תפארת ישראל על כלים טו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תפארת ישראל · על כלים · טו · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין[עריכה]

משנה א[עריכה]

כלי עץ:    כולה כבר תני לה ריש פ"ב. רק הדר תני לה הכא כהקדמה לדיני כלי עץ דתני לה הכא בפרקן:

פשוטיהן טהורין:    מדאורייתא אמק"ט כלל. אבל מדרבנן יש פשוטי כ"ע שמק"ט. ביש להם צורת כלי ומשמש לאדם וכלים [ועי' ביבקש דעת סי' מ"ז]. מיהו למדרס גם פשוטיהן מק"ט מדאורייתא. ועור דקתני הכא דאמק"ט. היינו רק כשהוא קשה שאינו ראוי לצרור שם שום דבר. אבל כשהעור רך. אז אע"ג דלק"ט מדרס גם כשהוא רך אמק"ט עד שיהיה ה' על ה' טפחים. אפ"ה לשאר טומאות גם משהו ממנו מק"ט מדאורייתא. דחשיב כאילו יש בו ב"ק ממש מדחזי לצרור בו שום דבר [כפכ"ז מ"ב. ועי' תוס' שבת ס"ג ב']:

נשברו:    ושיעור נקיבתו הוא כמוציא רימון [כרפי"ז]:

חזר ועשה מהן בלים מקבלין טומאה מכאן ולהבא:    ואינו חוזר לטומי"ש [ועפי"א סי' א' ב' ג']:

השידה:    הוא כמין תיבה שבטנה בולט וגם כסויה אינה שטח שוה רק בטניי קאפפער בל"א:

והמגדל:    שראנק בל"א. שפתחו בצדו:

כוורת הקש:    דקש ועשב וכל גדולי קרקע ממש. כגמי וכדומה כל כלי שנעשה מהן דינן ככלי עץ:

ובור ספינה אלכסנדרית:    הוא כמין בור של עץ שעשויין לספינות שבאלכסנדריא שהעיר ההיא היתה בזמן המשנה רוכלת בארץ מרחקים ולכן ספינותיה פורשות בימים למרחוק. לכן היו צריכין בספינותיהן בור גדול כזה עם מים רבים מתוקים לשתיה בדרך:

שיש להם שולים:    שיש לכל הכלים הנ"ל מושב רחב בלי חידוד דאז הרי הן מסתמא עשויין לנחת. אף שאין ידוע כן בבירור [רמב"ם פ"ג מכלים]:

והן מחזיקין ארבעים סאה בלח שהם כורים ביבש:    דכל כלי מחזיק ביבש שליש טפי מבלח ע"י הגודש. מיהו זה דוקא כשגובה הכלי כחצי רחבו. ודפנות הכלים הן בעגול [כשבת ל"ה א' ורש"י שם] ושיערו חכמים שכל כלי שחללו הוא אמה על אמה ברום ג' אמות הוא מחזיק מ"ס בלח. ולא שבאמת תמונת הכלי הוא כך. דא"כ א"א שיהיו גודשו שליש יותר. אלא ר"ל ששיעור חללו הוא כשיעור כלי שחללו הוא אמה על אמה וכו':

הרי אלו טהורין:    ר"ל אמק"ט. דכל כלי כזה כבד הוא. ואינו מתטלטל ע"י אדם יחידי כשהוא מלא. כשק שהזכירה התורה שיק"ט. ומדמושבו רחב הו"ל כ"ע העשוי לנחת ולא כדי לטלטלו כשק:

בין מקבלין:    שמחזיקין מ"ס:

בין אינם מקבלין:    שמחזיקין רק פחות ממ"ס:

טמאין:    מק"ט ואפי' יש להם ג"כ שולים רחבים. חזקתן שהן עשויין להתטלטל במלואן ע"י הרבה בנ"א. אם לא שיודעין בודאי שעשוין לנחת. דס"ל דרק ג' כלים הנ"ל ששעורן ותמונתן כנ"ל הן עשויין לנחת:

דררור עגלה:    חבית גדולה שמונחת תמיד בחלול עגלה. ואינה עשויה לטלטל רק ע"י שוורים. וס"ל טלטול שע"י שוורים שמיה טלטול. והו"ל שפיר דומיא דשק:

וקוסטות המלכים:    שראנק. כמין ארגז שיש להמלכים בכותלי מרכבה שלהן:

ועריבת העבדנין:    גדולה מאד לשרות בתוכה עורות רבות בסיד:

טמאין:    כולן חשובין מתטלטלין כשק אפי' כשהן מלאין מ"ס:

אלא במה שבתוכן:    ר"ל כל הנך כל עיקר טלטולן הוא רק כשהן מלאין:

אין בין דברי רבי מאיר:    דחשיב רק הטהורין. ש"מ דשאר כל הכלים. אף שמקבלין מ"ס ומושבן רחב. אפ"ה מק"ט:

לדברי רבי יהודה:    דחשיב רק הטמאין:

אלא עריבת בעל הבית:    שלא הזכירוה שניהן. ורגילה להחזיק מ"ס ומושבה רחב לר"מ מק"ט. אף שמחזקת כו'. ולר"י אמק"ט כשמחזקת מ"ס:

משנה ב[עריכה]

ארובות של נחתומים:    הן דפין שלשין עליהן לחם:

טמאות:    אע"ג דפשוטי כ"ע הן אפ"ה מדיש להן צורת כלי ומשמשין לאדם וכלים ביחד. מק"ט מד"ס:

ושל בעלי בתים טהורות:    מדאין צורת כלי עליהן:

סרקן:    ארובות של בעה"ב שצבען אדומין במענניא. כי כך היה הדרך לצבען וה"ה בצבע אחר:

או כרכמן:    שצבען בכרכום:

דף של נחתומין:    מדקרי לה לעיל ארובה והכא קרי לה דף. ש"מ דהכא לא מיירי בשיש בו צורת כלי כלעיל שמיוחד ללישה. אלא הכא בדף פשוט מיירי שקבעו בכותל כדי שיניח עליו הנחתום ככרותיו למכרן. ואין לדף זה צורת כלי. והיאך אפשר שיק"ט. אע"כ דהכא בדף מתכות מיירי ורק בה פליגי. והא דנקט פלוגתייהו בדף מתכות פשוט ולא בארובות נחתומין. ה"ט מדבעי לאשמעינן רבותא לר"א דאפי' בכ"מ דטמא מדאורייתא. אפ"ה בקבעו בכותל טהור. מיהו כלי המק"ט שקבעו בכלי המחזיק מ"ס. אע"ג דמחשב אהל אפ"ה כל דחזי עדיין לתשמישו הראשון מקבל טומאה עדיין גם לר"א מדשניהן כלי [כפ"כ מ"ה]. מיהו להרמב"ם ארובות של עץ דטמאין רק מד"ס ס"ל לכ"ע דבחברו בקרקע נתבטל מלק"ט. והא דנקט להך דינא הכא בין דיני כלי עץ. היינו רק איידי דאיירי בכלי תשמישי נחתום [ועי' ב"ב דס"ו א']:

ר"א מטהר:    מדמחובר לקרקע וכאונקלי לעיל [פי"ב מ"ג]:

וחכמים מטמאים:    מדהיה תחלה פשוטי כ"מ ושם כלי עליו. להכי אף שקבעו בקרקע לא נתבטל שם כלי ממנו. עד שיעשה בו שינוי גדול. כדאשכחן בכופת שקבעו בנדבך [פ"כ מ"ה] ובסדין שעשאו ווילון [שם מ"ו]. ור"א ס"ל דדוקא הנהו שרוצה השתא ליחדו לתשמיש אחר מבתחלה. אז לא נתבטל מלק"ט בשקבעו בקרקע רק בעשה בו שינוי גדול. אבל הכא שקודם שקבעו וגם אח"כ מיוחד הוא רק להניח עליו ככרותיו. כשקבעו בקרקע נתבטל מלקבל טומאה [ואילה"ק מכסא שקבע בכלונס (פ"כ מ"ג) דמיוחד גם אחר שקבעו למושב כמעיקרא. ואפ"ה גם בקבעו לא נתבטל מלק"ט. י"ל דהתם כשקבוע בכלונס אינו נאות לישיבה כל כך כמעיקרא כשהיה הכסא מטולטל לנוח עליו. דלא קבעו ע"ג כלונס רק כדי להציץ מעליו למרחוק והו"ל כתשמיש אחר ממעיקרא]:

סרוד:    הוא ג"כ דף קטן פשוט של עץ. שמעמיד עליו הנחתום כלי של מים לקטוף בהן הלחם שלש:

טהור:    אף דשניהן אין להם ב"ק. וכדמוכח מסיפא דקתני גפפו עכ"פ גם פשוטי כ"ע בשיש להן צורת כלי וכו' ועשויין לקבלה מק"ט כגון שולחן וכדומה. אבל זה דוקא במיוחדין לקבלה והיינו רק בשל נחתומין אבל של בעה"ב אינו מיחדו לכך מדלש רק לפרקים [רב"א]:

גיפפו:    שעשה לו מסגרת סביב:

טמא:    דהרי השתא יש לו ב"ק ממש. ולהכי אפי' לא יחדו לקבל מק"ט. אבל סרקן וכרכמן לא מהני הכא דדף קטן כזה שומרו בעה"ב לשאר תשמיש ולא מהני ליה צביעה רק מעשה בגופו ממש [רב"א]. ולפעד"נ דהכא מדמתלחלח מהמים שיעמיד עליו בכלי עי"ז יעביר צבעו מהר ולא מחשב ע"י שצבעו כצורת כלי. אף כשעדיין צבעו עליו. וכסגניות עלין [פט"ז מ"ה]. א"נ להכי לא נקט תנא הכא צבעו. מדאין רגיל בכך מטעם הנ"ל. אבל אם אעפ"כ צבעו. ועדיין צבעו עליו מחשב שפיר כלי:

נפרץ מרוח אחת טהור:    נ"ל דקמ"ל דלא מחשב ע"י ג' הגפופים שנשארו בג' צדדיו כצורת כלי:

רבי שמעון אומר אם התקינו להיות קורץ עליו:    לחתוך עליו הבצק כשיעור הגלוסקאות שירצה לעשות:

טמא:    אף שהוא של בעה"ב וגם לא גפפו. אפ"ה מדהתקינו בשום שאר מעשה שבגופו של הדף לכך. שוב אינו משתמש בו עוד לדברים אחרים. והו"ל כשאר פשוטי כ"ע העשויין לקבלה שמק"ט:

וכן המערוך:    מערוך. הוא לוח שעורך עליו הככר לתקנו כראוי טרם שיריצו לתנור. ולהר"ש מערוך הוא עץ קטן כמקל עב ועגול שמרדדין בו רקיקין ראלל האלץ בל"א:

טמא:    מדעשוי לקבלה [ומה שהקשה רב"א להר"ש הרי ראלל האלץ אינו עשוי לקבלה. נ"ל דגם הוא עשוי לקבלה שנושאין עליו הרקיקין להריצן להתנור. וכמו שאנחנו עושין כשנאפה מצות לפסח]. ולרבנן דוקא כשמניח עליו שום דבר שינוח שם כעל שולחן וכדומה מחשב עשוי לקבלה. אבל בשעשוי לטלטל שום דבר ממקום למקום. לא מחשב עשוי לקבלה. וכדאשכחן בקנה מאזנים [פי"ב מ"ב] דאע"ג שתולה בו דבר לשקלו אמק"ט רק משום אונקליות שבו:

משנה ג[עריכה]

ים נפה:    הוא כלי שמעמידין תחת הנפה. כדי שהסולת שירקד בהנפה לא יתפזר לחוץ. ואין לו רק דופן סביב ולא שוליים:

של סילתין:    עושי סלת:

טמא:    נ"ל דמשום שהסולת יקר. להכי מקפיד המרקד גם על המעט שנשאר דבוק בדופן הכלי כשרוקד לתוכו. ולהכי מלקטו משם. ומה"ט הו"ל כפשוטי כ"ע העשוי לקבלה:

ושל בעלי בתים טהור:    דבעה"ב אינן אומנין כל כך לעשות סולת נקי. ומרקדין רק קמח פשוט. ואין דפנות של ים נפה שלהן עשוי לקבלה. דאין קמח חשוב כל כך שיטריח ללקטו ממה שנדבק ממנו בדופן הים. דהבע"ב אינו משתמש בהים רק להגן שלא יתפזר הקמח לחוץ:

ר' יהודה אומר אף של גודלת:    הוא ג"כ כים נפה הנ"ל. רק שיש בתוכה נסר באמצע עגלילותה מחובר בהדופן בב' קצוותיו. ועליו יושבת האשה בשעה שמגדלת שערה. ועושה כן משום שאז מסרקת ראשה וחוששת שלא יתפזרו שערותיה והעפרורית שינשרו מראשה לתוך הבית:

מפני שהבנות יושבות בתוכו וגודלות:    תמוה דמאי קמ"ל דהרי עשוי למושב. ופשיטא דנעשה מדרס. דהרי אין אומרין לו עמוד ונעשה מלאכתנו. ונ"ל דהך בבא אים נפה של בעה"ב קאי. דאמרינן לעיל שהוא טהור. ועלה קאי ר"י וקאמר דאם אותו הים שעיקרו עשוי לרקידה הוא שייך לאשה הגודלת. ור"ל שהאשה בעלת הבית מלאכתה הוא לגדל שער הבתולות. אז ים נפה זו טמא מושב. וקמ"ל שפיר. מדסד"א דמשום דעיקרו לרקידה עבידא. נימא להגודלת עמוד ונמ"ל. קמ"ל כיון דזאת בעלת הים אומנתה לגדל הבנות. הו"ל כמיוחד גם לישיבת הבנות. וא"כ מדמטמא מדרס. גם משאר טומאות מק"ט [כנדה פ"ו מ"ג] דכל דבר המיוחד לב' תשמישים שא' מהן מדרס. מק"ט מדרס וגם משאר טומאות כעריבה מב' לוגין עד ט' קבין [פ"כ מ"ב] וכ"כ פרקליני חיה ועוף [פכ"ד מט"ו]. והיינו דקתני אף לומר דאף זה מקבל כל שאר טומאות כשל סלתין:

משנה ד[עריכה]

כל התלוים:    הם עניבות שעושין מבגד או גמי בשפת הכלי לתלותו בו:

טמאין:    ר"ל הוה חיבור להכלי שיטמא כ"א כשיגע טומאה בחבירו. דאע"ג דהו"ל תשמישי כלי. אפ"ה מדמחובר בו תמיד. כל המחובר לטמא מק"ט כמותו [כפי"א מ"ה. ועי' רש"י שבת נ"ב ב' ד"ה טהורות]:

חוץ מתלוי נפה וכברה של בעל הבית:    מדמסלקן לפעמים כשנצרך להן נוטלן משם. לפיכך גם בעודו מחובר להכלי. לא הוה בכלל המחובר לטמא טמא:

וחכ"א כולם טהורין:    דס"ל דכל תשמישי כלים. אפי' מחוברים להכלי אמק"ט. רק כשנצרך להתשמיש ההוא לתשמיש של עיקר הכלי. דהיינו בשעת מלאכה. [וקשה לתרווייהו לר"מ דקאמר כל התלויין טמאין. והרי לעיל [פי"ב מ"א] אמרינן דשלשלת שתולין בו מדת בעה"ב טהורה. ובשלמא להגאון רב"א התם שפירש דמה"ט טהור משום שהשלשלת מחובר לקרקע שפיר. אלא להר"ב שפי' דהתם מה"ט טהור מדהוא תשמישי כלים. א"כ קשה מ"ש הכא בתלוייו. ואת"ל התם להר"ב מה"ט טהור מדאין השלשלת מחובר אל המדה [ועי' רש"י שבת נ"ב ב' ד"ה טהורה]. עכ"פ קשה לחכמים דקאמרי הכא כל התלויין טהורין. דהיינו אפי' מחוברין להכלי. והרי התם אמרינן דשלשלת של סטונות מק"ט. וצ"ל דמיירי התם דצריך המדה לשלשלת בשעת מלאכה. ואע"ג דתנא הכא כל וחוץ. ולא נקט שלשלת סיטונות. י"ל דגם בכה"ג אין למדין מהכללות [כעירובין כ"ז א'] וגם בל"ז שאני הכא דמסיים זה הכלל]:

ותלוי מקל הבלשין:    שהמוכס מכניס ידו תוך התלוי שקשור בראש מקלו ותוחב המקל לתוך אגודת התבן או לתוך השקין מלאין זרעונין. לחפש אולי הטמינו בתוכן שום דבר הראוי ליתן מכס:

מפני שהן מסייעין בשעת המלאכה:    דכל הנך יש בהן מלאכה מרובה וכבידה. ולכן כשמתיגע מכניס ידו לתוך העניבה שיסתייע עי"ז מעט. ומדא"א לעשות מלאכתן בלעדי התלוי מניחו שם תמיד. ולהכי הו"ל כהכלי עצמו:

זה הכלל:    לאתויי שאר כלים ממש:

העשוי לתלוי:    מדהו"ל רק תשמישי כלים שכשאין מחובר להכלי טהור:

משנה ה[עריכה]

רחת:    שויפעל בל"א שזורין בה קטניות:

של גרוסות טמאה:    דמשום שהקטניות עגולין ומתגלגלין מהר מהרחת. להכי עושין לה ב"ק בשפתותיה שיעכבו הגלגול:

של אוצרות:    רחת של גרוסות. שעשויה רק לאסיף על ידה התבואה המפוזרת בהאוצר או שזורין אותה באוצר שלא תתעפש. והרי באוצר לא חייש שיתפזרו שם. רק בשזורה בשדה וכברישא:

טהורה:    אף שיש לה ב"ק קצת. אינו עשוי לקבלה. דא"צ לב"ק שלה. וכמצודת העכבר לקמן בסוף פרקן:

של גתות:    שעשוייה להשליך על ידה הזגין שבגת לחוץ:

טמאה:    מדיש לה ב"ק. ועשוי לקבל בתוכו הרבה מדצריך להזגין להסקה:

של גרנות:    העשוייה לזרות בה תבואה שאין הגרעינין שלהן מתגלגלין מהרחת:

משנה ו[עריכה]

נבלי השרה:    הוא כלי זמר שמלווין עם זמר שבו השיר שישוררו בפה:

טמאין:    דהכלי ההוא יש לו בטן חלול כפיאליענע שלנו. ויש לו נקבים תחת הנימין שלשם זורקין השומעין מעות להמזמרין:

ונבלי בני לוי טהורין:    דבני לוי שמזמרין רק בבהמ"ק. אין הנקבים שבנבליהן עשוי לקבלה רק לבסומי קלא. אבל ברישא אע"ג דעשוי נמי להכי. כיון דעשוי נמי לקבלה מק"ט:

כל המשקין טמאין:    דם. מים. טל. יין. שמן. חלב. דבש דבורים. [וסי'. דם. טיש. חד] כולן מק"ט ומכשירין:

ומשקה בית מטבחייא טהורין:    ר"ל דם ומים שבעזרה בבית המטבחיים אמק"ט ואינו מכשיר. אמק"ט. מהלממ"ס [כרמב"ם פ"י מאוכלין הט"ז]. ואינו מכשיר מדלא נשפך כמים רק מתקבל בכלי [כפסחים ט"ז א']. ואע"ג דאמרינן [פסחים פ"ז מ"ז] דהציץ מרצה על טומאת הדם היינו מדרבנן [כפסחים דט"ז ב'] אבל קיי"ל דגם מדרבנן אמק"ט כלל [כרמב"ם פ"י מאוכלין הט"ז]:

כל הספרים מטמאין את הידים:    דכל כ"ד ספרי תנ"ך. כשהן כתובים אשורית ועל קלף ובדיו. אם נגע בהן בידים טהורות נטמאו [כידים פ"ד מ"ה] וצריך לטבלן במקוה מ"ס קודם שיגע בקודש. וליגע בתרומה סגי בנטילת ידים [כחגיגה פ"ב מ"ה]. וגזרו כך שיהיו הספרים טמאין כדי שלא יניחום אצל תרומה. ויפסידום העכברים [כשבת י"ד א']:

חוץ מספר העזרה:    שהיה בעזרה שכה"ג קורא בה ביוה"כ בעזרת נשים. וכ"כ המלך במוצאי שביעית. ומדהיה ס"ת זו נכבדת מאד ליכא למיגזר גבה מידי [ובמ"ק די"ח ב' כ' רש"י. שממנו היו מגיהין ס"ת אחרים. ועוד כ' רש"י שם שיש גורסין. עזרא. באל"ף. ור"ל שעזרא הסופר כתבו בעצמו]. ונקט כל הני הכא. איידי דנקט החילוק שבין שאר נבלין לנבלי בני לוי. נקט נמי כל הנהו נמי שיש בהן חילוק בין חול לקודש:

המרכוף:    הוא סוס עץ עשוי לשחוק עליו:

טהור:    ר"ל אמק"ט מדרס דאינו עשוי לרכוב עליו ממש. רק נראה כרוכב דקושר סוס זה בין רגליו שמגיעות לארץ. ומכסה רגליו מזה ומזה. עד ששולי המכסה מגיעין לארץ. ועי"ז לא יראו רגליו כשמהלך בהן ונראה כרוכב. וסד"א דמדנראה כרוכב נגזר שיאמרו דאין רוכב על מושב יטמא. קמ"ל. [אולם בתוספתא תני מרכף זמר טהור. מדמחובר לקרקע. א"כ זה דלא כפי' הר"ש בשם הגאון. וע"כ צ"ל שיש ב' מיני מרכף והך דתוספתא היינו הך שנזכר לקמן(פט"ז מ"ז)]:

הבטנון:    מין כלי שיר:

והניקטמון והאירוס:    טראממעל:

הרי אלו טמאים:    מק"ט דמחשבו כלי עם ב"ק:

מפני שהאלית:    היא אשה המיוחדת לקונן על המתים:

יושבת עליו:    בשעה שמקוננת ומדמיוחדת לה. אין אומרים לה עמוד ונעשה מלאכתנו ולרבנן אינו מטמא מדרס מדאינו עשוי לישיבת קבע רק ארעי בשעה מועטת:

מצודת החולדה טמאה:    מדיש בה ב"ק לצוד אותה בתוכה מדצריך לעורה [רב"א]:

ושל העכברין טהורה:    דעכבר עורו קטן ודק. ואין משתמשין בעורה וא"צ לב"ק שלה:

בועז[עריכה]

הלכתא גבירתא[עריכה]