תפארת ישראל על כלים טז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תפארת ישראל · על כלים · טז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין[עריכה]

משנה א[עריכה]

טהור:    דבהיה טמא ונשבר נטהר. וגם אמק"ט עד שיתוקן. ואע"ג שבעודו שבור מקבל עדיין תוך הבטן שבדפנותיו אפ"ה כיון דהשתא אינו מקבל בדרך קבלתו שבתחלה אינו מקבל טומאה [רמב"ם פ"ו מכלים ה"ט. ושבת קכ"ה א']:

חוץ משלחן הכפול:    העשוי מב' חלקים שמחוברין יחד בצירין. שכשירצה יפשיטו כפילתו ויאריכהו להשתמש על שניהן ביחד. וכשא"צ לתשמיש שניהן. ואעפ"כ רוצה להניחן מחוברין ישכיב ב' החלקים זע"ז:

ותמחוי המזנון:    קערה גדולה של עץ. ועשויין מגופה הרבה קערות קטנות בתוך חללה כדי לשום בכל א' מין מאכל אחר. ולהכי גם אם תחלק הקערה הגדולה לשנים. עדיין ראויות הקערות הקטנות שנשאר בכל חלק לתשמיש:

והאפיפורין:    היטשע והוא הדום רגלים. שלפעמים מחובר הוא להכסא ורגיל נמי להפרידן זמ"ז לפעמים ולהשתמש בו בלבד. ונ"ל דנקט של בעה"ב מדיש נמי מין פיפיורן אחר של סופר [כלקמן פכ"ד מ"ז] שהסופר יושב עליו וכותב על הקלף שמונח על הכסא. והרי זה אפיפיורן שנחלק מהכסא תו לא חזי למלתא קמייתא ואמק"ט:

רבי יהודה אומר אף המגס:    קערה:

וקוד הבבלי:    כלי עץ של שתיה. ושניהן עשויין באופן שגם כשנתחלקו לא יתבטל שם כלי מהם. ונ"ל דמלת בבלי על מגס וקוד קאי. ששניהן יחד הם כלי א' שבו ב' ב"ק. מיגס למאכל. וקוד לשתיה ומחוברין יחד. וקאמר ר"י שכשהפרידן זמ"ז. כל חדא מינייהו חזי למלתיה ומק"ט. ולרבנן הואיל ועשוי רק לבבליים הולכי דרך שא"א להם לזה בל"ז. א"כ כשנחלקו תו לא חזו למלתא דמעיקרא ואמק"ט. א"נ טעמייהו דרבנן מדנתקלקל הכלי במקצת במקום שנפרדו זמ"ז:

המטה והעריסה משישופם בעור הדג:    משישפשף פניהן להחליקן בעור הדג. שיש מין דג. שיש בעורו כמין מחטין דקין קטנים. ובו מחליקין גם בזמנינו החרשין כלי עץ שעשו. אבל קודם שישופן לא חזי לתשמיש. מדמסרט היד בקסמין דקין שנשארו בהכלי גם אחר שהחליקו ברהיטני האבעל בל"א. מיהו צחצוח אינו מעכב. ונ"ל דדוקא נקט תנא מטה ועריסה. דמשום שאדם ישן בהן חיישינן טפי שיסרט בהן גופו בשעת שינה. אבל שאר כלים הרי תנינן גולמי כ"ע מק"ט. וא"צ שפשוף כלל [כלעיל ספי"ב]:

גמר:    ר"ל החליט בדעתו:

רבי מאיר אומר המטה משיסרג בה שלשה בתים:    כל ריוח שבסירוג בין חבל לחבל נקרא בית:

משנה ב[עריכה]

משיחסום:    הוא מלשון לא תחסום שור. ור"ל הכא משיסגור סוף אריגת הכלי כשגמרו. סותם קצה הקנה שארג ממנו הסל וסוגרו תוך השפה:

ויקנב:    לשון חתיכה הוא. כמו האי מאן דקניב סילקא [שבת ד' ע"ד] ור"ל הכא שיקצץ מכותלי הכלי מבפנים ומבחוץ. ההוצין הקטנים הבולעין מהאריג אז נגמר לק"ט. [וא"ת גם בלי קינוב. הרי גולמי כלי עץ הוא ומק"ט (כספי"ב). י"ל דגולמי היינו בשלא חסר בהכלי רק השלמה יתירה. וכדאמרינן בתוספתא דמכילתין [ב"מ פ"ב] איזה גולמי כל שעתיד לשוף לגרר וכו'. אבל הכא כל שהוצין בולטין מכותלי כלי מסרט בהן ידיו וא"א להשתמש בו]:

ושל תמרה:    ענפי תמרה:

טמא:    מק"ט. דענפי תמרה רכים הן. וא"צ להן קנוב מבפנים רק מבחוץ כדי שלא יעכבו להאוחז אותו:

כלכלה:    סל העשוי מגמי. והוא קטן מאותו ששמו סל. ורגילין לתלותו:

ויגמור את התלויה:    הוא חבל של גמי שבו שנתלה על ידו עשא"כ סל מחמת גדלו אינו נתלה:

בית הלגינין:    הוא כלי הנעשה מערבה קלועה שמניחין בתוכה לגינין קאננען בל"א. וגם כוסות זכוכית:

שכן מקיימין:    אף שההוצין של ערבה הבולטין לתוכה הן קשין יותר מלולבי תמרה. עכ"פ מדמיוחדין לכוסות ולגינין מניח ההוצין בתוכה כדי להפסיק בין כלי לחברתה שלא ישתברו כשיניחום בתוכה זע"ז. ומשו"ה פלגינהו תנא מעלי תמרה בב' בבי. מדבכל א' טעמא לחוד:

משנה ג[עריכה]

הקנונין הקטנים:    הן כעין קערות קטנות שנקלעות מערבה רכה ודקה:

והקלתות:    מצנפת של נשים הנעשה מתבן או גמי. שטראה הוט בל"א. שכשתרצה מסירתו מעל ראשה ונותנת לתוכו מעשה מחט שלה:

הקנונים הגדולים והסוגין הגדולים:    הוא כלי מדה גדול קלוע מערבה:

משיעשה ב' דורים:    ר"ל משיארוג הערבות שבו ב' פעמים סביב בדפנותיו על השוליים שלו מק"ט:

לרחב שלהם:    היינו השוליים. שאותן הסבובים הן רחבים יותר מכל הסבובים שעושין ע"ג להיות דפנות. ומשום שיש קולעין הדפנות של הכלי מלמעלה למטה על המקלות הבולטין מהשוליים. להכי קאמר תנא דאותן ב' הסבובים צריך שיהיו מחוברים בהרחב. דהיינו שיקלע ממטה למעלה. דאז יהי' להן ב"ק וצורת כלי:

ים נפה:    הוא כעין דפנות נפה בלי שוליים ומרקדין לתוכו סלת שלא יתפזר. ומיירי בשל סלתן. דאילו של בעה"ב אפי' נגמר כולו אמק"ט [כלעיל פט"ו מ"ג]:

וכברה:    נ"ל דמלת ים לאו אכברה קאי. דא"כ אין לו ב"ק ואמק"ט. אלא ר"ל כברה עצמה שכוברין בתוכה הדגן מהמוץ:

משיעשה דור אחד לרחב שלהן:    דאע"ג דלים נפה אין שולים. עכ"פ יש שולים להנפה שיושיבוה תוך הים:

הקופה משיעשה ב' צפירות:    ר"ל סיבובים כנ"ל. ודע דקופה וערק ושאר הכלים שנזכרו במשנתינו. כולן מיני סל הן וכל א' עשוי מקליעה באופן אחר. וגם תמונת הכלי הוא באופן אחר מבחברתה. ורק קופה וערק כל סיבוב וסיבוב שבאריגתן בהדפנות זה למעלה מזה. כל סיבוב וסיבוב הוא מקנה אחרת שישלבוה באריגה עם הקנה שתחתיה. וכך עושין עד שפתו העליונה. ונקרא כל סיבוב וסיבוב שבהן צפירה [שהוא בלשון יון עיגול שלם] אבל הכלים שהזכירה המשנה לעיל. כל הסיבובים שבכל הכלי הם מקנה א' ארוכה שחוזרת בכל הסיבובים חלילה חלילה כהדרא דכנתא. ולפיכך נקרא כל סיבוב שלו בשם דור [מדאין בו עיגול שלם] [רב"א]:

והערק:    אין שפתו גבוה כשל קופה. ועשוי לשטוח עליו פירות ליבשן. ולהכי סגי ליה בצפיר א':

משנה ד[עריכה]

התורמל:    כיס הרועה:

משיחסום ויקנב ויעשה קיחותיו:    נ"ל דקיחותיו היינו עניבות קטנות שעושין סביב לשפתו. שמכניס באותן העניבות חבל כדי שכשימשוך בו יוכל לסגור עי"ז פה התורמל. אולם במלת קיחותיו כולל נמי הב' אזנים שיש להכיס מזה ומזה בהשפה כדי לאחוז שמה כשירצה לפתוח הכיס. והעניבות והאזניים יחד. נקראו קחותיו. משום שלוקח ומטלטל הכיס על ידן:

משיעשה את אזניו:    הם האזניים שאוחז בהן מזה ומזה הכיס כשירצה לפתחו. דס"ל דסגי בזה וא"צ שיעשה בו העניבות להכנסת החבל לסגרו. דבלא"ה יכול לסגרו כשיכרוך עליו משיחה:

סקורטיא:    שירצע של עבדנין:

משיחסום:    משיסגור לו סביב תפירה בשפה:

ויקנב:    שיחתוך ג"כ ציציות העור שבולטת משפתו. כדי להשוות השפה:

ויעשה את ציצתה:    חוטין בב' זויות שבראש הסקורטיא. כדי לקשרו בהם סביב לגוף האדם. והחוטין קשורים בטבעות שקבועות בב' הזויות שבשירצע. ולרמב"ם סקורטיא הוא עור שאוכלין עליו. וציצתה הוא טס שבאמצעיתו לנוי. [ותמהני הרי גם בכ"מ גם בכ"ע כל שהוא לנוי כגון צחצוח של גופו אינו מעכב [כספי"ב. וכ"כ בפרקן סי' ז'] וכ"ש הך שהוא קשוט שחוץ מגופו. ומ"ש כלי עור מהנך וצ"ע]:

רבי יהודה אומר משיעשה את טבעותיה:    דס"ל דסגי בב' הטבעות שבזויות השירצע. וא"צ שיקשור החוטין בטבעות. דמדיש בה טבעות. לוקח משיחה או חוט שימצא לו וקושר ע"י הסקורטיא סביב לגופו:

קטבוליא:    עור למכסה השולחן. ופשוטי כלי עור מק"ט מד"ס במיוחדין להניח עליהן שום דבר כמו בכלי עץ. ובמיוחדין למשכב או מושב. אפי' בלא"ה מק"ט מדרס מדאורייתא. וכל המק"ט מדרס. מקבל נמי גם שאר טומאות [כנדה פ"ו מ"ג]:

משיעשה את קיחותיה:    ר"ל משיתפור בה החבלים שיש להמכסה הזאת. שכשיסירוה מהשולחן. יכרכוה עם החוטין הללו ויטלטלוה להניחה במקום המשתמר:

הכר והכסת:    כר הוא הארוך דעקקע בל"א וכסת הוא הקטן קיססען בל"א [ועמ"ש רפ"כ]:

משיתפרם וישייר בהם פחות מחמשה טפחים:    כדי להכניס דרך שם המוך. וזה נעשה קודם שיחסום ויקנב. דלאחר שהכניס המוך תוך הכר והכסת. תופר וסוגר פה הכר והכסת ואח"כ חותך דלדולי העור מהשפה סביב. כדי לישר השפה סביב להתפירה [והיינו דקאמר משיתפרס וכו' ועי' לעיל סי' כ"ט]:

משנה ה[עריכה]

פטילייה:    הוא ג"כ כעין סל מערבה גסה. ונקבי האריג שבו רחבים מדאינו עשוייה רק לאצור בה גרוגרות:

וחסינה:    הוא ג"כ סל כנ"ל עשוי מקוצים משולבים. וכדי לכנס לתוכו טיט:

טהורה:    מדאינה עשויה להתטלטל כלל. מדמתפרקת כשיטלטלה לפיכך אינה כלי כלל:

סגניות של עלין:    הוא סל שיעשוה קלוע מעלים ארוכים:

של נצרין:    הקלוע מצורי דקל:

חותל:    הוא סל קלוע מחריות דקל. והם הענפים הגסים שבדקל. שחותלין וסוגרים אותו סביב לתמרים שלא נתבשלו באילן. שתולשין אותן בתחלת ימות הגשמים וסוגרים אותן זמן מה תוך סל כזה. ויתבשלו יפה:

ונוטל מתוכו:    ר"ל אם אינו סגור סביב. רק השאיר בו מקום פתוח להכנים וליטול מתוכו:

טהור:    דעשוי רק לארעי:

משנה ו[עריכה]

קסייה:    י"א דקסיא הוא בית יד של עור כעין עניבה שיש במקל הדישה. וכ"כ יש עניבה כזו במקל של הולכי דרכים. ובהמקל של מנקשין על אניצי פשתן להסיר מהן הקליפות ולעשות פשתן. וכל אלו העניבות מסייעין בשעת מלאכתן [עי' פט"ו מ"ד] וי"א שהוא עור שכורך סביב היד. כדי לאחוז בידו יפה מקל הדישה שבגורן. או כשהולך בדרך. או כשמנקש על הפשתן לנקותו. או שכורך העור על ידו. שלא יסרט בשרו מקסמי המקל כשיאחזנו בחוזק. ונחשב העור הזה עשוי לקבלה. מדמקבל המקל בעור ההוא. וי"א שהוא כעין שירעם שלפני עינים שבכובע מלחמה. העלם בל"א [דבלשון רומי נקרא ההעלם קאסים וכן אמרינן בב"ר פצ"ט אלו לובשין קסים] ולובשין השירם הזה סביב למצחם כשזורין בגורן וכשהולכין בדרך וכשמסרקין פשתן. שלא יזוקו עיניהן במוץ שבגורן. ובאבק שבדרכים. ובקסמין שבנעורת שבפשתן:

של עושי פשתן טמאה:    דעשוי לקבלה וכמש"ל:

טהורה:    דהעור ההוא אינו עשוי רק לקנח הזיעה משום דהנך עומדין במלאכתן אצל האש. שלא יטנף בהזיעה ההוא הדבר שאוחז בו:

אף של גרוסות כיוצא בהן:    דמשום שעוסקין במלאכות כבדות. מזיעין הרבה. ומטנפין בו כל דבר שאוחזין. ולרבנן הרי לובש העור ההוא גם כשטוחן גרוסות מועט. שאינו מזיע במלאכתו. ע"כ מוכח שנבשו רק כדי שלא יזיקו אבק הגרוסות. ומק"ט:

זה הכלל:    נ"ל דהך זה הכלל ד"ה היא. ולא פליגי רבנן ור' יוסי רק בסתמא דר' יוסי ס"ל דכל של גרוסית עשוי להסיר הזיע. אבל בידוע שעשוי לקבל. או לקנח הזיעה. לכ"ע אזלינן בתר הידוע:

משנה ז[עריכה]

המלקוט:    כיס עור שתולין להבהמה תחת אחוריה בשעה שדשה. כדי שלא תטנף התבואה כשתפיל גללים. ומלקוט הוא מלשון ילקוט. דהיינו כיס הרועה. והכא ר"ל כיס לקבל הצואה:

והחסים:    העור שקושר לפני פה הפרה. וחוסמה כשהיא דשה. דגם ישראל מותר לפעמים לחסום פיה כשדשה. וכגון שדשה דבר המזיק לה כשתאכלנו. או כשדשה תרומה והקדש [כח"מ של"ח]. א"נ שחוסם פיה בנסעו עמה בדרך שלא תאכל בשדות אחרים:

והמדף של דבורים:    הכלי שמעשנין עליו תחת הכוורת להבריח משם הדבורים שלא יעקצוהו בשעה שירדו הדבש משם. וכל הנך תשמישי בהמה מחשבו ולהכי אמק"ט:

והמנפה:    פעכער בל"א. ואפי' יש לו ב"ק להרוח כפי הצריך להניף. אפ"ה לא מחשב כעשוי לקבלה:

כסוי של קופסא:    כסוי עץ שמכסין בו תיבה קטנה ואינו מחובר בו בצירין. והרי יש בהכסוי ב"ק:

טמא:    דאע"ג דכל הכסויין אמק"ט. מדהו"ל תשמישי כלים ואין להם שם בפ"ע [כפי"ד מ"ג]. אפ"ה בעשוי להשתמש בהכסוי תשמיש חשוב גם שלא בשעת תשמיש הכלי מק"ט [כפ"ב מ"ה ופי"ב מ"ג]. וה"נ מדשטח הכסוי שוה ופשוט למעלה. רגיל להניח עליו הדברים שלוקח מהתיבה והו"ל כעשוי לקבלה:

כסוי קמטרא:    כסוי עגול שעל קאפפער:

טהור:    דמדשטחו עגול אינו יכול להשתמש ע"ג:

כסוי תיבה:    כסוי עץ של תיבה גדולה. וכל הנך כסויין דמשנתינו מיירי שאינן מחוברין להכלי וכסוי תיבה דטהור. היינו מדאין לו ב"ק. וגם אינו יכול להעמיד ע"ג כלים מדגבוה התיבה. יותר מכדי הושטת היד:

כסוי טני:    כמו טנא בלשון מקרא. ור"ל כסוי של סל:

והמכבש של חרש:    פרעססע של בעלי מלאכת עץ כבוי מייסטער וטישלער שכולן נקראים בלה"ק בשם חרש. ויש להן מכבש כזה. שעשוי מב' דפין כבדים. שכובשין ומיישרין ביניהן נסרים שנתעקמו או שאר דברים [ונ"ל דדוקא נקט חרש. ולאפוקי מכבש של כובסין [כספ"כ דשבת] יש לו ב"ק ומק"ט]:

והכסת שתחת התיבה:    כסת דעקקע שמשימין תחת התיבה שלא תתרקב מלחלוחית הקרקע:

והקמרון שלה:    מכסה עגול שנוטין אותה כאהל ממעל להתיבה. ומשתמש רק בשעה שהתיבה מלאה שלא ירדו גשמים לתוכה [כפי"ח מ"ב]:

ואנגלין של ספר:    תיק לספר. וי"א דפוס לעשות עליו נרתק לספר:

בית הנגר:    הנרתק שטומנין בו הנגר. והוא הבריח שסוגרין בו הדלת נמצא שנרתק זה משתמש רק שלא בשעת מלאכה של הנגר:

בית המנעול:    נרתק למסגר שבדלת. וכל הנרתקין הללו הן של עץ או של עור:

ותיק כנורת:    מיירי שיש להנבל והכנור עצמו ב"ק לתשמיש [ועי' לעיל פט"ו מ"ו]. דאל"כ אם הן אמק"ט. איך יהי' התיק המשמש להן מק"ט ומה קמ"ל:

והאמום של גודלי מצנפות:    הוא דפוס כעין ראש. שעושין עליו מצנפת לנשים. נמצא שמשתמש רק בשעת מלאכה:

והמרכוף של זמר:    מלת מרכף הוא כמו מרכב. בחלוף אותיות בומ"ף. ור"ל הכא כמין מושב שמרכיבין עליו הכלי זמר בשעה שמזמר בו. וגם הוא אינו משתמש רק בשעת מלאכה:

ורביעית של אליית:    רביעה לשון ישיבה או שכיבה הוא. כמ"ש ארחי ורבעי זרית. והכא מיירי בכלי זמר שהאשה המקוננת יושבת עליו ומזמרת בו. ונקרא בתנ"ך מנענעים וסד"א מדיושבת עליו בשעה שמזמרת בו. להכי הו"ל כמשמשת לאדם וכלים ומק"ט. קמ"ל דמדיושבת עליו רק לעתים רחוקים. דמיתה לא שכיחא [יומא די"ג]. להכי לא מחשב תשמישי אדם. ומה"ט לא פליג עלה ר"י כדפליג לעיל בזה [פט"ו מ"ו]:

וגנוגנית העני:    הוא כעין זאנען שירעם שיש להעני להגן עליו כשהולך בחמה [רב"א. אולם להר"מ והר"ש כל בעל מלאכה נקרא בתנ"ך בשם עני. שנאמר כי עני הוא. ור"ל הכא כעין מגן שנוטה הבעל מלאכה על עצמו. בשעה שעושה מלאכתו בחמה] ומדאינו עשוי רק להצילו מקרני חמה. הו"ל כעשוי להציל מזיע ומטינוף ואמק"ט. מדאינו נקרא כלי תשמיש [כמ"ו]:

וסמוכות המטה:    שסומך בהן המטה שלא תתפרק ותפול:

וטפוס של תפלה:    הוא הדפוס שעושין עליו בתי התפילין:

ואמום של עושה סותות:    דפוס לארוג עליו כסות כאבנט וכדומה:

הרי אלו טהורים:    דכל הנזכרים במשנתינו הם או פשוטי כ"ע או עור שמשתמשין לעיקר הכלי רק בשעה שמשתמשין בעיקר הכלי ההוא. או שהטפל הזה משמש לעיקר הכלי רק בשעה שאין משתמשין בעיקר הכלי. או שיש להטפל ב"ק. אבל הב"ק ההוא עשוי רק להגן ולהציל גוף האדם ממילי דלא ניח"ל. ובכל כה"ג אמק"ט:

כל משמשי משמשיו של אדם:    ככסוי ונרתק כשהן פשוטי כ"ע ועור. ומשמשין לשאר כלים:

בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה:    ר"ל אם גם כשעיקר הכלי ריקן מניח עליו הכסוי. וכ"כ בנרתק. אם בין בשעה שמשתמש או אינו משתמש בעיקר הכלי. מניח עליו הנרתק:

וכל שאינו אלא בשעת מלאכה:    ונ"ל דכ"ש באינו משתמש בהן רק שלא בשעת מלאכה. כתיק נבלין. וכינורות. ובית נגר ומנעל שאינו מניח בהן עיקר הכלי רק בשעה שאינו משתמש בהן. ג"כ אמק"ט:

משנה ח[עריכה]

והפיגיון:    דאלך בל"א והוא כעין חנית קצר וקטן שלהבו משולש. רחב למטה ומחודד בראשו. ובעל פיפיות:

:    או של וכו':

ומספריים:    מספרת הוא מחתיכה א' כפופה באמצע. כאותה שגוזזין בה הצמר מהכבשים. אבל מספריים. הוא עשוי מב' סכינים מונחים זה על זה. ואדוקות יחד באמצען עם יתד קטן [ועמ"ש לעיל רפי"ג]:

תיק מכחול:    תיק לכרוך בתוכו הכף הקטן שכוחל בו עיניו לרפואה או ליפותן:

ובית הכוחל:    נ"ל דא"א לפרש שהוא הכלי בעצמו שמניח לתוכו צבע הכחול. דא"כ פשיטא דמק"ט. אלא ר"ל תיק של אותו כלי. ותיק דרישא גם אהא קאי:

תיק מכתב:    שמניח לתוכו הקולמס:

ותרונתק:    עטאווי בל"א. שיש בתוכו תיקין הרבה לכמה מיני כלים נפרדים. והוא נוטריקון. תרין תיק. דהיינו תיקין רבים:

וסקורטיא:    ר"ל תיק של טבלא משורטטת ומצויירת שמשתמשין בה חוזי הכוכבים:

בית הפגושות:    היינו נרתק לחיצים רחבים:

הרי אלו טמאים:    נ"ל דהנך כולהו מק"ט. מדיש לכל א' מהן ב"ק. ולהכי אין דינן כחפוי. וכדכלל להו בסיפא דמשנתינו:

תיק סמפונייא:    תיק לכלי זמר:

בזמן שהוא נותן מלמעלה:    שפה התיק עשוי למעלה. ומכניס לתוכה הסימפוניא מלמעלה למטה:

מצדו טהור:    שכל שפה התיק הוא מן הצד אין להתיק ב"ק. ולא מחשב רק ככסוי בעלמא:

מפני שהוא נותנו מצדו:    לפעמים. ולרבנן אזלינן בתר רוב פעמים שתוחב החליל לתוכו מלמעלה למטה. ונ"ל דהתיק ההוא יש לו ב' פיות א' מלמעלה וא' מן הצד. א"נ נ"ל דטעמייהו דרבנן דמחשבו לי' ב"ק. היינו משום דבשעה שמכניס החליל לתוך התיק. מכניסו דרך פיו שלמעלה. והיינו מלמעלה למטה. ור"י ס"ל משום דהחליל דהיינו פלעטע בל"א הוא כלי ארוך ודק. לכן לאחר שהכניס החליל להתיק. מניחו לארכו במקום המשתמר. ונמצא שברוב פעמים פה התיק הוא מן הצד. והיינו פלוגתתם. דלרבנן אזלינן בתר שעת הכנסת הכלי אל התיק. דאז פתח התיק למעלה. ולר"י אזלינן בתר רוב הזמן. דהיינו כשהחליל מונח בתיק. יהיה פתח התיק מן הצד:

חפוי האלה:    הוא כלי זיין כעין חנית קטן. או תיק של וכו':

זה הכלל העשוי לתיק:    דהיינו להכניס בו מלמעלה למטה. והיינו כשהכלי ארוך:

לחפוי:    ר"ל שעשוי רק לכסות בו עיקר הכלי. והרי כל המשמש על עיקר הכלי חפוי או כפוי לא מחשב כאילו יש לו ב"ק:

בועז[עריכה]

הלכתא גבירתא[עריכה]