תפארת ישראל על מקוואות ו

משנה מקוואות, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על מקוואות · ו · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

כמקוה:    ר"ל כל מים מועטים כשרים שהן בצד מ' סאה כשירים שבמקוה ומחוברין עמהן. הרי הן כהמקוה. ומותר לטבול בהן כלים אף שהן עצמן אינן מ' סאה. ומדיש חילוק בין כשהמים המועטין הן תוך חלל גומת המקוה. או כשהמים המועטים הן בצד גומת המקוה. להכי תני והדר מפרש חורי המקוה וכו':

וסדקי המערה:    ר"ל חורים וסדקים שבכותלים תוך חלל גומת המקוה שמעט המים שבתוכן מעורב עם המ' סאה שבמקוה. וקרי למקוה מערה משום דרוב מקואות שלהן משום צניעות במערות היו. ונ"ל דנקט סדקים לרבותא. דאע"ג דלקמן [מ"ט] אמרינן דסדק שבין ב' מקואות חסירים לא מהני לצרפן זה לזה. קמ"ל הכא דהיינו דוקא לצרף ע"י הסדק מים שבמקוה זו למים שבמקוה אחרת. דכשהסדק לרוחב הכותל שביניהן סוף הסדק להסתם. וגזרינן קודם שנסתם אטו אחר שנסתם. אבל לענין לאצטרופי מים שבסדק גופיה'. אפי' כשהסדק לרוחב הכותל. והמקוה מ' סאה מלבד מים שבסדק. המים שבסדק הוה כהמקוה וטובלין בו. דהרי ליכא למגזר מידי. דהרי כשיסתום הסדק לא יהי' שם מים להטביל בהסדק. ובהמקוה הרי יש מ' סאה:

מטביל בהם כמה שהם:    ר"ל אע"ג שאין בהם רק מים מועטים. וגם אין מעורבין עם המ' סאה שבמקוה רק כרוחב שערה. אפ"ה מותר להטביל בהן כלים. ואע"ג דלעיל [פ"ח מ"ו] בחריצין ונעיצין אינן נחשבין יחד כמקוה. רק במעורבין יחד כשפופרת הנוד [ולר"ש ולר"ב שם צריך שיושקו ע"י קלוח שעוביו כשפופרת הנוד]. י"ל התם שאני שכל הגומות זה בצד זה. ודמי טפי לשוקת שבסיפא במשנתינו. משא"כ הכא ששניהן תוך חלול גומת המקוה הגומ' מצרפן. א"נ התם שאני שכל הגומות תחת השמים ואין תקרה על גבן לצרפן. משא"כ הכא שכולן הם תחת תקרת המערה. מחשבו כולן כמי מקוה אף שאינן מחוברין רק כשערה [ואפשר נמי דמה"ט נקט מערה. הא במקוה תחת אויר הרקיע אין מצטרפין]. ונ"ל עוד דהא דנקט מטבילין בהן. היינו לרבותא. דאפי' בתוך עצמן מותר להטביל כלים. וכ"ש שמים שבתוכן מצטרפין להשלים המ' סאה חסר מעט שבגומת המקוה. דלא גרע מפרסת החמור לעיל [פ"ה מ"ו]. ואע"ג דהתם בעינן שיחוברו כשפופרת הנוד. הכא סגי בכשערה מדליכא למגזר מידי וכמש"ל סי' ב'. ותו אם יסתם הנקב והסדק הרי יזובו המים שבזה ושבזה למטה לתוך המקוה:

עוקת המערה:    עוקה היינו גומא. ור"ל אם חפר גומא בקרקע עולם במערה בצד המקוה. ויש בהעוקה מים כשרים פחות ממ' סאה:

אין מטבילין בה אלא אם כן היתה נקובה כשפופרת הנוד:    ר"ל עד שיהא בהכותל שבין העוקה להמקוה נקב כשפופרת הנוד. דדוקא חורין וסדקים שהן תוך חלול גומת המקוה. סגי במחוברין כשערה להחשב כמי מקוה עצמה. אבל עוקה זו שהיא בצד גומת המקוה. וכותל מפסיק ביניהן. אף שהתקרה שע"ג המערה מצרפן. אפ"ה חשובה בפ"ע. ואין המים חשובין כאילו הן תוך המקוה. וצריך נקב שיצרפן ע"י קלוח מים כשפופרת הנוד [והיינו ממש דינא דמ"ט לקמן]. ונ"ל עוד דדוקא בשנתנקב הדופן שביניהן צריך שיהי' בהנקב גובה ורוחב שפופרת הנוד. דמדכותל שלם ע"ג הנקב. חשובין הן כמופרשין זה מזה. הא בנפרץ הכותל שביניהן למעלה. לא גרע מכותל שבין ב' מקואות. דסגי במעורבין ברוחב שפופרת הנוד על רום קליפת השום [כלקמן מ"ט]:

בזמן שהיא מעמדת עצמה:    שכותל שמפסיק בין העוקה להמקוה. חזקה ואינה רעוע:

אבל אם אינה מעמדת עצמה:    שהכותל שמפסיקן רעוע ורפופה:

מטבילין בה כמה שהיא:    אפי' מחוברין רק כרוחב שערה דמדהכותל רעוע כליתא דמי. ובטלו מים שבתוך העוקה לגבי מקוה [ר"א סנ"ח ונ"ט]. והר"ש והרא"ש פירשו מעמדת א"ע. ר"ל שחלוקה לעצמה מהמקוה. דהיינו שאפי' כשיהי' מ' סאה בהמקוה. אפ"ה לפעמים לא יהיו מים שבמקוה מעורבים עם המים שבעוקה וכגון שגומת המקוה מחזקת מ' סאה למטה מהנקב שמחברה אל העוקה. אז אין שם המקוה על העוקה עד שיתחברו יחד כשפופרת הנוד:

משנה ב

דלי:    טמ':

והטבילן הרי אלו טהורים:    אף שאין בפה הדלי כשפופרת הנוד. עכ"פ כיון דמהני טבילה להדלי. דהרי יכנסו מים דרך שם. הרי נכנס שם טהרת המקוה. להכי גם כלים שבתוכו. הו"ל כאילו היו תוך המים שבמקוה:

ואם לא טבל:    שהדלי הי' טהור ולא הי' צריך לטבלו. ונ"ל דלהכי לא קאמר כפשוטו. ואם הי' הדלי טהור. אבל אתא לאשמעינן. דאפי' הי' הדלי טמא רק הוא לא רצה לטבלו. דהיינו שלא הכניס כל הדלי תוך המים נמי דינא הכי:

עד שיהיו מעודבין כשפופרת הנוד:    שיהי' בפה החיצון כשפופרת הנוד. מיהו כשהטה פה הכלי למן הצד. אע"ג שכלי חיצון טמ' וגם וודאי נכנסו מי המקוה לתוכו. אפ"ה כיון שדופן כלי החיצון מפסיק בין עליונות מי המקוה להמים שע"ג כלי הפנימי. אין המים שבתוך הכלי החיצון חשובין כהמקוה עצמה. רק כמחוברין לה. ודי לן לטהר עי"ז כלי החיצון עצמה מדעכ"פ נכנסו לשם מים. אבל לא מהני לכלים הפנימיים לטהרן. דלא עדיפי מים שבתוך החיצון. ממים שבתוך העוקא לעיל. שאינן חשובים כמקוה רק כשמעורב עם המקוה כשפופרת הנוד. וה"נ אף שהדלי טמא לא מהני טבילה לכלים הפנימיים. עד שיהי' פה חיצון כשפופרת הנוד:

משנה ג

שלשה מקואות בזה כ' סאה ובזה כ' סאה:    מים כשרים:

ונתערבו:    דע"י שטבלו צפו המים והשיקו זה לזה:

המקואות טהורין:    אפי' השאוב דהרי הושקו ב' הכשירות הסמוכות ונתהווה יחד מ' סאה. ונמצא שכשהושקו השאובין להן. הושקו למ' סאה והוכשרו גם הם. ולפיכך כשהושלמו השאובין הללו ע"י גשמים שירדו עליהן ונתהוו מ' סאה מותר לטבול גם בהן. ואי"ל דלמא נתערב השאוב להאמצעי קודם שנתחברו יחד הכשירים ונפסל האמצעי. וכשהושק אח"כ האמצעי להמקוה החסירה שמן הצד נפסלה גם היא. י"ל דאפי' הי' כן אפ"ה מדירדו השאובין להאמצעית דרך המשכה. והרי הכשרים שבהאמצעי הן הרוב נגד מעט השאובין שהומשכו לשם. והו"ל להשאובין שנתערבו בהאמצעי. רבוי והמשכה דכשר [כפ"ד מ"ד]. ולפענ"ד בלא זה לא קשה מידי. דהרי אינו אלא ספק אם נפלו השאובין למ' או לכ' סאה. והרי כל ספק מים שאובין כשר [כפ"ב מ"ג]. וכיון שלא נפסלו הכשרים. גם השאובין שהושקו להכשירים ממילא הוכשרו:

והטובלים טהורים:    דהרי מדהושקו טבלו כל א' במקוה מחזקת מ' סאה כשרים:

המקואות כמות שהיו:    דמדלא יכלו המים הכשרים להתערב כולן רק דרך השאובין שבאמצען. א"כ לא הושקו השאובין למ' סאה מכונסין. ונשארו בפסולן. ואפ"ה לא נפסלו הכשרות מהשאובין שנתערבו בהן. מדהי' להן רביי' והמשכה וכלעיל:

והטובלים כמות שהיו:    ר"ל שלכולן לא עלתה להן טבילה:

משנה ד

הספוג והדלי שהיו בהן שלשה לוגין מים:    ר"ל שבלועין בהן. ואפי' רק מקצת מהג' לוגין בלוע בהן והשאר בעין עליהן. ולרמב"ם ולרא"ש מיירי אף שהיו השאובין תוך חלל הדלי בעין. אלא שפה הדלי צר וא"א שיצאו כולן. רק נתערבו דרך פה הצר עם מי המקוה. וכן סתם בש"ע [ר"א סט"ז]:

ונפלו למקוה:    חסירה ממ' סאה:

שלא אמרו אלא שלשה לוגין שנפלו:    [עי' פ"ג מ"ג]. אבל הנך מדמובלעים השאובין בהספוג או בכלי. וכ"כ להרמב"ם והרא"ש בכנוסין בכלי שפיו צר. לא נפלו כל הג' לוגין לתוך הכשרים. ומה"ט כל ג' לוגין מים שאובין שהיו בצד מים כשרים ונגעו זה בזה לא נפסלו הכשרים [כלקמן מ"י]:

משנה ה

השידה והתיבה שבים:    ואפי' קבעם בקרקע שבים אחר שחקקם:

אין מטבילין בהם:    כלעיל רפ"ה. רק קמ"ל תו הכא אף שהים מקיף השידה מכל הצדדים. אפ"ה אין מטבילין בו. ואע"ג דמטבילין בכלי תוך כלי. אפי' כשהכלי החיצון א"צ טבילה. אם רק מעורב מים שבחיצון עם מי הטבילה כשפופרת הנוד [כלעיל מ"ב]. היינו כשמטלטל הכלי החיצון. אבל הכא שהשידה עומד במקומו. איכא למיחש טפי שמא יטבול בתוכו גם כשלא יהיה מחובר למעין [כך נ"ל]:

אלא אם כן היו נקובין כשפופרת הנוד:    בשוליו או סמוך לשוליו. שאינו מחזיק כלום מהנקב ולמטה [ש"ך ר"א ס"ק כ"ב]. והא דלא סגי ליה בכמוציא זית. שהרי ע"י נקב כזה בטל מתורת כלי [כספ"ט דכלים]. היינו רק בכ"ח דמדנטהר מטומאתו בנקב כזה. תו אינו כלי. משא"כ הכא שהוא כלי עץ. דצריך לטהרתו כמוציא רמון [וכרמב"ם רפ"ו מכלים]. להכי החמירו גביה לענין מקואות. שיהי' צריך עכ"פ נקב כשיעור עירוב מקואות [רכ"מ פ"ו ממקואות ה"ה]:

ר' יהודה אומר בכלי גדול:    שרוב גבהו הוא יותר מד' טפחים:

ארבעה טפחים:    אז סגי כשהנקב גדול כשיעור ד' טפחים. אף שאינו רוב גובה הדופן:

ובקטן:    שרוב גבהו הוא פחות מד' טפחים:

רובו:    [עי' סופ"ד לעיל ודו"ק]. נמצא שר' יהודה מחמיר. דלת"ק בין בגדול או בקטון סגי כשניקב כשפופרת הנוד [וכעוק' לעיל מ"א]. דהיינו כשיעור ב' אצבעות שסמוכות לאגודל. חוזרות סביב בהנקב [ר"א ס"מ]. ולר"י הכא שאני שהוא כלי. ולהכי בגדול צריך כדי ד' טפחים ובקטן סגי ברובו. והלכה כת"ק [ר"א ס"ז]:

אם היה שק או קופה:    נתונים בים. ואפילו הם טהורים:

מטבילין בהם כמה שהם:    היינו אפילו הן שלמים:

מפני שהמים מעורבין:    מדמלאין נקבים. עדיף טפי משפופרת הנוד [ר"א ס"ט]:

היו נתונים תחת הצינור:    שהעמיד השק והקופה הנקובים תחת הצנור שבגג לגשמים. כדי שהמים שירדו מהצנור למקוה יסתננו בו קודם שירדו להמקוה:

אינם פוסלים את המקוה:    שהמי גשמים שירדו להצנור שאין לו בית קבול לא נעשו שאובין [כרפ"ד]. וגם כשירדו מהצנור לתוך הכלים הללו שמלאים נקבים. לא נעשו בתוכן שאובין. ולא פסלו למקוה החסירה כשנפלו בתוכה. ואי"ל עכ"פ היאך יהיו כשרים לטבול בהן כשמלאו מהן המקוה. הרי הוויית המקוה ע"י טהרה בעינן. והרי הכלים הללו מקבלין טומאה. י"ל כיון דגם בלעדן היו יורדין מהצנור להמקוה. לית לן בה [כלעיל פ"ה סי' כ']:

ומעלין אותן כדרכן:    דבשאר כלי שיש לו בית קבול. כשטובלו מטומאתו במקוה מצומצמת. צריך להעלותו מהמקוה דרך שוליו. כדי שהמים שבתוכו שהן שאובין לא יחזרו ליפול להמקוה ויפסלוה [כפ"ז מ"ו]. אבל הנך מדמלאין נקבים. המים שבתוכן לא נעשו שאובין. לפיכך רשאי להעלותן כדרכן:

משנה ו

גסטרא:    גסטרא הוא כ"ח שנשבר ובולטין כמה עוקצין בשפתו [ככלים פ"ד מ"ג] והוא נוטריקון גיסי תרי. ור"ל שע"י שבירתו. נעשה מהכלי שתי חתיכות. וכ"כ רש"י חולין כ"א ב']. והוא עומד במקוה. ושפתו בולט ממעל מהמים ואפ"ה המים שבתוך הגסטרא מחוברים עם מי המקוה בדרך הפגימות שבשפת הגסטרא:

שבמקוה והטביל בה את הכלים:    כלים קטנים כמחטין וצנורות שנטמאו. וחשש שמא כשיטבלם יפלו מתוך ידו לתוך המקוה ויאבדו. להכי טבלן בהגסטרא:

טהרו מטומאתן:    דהרי מעורבין המים שבתוכה עם מי המקוה דרך הפגם שהוא כשפופרת הנוד. דדוקא בטובל בשידה תיבה לעיל [מ"ה]. צריך שלא יקבל התיבה למטה מהנקב. אבל גיסטרא אף דמקבל טומאה מדאורייתא [כרמב"ם כלים פי"ח ה"י]. עכ"פ כיון שאינו כלי שלם לא גזרו בה כולי האי. ומה"ט באמת נקט גסטרא. דאילו היה כלי שלם. היה דינה כתיבה לעיל:

אבל טמאים על גב כלי חרס:    דאם היה הגסטרא טמאה. הרי כשהעלה מתוכה הכלי שטבל. נטמא מאויר כ"ח. דאף דאין נטמא מאויר כ"ח רק מאכל או משקה. אבל לא כלי [ככלים פ"ח מ"ד]. עכ"פ הרי משקה טופח שע"ג הכלי כשמעלהו. אינו נחשב כמחובר למקוה. דהרי ניצוק וקטפרס אינו חבור [וכסוף פ"ח דטהרות]. ודלא כר' יהודה [לקמן פ"ז מ"ז]. וא"כ כיון דחשבינן לאותה משקה כאינו מחובר להמקוה. נטמא המשקה ההוא מאויר הגסטרא הטמאה. וחוזר ומטמא להכלי הנטבל. ואעפ"כ הרוויח בטבילה זו. דעכ"פ הסיר מהכלי טומאה דאורייתא דמעיקרא שהיה צריך הערב שמש. אבל השתא. טומאת משקין טמאין לכלי הוא רק מדרבנן מגזירת מעינות הזב [כשבת ד' י"ד ב']. וא"כ א"צ הערב שמש [וכמ"ש בפתיחה סי' ס"ד]:

אם היו המים צפים על גביו:    למעלה משפת הגסטרא הטמאה סביב:

כל שהן:    אפי' אינן צפין למעלה מהגסטרא כשיעור גובה הכלים שטבל. והרי לא מהני טבילה לחצאין. וגם הגסטרא הטמאה. שהיא כ"ח. אין לו טהרה במקוה. נמצא שלא נטהר הגסטרא ע"י המים שצפין ע"ג. אפ"ה הרי הכלי הנטבל א"א שיקבל טומאה מאויר הגסטרא. רק ע"י משקה טופח שע"ג כשמעלהו. והרי כשמי המקוה צפין ע"ג גסטרא כ"ש. לא נטמא משקה טופח שע"ג כלי בשעה שהיא תוך אויר הגסטרא. דהוי כולו עדיין תוך מי המקוה:

מעין היוצא מן התנור:    כל תנורין שלהן היו כקדרה גדולה בלי שולים. ומחובר בקרקע עולם בטיט. והכא מיירי בתנור גדול מאד כגובה אדם. והתנור היה טמא. והיה בקרקעיתו מעין בתוך התנור:

וירד וטבל בתוכו:    בהמעין שבתוך התנור הטמא:

הוא טהור:    דאף דהתנור טמא. אדם אינו נטמא מאויר כ"ח. וגם לא נטמא מהמשקין הטופחין ע"ג גופו כשעולה מטבילתו שנטמאו מאויר התנור הטמא. דאדם אינו מקבל טומאה ממשקין:

וידיו טמאות:    ואפי' מים צפין ע"ג תנור כ"ש לא מהני. דהרי הידים נטמאו מאויר כ"ח הטמא אפי' בלי משקה טופח [כרפ"ג דידים]. ולא מהני טבילה לחצאין בהמים המועטים שצפין ע"ג התנור [רב"א]:

ואם היו:    מי המעין:

על גביו רום ידיו:    למעלה מהתנור:

אף ידיו טהורות:    דאף שנטמאו באויר התנור. הרי חזרו ונטבלו חוץ להתנור כשהעלם [רב"א]. והא דלא סגי ליה בשצפין ע"ג התנור כ"ש כברישא. התם שאני שלא נטמא הכלי הנטבל מאויר כ"ח. רק ע"י המשקה טופח שע"ג. וכיון שאותו משקה כ"ש שבאויר התנור מחובר למים כ"ש שצפין ממעל להתנור שמחובר לשאר מי המקוה. א"כ לא נטמא המשקה טופח שע"ג כלי הנטבל. אבל הכא הרי גוף הידים גם בלי משקה על גבן נטמאו מאויר התנור [כידים פ"ג מ"א]. וא"כ כשהעלן מהתנור צריכין טבילה ואין טבילה לחצאין. ולפיכך צריך שיהיו המים צפין ע"ג התנור כרום ידיו. מיהו פי' רום ידיו לצדדין קתני. דאם בשעה שעלה מהטבילה היו ידיו תלויות למטה. או זקופות ממעל לראשו. אז צריך שיהיו המים צפין ממעל להתנור. כהגובה שמראש אצבעותיו. עד הפרק. דהיינו עד קשורן לפסת היד להרא"ש. או עד חבורן לקנה הזרוע להרי"ף. דרק עד שם מגיע למר או למר. טומאת וטהרת הידים [כידים פ"ב מ"ב]. ואם היו ידיו פשוטות לפניו. אז סגי בשהמים צפין ע"ג התנור כעובי הפס יד. אם היו האצבעות פשוטו' זה בצד זה. או כגובה הפס אם פשוטות אצבע למעלה מאצבע:

משנה ז

ערוב מקואות:    כגון מקוה חסר שבצד מקוה שלם. או ב' מקואות חסירות זו בצד זו. ובא להכשיר שניהן:

וכחללה:    ר"ל צריך לערבן דרך נקב שבכותל. שיהי' רוחב חלול הנקב כרוחב חלול שפופרת הנוד. דהיינו שפופרת שנותנין בפה הנוד. דהיינו כעובי השפופרת עצמה וחללה:

כשתי אצבעות חוזרות למקומן:    ר"ל והוא כרוחב ב' אצבעות שסמוכות לאגודל. כשמתהפכות ברווח תוך הנקב. וקלוח המים יהי' כרוחב נקב כזה [רב"י]. ודוקא בנקב שבכותל צריך כך [ועי' מ"ש לקמן בס"ד סי' ע"ה]. מיהו ביש נקבים רבים קטנים ביניהן. עדיפי משפופרת הנוד [כלעיל סי' ל"א]. ומה"ט בחפר גומא בצד נהר. או בצד מקוה שלם. ונתמלא הגומא שחפר בכדי שיעור לטבול בו. אע"ג שאין בהגומא מ' סאה. רשאי לטבול בה. דארע' מחלחולי מחלחלא. והו"ל כמלאה נקבים [ר"א סנ"ב]. ורק בב' מקואות חסירות שסמוכות זו לזו. אע"ג שראינו שנתרבו קצת זמ"ז. אסור לטבול בשניהן [ר"א ש"ך ס"ק קי"ג]. ורק בשיש נקב כשפה"נ בין ב' החסירות מצטרפות. וכדאמרן:

ספק שאינה כשפופרת הנוד:    ר"ל אם טבל כבר במקוה חסירה. ומסופק אם הי' כשפופרת הנוד בינה למקוה אחרת שתצטרף עמה. וא"א השתא לבדוק אם הי' כך:

פסולה:    הטבילה פסולה:

מפני שהיא מן התורה:    ר"ל אפי' ודאי נתכסה מהן כל גופו. אפ"ה פסולה. משום דעיקר חיוב טבילה הוא מן התורה. ונ"ל דאפי' הי' טמא טומאה דרבנן. או אשה שטבלה בה לכתם שמצאה. דאסורה לבעלה רק מדרבנן [כיו"ד רסי' ק"צ]. אפ"ה הרי חיובינה מדרבנן לטבול במקוה שהיא שלימה מן התורה. [ועי' בא"ח סי' ס"ד ס"ב. ובסי' ס"ז במג"א שם ודו"ק]:

וכעדשה מן השרץ:    וספק אם היה בהן כשיעור. ברה"י ספיקו טמא. דשיעורין הלכה למשה מסיני [כסוכה דה"ב]. וכל הלכה למשה מסיני כדאורייתא דמי [כרמ"מ פ"א מאישות ה"ב]. ואע"ג דאפי' ספק טומאה דרבנן ברה"י ספיקו טמא [כטהרות פ"ד מ"ה]. אפ"ה אי הוה שיעורין דרבנן. היינו מטהרין אותו:

כל שיעמוד כשפופרת הנוד:    ר"ל כל מה שמונח בהנקב שהוא כשפופרת הנוד בין ב' מקואות חסרים:

ממעטה:    השיעור של שפופרת הנוד. ואינן מצטרפין. ואפילו הן בריות המים. ונ"ל דכ"ש טיט הנירוק ואינך דרפ"ז. דס"ל דממעטין:

טהור:    ר"ל אינה ממעטת שיעור שפופרת הנוד. וקי"ל כת"ק דממעטין [ר"א סנ"ב]:

משנה ח

מטהרים את המקואות העליון מן התחתון:    כשיש ב' מקואות זה למעלה מזה בשפוע ההר. והעליון שאובין. מותר להשיקו מהתחתון שהוא מ' סאה כשרים. אע"ג דבכה"ג לא הושקו גוף השאובין בהכשרים. דרק הקלוח היוצא מהן יורד ומתערב בהכשר. וכ"ש בדהוה איפכא. שהעליון כשר והתחתון פסול. דאז קלוח הכשר יורד ומתערב בתחתון הפסול. אפ"ה מכשירו. ואע"ג דכבר שמעינן כן מלעיל [פ"ג מ"ב]. סד"א דדוקא התם. דג' לוגין שפוסלין הוא רק מדרבנן מהני השקה גם במדרון. אבל הכא להכשיר שאובין דלרוב הפוסקים פסולן מדאורייתא לא קמ"ל. ואין להקשות דעכ"פ קטפרוס אינו חבור [כטהרות פ"ח מ"ט]. י"ל דהיינו דלחשוב העליון והתחתון כמחוברין. אבל עכ"פ מחשבו שפיר כנוגעין. דהרי במקום הנגיעה אין שם קטפרוס:

והרחוק מן הקרוב:    ולא חיישינן שמא בשעה שטובל כבר בא אדם והפסיק השקתו. ולא עלתה לו טבילה. ולאאמ"ו הגזצוק"ל הכי פירושא שכשיש ב' מקואות שאובין. וכל א' מ' סאה. ואחת מהן קרובה למקוה שלימה כשירה. ואחת מהן רחוקה ממנה. מותר להשיק הרחוקה ממקוה הכשירה להקרובה שהושקה להכשירה. ואע"ג דה"ל רק השקה למושקת. לא תימא די לה לקרוב להפקיע א"ע. שיועיל לה השקה כשערה להכשיר א"ע. ולא להכשיר גם לאידך שחזר והושק גם לה כשערה:

כיצד:    נ"ל דרק ארישא שואל כיצד. דהיאך אפשר שישיק עליון מתחתון. דאי"ל שיעשה חריץ בקרקע מעליון לתחתון כדי שיזוב קלוח המים מעליון לתחתון ויושקו עי"ז. הרי לפעמים עי"ז יתמעטו מימי העליון ע"י המים שיצאו ממנו להתחתון. עד שעי"ז לא יהיו ראויים לטבילת כל הגוף. כשלא ישאר מתחת שולי החריץ בהעליון מ' סאה. ואפילו נימא שלא יעמיק החריץ כל כך בהקרקע. כדי שלא יזוב מהעליון לתחתון רק קלוח דק ולא יחסרו על ידו שיעור מ' סאה בהעליון. ליתא. דקלוח דק כזה יובלע בקרקע קודם שיגיע להמקוה התחתון הכשר. ולא יהיו מושקים כלל:

או של אבר:    אֵבֶר בפתח. הוא עופרת. והתנא מיעצו שיקח סילון של עופרת או חרס. דהני אין קלוח דק כשער נבלע בהן ברגע השקתו. דלולא כן. גם בסילון עץ עצם וזכוכית וכדומה מותר להשקות. וסילון אין מקבל טומאה. מדפתוח בב' ראשיו ואין לו בית קבול. ואע"ג דעכ"פ גם פשוטי כלי מתכות מקבלין טומאה. והרי הוויית המקוה ע"י טהרה בעינן. היינו שכשירדו על דבר המקבל טומאה למקוה נפסלו המי מקוה. אבל השקה אפילו ע"י דבר המקבל טומאה מהני [ועי' רתוי"ט]:

ומניח ידו תחתיו:    נ"ל דודאי מתני' מיירי במניח הסילון במדרון ההר משפת עליון של מקוה עליונה. לשפת עליון של מקוה תחתונה. ואע"ג שעי"ז יושקו רק בקטפרוס. לית לן בה. דבשאובין דרבנן הקילו. כמו שהקילו בהן מה"ט. כשמושקין רק כשערה. אע"ג דידוע דכל כשערה אין בו טופח ע"מ להטפיח. דנמי לא הוה חיבור [כספ"ח דטהרות]. ומה שאמרה משנתינו ומניח ידו תחתיו. לשון זה ודאי משמע. לא במניח ידו תחת ראשה העליון. ולא במניחה תחת ראשה התחתון דוקא. אלא סתמא משמע באיזה מקום שיהיה. דמדצריך לרחוז הסילון בידו בשעה שמשיק על ידו ב' המקואות. כדי שלא יתגלגל הסילון ממקומו. להכי קמ"ל דכשאחזה. לא די שרשאי להניח ידו ע"ג הסילון לאחזו. דבכה"ג אף שיד האדם מקבל טומאה. לא מחשב השקה ע"י דבר המקבל טומאה. דהא לאו מידי עביד. אלא מעכב הסילון שלא ישמט למן הצד. אלא אפי' מניח ידו תחת הסילון כשאחזו. באופן שהסילון מונח תוך ידו. והרי יד האדם מקבל טומאה. ומה"ט במביא מים על ידו לחבית. פסולין למי חטאת [כפרה פ"ו מ"ד]. וא"כ ה"נ נפסלה להשקה. ואע"ג דהכא שאני. דהתם המים נוגעין בידו להדיא. משא"כ הכא הסילון מפסיק. ליתא דסילון בטל לגבי יד דחשוב כמקום [כשבת ד' ד' א']. והו"ל היד עיקר והוא דבר המקבל טומאה ותפסל. קמ"ל דהשקה שרי ע"י דבר המקבל טומאה. ואע"ג דכבר שמעינן כן מסילון של מתכת עצמה דשרי להשיק על ידה [וכלעיל סי' ס"א]. סד"א דמיירי בסילון שעשוי לחברה בקרקע. דאז אפי' עדיין לא חיברה אמק"ט. דמה"ט צנור של מתכת אין מקבל טומאה [ככלים פי"א מ"ב]:

עד שהוא מתמלא מים:    נ"ל דאין ר"ל עד שיתמלא כל חלל הסילון מים. דלמה לי כולי האי. דהרי סגי בשישקו כשערה. אלא ר"ל עד שיתמלא כל אורך חללו של סילון במים ברוחב שערה:

ומושכו ומשיקו אפילו כשערה:    מיהו דוקא בשאובין די בשיושקו ברוחב כשערה. מדי"א דאפי' כולן שאובין. אם רק אינן מכונסין בכלי כשירים מדאוריי' לטבילה [רמב"ם פ"ד ממקואות]. ומה"ט בהשקה זו שבמשנתינו. אע"ג דהוה קטפרוס. חשבינן לה חבור בשאובין. וכמש"ל. אבל לצרף מקוה חסר למים אחרים להחשב שלימה צריך בהשקתו קלוח מים כשפופרת הנוד [ר"א סנ"ב]. וזה בנקב שבכותל בין מים למים. מיהו אפי' היה פני הסילון למעלה מגולה. דהו"ל כנפרצו זל"ז [במ"ט] אפ"ה אף שההמשכה מגולה. צריך עכ"פ רוחב ההשקה בין מים למים כשפופרת הנוד בגובה קליפת השום:

היה בעליון ארבעים סאה:    מים כשרים:

ונותן לעליון:    דמדיש בעליון מ' סאה כשרים. אין נפסלין בכל שאובין שבעולם [ר"א סט"ו]:

עד שירדו לתחתון ארבעים סאה:    ואע"ג שהעליונה היתה מלאה עד שפתה. לא אמרינן שמים האחרונים דחו הראשונים לצאת [עי' לעיל פ"ג סי' ח']. ותהי עכ"פ העליונה פסולה. דהכא שאני שכבר היה על העליונה חזקת כשרות. לא נפסלנה מספק. ולפיכך אפי' אם מערה לתוך העליונה שאובין בקלוח עב בלי הפסק. אמרינן קמא קמא דמטי לשם בטל ברובא [ועי' תוס' ב"ק ד"ק ע"ב ד"ה אומר ודו"ק]:

משנה ט

כותל שבין שתי מקואות:    וא' מהן חסירה. או שרק שניהן יחד הן מ' סאה:

שנסדק לשתי:    ר"ל אם הסדק הוא בכל גובה הכותל שמפסיקן. ונ"ל דלהכי נקט שתי. לאשמועינן דאפילו כשהסדק הוא בשפוע של עובי הכותל. כחוטי שתי אויפצוג שמתוחים בכסא אורג בשפוע מכובד עליון לתחתון. ונמצא שאין הסדק מפולש בשוה. אפ"ה כמחוברים דמי:

ולערב:    ר"ל ואם הסדק לרוחב הכותל כחוטי ערב שמונח לרוחב הבגד הנארג:

אין מצטרף עד שיהא במקום אחד כשפופרת הנוד:    ודוקא במחוברין מימי ב' המקואות רק דרך הסדק שבאמצע הכותל. והכותל למעלה מהסדק שלם. אבל במחוברין מימי ב' המקואות למעל' מראש הכותל. סגי בשמחוברין בגוב' קליפת השום על רוחב כשפופרת הנוד. וכדמסיק בסיפא בנפרצו זה לזה:

ר' יהודה אומר חלוף הדברים:    וטעם פלוגתייהו דת"ק ס"ל. דהא דבעינן נקב כשפופרת הנוד בכותל שבין מקוה שלימה לחסירה. היינו שע"י נקב כזה יהיו ב' המקואות נחשבין כמחוברים אף במקום שהכותל שביניהן אינו נקוב. מיהו כל זה במחוברים רק ע"י נקב. אבל במחוברין ע"י סדק שבכותל. שמתפשט מהקצה אל הקצה בכותל. בין שהסדק ההוא בכל גובה הכותל. או שמתפשט בכל רוחב הכותל. כיון שכל שטח המים מעורב. בגובה המים או ברחבן. אף שאין בין ב' המקואות רק סדק בעלמא. חשיבי שניהן כמעורבין. ואעפ"כ דוקא כשהסדק בגובה הכותל. שיש קיום להסדק שלא יסתם. חשובין על ידו כמעורבין. אבל כשהסדק לרוחב הכותל. אז מחמת כובד חלק העליון. סופן שיתחברו ב' החלקים ויסתם הסדק. וכל שסופו להסתם כסתום דמי. והו"ל הסדק כליתא. ור"י ס"ל דאין חילוק בין נקב לסדק. דבשניהן צריך כשפופרת הנוד. וזהו דוקא כשהסדק לארכו של כותל. אבל כשהוא לכל רחבו של כותל. אז המים שבסדק מטשטשין ומרככין בכובדן חלק הכותל שתחתיהן. ולהכי הו"ל הכותל רעוע שתחת המים שבסדק כליתא. ור' יהודה לשיטתיה אזיל דס"ל לעיל במשנה א' דכל כותל רעוע כליתא דמי. וקיי"ל כת"ק [ר"א סנ"ד]. אמנם מספקא לן אי שתי היינו גובה הכותל. וערב היינו המשכו. וכפי' הרמב"ם לעיל. או שתי היינו המשך הכותל. וערב היינו גובה הכותל. ור"ל כבאריג. שלעולם חוטי השתי ארוכים משל ערב שאינו מוטל רק ברוחב הבגד. וזהו פי' הרא"ש. ומדמספקא לן הלכה כמי. משו"ה בין שהסדק לאורך או לרוחב הכותל. אינן מצטרפין ב' המקואות עד שיהיה ביניהן נקב כשפופרת הנוד. דהיינו כרוחב ב' אצבעות חוזרות [ר"א ש"ך ס"ק קי"ח]. ודוקא בסדק שבכותל שבין חסירה לשלימה פליגי ר"י ורבנן. אבל אם בא להכשיר מקוה ממ' סאה שאובין ממקוה כשירה שבצדה. לכ"ע ביש בהכותל שביניהן סדק כ"ש בין לאורך ובין לרוחב מצטרף. דהרי סגי בהשקה שביניהן כשערה [וכמ"ח]. ואף אם יהיה הסדק לרוחב שסופו להסתם. הרי משהושקו המ' סאה שאובין רק רגע דיו. משא"כ בהשקה שבין חסירה לשלימה. הרי אין החסירה כשירה רק בעודה מושקת לשלימה. דמשנפסק ההשקה. הו"ל כמקוה מ' סאה שנחסרה [כש"ך ר"א ס"ק קי"א]:

נפרצו:    ב' המקואות:

זה בתוך זה:    ר"ל שנפרץ ראש הכותל שביניהן. ואין כותל מפסיק בין מקום חיבור מים למים:

ועל רוחב כשפופרת הנוד:    דכשמחוברים מימי ב' המקואות יחד ממעל לראש הכותל. בלשון מים. שגבוה כקליפת השום ברוחב שפופרת הנוד. הוכשרו שניהן [כלעיל פרה פ"ה מ"ח]. מיהו דוקא בשיש כותל מפסיק בין מים למים. צריך שיהיו מעורבים כך. אבל כשמעורבין ב' המקואות על קרקע שוה בלי כותל מפסיק. סגי במעורבין בטופח ע"מ להטפיח. אפי' בין חסר למלא. והוכשרו שתיהן [תוס' חגיגה כ"א ב' ד"ה כעוביה]:

משנה י

האביק שבמרחץ:    אביק פירושו גומא. וכדאמרינן [עירובין י"א ב']. מהו היכר ציר לענין מזוזה. ומפרשינן אבקתא. והוא הגומא שבמפתן. שהציר שבדלת סובב בו. והכא ר"ל. שיש כלי מתכות כעין קערה קטנה קבועה בקרקעית המקוה שבמרחץ. והוא כעין גומא בשולי המקוה. ויש באמצעית קערה זו נקב. וסותמין אותו במגופה. שכשנתמאסו המים שבמקוה מרוב הרוחצין. פותחין הנקב. ויוצאין משם המים שנמאסו. וחוזרין וסותמין הנקב במגופה. וממשיכין לתוך המקוה מים אחרים כשרים. והרי המים שבאביק שאובין הן. דאע"ג שהאביק מתחלה עשאו לקבעו בקרקע. ואין מקבל טומאה אפילו כשעדיין לא קבעו [ככלים פי"א מ"ה]. וכ"ש זה שקבוע השתא בקרקע. ואין מקבל טומאה. אפ"ה עכ"פ שם כלי שהיה עליו קודם שקבעו לא נתבטל ממנו אף אחר שקבעו. וא"כ הרי כל כלי אף שאינו מקבל טומאה. ככלי אבנים וכדומה. נמי פוסלין המקוה [כרפ"ד ויו"ד ר"א סל"ד]. ומה"ט כל חקקו וסוף קבעו. אף שאינו מקבל טומאה. מדמשמש לקרקע. אפ"ה פוסל המקוה [כפ"ד מ"ה]:

פוסל:    לפי שכל המים גרורים ע"ג האביק. ומים הגרורים ע"ג כלים פסולין. ור"ל דמה"ט נפסל כל המקוה. משום דכשהאביק באמצע. תיכף כשהומשכו המים לתוך גומת המקוה. הם נגררים ונוזלים מעל רצפת שולי המקוה לתוך האביק. מדהוא עמוק טפי משאר שולי המקוה. ונעשו המים שאובין בתוכו. וא"כ היו השאובין תחלה בגומת המקוה. ובכה"ג אע"ג שאח"כ באו לשם יותר ממ' סאה כשרים. אפ"ה קמא קמא דמטי ממים הכשירים למטה נתבטלו בהשאובין. ותו דאפילו היו באים המ' סאה כשרים אח"כ בשפע בפעם אחת. דבכה"ג לא אמרינן קמי קמי דמטי בטל [כהר"ן שהביא הש"ך יו"ד רס"י קל"ד] אפ"ה כיון שהיו השאובין תחלה בהמקוה נפסלו הכל [ר"א סמ"ד בהג"ה. וראיה לדבריו מלעיל [פ"ב מ"ז] דאל"כ ל"ל לשבר. היה לו להמשיכן למקוה. דהרי עונת גשמים היא וירדו רוב כשרים לבסוף. אע"כ דרוב כשרים בתחלה צריך. ושם לא היה רק רביעית בבור]. ומה"ט לא דמי הכא לגסטרא שבמקוה. שכל זמן שהמים שבתוכה מחוברין למי המקוה אין המים שבתוכה שאובין. ומותר לטבול כלים בתוכה [כלעיל מ"ו]. וכ"כ כר וכסת שבתוך המקוה ופיהן למעלה. שכל זמן ששפתותיהן תחת המים. לא מחשבו מים שבתוכה שאובין [כלקמן פ"ז מ"ז]. וכ"כ טובלין כלי תוך כלי. ולא מחשבו מים שבתוך החיצון כשאובין. משום דמי המקוה מכסין שפת פה הכלי החיצון תחת המים [כחגיגה כ"ב א' וי"ד ר"א ס"ט]. וא"כ הול"ל ה"נ דאין המים שבאביק מחשבו כשאובין. משום דמי המקוה מכסין את האביק כולו. אלא י"ל דהנך כולהו כשבאו המים לתוך הכלי. כבר מחוברים למקוה כשירה. ולהכי לא היו נחשבים בהכלי שאובין מעולם. אבל הכא המים בשעה שבאו להאביק כבר נעשו שאובין. מדלא היו מחוברין למקוה כשירה. ומהם נפסלו גם המים הכשרים שבאו אח"כ לשם. א"נ הגסטרא והכלים מטולטלים. ואין לגזור שיטביל תוך כלי מטולטל. משא"כ הכא הרי האביק מחובר. שפיר יש לחוש שיטבול תוך כלי מחובר:

מפני שהוא כמקוה סמוך למקוה דברי ר' מאיר:    דס"ל דדוקא כשהאביק באמצע. והכשירים מקיפין האביק מכל צד. נקרא על המקוה שם תערובות. וכיון שקדמו השאובין נפסל הכל. אבל כשהאביק מן הצד. אף שקדמו מים שבתוכו למים הכשירים שירדו אח"כ בצדו. עכ"פ מדהשאובין מן הצד הו"ל המים הכשירים שבאו אח"כ בצדן כעושה מקוה כשירה סמוך למקוה שאובין. והרי בכה"ג אפילו היו המים הכשרים פחות ממ' סאה לא נפסלו [כי"ד ר"א סי"ז]. והכא שהמים הכשרים הם מ' סאה. אפי' השאובין שבאביק הו"ל למכשרינהו. מדהושקו עם מ' סאה. רק מדאין השקה מהני כשהושקו בתוך כלי. לטבילה רק לטהרן [כמ"ש בס"ד לעיל פ"ה סי' ב']. ועכ"פ לא נפסלו הכשרים שנגעו בהשאובין שבהאביק:

וחכ"א אם מקבלת האמבטי:    היינו חלול המקוה שסביב להאביק:

רביעית עד שלא יגיעו לאביק:    ר"ל אם שפת האביק גבוה קצת מרצפת שולי המקוה סביב. ועי"ז המים הכשרים שירדו ממעל לרצפת המקוה. לא יזחילו משם מיד להאביק. רק יתאספו תחלה מים כשרים כשיעור רביעית על הרצפה. ואח"כ יתמלא גם האביק [עי' פ"ב מ"ד]:

כשר:    בין שהאביק באמצע או מן הצד. משום דבכה"ג הו"ל שפיר כמקוה כשר שסמוכה למקוה פסול. דלא פסלו אהדדי. וטעמייהו משום דרביעית מים כשרים הוה מקוה דאורייתא לכלים. ואפילו אינו מי מעין. רק צריך שיתכסה כל גוף הכלי במים [כפסחים י"ז ב']. ורק מד"ס בטלוה לרביעית. והצריכו גם לכלים מ' סאה. כשאינו מי מעין [כנזיר ל"ח א' ותוס' שם]. ורק לטבילת אדם צריך גם במעין מ' סאה מדאורייתא כדי לכסות כל הגוף [כחגיגה י"א א' וי"ד רס"י ר"א]. וכ"כ לטבילת כלי הנקנה מעובד כוכבים. אפי' במעין צריך מ"ס. מדכתיב בה במי נדה יתחטא. מים שהנדה טובלת בהן. והרי לנדה שהיא גוף אדם. צריך לטבילתה מ' סאה מדאורייתא אפילו במעין [כתוס' ע"ז ד' ע"ח ב'. מיהו י"ל לפע"ד דלהסוברים שטבילת כלי הנקנה מעובד כוכבים. הוא רק מדרבנן [כרכ"מ ולח"מ פי"ז ממאכלות ה"ה] לא עדיפא הך טבילה מטבילת כלים לטומאה דאורייתא. דסגי לה מדאורייתא רביעית לטבילתו אפילו בעינן מי מעין. וגם מדרבנן עכ"פ במעין סגי לה ברביעית]. ולפיכך מדאשכחן רביעית דהו"ל מקוה. חשבינן להרביעית מים כשירים שסביב להאביק. כמקוה כשירה הסמוך להאביק שהוא מקוה פסולה. שלא נפסל הכשר ע"י נגיעתן זה בזה [כלעיל סי' ע"ח]:

פסול:    אפי' כשהאביק מן הצד. [ואע"ג שרק ג' לוגין פוסלין המקו' בין בתחלה בין בסוף [כפ"ב מ"ד]. נ"ל דס"ל דאפי' המים שע"ג פה האביק רום קומה. כאילו הן בתוכו דמי. וכשאובין חשוב [כטבו"י פ"ב מ"ו]. תדע דהרי במעין שהעבירו ע"ג שוקת [רפ"ה] לא סגי ליה בשהעבירו ע"ג חלל השוקת בגובה כ"ש. רק צריך שיעבירו ע"ג עובי השפה של השוקת. ש"מ דכל שכנגד תלול הכלי הו"ל שאובין. ולת"ק הכא התם שאני שאין המים שלמעלה מהחלול מסובב ומעורב עם מים כשרים כי הכא. אבל במעורבין זה בזה דוקא בהמים עצמן שכנגד החלול שלמטה אסור לטבול. וכחבית שנפל לים. דהטובל שם לא מהני [כמכות ד"ד א']. וכמ"ש בס"ד פ"א דמכילתין בועז סי' ב']:

פסול:    אפילו כשהאביק מן הצד. והמים הכשרים שסביב האביק מחזיקין רביעית קודם שיגיע להאביק. אפ"ה פסול. דס"ל דכיון שהמים שנזלו מתחלה להמקוה נמשכו מן הרצפה להאביק. הרי רוב המים שבאו אח"כ לגומת המקוה. קדמו להן השאובין שבאביק. ולפיכך קמא קמא דמטי להם מהכשירים. נתבטל תוך השאובין שקדמו ונעשו כולן פסולין:

משנה יא

המטהרת שבמרחץ:    נ"ל דמטהרת הוא סדן של עץ ארוך קלאטץ בל"א. שחקוקים בו ב' סילונות לארכו. זו תחת זו ממש. כזה [ציור] ובסילון העליון מקלחין מים כשרים להמקוה ממקום רחוק מהמקוה. שנקווים שם כשירדו גשמים. ובכל פעם מקלחין רק פחות ממ' סאה בסילון העליון. ורק אעפ"כ כשירדו גשמים פעמים הרבה. יתאספו אחת לאחת בהמקוה עד למ' סאה. וע"כ דהמים הכשירים מקלחין ממי גשמים מיירי. דאי ממי מעין שמקלחין בהסילון להמקוה. א"כ אפילו אינן מ' סאה לא היו נפסלין מהשאובין שנתערבו בהן [כסי' ר"א סט"ז] ורק לכתחלה נהגו להחמיר [שם ס"מ]. אולם בסילון התחתון מקלחין שאובין. שהשתמשו בהן במרחץ ונתמאסו. לכן כדי לנקות המרחץ שופכין אותן בפה הסילון בפנים. כדי שיקלחו ויצאו לחוץ. ושולי סילון העליון הן גג הסילון התחתון. דשניהן עשויין בבול א' של עץ וכדאמרן. והשולים הללו נקובים. כדי שיפלו לשם העפרוריות שבמים הכשרים שיבואו בסילון העליון. דרך הנקבים לתוך סילון התחתון. וכך היו רגילים כדי לנקות המים שיביאו למקוה. וכדאשכחן [לעיל פ"ד מ"ג] שעשו מה"ט בצנור בית קבול צרורות. אלא דהתם מיירי ששטף המים שמקלחין בצנור אינו בא בשפע רב. ומדנוזלים לאט. להכי אין עושין בשולי הצנור נקבים מעבר לעבר כי הכא. כדי שיצא דרך שם כל עפרורית המים. מדחששו שכשיגיעו המים לשם יצאו גם הם דרך הנקב. אבל הכא מיירי שהמים שבסילון העליון מקלחין בשטף רב וחזק. וכגון שנקב העליון שבסילון הוא בשפוע. ועי"ז יזרמו המים ממעל להנקב. ולא יצאו בו. רק יקלחו לתוך המקוה. ורק העפרורית שבקלוח הזה מפני כבדותו ירד ויצא דרך הנקב מהסילון העליון לתחתון שבו השאובין. ויצא עמהן לחוץ. ועל שם זה נקרא כלי שיש בו ב' סילונות בשם מטהרת. משום שבסילון העליון מתטהרים המים העליונים הנכנסים להמקוה. ע"י הנקב שיש בשוליו שמשם יצא העפרורית שבהמים. וגם ע"י סילון התחתון יתטהר בית המרחץ ממים המטונפים שרחצו בהן כשמזחילין אותן לחוץ:

והעליונה מלאה כשרין:    פשוט דאיירי שבקלוח שבסילון עליון עם המים שמחוברין בהקלוח בב' ראשיו. כולן כיחד אינן מ' סאה. דאל"כ לא היו נפסלין מכל שאובין שבעולם [כי"ד ר"א סט"ז]:

אם יש כנגד הנקב שלשה לוגין:    ר"ל אם הוא באופן. שבאו ג' לוגין בסילון התחתון נגד הנקב. תוך הזמן שירדו מ' סאה כשרים בסילון העליון למקוה. בין שיהיה זה ע"י שהנקב שבין הסילונות גדול. או ע"י שהשאובין שבסילון התחתון מקלחין במהירות בשטף חזק יותר מקלוח העליון:

פסול:    דכל שהגיעו ג' לוגין שאובין נגד הנקב קודם שקלחו מ' סאה כשרים בהעליון. אע"ג שלא הגיעו הג' לוגין בפעם א' נגד הנקב. רק בקלוח זה אחר זה. עכ"פ כיון דידע בתחלה שירדו לבסוף ג' לוגין קודם שיגיעו מ' סאה לתוך המקוה הו"ל כאילו נפלו הג' לוגין תוך הכשרים העליונים בפעם א' ונפסלו [ועי' לעיל פ"ג מ"ג] . וכ"ש כשהוא איפכא שיש בהעליון שאובין ובהתחתון יש כשרים. הו"ל טפי כאילו נפלו השאובין להתחתון:

כמה יהא בנקב ויהיה בו שלשה לוגין:    ר"ל כיון דע"כ מיירי בשאין הסילון מחזיק מ' סאה [כמבואר בסי' פ"ה]. ורק שלכשירדו כל פעם מי גשמים רחוק מהמקוה. ויקלחו דרך הסילון להמקוה. יתקבצו אחת לאחת עד שיהיו מ' סאה בהמקוה. נמצא שאע"פ שא"צ שיהיה הנקב גדול כל כך כדי שיצאו בו הג' לוגין בפעם אחת לתוך המים הכשרים. דהרי אפי' נפלו הג' לוגין בכמה פעמים נפסלו הכשרים [כלעיל ספ"ג]. אפ"ה עכ"פ צריך לנקב כדי שנדע שיצאו הג' לוגין דרך הנקב קודם שירדו המ' סאה כשרים בהסילון להמקוה. דהשאובין שירדו אח"כ אינן פוסלין. להכי שואל התנא כמה יהיה בנקב וכו'. ר"ל כמה מים צריך שיחזיק הנקב נגד כל קלוח וקלוח שבסילון העליון שהוא כל פעם פחות ממ' סאה. עד שנוכל לשער שיגיעו ג' לוגין שאובין נגד כל הקלוחין שהן בין הכל מ' סאה חסר משהו:

אחד משלש מאות ועשרים לבריכה:    ר"ל שיהיה נגד הנקב חלק ש"כ מכל כינוס המים הכשרים כולן. ומדלא קאמר א' מש"ך במקוה. ש"מ דלאו בכינוס המי מקוה שמי הסילון מקלחין לשם מיירי. אלא ר"ל א' מש"ך מכל המי גשמים המכונסים רחוק מהמקוה. שמשם מקלחין להסילון. וממנו להמקוה. דמדכולן מחוברין יחד ע"י קלוח [שלא במקום מדרון וקטפרוס] מצטרפין בין לקולא ובין לחומרא. והיינו דקאמר הכא. דמאחר דחשבינן השאובין שעומדין בכל קלוח וקלוח נגד הנקב. כאילו נפלו לתוך המים הכשרים שבסילון העליון. לפיכך אין מי המקוה נפסלין עד שיחזיק נגד הנקב חלק ש"ך מהמים שבבריכה עם הקלוח שמקלח להסילון. דלמשל אם המים שבבריכה בשעה שמקלח בהסילון הוא ש"ך לוגין [חסר משהו] בקלוח א'. אז צריך שיהיה הנקב גדול כל כך שיחזיק מול חללו לוג. דאז בג' קלוחין שירדו בהסילון העליון. שיהיו יחד תתק"ס לוגין [חסר משהו]. יחשב כאילו נתערבו בהן ג' לוגין שאובין שעמדו באותו זמן נגד הנקב. והרי התתק"ס לוגין הנ"ל הם מ' סאה [חסר משהו]. כיצד. סאה הוא ו' קבין. וקב הוא ד' לוגין. נמצא שכל סאה הוא כ"ד לוגין. ומ' פעמים כ"ד הוא תתק"ס. נמצא דמ"ס הוא תתק"ס. והרי ג"פ ש"ך הוא ג"כ תתק"ס. וא"כ אם בקלוח של ש"ך לוגין יתערב לוג. הרי בג' קלוחין שהן תתק"ס לוגין [חסר משהו]. שהן מ' סאה חסר משהו. יתערבו בהן ג' לוגין. ונפסלו כל המים:

והעליונה מליאה שאובין:    תמוה דכיון שהשאובין למעלה. הרי ודאי נפלו לשם. ונ"ל דה"ק דהא דקאמרת דכל שהכשירים ושאובין זה למעלה מזה. אפי' כשהכשירים למעלה. אפ"ה כמעורבין דמי. אני אומר אפי' כל הג' לוגין שאובין בצד הנקב למעלה מהכשרים. אפ"ה לא חשבינן להו כמעורבין בכשירים. מה אמרת הרי בכה"ג וודאי נתערבו השאובין ונפלו למטה. עכ"פ כיון שאין ידוע כמה נתערב מהן בהתחתון. או שמא בשעה שעברו השאובין בהסילון שלמעלה. היה הסילון שלמטה מלא מכשירים. עד שלא היה להשאובין מקום ליפול למטה. ולפיכך הו"ל ספק מים שאובין וטהור [כלעיל פ"ב מ"ג]: