משנה כלים טו ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק טו · משנה ו | >>
נבלי השרה[1], טמאין.
ונבלי בני לוי, טהורין.
כל המשקין, טמאין.
ומשקה בית מטבחיא, טהורין.
כל הספרים מטמאין את הידים, חוץ מספר העזרה.
המרכוף, טהור.
הבטנון, והנקטמון, והאירוס, הרי אלו טמאים.
רבי יהודה אומר: האירוס טמא מושב, מפני שהאלית יושבת עליוכא.
מצודת החולדה, טמאה.
ושל העכברין, טהורה.
נִבְלֵי הַשָּׁרָה, טְמֵאִין;
- וְנִבְלֵי בְנֵי לֵוִי, טְהוֹרִין.
- כָּל הַמַּשְׁקִין, טְמֵאִין;
- וּמַשְׁקֵה בֵית מַטְבְּחַיָּא, טְהוֹרִין.
- כָּל הַסְּפָרִים מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם,
- חוּץ מִסֵּפֶר הָעֲזָרָה.
- הַמַּרְכּוֹף, טָהוֹר.
- הַבַּטְנוֹן, וְהַנִּקְטְמוֹן, וְהָאֵרוּס,
- הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִים.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- הָאֵרוּס טָמֵא מוֹשָׁב,
- מִפְּנֵי שֶׁהָאַלָּיִית יוֹשֶׁבֶת עָלָיו.
- הָאֵרוּס טָמֵא מוֹשָׁב,
- מְצוּדַת הַחֻלְדָּה, טְמֵאָה;
- וְשֶׁל הָעַכְבָּרִין, טְהוֹרָה:
נבלי השרה - טמאין,
- ונבלי בני לוי - טהורין.
- כל המשקין - טמאין,
- ומשקי בית מטבחיא - טהורין.
- כל הספרים - מטמאין את הידים,
- חוץ מספר העזרה.
- המרכוף - טהור.
- הבטנון, והנקטמון, והאירוס - הרי אלו טמאין.
- רבי יהודה אומר:
- האירוס טמא מושב - מפני שהאלית יושבת עליו.
- מצודת החולדה - טמאה,
- ושל עכברין - טהורה.
נבלי השרה - הן כלי השיר והניגון.
ונבלי בני לוי - הכלים אשר יאמרו בו הלווים השיר במקדש בכל יום, כמו שהוא מבואר במסכת תמיד.
ואמרו כל המשקין - ירצה בו כל אחד משבעת המשקים יקבל טומאה כמו שביארנו בפתיחה, זולת המשקים אשר בבית המטבחים מהעזרה והן המים והדם אשר שם לא יקבלו טומאה וכן לא יכשירו, אמרו "משקה בית המטבחיא לא דיין שהן דכן, אלא שאין מכשירין", ואמר "משקה בית מטבחיא הילכתא גמירי לה", וכבר ביארנו בסוף עדיות.
וטעם היות הספרים מטמאים את הידים הוא גזירה כדי שלא ישימו התרומה אצלם כמו שהתבאר בסוף זבים. ולא יחייבו זאת הגזירה לספר העזרה לפי שבכבודו המפורסם ממנו לא ישימו אצלו תרומה.
ומרכוף - סוס מעץ ירכיבו בו המשחקים וישחקו בו, והוא מפורסם אצל אנשי הלעז.
ובטנון - הוא כלי מכלי הנגון אשר יקרא "אל-קיתרא", ונקרא בזה השם לפי שהמכה בו יסמכנו בבטנו בעת שיכה בו.
והנקטמון - הוא רגל מעץ, יעשה אותו מי שנחתך רגלו לילך בו. והוא ירצה בכאן עץ הניגון המפורסם הצורה הנקרא בשם האיש הידוע "חתוך הרגל".
ואירוס - עגולה דומה לגרבל, ויכה עליה מצד האחד ביד, ושמו המפורסם אצלנו "אל-תאר", ובלע"ז "טבורי".
וכבר יקוננו בזה הכלי על המת, וזה אצלנו הרבה, והוא עניין אמרו מפני שהאלית יושבת עליו, ירצה בו הספדנית, מלשון "אלי כבתולה חגורת שק"(יואל א, ח), והיא תשב עליה בעת ההספד.
ואמרו מצודת החולדה טמאה, ושל עכברים טהורה - זה כבר נשלמה צורתה בזה הזמן.
וכבר ביארתי לך העניינים כולם, אשר בהן ידוע על כלי עץ או כלי מתכות שהן טמאים או טהורים.
ואין הלכה כרבי יהודה, לפי שזה הכלי לא יעשה לישב עליו:
נבלי. כמו (תהלים לג) בכנור בנבל:
השרה. כמו השירה שעשוי לשורר בו וטמא מדרבנן ועל של מקדש לא גזור כי היכי דלא גזור אמשקה בית מטבחיא:
כל המשקים טמאים. פלוגתא היא בפ"ק דפסחים (טז.) אי מדאוריי' אי מדרבנן ואפי' למ"ד טומאת משקין דאוריי' קאמר התם (דף יז:) רב פפא דמשקה בית מטבחייא הילכתא גמירי לה ונראו דבריו:
כל הספרים מטמאין את הידים. מדרבנן משום דרבי פרנך כדאמרינן בפ"ק דשבת (דף יד.) ובספר עזרה לא גזור וי"א ספר שכתב עזרא:
המרכוף. פי' גאון וכן ערוך שמצאו תלמוד כלים בארץ (צ"ל רומא וכ"ה בפי' רב האי גאון) רווחה ומצאו בו פי' זה הדיבור סוסיא דבר גיניתא ודומה לאותה שגירסנו (בערוך הגי' בלאתא דבי בר ציתאי) באלתר דבי בר צוצאתיי וי"א [שזה] מרכוף הוא כלי מארז שעושין לזמר כדכתיב (מלכים א ו) ושדרות בארזים ומתרגמינן וסידריא דריכפת רישיה שרייתא ארזייא:
הבטנון. כינור גדול שהוא נותן לפני הבטן כמין אזור של עור שנותנין בעלי מלאכה לפני בטניהן כדי שלא יתלכלכו בגדיהן:
הנקטמון. אין זה לוקטומין דפ' במה אשה (דף סו:) דקאמרינן התם חמרא דאכפא דהכא טמא והתם טהור וענין אחר הוא:
האירוס. בפרק עגלה ערופה (דף מט:) אמרינן מאי אירוס טבלא דחד פומא:
אליית. אשה המייללת מלשון (יואל א) אלי כבתולה חגורת שק:
מצודת החולדה. כלי שצדין בו החולדה: תניא בתוספתא [שם] כל הנבלים טהורים ונבלי שרה טמאין כל המשקין טמאין ומשקה בית מטבחיא טהורים ואלו הן משקה בית מטבחייא הדם המים היין והשמן נטמאו בפנים אע"פ שיצאו לחוץ טהורין נטמאו בחוץ ונכנסו בפנים טהורים עוד
תני"א בתוספתא [שם] (שם אית' ר' יהודה) רבי יוסי אומר מרכוף של זמר טהור שלא נעשה אלא לשמש עם הקרקע עשה בראשו מסמר להיות תופס ממקום הדייש טהור:
נבלי השרה - נבלים שמשוררים בהם. לשון נבל וכנור:
טמאין - שהנבלים והכנורות חלולים הם ומנוקבים לצד הנימין להשמיע קול הנגון, ודרך המנגנים להניח בתוכן המעות שמקבצין מבני אדם הבאים לשמוע, והוי ליה מיטלטל מלא וריקן:
נבלי בני לוי - המנגנים על הדוכן:
טהורין - שאינן עשויין לתת בתוכן מעות, ואין עשויין לקבל:
כל המשקין טמאין - כל אחד משבעה משקין. שהן, מים יין שמן דבש חלב דם טל, מקבלין טומאה, ומכשירין הזרעים לקבל טומאה:
ומשקה בית מטבחיא - המים והדם שבבית המטבחים שבעזרה:
טהורין - שהם אינם מקבלין טומאה, ולא מכשירין האוכלים לקבל טומאה:
כל הספרים מטמאין את הידים - לפי שבתחלה היו מצניעים אוכלים של תרומה אצל ס"ת, דאמרי האי קודש והאי קודש, כיון דחזו דקאתו ספרים לידי פסידא, שהעכברים שהיו מצויין אצל האוכלים היו מפסידים אותן, גזרו שיהיו הספרים כל כתבי הקודש פוסלים את התרומה במגען, וגזרו עוד שהידים הנוגעות בספרים יהיו שניות לטומאה ופוסלות את התרומה:
מספר העזרה - ספר תורה שכהן גדול קורא בו בעזרת נשים ביום הכיפורים. דליכא למיחש שמא ישימו אוכלים של תרומה אצלו, מפני מוראו וחשיבותו:
מרכוף - סוס של עץ שעושים הליצנים לרכוב עליו לצחק בו:
הבטנון - כלי נגון גדול, שהמנגן בו סומכו על בטנו. וקורים לו בלע"ז ציטר"א:
הנקטמון - מין כלי של נגון עשוי בצורת רגל של עץ שעושה מי שנחתכה רגלו יט:
והארוס - עשוי כמין נפה שדפנותיה עגולות ושוטחין על פיו עור דק, ומכין עליו במקל ומוציא קול צלול. ובלע"ז טמבור"ו:
טמא מושב - אם ישב עליו זב וזבה נדה ויולדת, נעשה אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים. דכלי המיוחד לישיבה הוא:
שהאליית - כלומר המקוננת ומיללת יושבת עליו, לפי שרגילין לספוד ולקונן ע"י נגון של אותו כלי. וכן המנהג היום בארצות הישמעאלים:
אליית - לשון אלי כבתולה חגורת שק (יואל א). ואין הלכה כר' יהודה כ:
מצודת החולדה טמאה - שיש עליה צורת כלי. משא"כ למצודת עכבר:
השרה. וכן גירסת הר"ש שכתב השרה כמו השירה:
ומשקה בית מטבחייא טהורין. עיין מ"ש במ"ד פ"ח דעדיות:
כל הספרים מטמאין את הידים. עיין בפ"ג ממסכת ידים [מ"ב]:
מרכף. פי' הר"ב סוס של עץ כו'. ועוד מפרש פירוש אחר בפ' דלקמן משנה ז:
אנקטמין. פי' הר"ב מין כלי של נגון עשוי בצורת רגל כו'. וכ"פ הרמב"ם והיינו אנקטמון דתנן בפ"ו דשבת מ"ט אלא שאותו הוא צורת רגל עשוי למי שנחתכה רגלו. ודהכא הוא כלי נגון. ומש"ה אע"ג דשל הכא טמא דשל התם טהור. ואזדה לה קושיית הראב"ד בפ"ה מה"כ. דהכא טמא והתם טהור. אבל רש"י הקשה שם בשבת דף סו דנהי דטהורין מטומאת מגע דפשוטי כלי עץ נינהו. אבל מן המדרס למה טהורין. ותירצו התוספ' בשם ר"י דכיון שאינה עשויה אלא ללכת דרך העברה בטיט: אינו טמא מדרס. [*ומאי דמשמע בדברי רש"י שאף ע"פ שמטמא במדרס. טהור במגע טמא מת. יש לפרש דלא היא אלא ה"ק מן המדרס למה טהורין. וא"כ יטמא בכל אף בטמא מת. ועיין על זה במ"ש בפכ"ד מ"ד בס"ד. דאפשר שאין לדחוק בל' רש"י וכדהרמב"ם ס"ל]:
רבי יהודה אומר האירוס טמא מושב. כתב הר"ב ואין הלכה כר"י. וכ"כ הרמב"ם לפי שזה הכלי לא יעשה לישב עליו. ע"כ. לאפוקי ממתני' ג דפסקו כר"י דהתם. כמ"ש שם:
מפני שהאלית יושבת עליו. ונ"ל שמרוב צער יושבת עליו להראות סימן אשר בשיר לא ישתו יין עוד. על כן יושבת על כלי שיר. מהר"ם:
(יט) (על הברטנורא) דתנן ליה בפרק ו' דשבת משנה ט', אלא שאותו הוא עשוי למי שנחתכה רגלו ולהכי טהור, ודהכא הוא כלי נגון ומשום הכי טמא. ועתוי"ט:
(כ) (על הברטנורא) לפי שזה הכלי לא יעשה לישב עליו. הר"מ. ולא דמי למשנה ג' דלעיל:
(כא) (על המשנה) יושבת. ונ"ל שמרוב צער יושבת עליו, להראות סימן אשר בשיר לא ישתו יין עוד, על כן יושבת על כלי שיר. מהר"מ:
נבלי השרה: כמו השירה ובערוך נבלי השרה פי' נבל של שרים ושרות:
טמאים: פי' ר"ע ז"ל ודרך המנגים וכו'. אמר המלקט נראה שהם דברי עצמו ז"ל אבל הרא"ש ז"ל תפס פי' הר"ש ז"ל שפירש טמאים מדרבנן ובשל מקדש לא גזור כי היכי דלא גזור אמשקה בית מטבחייא ע"כ:
כל המשקים וכו': כצ"ל:
כל הספרים וכו': בפ"ק דשבת קאמר משום דר' פרנך שלא יאחוז ס"ת ערום ובספר עזרה דהיינו במקדש לא גזור וי"א ספר שכתב עזרא הר"ש והרא"ש ז"ל. ובערוך ערך ספר פירש חוץ מספר עזרה שהכהנים זריזין הם ולא יבאו להצניע ספר אצל תרומה שבשביל כן גזרו עליו טומאה ע"כ:
מרכוף: סוס של עץ וזהו שפירש גאון וכן ערוך שמצאו תלמוד ממסכת כלים בארץ [צ"ל רומא] דוחה ומצאו בו פי' מרכוף סוסיא דבר גיניתא. עוד פי' בערוך דיש ששונים המרכוב טהור ומפרשין העץ שבכנור שכורכין עליו החוט ומרכיבין אותו עליו ע"כ:
אנקטמין: אין זה לוקטמון דבפ' במה אשה דקאמרי' התם חמרא דאכפא דהכא טמא והתם טהור וענין אחר הוא הר"ש ז"ל:
אליית: בנקודת חיר"ק תחת הלמ"ד ותחת היו"ד. אכן הר' יהוסף ז"ל קד האל"ף והלמ"ד בפת"ח:
יכין
נבלי השרה: הוא כלי זמר שמלווין עם זמר שבו השיר שישוררו בפה:
טמאין: דהכלי ההוא יש לו בטן חלול כפיאליענע שלנו. ויש לו נקבים תחת הנימין שלשם זורקין השומעין מעות להמזמרין:
ונבלי בני לוי טהורין: דבני לוי שמזמרין רק בבהמ"ק. אין הנקבים שבנבליהן עשוי לקבלה רק לבסומי קלא. אבל ברישא אע"ג דעשוי נמי להכי. כיון דעשוי נמי לקבלה מק"ט:
כל המשקין טמאין: דם. מים. טל. יין. שמן. חלב. דבש דבורים. [וסי'. דם. טיש. חד] כולן מק"ט ומכשירין:
ומשקה בית מטבחייא טהורין: ר"ל דם ומים שבעזרה בבית המטבחיים אמק"ט ואינו מכשיר. אמק"ט. מהלממ"ס [כרמב"ם פ"י מאוכלין הט"ז]. ואינו מכשיר מדלא נשפך כמים רק מתקבל בכלי [כפסחים ט"ז א']. ואע"ג דאמרינן [פסחים פ"ז מ"ז] דהציץ מרצה על טומאת הדם היינו מדרבנן [כפסחים דט"ז ב'] אבל קיי"ל דגם מדרבנן אמק"ט כלל [כרמב"ם פ"י מאוכלין הט"ז]:
כל הספרים מטמאין את הידים: דכל כ"ד ספרי תנ"ך. כשהן כתובים אשורית ועל קלף ובדיו. אם נגע בהן בידים טהורות נטמאו [כידים פ"ד מ"ה] וצריך לטבלן במקוה מ"ס קודם שיגע בקודש. וליגע בתרומה סגי בנטילת ידים [כחגיגה פ"ב מ"ה]. וגזרו כך שיהיו הספרים טמאין כדי שלא יניחום אצל תרומה. ויפסידום העכברים [כשבת י"ד א']:
חוץ מספר העזרה: שהיה בעזרה שכה"ג קורא בה ביוה"כ בעזרת נשים. וכ"כ המלך במוצאי שביעית. ומדהיה ס"ת זו נכבדת מאד ליכא למיגזר גבה מידי [ובמ"ק די"ח ב' כ' רש"י. שממנו היו מגיהין ס"ת אחרים. ועוד כ' רש"י שם שיש גורסין. עזרא. באל"ף. ור"ל שעזרא הסופר כתבו בעצמו]. ונקט כל הני הכא. איידי דנקט החילוק שבין שאר נבלין לנבלי בני לוי. נקט נמי כל הנהו נמי שיש בהן חילוק בין חול לקודש:
המרכוף: הוא סוס עץ עשוי לשחוק עליו:
טהור: ר"ל אמק"ט מדרס דאינו עשוי לרכוב עליו ממש. רק נראה כרוכב דקושר סוס זה בין רגליו שמגיעות לארץ. ומכסה רגליו מזה ומזה. עד ששולי המכסה מגיעין לארץ. ועי"ז לא יראו רגליו כשמהלך בהן ונראה כרוכב. וסד"א דמדנראה כרוכב נגזר שיאמרו דאין רוכב על מושב יטמא. קמ"ל. [אולם בתוספתא תני מרכף זמר טהור. מדמחובר לקרקע. א"כ זה דלא כפי' הר"ש בשם הגאון. וע"כ צ"ל שיש ב' מיני מרכף והך דתוספתא היינו הך שנזכר לקמן(פט"ז מ"ז)]:
הבטנון: מין כלי שיר:
והניקטמון והאירוס: טראממעל:
הרי אלו טמאים: מק"ט דמחשבו כלי עם ב"ק:
מפני שהאלית: היא אשה המיוחדת לקונן על המתים:
יושבת עליו: בשעה שמקוננת ומדמיוחדת לה. אין אומרים לה עמוד ונעשה מלאכתנו ולרבנן אינו מטמא מדרס מדאינו עשוי לישיבת קבע רק ארעי בשעה מועטת:
מצודת החולדה טמאה: מדיש בה ב"ק לצוד אותה בתוכה מדצריך לעורה [רב"א]:
ושל העכברין טהורה: דעכבר עורו קטן ודק. ואין משתמשין בעורה וא"צ לב"ק שלה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
- ^ יש גורסים "השירה".