תפארת ישראל על כלים יז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תפארת ישראל · על כלים · יז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין[עריכה]

משנה א[עריכה]

כל כלי בעלי בתים:    שחסין על כליהן ואינן זורקין אותם עבור נקב קטן שנתהווה בהן. ולאפוקי כלי בעלי מלאכה:

שיעורן ברמונים:    דדוקא בשניקב בכמוציא רימון נטהר מטומאה שבו מקודם וגם אמק"ט עוד. ונקט רמונים לשון רבים. מדבעי ג' אחוזין יחד [כמ"ד]. ודוקא ביכולים לקבל רמונים. אבל באין יכולים לקבל כן. שיעור נקיבתן בכזית [כמ"ד]. וכל זה דוקא בכלי עץ. עור. או עצם. אבל כ"מ. שיעור נקיבתן כפי תשמישן [כפי"ד מ"א ]. וכ"ח שיעור נקיבתן. אם עשוי לאוכלין בכמוציא זית. ובעשוי למשקין. בכונס משקין [כרפ"ג]:

ר"א אומר במה שהן:    ר"ל אם ע"י הנקב אין הכלי ראוי להתשמיש. שהיה מיוחד לו בתחלה. נטהר. וכגון קופת הגננים וכו':

קופות הגננים:    הוא כלי עץ שיש להגננים להניח בתוכו אגודות ירק:

שעורן באגודות של ירק:    בשמוציא הנקב האגודה:

של בעלי בתים בתבן:    בשמוציא הנקב אגודת תבן שגדול יותר מאגודת ירק:

של בלנין:    מחממי מרחצאות באגודות גבבא:

בגבבה:    בשמוציא הנקב אגודת גבבא. שגדול יותר מאגודת תבן. דבמקום שאין עצים מצויין. מחממין המרחץ עם אגודות גבבא. כך כתב הר"ש. ולרמב"ם מקופת הגננים ואילך דברי ת"ק הוא [וק"ל אם כן למה הפסיק עם דברי ר"א]:

רבי יהושע אומר כלן ברמונים:    ולא תקשה היינו ת"ק. י"ל דלת"ק דוקא כלי בעה"ב שיעורן ברמונים. אבל של בעלי מלאכה. במה שהן. ולר"א כולן במה שהן. ולר' יהושע. כולן ברמונים:

משנה ב[עריכה]

החמת:    שלוייכע של עור:

שעורה בפקעיות של שתי:    הוא קנוייעל שכרוך ככדור של חוט שתי. [ונ"ל דאורך החוט כדי לארוג גע"ג אצבטות (כנגעים פי"א מ"ח)] וחוט שתי דק משל ערב. ולכן כדור הכרוך כארכו מחוט שתי. הוא קטן מכדור הכרוך משיעור אורך חוט זה. מחוט ערב. וכשמוציא הנקב כדור קטן כזה. נטהר החמת:

טמאה:    תמוה הרי אמרינן דנטהר במוציא שתי. ותו מה אעפ"י דקאמר. אדרבא מדמקבלת של ערב טמאה. וכ"כ ק' בכל ג' בבי דנקט תנא במשנתינו. ונ"ל דתנא נקט ג' מיני כלים שמיוחדין כ"א לב' מיני תשמישין. וכמו דבמשנה א' מודה ת"ק לר"א בקופת הגננים. דמשתער נקב שבהן במה שהיו מיוחדין בתחלה. וכמו כן בסלי פת במשנה ג'. מודה ת"ק לשער בנקב שבו. כפי מה שהיה הסל מיוחד בתחלה. כ"כ הכא במשנה ב' מודה ת"ק לר"א בהנך ג' מיני כלים. דהיינו חמת. ובית קערות. ובית רעי. שמשתערין בנקב שבהן. בתשמיש שהיו מיוחדין אליו בתחלה. לפ"ז ה"ק החמת שעור נקב שבה לטהרתה. כפקעיות של שתי. ר"ל אם מיוחדת להניח בתוכה פקעיות של שתי. אז שעורה להתטהר באם אינה מקבלת של שתי. וקאמר תו. אעפ"י שמקבלת של ערב. ר"ל אעפ"י דחמת המיוחדת לקבל כדורי ערב עדיין טמאה בנקב כזה שהוא רק כמוציא שתי [דהרי אפי' אילו מיוחדת לפקעיות של שתי ושל ערב. הוה אזלינן לחומרא לשערה בפקעיות של ערב כרפ"ג]. אפ"ה במיוחדת לשתי נטהרה במוציא פקע שתי. וכ"כ בקערות ורעי לקמן במשנה. בכולם. אע"פ שמקבלת דקאמר תנא. הכי פירושא. אע"ג דבמיוחד לדבר גדול מזה. טמאה בניקבה בשיעור הקטן. אפ"ה במיוחד לשיעור הקטן דאיירינן בה. סגי בניקבה בשיעור קטן:

בית הרעי:    המיוחד לעשות צרכיו לתוכו:

שאינו מקבל משקין:    ר"ל אם הנקב גדול כ"כ. עד שהשתן שבתוכו יוצא דרך הנקב שבכלי שוב אמק"ט:

אע"פ שמקבל את הרעי:    ר"ל אעפ"י שאם היתה מיוחדת לקבל גם צואה:

ר"ג מטהר:    רק בעביט פליג. דס"ל דמאחר שאין עביט חשוב כ"כ. להכי אפי' מיוחד גם לצואה. אע"ג דמסתבר למיזל בכה"ג לחומרא [וכרפ"ג] אפ"ה כשניקב במוציא שתן. לא נחשב בעיניו וזורקו. ולהכי אמק"ט עוד:

משנה ג[עריכה]

שיעורן בככרות של פת:    במוציא ככר דרך הנקב נטהר. ונ"ל דשיעור ככר הוא כגודל ו' ביצים. והיינו כב' סעודות ליום [כפאה פ"ח מ"ז ועירובין פ"ח מ"ב]. וגם צ"ל שהיה תמונת כל הככרות שוה. דהיינו עגול ככדור:

אפיפיירות:    הוא לוח ארוג מקנים יחד. כעין סריגים שמעמידין בחלון. ודינו כפשוטי כלי עץ. ואמק"ט:

שעשה להן קנים מלמטן למעלה לחיזוק:    הר"מ גורס מלמטה ומלמעלה. ור"ל שחיבר להלוח ההוא משפה שלמטה ושלמעלה שלו קנה עב קצת יותר מאריג שבהלוח כדי להחזיק אריגתו יחד. ולפי גירסת הספר טפי משמע לפע"ד דר"ל שתחב קנים בזקיפה סביב ד' שפתות הלוח הזה. ותחבן ממטה למעלה. ר"ל מתחת השולים כלפי מעלה. להיות להלוח כעין דופן סביב. ומלת לחיזוק. ר"ל שעשה כן כדי שתוך הרווח שבין הקנים יחזיק שום דבר שיניח ביניהן. או ר"ל במלת לחיזוק. דהיינו שתחב בו הקנים סביב. כדי לאחזו ולהחזיקו בידו שם כשירצה לטלטלו:

טהורה:    נ"ל דקמ"ל דאע"ג שע"י הקנים ההם שתחב סביבו נעשה לו ב"ק. אפ"ה מדמתפרקין בקל לא מחשב ב"ק. ומה"ט גם צורת כלי אין לו עי"ז ואמק"ט. וכארובות של בעה"ב [פט"ו מ"ב]. ונקט הך דינא הכא בין דיני ביטול כלי. היינו משום סיפא. דביש לה ב"ק או צורת כלי. אע"ג שניקב כמוציא רימון מק"ט:

עשה לה גפיים:    ר"ל שפיות ממש חיבר לו סביב שיהיה לה ב"ק עי"ז. א"נ דגפיים היינו אזנים. ור"ל אם עשה לה אזניים ממש. ועי"ז יהיה להלוח צורת כלי עי"ז:

כל שהן:    קמ"ל דאפי' נמוכין הדפנות הללו שסביב שפתות הלוח מאד. אפ"ה ב"ק אפי' קטן מאד מק"ט [כמט"ו]. ולאידך פי' הנ"ל ר"ל אפי' האזניים קטנים. או שהן רק בצד א' מהלוח. אפ"ה מחשב עי"ז צורת כלי:

טמאה:    ר"ל הרי זה מק"ט. אע"ג שהוא מלא נקבים כמוציא רמון. דכך דרך תשמישו:

ר"ש אומר אם אינה יכולה להנטל בגפיים:    שכשיאחזנה בה תנתק:

טהורה:    ולת"ק אפ"ה מק"ט. מדעכ"פ יכול לטלטלו כשיאחז בהלוח ממש. ולהכי כשעשה לה ע"י הגפיים צורת כלי מק"ט. ומה"ט לא דמי לחסינא [פט"ז מ"ה] דלכ"ע טהור. דהתם אינו יכול לטלטלה כלל:

משנה ד[עריכה]

הרמונים שאמרו:    ר"ל הא דאמרינן לעיל בריש פרקן דכלי בע"ב שיעורן ברמונים. לאו בשיעור נקב לחוד איירינן. דא"כ הוה סגי למימר שיעורו במוציא רימון. אלא בהחזקת הכלי נמי מיירי. דבשיחזיק הכלי רמונים. ולא יצא אחד מהם דרך נקב שבו מק"ט. וכמה רמונים צריך שיחזיק הכלי:

שלשה אחוזין זה בזה:    ר"ל בשיחזיק הכלי ג' רמונים דחוקים יחד תוך הכלי. ואפ"ה לא יצא א' מהן דרך הנקב. אז מק"ט עדיין. אבל אם יצא א' מהן. אף שי"ל שרק ע"י דחיקתן יצא דרך נקב הקטן אפ"ה טהור. ובמחזיק הכלי רק ב' רימונים נטהר בשניקב כמוציא זית [כרמב"ם פ"ו מכלים ה"ה]:

בנפה ובכברה:    ר"ל אם נפה או כברה ניקבו כמוציא רמון. משערין כדי וכו':

כרי שיטול ויהלך:    דמדדרך תשמיש של הנך בנענוע רב. להכי משערין דאם יטלטל הכלי וילך יצא הרמון מהנקב ע"י הלוכו. אף דבכה"ג אין הנקב גדול כל כך שיצא הרמון ממנו כשיעמוד הכלי במקומו. אפ"ה טהור:

ובקופה כרי שיפשיל לאחוריו:    ויצא הרמון ע"י תנועת ההפשלה שהיא קצת בכח. והיינו מדדרך תשמיש הקופה היא בהפשלה:

ושאר:    לאו אסוקי מילתא דרשב"ג היא. אלא סיפא דבבת רמונים שאמרו הוא:

כל הכלים שאינן יכולין לקבל רמונים:    שבקטנותן אינן מחזיקין ג' רמונים:

כגון הרובע:    רובע הקב:

הקנונים הקטנים:    כלים קטנים שגם חצי רובע אין מחזיקים. ואע"ג דכולהו כ"ש הן מרובע. אפ"ה נקט רובע לרבותא דר"ש דאע"ג שהן גדולים אפ"ה סגי בכזית. ונקט קנונין לרבותא דר"מ. דאע"ג שהן קטנים ביותר אפ"ה לא סגי להו בכזית. וצריך שבירת רובה:

שיעורן ברובן:    כשנפחת רוב שולים. או רוב גובה דופן הכלי. אף שנשאר ב"ק למטה מהנקב:

ר' שמעון אומר בזיתים:    בשניקב בכמוציא זית. נתבטל ממנו טומאה דלשעבר ושלהבא. והכי קיי"ל. מיהו נ"ל דכלי הקטן מלהחזיק כזית. לכ"ע שיעורו ברוב גבהו. אמנם פשוט דכל שעורי נקב מריש פרקן עד הכא. היינו אף שנשאר ב"ק למטה מהנקב. אפ"ה אמק"ט. כדמוכח מנגממו בסיפא דמק"ט רק מדניטל כל השפה בשוה. הא בנפרץ קצת מהשפה אמק"ט. אף שנשאר ב"ק למטה מהפרץ. ולא מצינו גסטרא שמק"ט רק בכ"ח וכך פסק רמב"ם [פי"ח מכלים ה"י] [והנה גרסינן שבת (קי"ב ב') ניקב בכזית וסתמו וחזר וניקב בכזית וסתמו. עד שהשלימו לכרמון מהו. ר"ל הא פשיטא דמק"ט להבא. מדחזר ותקנו כשסתמו. אלא הא מיבעי ליה דלמא רק כשניקב בפעם אחת בכרמון אע"ג שחזר וסותמו ומק"ט להבא. עכ"פ פרחה ממנו טומאה ישנה. אבל כשניקב מעט מעט עד שיעור כרמון וסתם הנקבים ביני ביני. שלא היה הנקב מעולם יחד כרמון מהו. ופשיט התם דגם בכה"ג. אף שמעולם לא היה בכלי נקב כשיעור לטהרו. דהרי בכלי שמחזיק רמונים מיירי התם. והנקבים לא היו רק כזית וזית. אפ"ה פרחה ממנו טומאה ישנה. ואמרינן פנים חדשות בא לכאן. כך נ"ל פי' הסוגיא. וזה דלא כרבעתו"ס שם [ד"ה סנדל] ודו"ק. ולפ"ז לכאורה היה נראה. מדבעי התם רק בכלי גדול ששיעורו ברמונים. וניקב אחת אחת עד כרמון. ולא בעי בכלי קטן ששיעורו בכזית וניקב אחת אחת עד כזית. ונסתם ביני ביני מהו. ע"כ צ"ל דבנקבים קטנים כאלו. אע"ג שלבסוף הצטרף לכזית. אפ"ה לא נתבטל ממנו תורת כלי ביני ביני. וכשחזר ונתקן חוזר לטוי"ש. ואת"ל א"כ מה בין זה לכלי מתכות. דרק בו שמענו חזרה לטוי"ש. י"ל דחומרת כ"מ. היינו דאפי' התיכו לגמרי ועשה ממנו כלי בתואר אחר. אפ"ה חוזר לטוי"ש. משא"כ כלי שטף דוקא בניקב בפחות פחות מכזית. וא"כ דברינו בזה דלא כתוס' הנ"ל. שכתבו שלא שמענו חזרה לטוי"ש רק בכ"מ. ובמחכ"ר הרי גם בשאר כלים מצינו כן לקמן [פי"ח מ"ו] במטה שהיתה טמאה מדרס. ונשבר ארוכה [שע"כ נטהר עי"ז] חזר ותקנה טמאה מדרס. הרי גם כלי שאינו כ"מ חוזר לטוי"ש. אע"כ שהחילוק בין כ"מ לשאר כלים הוא רק כדברינו הנ"ל. ובזה יתורץ מה שיש לדקדק דבעי בשניקב בכזית וחזר וניקב בכזית וכו'. דל"ל דנקט בכזית דוקא. הול"ל ניקב פחות פחות מכרמון עד שהשלימו לכרמון. וסתם בינתיים מהו. אע"כ בכה"ג היה חוזר לטוי"ש כמו בכלי קטן שאינו מחזיק רמונים ששיעור נקיבתו בכזית וכדאמרן. אבל בעי רק בכלי גדול שנתנקב בנקבים גדולים בכזית. ורק בכה"ג י"ל שאינו חוזר לטומאה ישנה ולפ"ז יש ד' חלוקים בנקבי כלים א) כלי קטן שניקב בכזית וסתמו. או כלי גדול שניקב בכרמון וסתמו. ודאי פנים חדשות הוא לאחר סתימה ואינו חוזר לטוי"ש. ב) כלי קטן שניקב אחת אחת עד כזית וסתמו אחת אחת בינתיים. חוזר לטוי"ש. ג) כלי גדול שניקב בכזית וכזית וסתמו בינתיים אחת אחת. אינו חוזר לטוי"ש. ד) כ"מ אע"ג שהתיכו לגמרי ואפי' עשה ממנו בתואר אחר כלי חוזר לטוי"ש]:

נפרצו:    לעיל מיירי שיש נקב בשוליה או בדפנות. אבל הכא מיירי שנפרץ דופן הכלי מראשו מצד אחד:

שעורן בזיתים:    בשיצא זית דרך הפחת:

נגממו:    שנחתך קצת מגובה הדופן סביב שפתו בשוה:

שעורן במה שהן:    דמדשפתו סביב שוה עדיין שם כלי עליו. ולפיכך כל שנשאר בו ב"ק כ"ש נשאר בטומאתו:

משנה ה[עריכה]

הרמון שאמרו:    לעיל קאמר רמונים שאמרו. מדמיירי ברמון שיצא מבין ג' רמונים שבתוך הכלי. והכא מיירי בשיעור גודל הרמון שיצא מהנקב. ששואל באיזה רמון משערים גודל הנקב:

ולמה:    כלומר לענין מה:

הוזכרו רמוני בדאן:    שהיו גדולים ביותר:

שיהו מקדשין כל שהן:    משום דכל פרי שהוא ערלה או כלאי כרם שנתערב בהיתר במין במינו בטל באחד ומאתים. ואם היה הפרי רמון ערלה מהגדלים בעיר בדאן שהן גדולים וחשובים. אז לא בטל אפי' באלף. [והר"ב כ' שהיה רמון כלאי הכרם. ובמחכ"ר זה א"א]:

רבי יוחנן בן נורי אומר לשער בהן את הכלים:    דרק לשיעור נקב הכלי שיתטהר על ידו הוא כמוציא רמון בדאן. אבל לקדש דוקא בשדרכו למנות מקדש:

לכך ולכך הוזכרו:    ושלא תאמר דלכך ולכך דקאמר ר"ע היינו לכל דבר. וגם לענין מעשר דמסיק בה ר"י במתניתין. להכי הדר ומפרש לשער וכו'. לומר לך דרק בהנך ב' ס"ל לר"ע דמשערין ברמוני בדאן. אבל בשאר מילי משערין בבינוני:

וחצירי גבע:    מין בצלים שנקראין חצירי. ובדאן וגבע עיירות כותיים בא"י היו:

אלא שיהיו מתעשרין ודאי בכל מקום:    דהקונה מע"ה פירות הללו. שהיו ניכרין בתמונתן שהן מהמקומות הנ"ל. אפי' קונה אותן בשום מקום מעשרן ודאי. ולא דמאי. דכותיים שאני דחשידי אלפני עור. ולהכי ודאי לא עשרו מה שמכרו מאלה הפירות לאחרים. והע"ה שקנה מהם סבר שכבר עשרן הכותי המוכר. ולהכי גם הוא ודאי לא עשרן. ונקט הנך. וה"ה כל מיני פירות ותבואה שנקנו בערי כותיים. מתעשרין ודאי מה"ט. רק נקט הנך. דאפי' בקנה במקום אחר מעשרן ודאי מדנכרין שהן מכותיים. ונ"ל עוד דמדקאמר לא הוזכרו אלא וכו' ש"מ דס"ל דלאינך ב' מילי דרישא משערין ברימון בינוני:

משנה ו[עריכה]

כביצה שאמרו:    דמאכל טמא אינו מטמא למאכל אחר. עד שיהא בהמטמא שיעור כביצה של תרנגולת. [וגם זה רק מדרבנן. דמדאורייתא אין אוכל מטמא אוכל [כפסחים י"ד א'] אבל המאכל הנטמא. לרש"י [פסחים דל"ג]. וכן לרמב"ם (רפ"ד מאוכלין) אפי' כ"ש מק"ט. ולתוס' [בפסחים שם] גם הנטמא צריך שיהא כביצה. וכן משמע מתוספתא שהביא הר"ש [פ"ב דטו"י]]. וכ"כ כל שיעורי כביצה דנקטינן בכל דוכתא. כולן אינן משתערין לא וכו':

וקטנה שבקטנות ונותן לתוך המים:    ר"ל לתוך כלי מלא מים:

וחולק את המים:    היוצאין מכלי המלא ע"י שהניח הב' ביצים לתוכן. ואז שיעור כ"א מב' החלקים הוא שיעור כביצה שמשערין בו בכל מקום:

ואיזוהי קטנה:    במשנה ה' ז' ח' לא שאל וכי מי מודיעני משום דבפירות רובן הן בינונות. והגדולים ביותר והקטנים ביותר אינן מצויין. משא"כ בביצה גם גדולים או קטנים מצויין הרבה:

אלא הכל לפי דעתו של רואה:    ר"ל כפי מה שנראה בעיניו שהוא בינוני ולהת"ק לא אזלינן בתר אומדנא. אלא צריך להתברר שהוא בינוני. ע"י שיביא גדולה וקטנה ובינוני. א"נ ר"י ור' יוסי פליגי בפי' דברי ת"ק:

משנה ז[עריכה]

כגרוגרת שאמרו:    לענין הוצאה בשבת [כשבת פ"ז מ"ד] וכ"כ לענין עירובי חצירות ושתופי מבואות דצריך ליתן כ"א כגרוגרת [כעירובין פ"ז מ"ח] ואיידי דנקט החילוק בביצה ורמון לענין טומאה נקט נמי כל הנך:

ר' יהודה אומר הגדולה שבארץ ישראל:    הקטנה שבא"י. כך הגי' נכונה. וס"ל דמשערין כקטנה שבא"י. ולת"ק משערינן כבינוני שבא"י [וי"ג הגדול' שבא"י היא הבינינית וכו'. ולפע"ד א"א לומר כן. דהרי גרוגרת הוא תאנה יבשה. והרי תאנים הם א' מז' מינין שנשתבחה בהן א"י. ואיך אפשר שיהיו קטנים מבשאר ארצות ודוחק לומר דרק בטעמן נשתבחו ולא בגדלן. או דרק כשהן רטובים הם גדולים בא"י טפי מבשאר ארצות. אבל מדהן ספוגיים ומלאין שרף. להכי כשנתיבשו הם קטנים בא"י טפי מבשאר ארצות]:

משנה ח[עריכה]

כזית שאמרו:    לרוב שיעורי התורה:

זה אגורי:    הוא מין זית שאוגר ומשמר שמנו בתוכו ואינו פולטו כשירדו עליו גשמים כשאר מיני זיתים. כך כתב בירושלמי [רב"א]. אולם מרש"י ברכות [דל"ט א'] משמע דפי' אגורי היינו שנתבשל כבר כל כך באילן עד ששמנו מכונס בתוכו כיין בענב דאז הוא גדול כל צרכו [ונ"ל דבין לפי' א' או ב' נותן התנא סי' כפול בינוני ואגורי. כדי שלא נשאל כר' יוסי לעיל (מ"ו) וכי מי מודיעני וכו'. להכי קאמר דבינוני שאמרתי זהו אגורי. דכשהוא גדול ביותר או קטן ביותר אין בו לא מדת הירושלמי ולא מדת רש"י]:

כשעורה שאמרו:    עצם כשעורה ממת מטמא במגע ובמשא [כאהלות פ"ב מ"ג]:

זו מדברית:    גם הכא נקט סי' כפול מטעם הנ"ל:

כעדשה שאמרו:    כעדשה בשר או דם מא' מח' שרצים האמורים בפ' שמיני. מטמאין במגע [כחגיגה י"א א']. וכ"כ שיעור מחיה בצרעת צריך שיהיה גדול כעדשה [כנגעים פ"ד מ"ו]:

כל המטלטלין מביאין את הטומאה:    דכשמאהילין על המת ועל טהרות נטמאו הטהרות:

בעובי המרדע:    כרפט"ז דאהלות. דאם המטלטל המאהיל רחב כעובי מרדע נטמא הטהור:

אלא בינוני:    ואפשר לי דכלל נמי לענין נקב שבמרוח שבתנור המוקף צמיד פתיל. דגם הוא כך שיעורו במרדע בינוני שהיא שליש טפח [כלעיל פ"ט מ"ז]. ומרדע הוא מקל שמכין בה הבהמה קיינשעק בל"א. אבל מרדעת הוא מכסה. שמכסה בה בהמה לחממה [כשבת דנ"ב]:

כל שהקיפו טפח:    דאז עוביו שליש טפח. וגזרו על הקיפו אטו עוביו [והא דלא גזרו כן לענין הבאת טומאה מב"ק לחבירו [לעיל פ"ח סי' נ"ו] ואין לומר דהתם מדהוא טומאה דרבנן לא גזרו. ליתא. דהרי גם בטומאת מת מבית לחבירו צריך חלון טפח על טפח [כאהלות פ"ג מ"ו] ולא גזרו הקיפו אטו רחבו. י"ל רק במטלטל המאהיל שאין דרכו לעמוד ימים רבים דיש לחוש שכשיעבור האהל. ישכחו שרק הקיפו היה טפח. ויחשבו שגם רוחב טפח המאהיל טהור. וכ"כ נקב שבתנור [לעיל סי' ס"ג] דרך לסתמו מיד. ואיכא למטעי. אבל חלון שבבית תמיד נשאר לפניו וא"א למטעי]:

משנה ט[עריכה]

האמה שאמרו:    מעביר ד"א בר"ה בשבת חייב [שבת צ"ו ב'] וכ"כ אמות מבוי ותחומין ואמות סוכה. ואמות כלאים. ואמות מדות שבבהמ"ק ואמות חצר של שותפין לשתהיה בת חלוקה [כפ"ק דב"ב]:

באמה הבינונית:    היא בת ו' טפחים. והקטנה היא בת ה' טפחים. ובזאת הקטנה היו מודדין המזבח הזהב. והקרן. והסובב והיסוד של מזבח החיצון וכדמסיק [במשנה י']. והגדולה היא של ב' מינים. א' בת ו' טפחים ואצבע. והשנית בת ו' טפחים וחצי אצבע. ושניהן היו מיוחדין לאומנין. וכדמסיק בסיפא דמתניתין [והא דלא נקט הכא ג"כ כדנקט לעיל לא גדולה ולא קטנה. נ"ל דלא נקט כהך לישנא רק בשתלוי גדלו וקנינו בטבע וצריך לשערו אם הוא בינוני. משא"כ בשידוע ומפורסם הבינוני ע"י הסכמת בני אדם]:

וב' אמות היה בשושן הבירה:    נ"ל דה"ק. אע"ג שאמרנו דכל אמה משערין בבינונית. אפ"ה אמות של כלי ביהמ"ק משערין בגדולה אלא שני מיני אמות גדולות היו מונחים בהחדר שהיה ממעל לשער המזרח של העזרה. והחדר ההוא היה נקרא שושן הבירה. מדהיה מצוייר על כותלו מבחוץ עיר שושן מושב מלך פרס שבנה המקדש. ולכבודו עשו כן:

שעל קרן מזרחית צפונית היתה יתירה על של משה:    ר"ל על האמה שנחשבת לפי אורך ידו של משה. שהיתה בת ו' טפחים והיא היתה האמה הבינונית. שלפי מדתה היו רוב האמות של האהל מועד:

ולמה אמרו:    ר"ל ולמה הצריכו שיהיו ב' מיני אמות גדולות:

ואחת קטנה:    דהיינו בת ו' טפחים:

כדי שלא יבואו לידי מעילה:    נוטלין דקאמר היינו פוסקין. ור"ל דלהכי היו ב'. דהקטנה שבב' הגדולות. היתה לכלי כסף שהיו במקדש. והגדולה שבב' הגדולות היתה מיוחדת לבנין שעשוי שם. ובשני מיני בעלי מלאכה אלו מתנין עם האומנין שיעשו משלהן [עי' רמב"ם פ"ח ממעילה] באמה קטנה. דהיינו אמה בינונית בת ו' טפחים. כמצווה בתורה. שהיא קטנה יותר מהב' אמות שבשושן. רק שכשהחזירו היה חלוק בין כלים לבנין. דכשהחזירו כלי כסף וזהב. נתנו להן הגזברין שכרן לכל אמה כפי מה שפסקו. אבל רק כפי אמות גדולות שיש בהכלי שעשו. דהיינו חצי אצבע יתירה על אמה שפסקו עליה שהיא בת ו' טפחים. וסתמא כר"מ לקמן. דס"ל דגם אמת כלים היתה בת ו' טפחים. אבל בבנין דלא חשיב כולי האי חשבו עמם יתר על תנאם אצבע לכל אמה. ועשו כן. מדחששו מאד שלא יבואו לידי מעילה ושמא עשו קצת פחות מהמדה שהתנו עליה. ויחדו מקום לאותן ב' האמות בחדר ההוא. בקרן מזרחית דרומית הניחו האמה של בנין. ובקרן מזרחית צפונית הניחו האמה שהיתה מיוחדת לכלי כסף וזהב. וסימנך מצפון זהב יאתה:

משנה י[עריכה]

והקרן:    קרנות המזבח:

והיסוד:    שהיו כולן בני אמה של ה' ה' טפחים. והיינו משום דהנך מעטינהו קרא:

רבי יהודה אומר אמת הבנין:    כגון חומת החצר. והמקדש והמזבח:

ושל כלים:    כגון ארון ושולחן ומזבח הזהב שהיו מנין אמות קצובות לכל א' מהן:

משנה יא[עריכה]

ויש:    ונקט כל הנך יש ויש עד סוף מי"ד הכא. אף שאין להם ענין לטומאה וטהרה דמכילתין. היינו רק איידי דנקט לעיל במ"ה דרימון שאמרו שהוא בבינוני נקט נמי בתר הכי כביצה שאמרו שהוא בבינוני. ונקט נמי בתר הכי כל אינך שכולן משתערין לא בגדולה ולא בקטנה רק בבינוני. ואיידי זה נקט נמי ויש שמשתערין בגדולה. ויש שמשתערין בקטנה:

שאמרו במדה דקה:    ר"ל יש שאמרו חכמים שיהיו נמדדין במדה קטנה:

מדות הלח והיבש:    שנצרכו במקדש למנחות ונסכים:

שיעורן באיטלקי:    ר"ל כל סאה והין ולוג שהיה במקדש. היו כפי אותן המדות שהיו בזמן המשנה בארץ איטאליען. ומשערין בהנך. מדהן ממש בשיעור אותן המדות שהיו במדבר בזמן שניתנה תורה לישראל:

הקומץ את המנחה והחופן את הקטורת:    להכניס לק"ק ביוה"כ:

וכמזון שתי סעודות לערוב:    להניח עירוב לתחומין [כעירובין פ"ח מ"ב]:

מזונו לחול:    ר"ל משערין אלו הב' סעודות לכל אדם. כפי מה שהוא נצרך לב' סעודותיו לחול:

אבל לא לשבת:    דבשבת דבסיס תבשיליו. אכל טפי:

רבי יהודה אומר לשבת אבל לא לחול:    דס"ל דסעודה של שבת רגילה להיות פחיתה משל חול. לכל אדם כפי מה שהוא. דמדאכל בשבת ג' סעודות אינו ממלא כריסו בכל סעודה:

אלו ואלו מתכוונין להקל:    דתרווייהו ס"ל דסגי לעירוב תחומין בסעודות קטנות:

משלש לקב:    ר"ל ב' חלקים של ככר שנעשה שלש כמותן מקב. דהו"ל ב' חלקים אלו. ב' תשעיות מקב. והן ה' ביצים ושליש:

מארבע סאין בסלע:    דד' סאין הן כ"ד קבין. וסלע הוא ד' דנרין. ודינר ו' מעין. ומעה הוא ב' פונדיון. א"כ יש בסלע מ"ח פונדיון. נמצא שאם ימכרו ד' סאין בסלע. יגיע חצי קב לפונדיון. אלא משום שהנחתום רוצה להשתכר בהככרות שמוכר. לפיכך הוא עושה הככר שמוכר בפונדיון רק מרובע הקב והיא כגודל ו' ביצים. דהרי קב הוא ד' לוגין. ולוג ו' ביצים:

משנה יב[עריכה]

ויש שאמרו במדה גסה:    ר"ל יש דברים שאמרו חכמים לשערן במדה גדולה:

מלא תרווד רקב:    ר"ל מה שאמרו חכמים דכף מלא מאפר רקבובית המת מטמא במשא ובאהל [כרפ"ב דאהלות] אין משערין בתרווד פשוט בינוני. אלא כמלוא וכו':

כמלא תרווד גדול של רופאים:    שמשימין בתוכו סממניהן. והוא מחזיק מלא חפניים של אדם בינוני:

וגריס נגעים:    ר"ל מה שאמרו דנגעי אדם או נגעי בגדים אמ"ט עד שיהיה נגע כגריס. ונגעי בתים אמ"ט עד שיהיה גדול כב' גריסין. שיעור כל גריס הוא כגריס וכו':

כגריס הקלקי:    שם מקום וגדלו כג' על ג' עדשים. וכל עדש הוא כמקום בעור האדם שנטועות עליו ד' שערות ברבוע [נגעים רפ"ו]:

האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה:    והוא מעט פחות מכביצה [יומא ע"ג] נמצא דגם בזה שיערו במדה גסה. שלא אמרו לשער בכותבת פשוטה דהיינו תמרה בינוני שנתיבשה:

ונודות יין ושמן:    של עור שנתנקבו:

שיעורן כפיקה גדולה שלהן:    ר"ל אין מתטהרין כשנתנקבו. רק כשהנקב גדול כהפיקה גדולה של אותן הנודות. ופיקה היינו כעין כדור גדול. שדרך לעשות בשולי הנוד מגוף עור הנוד. שאחזו בו הנוד. ושיעורו היה ידוע אצלם. ואם הנקב שנתהווה בהנוד הוא גדול כאותו הכדור. נטהר ושוב אמק"ט. אבל כשהנקב קטן מזה שאין הכדור יוצא דרך הנקב. עדיין מק"ט. מדיכול לתקן הנקב שבנוד בלי מעשה אומן שיפתח בית האחיזה הישן. כדי להרחיב הנוד. ויקשור בית האחיזה חדש במקום הנקב שיכרוך העור שבמקום הנקב סביב הכדור שיוציא מבית אחיזה הישן. מיהו אנן קיי"ל כר"ש דפליג בתוספתא וס"ל דשיעור נקיבת נוד הוא בכונס משקה [וער"פ ופי"ט מ"ח]. ולפיכך אזלה לה תמיהת רתוי"ט על שהשמיט הרמב"ם בבא זו [בפ"ז מכלים]:

ומאור:    חלון:

שלא נעשה בידי אדם:    כגון שחררוהו מים או שרצים בכותל. מביא את הטומאה דרך שם מחדר לחדר:

שיעורו כמלא אגרוף:    [כפי"ג דאהלות מ"א]:

זה הוא אגרופו של בן בטיח:    הוא אדם גדול מאד שהיה בזמן המשנה:

אמר ר' יוסי ישנו כראש גדול של אדם:    ר"ל כראש של אדם הגדול ביותר:

וכסלע הנירונית:    ר"ל כסלע שהטביע קיסר נערא:

וכמלא נקב שבעול:    כולן שיעורן שוה. וזוטר שיעורי' טפי וטפי מאגרוף של בן בטיח. דמדנעשה החלול בכונה. סגי בהכי. מיהו בין האי ובין האי נאמרו בשיעור גדול. ולא באגרוף ומקדח פשוטים:

משנה יג[עריכה]

כל שבים טהור:    ר"ל כל הכלים הנעשים מדברים הגדלים בים ואפי' מעצים ועשבים וצמר הגדל בקרקע הים אמק"ט [עי' ברמב"ם פ"א מכלים ה"ג]. וכ"ש דבע"ח הגדלים שם. אף שאינן מחוברים בקרקע. אפ"ה כשמתו אין בהן טומאת נבילות. וגם כלים הנעשין מעורותן ועצמותיהן. אמק"ט. ואפי' טומאת מדרס אין בהם. והיינו מדאינן דומיא דבגד שמפורש בו קבלת טומאה והוא גדל מהארץ. דהיינו שכל בגד הוא מצמר או פשתן או עור. והן ממין שמדורו בארץ ביבשה. משא"כ אלו מדורן בים. מיהו ים דנקט לאו דוקא. אלא ה"ה הגדל תוך נהרות ונחלים. וכן ברוב דוכתא קרי במשנה גם לנהרות בשם ים. ע"ש כל הנחלים הולכים אל הים. [מיהו בפרה [פ"ח מ"ח] דאמרינן דימים כמקוה. התם ודאי ים דוקא]. ונקט הך מלתא. וכ"כ כל הנך דמשנה י"ד הכא. היינו מדנקט לעיל כמה מיני יש ויש. להכי נקט נמי הנך דיש במה שבים טהור ויש שהוא טמא. וכ"כ כל הנך דמשנה י"ד. יש ויש נינהו:

מפני שהוא בורח ליבשה:    נ"ל דלהכי לא קאמר מפני שעולה ליבשה. ול"ל דנקט לשון בריחה אלא ה"ט. מדיש כמה מיני דגים שמורגלין לעלות ליבשה. כידוע ממין דג הנקרא אאל שדרכו לעלות מהמים לתוך שדות תבואה וקטניות שגדלים סמוך לשפת הנהר. זוחל לשם בסנפיריו כדי להשקיט רעבונו מהם. ואפ"ה לא ס"ד שמשום זה יהיו הכלים שנעשים מעורו מק"ט. להכי נקט שבורח ליבשה. ר"ל כשיציקוהו מצודיו. או נרדף מתנינים שבים. אז בורח ליבשה. ש"מ דהיבשה הוא מדורו האמתי [וכן אשכחן בביצה [דכ"ד א'] דיוני שובך ועליה. מחשבו בייתות. מדעבידי לרבויי לכלובן כשנרדפין. דמוכח כי שם ביתם]:

אפי' משיחה:    ר"ל אפי' חיבר רק חוט א' או משיחה באנדכען בל"א מדבר הגדל בארץ. להכלי שנעשה מהגדל בים:

דבר שהוא מקבל טומאה טמא:    ר"ל מק"ט. ודוקא בשנתחברו יחד באופן שאילו היו שניהן ממין המק"ט. היה נטמא א' כשנטמא חבירו. אז גם הנך בין שנטמא החוט או הכלי שהוא מדבר הגדל בים. כשנטמא א' נטמאו שניהן. מדמחוברין יחד [עי' רמב"ם פי"ג מנגעים ה"ה. ופ"א מכלים ה"ג ובהמל"מ שם]. ואע"ג שהחוט והמשיחה אין בעצמן שיעור לק"ט. וגם הן עצמן אמק"ט כלל [כספרא שהביא רתוי"ט לקמן רפכ"ז] נמצא ששניהן כשהן לבד גם אמק"ט. אפ"ה כיון שעכ"פ החוט והמשיחה הוא ממין המק"ט. להכי כשמחוברין כשנטמא א' נטמא חבירו [ולא דמי למתכת המשמש לעץ דטהור [כפי"ג מ"ו] שאני הכא דרביא קרא מאו עור]:

משנה יד[עריכה]

ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה:    תנא רק בכלים קמיירי. וה"ק במה שנברא ביום הראשון. אפשר שהכלים שנעשים מהנברא אז יק"ט דהרי אז נברא גולם הארץ. וכמ"ד בראשית ברא אלקים וכו' ואת הארץ. וממנה נעשו כ"ח וכלי מתכות שמק"ט. ואע"ג דגם אור ושמים ומים והד' יסודות עלעמענטע בל"א ארמ"ע נבראו אז. ומהם א"א לעשות כלים. י"ל הרי תנא לא כל הנברא קאמר רק יש במה וכו' קאמר. ור"ל יש בקצת במה שנברא בו אפשרות לק"ט [והרמב"ם בפירושו כאן פי' שביום א' נברא מים שמק"ט משקין. וכן קאמר ביום ג' שבו נבראו הצמחים שמק"ט אוכלין. ורתוי"ט קלסי' לפירוש זה. ותמהני מאד א"כ ביום החמישי דקאמר תנא שאין בו טומאה. וקשה והרי עופות ודגים שנבראו בו גם הם מק"ט אוכלין. וצ"ל דבהנך אמק"ט כמו שהן דהרי חסר מיתה [עי' עוקצין פ"ג מ"ח] א"כ ק' יום ו' וצ"ע]:

בשני אין בו טומאה:    שבו נברא ריוח הרקיע:

בשלישי יש בו טומאה:    שבו נברא אילנות ודשאים. שהכלים שנעשין מהן מק"ט:

ברביעי:    שבו נבראו רק המאורות:

ובחמישי:    שבו נבראו עופות וכל בריות הים שהכלים הנעשים מהן אמק"ט:

אין בהם טומאה:    ואע"ג דנבלת עוף טהור מטמא בבית הבליעה י"ל דלא מיירי תנא רק בטומאה שיש בהגוף לכל דבר. משא"כ טומאת נבלת עוף טהור אינו רק לאדם באותה רגע שהיא בבית בליעתו [ולפמ"ש לעיל סי' ק"ז דתנא רק בטומאת כלים קמיירי וכן משמע מהר"ש והר"ב. כל מעיקרא. לא קשה מידי]:

חוץ מכנף העוז:    ר"ל חוץ מכלים הנעשים מקני נוצות העזנייה דמדהן גדולים וחזקים מק"ט מד"ס. מיהו מדלא קאמר נמי חוץ מכלב המים ש"מ דסתמא דהכי פליג אדר"ע לעיל [מי"ג] וס"ל דכלב המים אמק"ט. וכן משמע נמי מדקאמר לעיל דברי ר"ע. ש"מ דרק ר"ע ס"ל הכי. ויחידאה הוא בזה. וכיון דסתמא דהכא פליג עליה הרי קיי"ל דהלכה כסתם משנה [כיבמות מ"ב ב'] וכן פסק הרמב"ם [פ"א מכלים ה"ג] דלא כר"ע:

וביצת נעמית המצופה:    דכשהיא מצופה היא בת קיום ומה"ט שניהן מק"ט מד"ס [ורתוי"ט הביא בשם מהר"ם דמלת מצופה גם אכנף עוז קאי. ושכן משמע בתוספתא [ב"מ פ"ז] והיינו מדקאמר התם רשב"א אומר משום ר"מ. אף ביצת תרנגולת המצופה מק"ט. ולא אמרו ביצת נעמית אלא בהוה]. וא"ת עכ"פ הרי תנינן כל המצופים טהורים [כפי"א ופי"ד]. י"ל דהיינו שאמק"ט בעבור המתכת שבצפויו. אבל הכא לא משום הצפוי טמאים רק שע"י הצפוי יהיה להב"ק שתחתיו קיום. והרי כל שיש לו ב"ק מ"מ טמא [כמט"ו]:

א"ר יוחנן בן נורי מה נשתנה כנף העוז מכל הכנפים:    דס"ל דכל העשוי משום כנף גם של שאר עופות. אפ"ה כשהיא בת קיום מק"ט מד"ס [מיהו מדלא קאמר נמי ביצת נעמית ש"מ דבה מודה. דרק היא כשהיא מצופה מק"ט. ולא קליפת שאר ביצים. והיינו דס"ל דשניהן מדהן חזקים ובני קיום מק"ט. להכי קאמר בשלמא קליפת ביצה שהוא דבר המשתבר. שפיר יש חילוק. דדוקא קליפת ביצת נעמית הוא שטרויס בל"א שהוא העוף היותר גדול בעולם. להכי גם קליפת ביצתו הוא יותר חזק ומתקיים כשהוא מצופה. אבל כנף הוא קנה של נוצה. אינו דבר המשתבר. דכל קנה של נוצה של כל עופות אינו משתבר. לפיכך מ"ש כנף עז מכל הכנפיים. לפיכך כל כנף שיש לו ב"ק כ"ש טמא. רק דברו חכמים בהווה דרגילין להשתמש בקני כנף עז מדמרווח טפי מבשאר עופות. ורבנן ס"ל דלאו משום קיומן לבד. הנך ב' מק"ט. דא"כ של אבן נמי בת קיום ודאי הוא ויק"ט. אלא משום דדמיין לכלי עצם [כרמב"ם פ"א מכלים ה"ג] לפיכך הני תרתי אין אחריני לא]:

וכל שנברא ביום הששי:    שנבראו בו בהמות וחיות ושרצים ואדם:

טמא:    ואע"ג דעור האדם שעיבדו טהור מדאורייתא. וא"ל דעכ"פ טמא מדרבנן [כחולין קכ"ב א'] והרי גם טומאה דרבנן קחשיב תנא. ככנף עוז וביצת נעמית לעיל. שכתב הרמב"ם שטומאתן מדרבנן. עכ"פ קשה הרי עור נבילה ושרצים לאחר שהופשט טהור גם מד"ס [כחולין קכ"ג] וכ"כ עצמות וקרניים וטלפיים טהורים לגמרי [כחולין קי"ז ב'] וכ"כ חלב בהמה טהורה שנתנבלה טהור לגמרי [כעוקצין פ"ג מ"ב]. י"ל דכולהו אע"ג שאין בהן טומאת עצמן עכ"פ אם עשה מהן כלים מק"ט. והרי כל הנך דנקט תנא דיש בהן טומאה. היינו שמקבלין טומאה מדבר אחר הטמא. ואעפ"כ שני תנא בלישניה הכא וקאמר טמא. ולא כדקאמר לעיל יש בו טומאה. משום דהנך כולהו דלעיל א"א שיהיה טומאה בעצמותן רק יש בהן שייכות טומאה כשנגעה בהן טומאה. כשנעשה מהן כלי. אבל הנך דביום הששי. כל הנברא בו טמא ר"ל אפשר שיהיו הן עצמן טמא. דהיינו כשמתו [וכולה מתניתין משנה שא"צ היא. ולא דמי כלל לשאר יש ויש דנקט. דבכולהו י"ל דאשמעינן דבר מה לדינא. משא"כ משנתינו אין בה שום נ"מ לדינא. ואי משום דבעי לאשמעינן דין דכנף עוז וביצת נעמית שמק"ט. ואגבייהו נקט כולהו. עכ"פ אין לנו שום נ"מ גם בהנך ב' אם נבראו ביום החמישי או ביום אחר ומה קמ"ל בזה. אולם הגם שאפשר להביא עצות מרחוק ולמצוא גם בהנך שום נ"מ לדינא. כגון לענין נדר וכדומה. אעפ"כ ממקומו הוא מוכרע טפי לומר דאלו ואלו דברי אלקים חיים. והן הן הדברים שכסה עתיק יומין בסוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם. מי יתן טהור מטמא לא אחד וד"ל]:

משנה טו[עריכה]

העושה כלי קבול מכל מקום:    האי מ"מ אתא לאשמעינן. דאפי' הוא מעור שלא נעבד. לא אמרינן דהו"ל כגולמי כלים. ואפי' מקבל רק כ"ש [ועי' ספי"א ודו"ק] ואפי' לא נעשה הב"ק רק ע"י שחיבר מין שאמק"ט למין המק"ט [כלעיל מי"ג] בכולהו גוונא מק"ט [ומה שהקשה רתוי"ט אדנקט העושה נ"ל דאתא לאפוקי במצא קליפת אגוז]:

העושה משכב ומושב מכל מקום טמא:    הא דלא כללינהו תנא. הנך תרתי בחד בבא. ה"ט מדלא דמי הך מ"מ למ"מ דלעיל. דלעיל קאמר מ"מ. היינו בכל איזה מין שיש בו ב"ק מק"ט. אבל הכא מרבה במלת מ"מ. בכל איזה תשמיש מדרס שיהיה עומד יושב שוכב נתלה נשען [כספ"ב דזבים] ועכ"פ צריך שיהיה רחב טע"ט. ויהיה מיוחד למדרס:

העושה כיס מעור המצה:    היינו עור דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ לעבדו:

מן הנייר:    הוא העשוי מעשבין כעין פאפיר שלנו [ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ב סי' נ"ו]:

האלון:    אייכעלען בל"א:

שחקקום התינוקות:    דג' מיני פירות הללו קליפתן קשה. והילדים חוקקין ומוציאין מתוכן הגרעינין. כדי לעשות מהקליפות כלים לשחוק. למוד וכו':

או שהתקינום לכף מאזנים:    ר"ל או שמצאו קליפות חקוקות וקשרו בהן חוטין להיות כעין מאזניים:

טמא:    ר"ל מק"ט מדתקנום הילדים לכלי שחוק שלהן:

שיש להם מעשה:    ודוקא בדאיכא תרתי מעשה ומחשבה דידהו מהני להחשב כלי. אבל מעשה בלי מחשבה. כגון שחקקום בלי שום מחשבה לתכלית מלאכת מה. אפי' מדדו בהן אח"כ לא אמרינן הוכיח סופן על תחלתן שלכך נתכוונו בתחלה בשעה שחקקום. או שמצאו הקליפות חקוקות. ולא עשו בהן מעשה לתקנום למוד או להיות מאזנים. רק אמרו שרוצים ליחדן למוד בהן אמק"ט [עי' רש"י חולין די"ב ב' ד"ה שיש]. והא דקאמר שיש להן מעשה אילה"ק הרי מעשה דידהו לא מהני בלי מחשבתן. וכ"כ ק' סיפא דקאמר ואין להן מחשבה. והיינו מחשבה בלי מעשה. ולמה לא נקט רבותא טפי. דאפי' מעשה דידהו לא מהני כשאין עמה גם מחשבה. נ"ל דלרש"י הנ"ל דתרתי בעינן. ה"ק. שיש להן מעשה. אם עשו הן המעשה בלי שום מחשבה. ואח"כ חישב הגדול. שיהיה לשום מלאכה. מהני מעשה דידהו לשווי' כלי לק"ט. דאע"ג דאם מצא הגדול קליפות חקוקות מעצמן. וחישב עליהן שיהיו לשום מלאכה אמק"ט [כפ"כ מ"ד] תדע דהרי לקמן [פכ"ו מ"ז] דתנינן כל הכלים יורדין לטומאה במחשבה. לא אקמוה רק בעשאו כבר כלי לבהמה. ולא אקמוה במצא קליפה חקוקה וחישב עליה לכלי. ש"מ דבכה"ג דלא עשה בה מעשה כלל. באמת לא מהני מחשבה. אעפ"כ הכא כיון שכבר עשו הקטנים מעשה שחקקום בכונה. מהני מחשבת הגדול שאח"כ לחוד דלק"ט. והדר קאמר. ואין להן מחשבה. ר"ל אם היה הגדול חקקם בלי שום מחשבה. ואח"כ באו אלו הקטנים וחשבו עליהן למוד או למאזנים. לא מהני מחשבתן. דבעינן שבשעה שעשו בהן המעשה. דהיינו בשעה שחקקום יהיה להם מחשבה למוד. אבל מחשבה שאח"כ לא מהני בהו. וכן נראה גם דעת הרמב"ם [רפ"ב מכלים]:

משנה טז[עריכה]

קנה מאזנים:    הוא הקנה שבו תלויין ב' כפות המאזניים א' מזה וא' מזה:

והמחוק:    שטרייך האלץ בל"א שמוחקין בה גודש המדה בשוה:

שיש בהן בית קבול מתכות:    שהרמאין עושין קנה המאזנים חלול. ומשימין לתוך חלול הקנה כסף חי. שהוא כבד מאד יותר מכל המשקין. וכששוקל למכור מטה הקנה לצד הדבר הנשקל וכשרוצה לקנות מטה הקנה לצד הכף שבו המשקל. וכ"כ דרכם לרמאות במחוק שיחללוהו. וכשירצה למכור יתן לתוך חללו כסף חי. שאז ע"י כבידת הכסף החי. ימחוק גם מתוך חלול המדה. וכשירצה לקנות יוציא כסף החי מתוך חללו. ועי"ז יהיה המחוק חלול וקל. ויניח גודש יותר מהראוי:

והאסל:    מוט לנושאי כתף. והרמאי חוללו ומטמין שם שכר פעולתו שקבל מבעה"ב שטרוד ברבוי פועליו. ואומר לבעה"ב שלא קבל שכרו עדיין. ואין בעה"ב מרגיש לחפש גם שם:

וקנה של עני שיש בו בית קבול מים:    לשתות בו בדרך ומטמין ג"כ שם תוך המים גנבותיו:

ומרגליות:    קובע מזוזה תוך מקלו. ואומר שעושה כן לשמירת הדרך. וטומן תחת המזוזה מרגליות כדי לגנוב המכס שלה:

הרי אלו טמאין:    וקמ"ל דאע"ג שב"ק הנ"ל כולן באיסור נעשו. דהרי גם בגונב המכס אפי' של מלך שאינו ישראל יש בו משום לא תגזול [כח"מ שס"ט ס"י] אפ"ה מק"ט ע"י ב"ק זה:

אוי לי אם אומר:    שמא הרמאי שלא ידע עדיין ממרמה זו. ילמוד לעשות כן:

אוי לי אם לא אומר:    שיאמרו אין ת"ח בקיאין ברמאות הללו. ולולי ידעום. היו גם הם עושין כן. ועוד הרי צריך להודיע הדין מהנך ב"ק. ואעפ"כ בחר לאמרן. דכתיב כי ישרים דרכי ד' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם:

משנה יז[עריכה]

תחתית הצורפים:    כלי ב"ק מעץ שהצורף עומד בתוכו כדי שיפלו לתוכה הגרוטאות מכסף וזהב שיתפררו מהן במלאכתו בהן:

ושל נפחין טהורה:    אף שיש לה ב"ק. אינו עשוי לקבלה. רק כדי שיגינו בו בדפנות הכלי שלא יזיקוהו הנצוצות שפורחות מהברזל הבוער בשעה שמקיש עליו בקורנס. [ואע"ג דלפ"ז עכ"פ היה מיוחד לעמוד בתוכו וא"כ ראוי לטמא מדרס (כפכ"ג מ"ד) וכל המטמא מדרס מטמא גם שאר טומאות [כנדה פ"ו מ"ג]. י"ל דכמו בקסיא של גרנות מדאינו עשוי רק להגן לא מחשב בגד [כפט"ז מ"ו] כ"כ ה"נ מדאינו עשוי לנוח ע"ג רק להגן בעדו מנצוצות לא מחשב מדרס. אמנם צ"ל דרישא פשיטא נקט לה אגב סיפא. ול"מ היה נ"ל דרישא וסיפא מיירי באין לו ב"ק. והו"ל פשוטי כלי עץ. ורק ברישא אפ"ה מק"ט. מדעשוי לתשמיש אדם וכלים. דהיינו למעמד הצורפין וגם לקבל הגרוטאות. אבל סיפא בתחתית הנפחין אינו עשוי רק לתשמיש אדם [דלא איכפת ליה בפרורי ברזל שיפלו] ובכה"ג פשוטי כ"ע אמק"ט [ועי' תוספתא ב"מ פי"ג]]:

משחזת:    של עץ:

שיש בה בית קבול שמן:    כדי למשוח בו המשחזת. שעי"ז הסכין הנשחז עליו יהיה חלק בחדודו:

טמאה:    קמ"ל דאף דב"ק ההוא אינו אלא שקוע. ואין להב"ק ההוא דפנות זקופות. אפ"ה שמיה ב"ק:

טהורה:    קמ"ל דלא גזרינן אין לו ב"ק אטו יש לו ב"ק. א"נ קמ"ל דאף שהמשחזת עקום קצת בהמשך אמצעיתו. בעומק כדי לקבל מעט שמן על חלקת המשחזת. אפ"ה זה לא שמיה ב"ק. וכן יפורש נמי בפנקס לקמן. רק קמ"ל ב"ק שמן אע"ג שהוא דבר לח אפ"ה א"צ דפנות ממש לב"ק שלו. רק סגי במשוקע האבן באמצעיתו. וקמ"ל ב"ק שעוה דאע"ג שהוא דבר גוש. ואינו זב לחוץ. אפ"ה לא מהני עקמימות שבדף הפנקס שיחשב ב"ק. מדאינו משוקע רק מב' צדדים:

פנקס:    הפנקס עשוי מדפי עץ דקין שממרחין אותן בשעוה. כדי לחקוק עליהן דברים לזכרון:

מחצלת הקש:    קש הוא חלק התחתון של השבולת. שנשאר מחובר בארץ. כשיקצרו השבולת ממנה. ומשום שאותו החלק הנשאר בארץ אחר הקצירה הוא עב וחזק. לכן נקרא קש. ע"ש קשיותו. ולכן עושין ממנו מחצלאות לסכך ולשכיבה [אבל תבן הוא חלק העליון של השבולת שנקצר עמה. והוא דק ורך. להכי נותנין אותו למאכל הבהמות. כמ"ש השעורים והתבן לסוסים (מלכים א' י"ד) ועי' מ"ש כבר בזה לעיל ר"פ ורפ"ג דשבת]. עוד רגילין לעשות מהקש שפופרת. דמדחללו רחב קושרין איתו בסופו. כדי שיהיה לו ב"ק. לשים בתוכו שום דבר. והיינו שפופרת שנזכר במשנתינו. דאילו בפתוח בב' קצוותיו. לא היה מחשב ב"ק. מדהו"ל כסילון. דרק בכ"ח כל שיש לו תוך אפי' בלי ב"ק. כגון חבית בלי שולים מק"ט. משא"כ כלי עץ [ועי' מ"ש לעיל פ"ב מ"א]:

רבי עקיבא מטמא:    אף שקבולו מועט. עכ"פ הוא עשוי לקבלה:

ורבי יוחנן בן נורי מטהר:    דס"ל דמדמתמעך הקש בקלות. הו"ל כאינו בר קיימא דאמק"ט [כלעיל פט"ז מ"ה] ולר"ע לא דמי להנך דהתם אינן בר קיימא כלל. משא"כ קש מתקיים זמן מה. מיהו הני מילי לטומאת מת ושרץ וכדומה אבל במחצלת הראוי למשכב ומושב. מק"ט מדרס. דלמדרס א"צ שיהיה כלי בת קיום [ולרש"י נדה דמ"ט א' דכל שמיוחד למדרס שם כלי עליו ומק"ט]. ומדמק"ט מדרס. נטמא נמי בשאר טומאות [כנדה פ"ו מ"ג]:

רבי שמעון אומר אף של פקועות:    ר"ל גם כלי הנעשה מדלעת מדברית גם בה פליגי ר"ע וריב"נ אי מחשבה כלי בת קיום או לא. ולת"ק לכ"ע אמק"ט וכ"כ דלעת פשוטי לכ"ע אמק"ט [כתוספתא כלים ב"מ פ"ז ורמב"ם רפ"ב מכלים] מיהו קרויה שחללוה ונתיבשה לכ"ע מק"ט [כפרה פ"ה מ"ג]. מיהו נראה פשוט דכל דלעת פקוע וקרוי כל שהיא לחה. אף שיחדה לכלי עכ"פ מק"ט אוכלין:

מחצלת קנים ושל חלף:    מין עשב:

טהורה:    דלכ"ע לא מחשב כלי בת קיום ודמי שפיר להנך דפט"ז מ"ה. ול"מ היה נ"ל דמחצלת קנים משו"ה אמק"ט. מדהוא קשה. אינה עשויה רק לסכוך. והו"ל כעשוי לשמש הקרקע:

שפופרת הקנה שחתכה לקבלה:    שחתכה ממחובר. ועשה לה בת קיבול:

עד שיוציא את כל הככיי:    הוא המוח שבתוך חלול הקנה. וקמ"ל דלא תימא דמשהוציא מהקנה מעט ככיי. הרי כבר יש לו ב"ק ויק"ט. קמ"ל דכיון דדעתו ליקח הכל עדיין אינו כלי עד שיוציא כולו. ואפי' כגולמי כ"ע אינו מדלא נגמר חללו:

בועז[עריכה]

הלכתא גבירתא[עריכה]