משנה מקואות ו ח
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת מקואות · פרק ו · משנה ח | >>
מטהרים את המקואות, העליון מן התחתון, והרחוק מן הקרוב.
כיצד, מביא סילון של חרס או של אברטז, ומניח ידו תחתיו עד שהוא מתמלא מים, ומושכו ומשיקו, אפילו כשערה, דיו.
היה בעליון ארבעים סאה ובתחתון אין כלום, ממלא בכתף ונותן לעליון, עד שירדו לתחתון ארבעים סאה.
משנה מנוקדת
מְטַהֲרִים אֶת הַמִּקְוָאוֹת, הָעֶלְיוֹן מִן הַתַּחְתּוֹן, וְהָרָחוֹק מִן הַקָּרוֹב. כֵּיצַד. מֵבִיא סִלּוֹן שֶׁל חֶרֶס אוֹ שֶׁל אֲבָר, וּמַנִּיחַ יָדוֹ תַּחְתָּיו, עַד שֶׁהוּא מִתְמַלֵּא מַיִם, וּמוֹשְׁכוֹ וּמַשִּׁיקוֹ, אֲפִלּוּ כַשַּׂעֲרָה, דַּיּוֹ. הָיָה בָעֶלְיוֹן אַרְבָּעִים סְאָה וּבַתַּחְתּוֹן אֵין כְּלוּם, מְמַלֵּא בַכָּתֵף וְנוֹתֵן לָעֶלְיוֹן, עַד שֶׁיֵּרְדוּ לַתַּחְתּוֹן אַרְבָּעִים סְאָה.
נוסח הרמב"ם
מטהרין את המקואות,
- העליון מן התחתון, והרחוק מן הקרוב.
- כיצד?
- מביא סילון של חרס, או של אבר,
- ומניח ידו תחתיו - עד שהוא מתמלא מים,
- ומושכו, ומשיקו אפילו כשערה - דיו.
- היה בעליון ארבעים סאה,
- ובתחתון אין כלום -
- ממלא בכתף, ונותן לעליון - עד שירדו לתחתון ארבעים סאה.
- ובתחתון אין כלום -
פירוש הרמב"ם
כבר ביארנו שהסילון לא יפסול את המקווה, ולא ישוב המים ההולכין עליו מים שאובין לפי שאינו מקבל היטב, ואפילו היה מקבל כפי מה שקדם שהוא לא נעשה לקבלה.
ואמרו של חרס ושל אבר - והוא העופרת, כפי הידוע.
ובתוספתא אמר בזאת ההלכה "מביא סילון של עץ ושל עצם ושל זכוכית, ומניח ידו תחתיו". הנה כבר התבאר לך שהכוונה סילון מכל מקום. ואם הושם קצה הסילון במקווה התחתון כשר, וילחוץ המים בידיו עד שימלא הסילון, ואחר יגביההו עד שיגיע קצהו האחרון למקווה השני, הנה מעת שיפגוש קצה הסילון במים אשר בו למים אשר במקווה, נתחברו המים במים, ונשלם השיעור.
ואמרו ממלא בכתף ונותן לעליון, כפי העיקר הידוע שמקווה שיש בו ארבעים סאה לא יפסלוהו מים שאובים:
פירוש רבינו שמשון
העליון מן התחתון. כגון שני מקוואות בשיפוע של הר העליון אין בו מ' סאה ובתחתון יש בו מ' סאה ויותר מביא סילון ונותן ראשו א' בעליון וראשו א' בתחתון וצריך להעמיק ראשו העליון בתוך המקוה החסר עד שירדו למטה שיהו מושקי' למטה למקוה השלם כחוט השערה להחשב כמקוה אחד וטובל אפילו בעליון ופעמים שלמעלה מגיעים המים עד שפת הסילון ובראשו של מטה מועטים כחוט השערה ולכך נקט מניח ידו תחתיו (דלא) שלא יצאו מים לחוץ כשמתמלא עד שעה שישק (ולכך נקט) הרחוק מן הקרוב חיישינן שמא בא אדם והפסיק השקתו דלא עלתה לו טביל' וקשיא היאך מתחברין ע"י כחוט השערה הא לכל הפחו' אפי' ר' יהודה דמיקל בריש פרק שני דגיטין (דף טז.) טופח להטפיח בעי ולא מסתבר למימר שיהא חד שיעורא וגבי כותל קתני הכא סיפא כשפופרת או כקליפת השום ונראה לפרש דלא איירי הכא בחסר אלא בשלם אלא שהוא שאוב ומשיקו לכשר להכשירו וסגי בכחוט השערה דהקילו בשאיבה דרבנן כדאמר בפרק המוכר את הבית (דף סה:) ושמא מטעם זה לא חיישינן בסילון אפילו יהא קטפרס:
ממלא בכתף. כאן משמע כמו שפירשתי בהנך פירקין דלעיל בכמה דוכתי דמקוה שלם אין מים שאובין פוסלין אותו אפי' רבו על הכשרים:
תניא בתוספתא (שם) מטהרין את המקוה העליון מן התחתון והרחוק מן הקרוב כיצד מביא סילון של עץ ושל עצם ושל זכוכית ומניח ידו תחתון עד שמתמלא מים ומושכו ומשיקו אפי' בכשערה ודיו אם נכפף הסילון כל שהו פסול בד"א בזמן שהיו זה על גבי זה אבל אם היו זה בצד זה מביא סילון של רכובה מכאן וסילו של רכובה מכאן וסילון אחד באמצע ומשיק ויורד וטובל. פירוש ואם נכפף נפסל משום בית קיבול ונעשו שאובין. של רכובה ייחור של אילן כמו רכובה שבגפן:
מכאן כלומר סילון אחד בצד מקוה החסר וסילון אחד בצד מקוה השלם וסילון אחד באמצע אם אין די באלו השנים לחברם ומדנקט רכובה משמע דבזה בצד זה לא חייש לכפוף וצריך לדקדק מאי שנא:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
העליון מן התחתון - כגון שהיה העליון מים שאובים ותחתון מים כשרים טו:
והרחוק מן הקרוב - ולא חיישינן שמא בא אדם והפסיק השקתו ולא עלתה לו טבילה:
מביא סילון של חרס או של אבר - והוא הדין של עץ או של עצם או של זכוכית. אבר, עופרת:
ומניח ידו תחתיו - של הסילון כדי שלא יצאו מים לחוץ כשהוא מתמלא עד שעה שישיק ויתחברו עם המקוה האחר:
אפילו כשערה - דהקלו בשאובה שהיא דרבנן יז. אבל אם היה העליון חסר מכשיעור ובא להכשירו על ידי השקה להשלימו לכשיעור, אין די בהשקה כשערה, דאפילו רבי יהודה דמיקל טפי בפרק ב' דגיטין [דף ט"ו], בעי טופח על מנת להטפיח:
ממלא בכתף - דמאחר שיש במקוה ארבעים סאה מים כשרים, אפילו כל מים שאובין שבעולם אין פוסלין אותו יח:
פירוש תוספות יום טוב
העליון מן התחתון. פי' הר"ב כגון שהיה העליון מים שאובים וכו'. וכ"ש איפכא. כדלעיל פ"ג מ"ב ועיין מ"ש שם בס"ד:
מביא סלון של חרם או של אבר. ואע"ג דשל אבר מקבל טומאה דכלי מתכות פשוטיהן מקבלין טומאה. כדתנן ברפי"א דכלים ואנן הוייתן ע"י טהרה בעינן. כמבואר במ"ה פ"ה. כבר כתב הרא"ש דה"מ בממשיך מי גשמים בעלמא אבל הכא דמחברה למקוה אחר שהוא כשר. לא מפסל משום דמתכשר ע"י השקה. וכתב הב"י דאע"ג דממשיך מים מן המעין לכלים. נפסלו אפי' המים היוצאים מן הכלי משום שאובים. ולא מהניא להו חבורם למעין. כמו שנתבאר לעיל רפ"ה. שאני התם דהוי כלי שיש לו בית קבול ונפסלו משום שאובים. אבל הכא דאין בו בית קבול אע"ג שהוא מקבל טומאה. שפיר הויא השקה אע"פ שהמים נמשכים עליו. וכתב עוד הב"י שהרשב"א והרמב"ן פירשו למתניתין דהכא כשהסילון מחובר לקרקע דווקא דהשתא אינו מקבל טומאה כלל. כדתנן בפי"א דכלים מ"ב. ועיין בפירוש הר"ב דמשנה ד פ"כ דכלים. ולי קשיא ממניח ידיו תחתיו. דהא פוסל ליה ר' יוסי [והלכתא כוותיה] בפ"ה מ"ה אפי' בדבר שאינו מקבל טומאה. כמ"ש שם בשם הרא"ש:
של חרס או של אבר. כתב הר"ב וה"ה של עץ וכו'. דהכי תניא בתוספתא והביאה הר"ש. וכתב מהר"ם ושמא נראה משום דזמנין אין המקואות מכוונים זה כנגד זה ושל חרס ושל אבר. בקל יכולים לעשותם עקומים. או פשוטים. כמו שירצו. להכי נקט של חרס ושל אבר. ע"כ:
ומניח ידו תחתיו. פי' הר"ב כדי שלא יצאו מים לחוץ כו'. וז"ל הר"ש מביא סילון ונותן ראשו אחד בעליון וראשו אחד בתחתון. וצריך להעמיק ראשו העליון בתוך המקוה החסר עד שירדו למטה. שיהו מושקים למטה למקוה השלם כחוט השערה ליחשב כמקוה אחד. וטובל אפי' בעליון. ולפעמים שלמעלה מגיעים המים עד שפת הסילון ובראשו של מטה מועטים כחוט השערה. ומסיים מהר"ם כגון שראש הסילון של מטה שוכב גבוה יותר מראשו העליון ע"כ. ולהכי נקט מניח ידיו תחתיו שלא יצאו מים לחוץ וכו'. וכתב מהר"ם ולשון תחתיו נ"ל לפרש משום דזמנין שראשו העליון נמוך מאוד. שהמים צפין למעלה משפת הסילון. וראשו התחתון גבוה מאוד. שאם לא היה מניח ידו על הסילון בראשו שלמעלה. היו המים שוטפים ויוצאים שם מן הסילון. ולא היו המים באים למטה אפילו כחוט השערה. לה"ק מניח ידיו תחתיו. פי' בתחתיתו של הסילון בראשו הנמוך מניח ידיו עליו שלא ישטפו חוץ לסילון וילכו תחת ידו עד למטה שיבואו המים למטה לכל הפחות כחוט השערה. עכ"ל. [והסילון אינו מוקף מד' צדדים אלא מג'. ומג' הוא פתוח]:
אפי' כשערה דיו. וכך העתיק הר"ב. גם הרמב"ם בחיבורו פ"ח עד שעה שישיק ויתחברו עם המקוה האחר:
אפי' [כשערה]. דהקלו מה"מ [הלכה ז]. אבל מלשון הר"ש נראה דגרס כחוט השערה. בשאיבה שהיא דרבנן. אבל אם היה העליון חסר מכשיעור. ובא וכן הוא בנוסחת מהר"ם ז"ל. ומה שפי' הר"ב דהקלו בשאיבה להכשירו ע"י השקה להשלימו לכשיעור. אין די בהשקה כשערה. שהוא דרבנן. וכ"כ הר"ש. וכתב עוד ושמא מטעם זה לא חיישינן בסילון אפי' יהא קטפרס. ע"כ. כלומר דתנן בספ"ח דטהרות דקטפרס אינו חבור כו'. וצ"ל דמיירי הכא דווקא כשנשאבו ע"י כלי גללים ודומיו. דאל"כ הוי מדאורייתא. וכמ"ש בשם הר"ש בפ"ב מ"ג [ד"ה שיש]. אבל כבר כתבתי שם מ"ו בשם הרא"ש דהשקה מטהרת אפי' למ"ד כולו שאוב דאורייתא ע"ש. ולענין קטפרס משמע מדברי התוס' פ"ב דגיטין דף טז. דכשהמים סופן לירד ודאי וליפול למקוה הוו קטפרס חבור. ומה"ט אפי' גוד אסיק נמי איכא למימר במקום שהוא בכה"ג. כיון שהעליון ראוי ודאי לירד. אמרינן גוד אסיק ודו"ק. [גם עיין [מ"ש] במ"ב פ"ג [ד"ה ויטהרו]]:
ממלא בכתף ונותן לעליון כו'. כתב הר"ב דמאחר שיש במקוה ארבעים סאה כו' אפילו כל מים שאובין שבעולם אין פוסלין אותו. דהא ודאי דעל כרחין צריך )ליטול בו יותר ממ' סאה. הרא"ש [וכ"כ התוס' דב"ב פרק המוכר את הבית דף סו. ונראה דטעמא משום דא"א לצמצם שיהא ארבעים סאה. שאם מצמצם אינו יכול לסמוך עליו דשמא אינו מ' סאה]. ועיין מ"ש במ"ג פ"ג [ד"ה עד שיתחשב] :
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(טו) (על הברטנורא) וכל שכן איפכא:
(טז) (על המשנה) אבר. ואע"ג דפשוטי כלי מתכות מקבלי טומאה ואנן הוייתן על ידי טהרה בעינן, כתב הרא"ש דהני מילי בממשיך מי גשמים בעלמא, אבל הכא דמחברם למקוה אחר שהוא כשר, לא מפסל, משום דמתכשר ע"י השקה. ולא דמי נמי לריש פרק ה', דהתם בכלי בית קבול, ונפסלו משום שאובים כו'. והרמב"ן פירש, דהכא בסילון מחובר לקרקע. ב"י. ולי קשה ממניח ידיו תחתיו, דהא פוסל ליה ר' יוסי בפרק ה' משנה ה' והלכתא כוותיה:
(יז) (על הברטנורא) ושמא מטעם זה לא חיישינן בסילון אפילו יהא קטפרס הר"ש. ודעת התוס' דכשסוף המים לירד ודאי הוי קטפרס חבור. ועתוי"ט:
(יח) (על הברטנורא) דהא ודאי דעל כרחך צריך ליטול בו יותר מארבעים סאה. הרא"ש. ומשום דאי אפשר לצמצם:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
מטהרין את המקואות העליון וכו': כך מ"מ:
מביא סלון של חרס או של אבר: מדברי הרא"ש ז"ל משמע דבסלון תלוש מיירי אבל הרשב"א ז"ל וגם בתשובות להרמב"ן ז"ל מפורש דכשהסלון מחובר לקרקע דוקא מיירי:
ומניח ידיו תחתיו: פי' הרמב"ם ז"ל אם הושם קצה הסלון במקוה התחתון הכשר וילחוץ המים בידיו עד שיגיע קצהו האחרון למקוה השני הנה מעת שיפגוש קצה הסלון במים אשר בו למים אשר במקוה העליון נתחברו המים במים ונשלם השיעור. ופירשו הר"ש והרא"ש ז"ל העליון מן התחתון כגון שני מקואות שעומדין בשפוע ההר מביא סילון ונותן ראשו אחד בעליון וראשו האחד בתחתון ובצד העליון יהיה תחתית הסלון בתוך המים ושפוע הסלון יהיה כשיעור זה שכשימלא למטה יגיע תחתיתו מצד העליון במים שבעליון וכשמתחילין המים לרדת מן העליון לתחתון יניח ידו בפי הסילון שלמטה עד שיתמלא הסילון גם למעלה וכשיסיר ידו נמצאו שני המקואות מחוברין במים ברוחב שפופרת הנוד רגע אחד וכשירדו המים למטה ישיארו משקים כשערה ודיו ע"כ:
כשערה: צריך להיות בכא"ף. וכתוב בספר הלבוש כמפרש עוד דברי ב"י בסי' ר"א סעיף מ"ט וז"ל ואע"ג דגבי ממשיך מים מן המעין לכלי קיי"ל דנפסלו המים בכלי ואפילו כשיוצאים מן הכלי עדיין פסולין הן ולא מהני להו חבורן למעין ל"ד לזה דשאני התם דהוו כלי שיש לו בית קבול ונפסלו משום שאובים וכיון שנפסלו משום שאובים אין שייך לומר שוב חוזרין להכשרן ליחשב אינם שאובין ע"י חבורן למקוה דמה ענין זה לזה היאך יעשו המים שאינם שאובים שבמקוה את השאובין לשאינם שאובין אבל הכא מיירי בכלי שאין לו בית קבול אלא שהוא כלי המקבל טומאה ואין בו אלא משום שיהא הוייתו ע"י טהרה וכיון שהן מחוברין למקוה אמרי' דנשארו טהורים ע"י השקה דטהרה דהשקה ילפי' לה בת"כ מקראי לענין טבילת משקים ה"נ מועלת ההשקה שישארו המים היוצאין בטהרתן ולא נימא שהיתה הוייתו ע"י טומאה נ"ל עכ"ל ז"ל:
תפארת ישראל
יכין
מטהרים את המקואות העליון מן התחתון: כשיש ב' מקואות זה למעלה מזה בשפוע ההר. והעליון שאובין. מותר להשיקו מהתחתון שהוא מ' סאה כשרים. אע"ג דבכה"ג לא הושקו גוף השאובין בהכשרים. דרק הקלוח היוצא מהן יורד ומתערב בהכשר. וכ"ש בדהוה איפכא. שהעליון כשר והתחתון פסול. דאז קלוח הכשר יורד ומתערב בתחתון הפסול. אפ"ה מכשירו. ואע"ג דכבר שמעינן כן מלעיל [פ"ג מ"ב]. סד"א דדוקא התם. דג' לוגין שפוסלין הוא רק מדרבנן מהני השקה גם במדרון. אבל הכא להכשיר שאובין דלרוב הפוסקים פסולן מדאורייתא לא קמ"ל. ואין להקשות דעכ"פ קטפרוס אינו חבור [כטהרות פ"ח מ"ט]. י"ל דהיינו דלחשוב העליון והתחתון כמחוברין. אבל עכ"פ מחשבו שפיר כנוגעין. דהרי במקום הנגיעה אין שם קטפרוס:
והרחוק מן הקרוב: ולא חיישינן שמא בשעה שטובל כבר בא אדם והפסיק השקתו. ולא עלתה לו טבילה. ולאאמ"ו הגזצוק"ל הכי פירושא שכשיש ב' מקואות שאובין. וכל א' מ' סאה. ואחת מהן קרובה למקוה שלימה כשירה. ואחת מהן רחוקה ממנה. מותר להשיק הרחוקה ממקוה הכשירה להקרובה שהושקה להכשירה. ואע"ג דה"ל רק השקה למושקת. לא תימא די לה לקרוב להפקיע א"ע. שיועיל לה השקה כשערה להכשיר א"ע. ולא להכשיר גם לאידך שחזר והושק גם לה כשערה:
כיצד: נ"ל דרק ארישא שואל כיצד. דהיאך אפשר שישיק עליון מתחתון. דאי"ל שיעשה חריץ בקרקע מעליון לתחתון כדי שיזוב קלוח המים מעליון לתחתון ויושקו עי"ז. הרי לפעמים עי"ז יתמעטו מימי העליון ע"י המים שיצאו ממנו להתחתון. עד שעי"ז לא יהיו ראויים לטבילת כל הגוף. כשלא ישאר מתחת שולי החריץ בהעליון מ' סאה. ואפילו נימא שלא יעמיק החריץ כל כך בהקרקע. כדי שלא יזוב מהעליון לתחתון רק קלוח דק ולא יחסרו על ידו שיעור מ' סאה בהעליון. ליתא. דקלוח דק כזה יובלע בקרקע קודם שיגיע להמקוה התחתון הכשר. ולא יהיו מושקים כלל:
או של אבר: אֵבֶר בפתח. הוא עופרת. והתנא מיעצו שיקח סילון של עופרת או חרס. דהני אין קלוח דק כשער נבלע בהן ברגע השקתו. דלולא כן. גם בסילון עץ עצם וזכוכית וכדומה מותר להשקות. וסילון אין מקבל טומאה. מדפתוח בב' ראשיו ואין לו בית קבול. ואע"ג דעכ"פ גם פשוטי כלי מתכות מקבלין טומאה. והרי הוויית המקוה ע"י טהרה בעינן. היינו שכשירדו על דבר המקבל טומאה למקוה נפסלו המי מקוה. אבל השקה אפילו ע"י דבר המקבל טומאה מהני [ועי' רתוי"ט]:
ומניח ידו תחתיו: נ"ל דודאי מתני' מיירי במניח הסילון במדרון ההר משפת עליון של מקוה עליונה. לשפת עליון של מקוה תחתונה. ואע"ג שעי"ז יושקו רק בקטפרוס. לית לן בה. דבשאובין דרבנן הקילו. כמו שהקילו בהן מה"ט. כשמושקין רק כשערה. אע"ג דידוע דכל כשערה אין בו טופח ע"מ להטפיח. דנמי לא הוה חיבור [כספ"ח דטהרות]. ומה שאמרה משנתינו ומניח ידו תחתיו. לשון זה ודאי משמע. לא במניח ידו תחת ראשה העליון. ולא במניחה תחת ראשה התחתון דוקא. אלא סתמא משמע באיזה מקום שיהיה. דמדצריך לרחוז הסילון בידו בשעה שמשיק על ידו ב' המקואות. כדי שלא יתגלגל הסילון ממקומו. להכי קמ"ל דכשאחזה. לא די שרשאי להניח ידו ע"ג הסילון לאחזו. דבכה"ג אף שיד האדם מקבל טומאה. לא מחשב השקה ע"י דבר המקבל טומאה. דהא לאו מידי עביד. אלא מעכב הסילון שלא ישמט למן הצד. אלא אפי' מניח ידו תחת הסילון כשאחזו. באופן שהסילון מונח תוך ידו. והרי יד האדם מקבל טומאה. ומה"ט במביא מים על ידו לחבית. פסולין למי חטאת [כפרה פ"ו מ"ד]. וא"כ ה"נ נפסלה להשקה. ואע"ג דהכא שאני. דהתם המים נוגעין בידו להדיא. משא"כ הכא הסילון מפסיק. ליתא דסילון בטל לגבי יד דחשוב כמקום [כשבת ד' ד' א']. והו"ל היד עיקר והוא דבר המקבל טומאה ותפסל. קמ"ל דהשקה שרי ע"י דבר המקבל טומאה. ואע"ג דכבר שמעינן כן מסילון של מתכת עצמה דשרי להשיק על ידה [וכלעיל סי' ס"א]. סד"א דמיירי בסילון שעשוי לחברה בקרקע. דאז אפי' עדיין לא חיברה אמק"ט. דמה"ט צנור של מתכת אין מקבל טומאה [ככלים פי"א מ"ב]:
עד שהוא מתמלא מים: נ"ל דאין ר"ל עד שיתמלא כל חלל הסילון מים. דלמה לי כולי האי. דהרי סגי בשישקו כשערה. אלא ר"ל עד שיתמלא כל אורך חללו של סילון במים ברוחב שערה:
ומושכו ומשיקו אפילו כשערה: מיהו דוקא בשאובין די בשיושקו ברוחב כשערה. מדי"א דאפי' כולן שאובין. אם רק אינן מכונסין בכלי כשירים מדאוריי' לטבילה [רמב"ם פ"ד ממקואות]. ומה"ט בהשקה זו שבמשנתינו. אע"ג דהוה קטפרוס. חשבינן לה חבור בשאובין. וכמש"ל. אבל לצרף מקוה חסר למים אחרים להחשב שלימה צריך בהשקתו קלוח מים כשפופרת הנוד [ר"א סנ"ב]. וזה בנקב שבכותל בין מים למים. מיהו אפי' היה פני הסילון למעלה מגולה. דהו"ל כנפרצו זל"ז [במ"ט] אפ"ה אף שההמשכה מגולה. צריך עכ"פ רוחב ההשקה בין מים למים כשפופרת הנוד בגובה קליפת השום:
היה בעליון ארבעים סאה: מים כשרים:
ונותן לעליון: דמדיש בעליון מ' סאה כשרים. אין נפסלין בכל שאובין שבעולם [ר"א סט"ו]:
עד שירדו לתחתון ארבעים סאה: ואע"ג שהעליונה היתה מלאה עד שפתה. לא אמרינן שמים האחרונים דחו הראשונים לצאת [עי' לעיל פ"ג סי' ח']. ותהי עכ"פ העליונה פסולה. דהכא שאני שכבר היה על העליונה חזקת כשרות. לא נפסלנה מספק. ולפיכך אפי' אם מערה לתוך העליונה שאובין בקלוח עב בלי הפסק. אמרינן קמא קמא דמטי לשם בטל ברובא [ועי' תוס' ב"ק ד"ק ע"ב ד"ה אומר ודו"ק]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
גביעי גביע הכסף
מתוך: גביעי גביע הכסף/ש"ס (עריכה)
(משנה, מקואות ו, ח) מביא סילון: נראה דהסילון הוא כמין קנה חלול וכשמניח ידו תחתיו יכול להתמלאות מים אפילו כמה אמות. ומה שאמר של חרס ושל אבר שיכול לכופפו לכל רוח וכו' בשעה שעושה אותו קודם שיצרפנו, דעשוי כמין מרזב שאנו קורין (לאטיקעס) א"א[1] לפרש כלל המשנה. וכן גבי (משנה, כלים ב, ג) "סילונית אעפ"י כפופין אעפ"י מקבלין" -- בוודאי רבותא דכפופין א"א לאוקמיה רק שהוא כמין קנה חלול. וק"ל.
- ^ לא הבנתי כאן. אולי יש להגיה או למחוק - ויקיעורך