משנה כלים ו ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק ו · משנה ג | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

שלוש אבנים שעשאן יג שתי כיריים, נטמאת אחת מן החיצונה, האמצעית המשמשת את הטמאה, טמאה.

המשמשת הטהורה, טהורה.

ניטלה הטהורה, הוחלטה האמצעית לטומאה.

ניטלה הטמאה, הוחלטה האמצעית לטהרה.

נטמאו שתיים החיצונות, אם היתה האמצעית גדולה, נותן לזו כדי שפיתה מכאן ולזו כדי שפיתה מכאן, והשאר טהור.

ואם היתה קטנה, הכל טמא.

ניטלה האמצעית, אם יכול לשפות עליה טו יורה גדולה, טמאה.

החזירה, טהורה.

מירחה בטיטטז, מקבלת טומאה משיסיקנה כדי יז לבשל עליה את הביצהיח.

משנה מנוקדת

[עריכה]

שָׁלשׁ אֲבָנִים שֶׁעֲשָׂאָן שְׁתֵּי כִירַיִם, נִטְמֵאת אַחַת מִן הַחִיצוֹנָה, הָאֶמְצָעִית הַמְשַׁמֶּשֶׁת אֶת הַטְמֵאָה, טְמֵאָה. הַמְשַׁמֶּשֶׁת הַטְּהוֹרָה, טְהוֹרָה. נִטְּלָה הַטְּהוֹרָה, הֻחְלְטָה הָאֶמְצָעִית לַטְּמֵאָה. נִטְלָה הַטְּמֵאָה, הֻחְלְטָה הָאֶמְצָעִית לַטְּהוֹרָה. נִטְמְאוּ שְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת, אִם הָיְתָה הָאֶמְצָעִית גְּדוֹלָה, נוֹתֵן לָזוֹ כְּדֵי שְׁפִיתָה מִכָּאן וְלָזוֹ כְּדֵי שְׁפִיתָה מִכָּאן, וְהַשְּׁאָר טָהוֹר. וְאִם הָיְתָה קְטַנָּה, הַכֹּל טָמֵא. נִטְּלָה הָאֶמְצָעִית, אִם יָכוֹל לִשְׁפּוֹת עָלֶיהָ יוֹרָה גְדוֹלָה, טְמֵאָה. הֶחֱזִירָהּ, טְהוֹרָה. מֵרְחָה בְּטִיט , מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה מִשֶּׁיַּסִּיקֶנָּה כְּדֵי לְבַשֵּׁל עָלֶיהָ אֶת הַבֵּיצָה:

נוסח הרמב"ם

שלש אבנים שעשאן שתי כירים נטמאת אחת מן החיצונות האמצעית המשמש לטמא טמא והמשמש לטהור טהור ניטלה הטהורה הוחלטה האמצעית לטומאה ניטלה הטמאה הוחלטה האמצעית לטהרה נטמאו שתים החיצונות אם הייתה האמצעית גדולה נותן לזו כדי שפיתה מיכן ולזו כדי שפיתה מיכן והשאר טהור אם הייתה קטנה הכל טמא ניטלה האמצעית אם יכל לשפות עליה יורה גדולה טמאה החזירה טהורה מירחה בטיט מקבלת טומאה משיסיקנה כדי לבשל עליה את הביצה.

פירוש הרמב"ם

הוחלטה. התקיים דינה תרגום לצמיתות לחלוטין (ויקרא כה) ולזה נקרא האיש אשר נדין עליו בצרעת וקיים הכהן בו דינו מצורע מוחלט. ושפיתה המורגל בכל המשנה היא מלה עברית שפות הסיר שפות (יחזקאל כד) ואמרו אם יכול לשפות עליה הוא כינוי הכירה ההוה מן האבנים הנשארים. עוד אומר החזירה טהורה לפי שמעת שהסירה מהארץ כבר נהרסה וטיהרה ולא בחזירתה אל מקומה תטמא אבל אם חברה בארץ בטיט והוא אמרו מרחה בטיט הנה היא תטמא בעתיד ורוצה לומר כירה ההיא מן האבן הראשונה והאבן המוחזרת וכל אלו הדינים מבוארים על השרשים הקודמים:

פירוש רבינו שמשון

המשמשת לטמאה. היינו מקום שפיתה:

הוחלטה לטומאה. וכולה טמאה:

יורה גדולה. על שתי החיצונות:

החזירה לאמצעית טהורה. שבטל כירה ראשונה וכאילו נתץ כירה היורה גדולה וכשמרחה בטיט בעיא הסקה ככירה חדשה:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

שלש אבנים שעשאן שתי כירים - שהאבן האמצעית משמשת לזו ולזו:

האמצעית המשמשת לטמאה - חציה של האמצעית יד המשמשת לחיצונה שהיא טמאה, טמאה. וחציה המשמשת לחיצונה שהיא טהורה, טהורה:

נחלטה האמצעית לטמאה - וכולה טמאה:

לשפות עליהן - על שתי החיצונות:

החזירה - לאמצעית:

טהורה - שבטלה כירה ראשונה וכאילו נתץ כירת היורה הגדולה:

מקבלת טומאה משיסיקנה - דבעי היסק ככירה חדשה:

פירוש תוספות יום טוב

שלש אבנים. שחברן בטיט ועשאן שתי כירות בין שחברן זו לזו ולא חברן לקרקע. בין שחברן בקרקע ולא חברן זו לזו. הרמב"ם פרק ט"ו מהלכות כלים:

האמצעית המשמשת את הטמאה טמאה כו'. פי' הר"ב חציה של אמצעית המשמשת כו'. דמסתמא האבן האמצעית היא לא גדולה ולא קטנה. אלא כדי שימוש לשתי האבנים שבצדה שהחצי ממנה צריכה לשפיתה זו והחצי לשפיתה לזו ואם היתה גדולה מכך ודאי שדינה כדין המפורש בגדולה דסיפא. אלא שנ"ל דאף אם היתה קטנה הואיל וכשמשמשת לטמאה אין בה עוד מקום להשתמש בה הטהורה. דג"כ הכל טמא כמו בסיפא. ועיין בסמוך. ומשום דמסתמא לוקחין אבן באמצע שהוא ממוצע ובינוני. שהחצי ממנה צריכה לתשמיש זו וחצי לזו להכי תני המשמשת כו' ובסיפא הא קמ"ל דכשהאבן גדולה אע"פ ששתי האבנים שבשתי צדיה טמאות מ"מ נותן לזו כו'. והשאר טהור. והר"ש כתב המשמשת לטמא היינו מקום שפיתה. ע"כ. וא"ת דבסוף מתני' דלעיל בכירת הטבחים בזמן שהוא נותן אבן בצד אבן מדמה להו הר"ב לקלמרין המתואמות דבפ"ב מ"ז. והתם ר' יוחנן בן נורי אמר דחולקין דופן האמצעית כו'. וכתב הר"ב שאינו הלכה. וכן בפי' הרמב"ם דהתם בנא"י שבידי וכן לא העתיק דבריו בחבורו ספי"ג מהלכות כלים. וי"ל דהכא שאני דכיון דתשמישן הוא ע"ג האבנים לשפות עליהן לפיכך המשמש לטהור טהור. שמתחלה לוקחים אבן שנוכל לשמש לשניהם אף כשיחלק לשנים משא"כ בקלמרין אין רגילין לעשות דופן עב ביניהם הראוי ליחלק. ומש"ה ה"נ בקטנה כולה טמא כמו התם וכדכתבתי ועי' במשנה ה פכ"ה:

הוחלטה. התקיים [ובנא"י נצמת] דינה תרגום לצמיתות לחלוטין ולזה נקרא האיש אשר נדין עליו בצרעת וקיים הכהן בו דינו מצורע מוחלט. הרמב"ם:

[*לטומאה. נ"ל שצ"ל לטמאה וכמו שהעתיקו הר"ב והר"ש וכבסיפא דתנן לטהורה ולא תנא לטהרה. אלא שהרמב"ם בפט"ו מה"כ העתיק לטומאה ובסיפא כתב טהורה האבן האמצעית כולה]:

עליה. הוא כינוי הכירה ההווה מן [שתי] האבנים הנשארים. הרמב"ם. והר"ב העתיק עליהם נראה שגירסתו כך היתה וכ"נ שהיתה גו' הר"ש:

מרחה בטיט. ל' הרמב"ם חיברה בארץ בטיט. ע"כ. וכבר כתבתי לשונו שבחבורו דה"ה חברן זה לזה ולא חברן בקרקע:

מקבלת טומאה משיסיקנה כו'. ל' הרמב"ם הנה היא תטמא בעתיד ר"ל הכירה ההווה מן האבן הראשונה והאבן המוחזרת. וז"ל בחבורו מקבל טומאה מכאן ולהבא והוא שיסיקנה לכל אחת מהן כדי כו':

את הביצה. קלה שבביצים וכו' כדתנן פרק דלעיל משנה ב [ואפשר שלז"א הביצה בה"א הדעת] :

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יג) (על המשנה) שעשאן. שחברן בטיט ועשאן שתי כירות, בין שחברן זו לזו בין שחברן לקרקע ולא חברן זו לזו. הר"מ:

(יד) (על הברטנורא) והר"ש כתב מקום שפיתה. ע"כ. ולא דמי לכירת הטבחים דלעיל דמדמה להו הר"ב לקלמרין דפרק ב' משנה ז' והתם אין הלכה כרבי יוחנן בן נורי דאמר חולקין דופן האמצעית. ויש לומר דהכא שאני שמתחלה לוקחין אבן שנוכל לשמש לשניהם אף כשיחלק לשנים, משא"כ קלמרין אין רגילין לעשות דופן עב הראוי ליחלק, ומשום הכי הכא נמי בקטנה כולה טמאה כמו התם. וגדולה מתשמיש שניהם ביאר בסיפא. ועתוי"ט:

(טו) (על המשנה) עליה. הוא כינוי הכירה ההוה מן שתי האבנים הנשארים. הר"מ. והר"ש והר"ב כתבו דגרסינן עליהן:

(טז) (על המשנה) מירחה כו'. עיין מה שכתבתי לעיל אות י"ג:

(יז) (על המשנה) משיסיקנה לכל אחת מהן כדי כו':

(יח) (על המשנה) הביצה. בה' הדעת שהיא הידועה בפ"ה מ"ב קלה שבביצים:


פירושים נוספים