ה', דהתם בכלי בית קבול, ונפסלו משום שאובים כו'. והרמב"ן פירש, דהכא בסילון מחובר לקרקע. ב"י. ולי קשה ממניח ידיו תחתיו, דהא פוסל ליה ר' יוסי בפרק ה' משנה ה' והלכתא כוותיה:

(יז) (על הברטנורא) ושמא מטעם זה לא חיישינן בסילון אפילו יהא קטפרס הר"ש. ודעת התוס' דכשסוף המים לירד ודאי הוי קטפרס חבור. ועתוי"ט:

(יח) (על הברטנורא) דהא ודאי דעל כרחך צריך ליטול בו יותר מארבעים סאה. הרא"ש. ומשום דאי אפשר לצמצם:

(ט)

(יט) (על המשנה) אין כו'. משום דמחשבים למה שעל הסדק כאילו סותמו. נ"ל. ור' יהודה סבר, דמתחשב כאילו אינו. מהר"ל:

(י)

(כ) (על המשנה) פוסל. לפי שהוא כלי קודם היותו קבוע. ואע"פ שנתחבר, לא יצא מתורת כלי להיותו קבוע לארץ. וזהו אמרם ז"ל בתוספתא, שלא נעשה אלא לשמש עם הקרקע. הר"מ בנוסחת ארץ ישראל. וצריך עיון מפרק ח' דכלים משנה ט'. ע"ש:

(כא) (על ה) לטבילת טומאה. אבל להבשר כלי נכרים, ארבעים סאה בעינן:

(יא)

(כב) (על המשנה) פסול. אם אין בו ארבעים סאה. הר"ש:

(כג) (על הברטנורא) ואם יש בו שמונים, צריך שיהא בו אחד טשש מאות וארבעים בבריכה. הר"מ בנוסחת ארץ ישראל: