משנה כלים ו ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק ו · משנה ג | >>
שלוש אבנים שעשאן יג שתי כיריים, נטמאת אחת מן החיצונה, האמצעית המשמשת את הטמאה, טמאה.
המשמשת הטהורה, טהורה.
ניטלה הטהורה, הוחלטה האמצעית לטומאה.
ניטלה הטמאה, הוחלטה האמצעית לטהרה.
נטמאו שתיים החיצונות, אם היתה האמצעית גדולה, נותן לזו כדי שפיתה מכאן ולזו כדי שפיתה מכאן, והשאר טהור.
ואם היתה קטנה, הכל טמא.
ניטלה האמצעית, אם יכול לשפות עליה טו יורה גדולה, טמאה.
החזירה, טהורה.
מירחה בטיטטז, מקבלת טומאה משיסיקנה כדי יז לבשל עליה את הביצהיח.
שָׁלֹשׁ אֲבָנִים
- שֶׁעֲשָׂאָן שְׁתֵּי כִּירַיִם,
- נִטְמֵאת אַחַת מִן הַחִיצוֹנָה,
- הָאֶמְצָעִית הַמְּשַׁמֶּשֶׁת אֶת הַטְּמֵאָה, טְמֵאָה.
- הַמְּשַׁמֶּשֶׁת הַטְּהוֹרָה, טְהוֹרָה.
- נִטְּלָה הַטְּהוֹרָה,
- הֻחְלְטָה הָאֶמְצָעִית לַטְּמֵאָה.
- נִטְלָה הַטְּמֵאָה,
- הֻחְלְטָה הָאֶמְצָעִית לַטְּהוֹרָה.
- נִטְמְאוּ שְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת,
- אִם הָיְתָה הָאֶמְצָעִית גְּדוֹלָה,
- נוֹתֵן לָזוֹ כְּדֵי שְׁפִיתָה מִכָּאן
- וְלָזוֹ כְּדֵי שְׁפִיתָה מִכָּאן,
- וְהַשְּׁאָר טָהוֹר;
- וְאִם הָיְתָה קְטַנָּה,
- הַכֹּל טָמֵא.
- נִטְּלָה הָאֶמְצָעִית,
- אִם יָכוֹל לִשְׁפּוֹת עָלֶיהָ יוֹרָה גְדוֹלָה,
- טְמֵאָה.
- הֶחֱזִירָהּ,
- טְהוֹרָה.
- אִם יָכוֹל לִשְׁפּוֹת עָלֶיהָ יוֹרָה גְדוֹלָה,
- מֵרְחָה בְּטִיט,
- מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה
- מִשֶּׁיַּסִּיקֶנָּה כְּדֵי לְבַשֵּׁל עָלֶיהָ אֶת הַבֵּיצָה:
- מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה
שלש אבנים שעשאן שתי כירים -
- נטמאת אחת מן החיצונות -
- האמצעית -
- המשמש לטמא - טמא,
- והמשמש לטהור - טהור.
- ניטלה הטהורה - הוחלטה האמצעית לטומאה.
- ניטלה הטמאה - הוחלטה האמצעית לטהרה.
- האמצעית -
- נטמאו שתים החיצונות -
- אם היתה האמצעית גדולה -
- נותן לזו כדי שפיתה מכאן, ולזו כדי שפיתה מכאן - והשאר טהור.
- אם היתה קטנה - הכל טמא.
- ניטלה האמצעית -
- אם יכול לשפות עליה יורה גדולה - טמאה,
- החזירה - טהורה.
- אם היתה האמצעית גדולה -
- מירחה בטיט -
- מקבלת טומאה, משיסיקנה כדי לבשל עליה את הביצה.
הוחלטה - התקיים דינה, תרגום "לצמיתות"(ויקרא כה, כג) "לחלוטין". ולזה נקרא האיש אשר נדין עליו בצרעת וקיים הכהן בו דינו "מצורע מוחלט".
ושפיתה - המורגל בכל המשנה היא מלה עברית, "שפות הסיר שפות"(יחזקאל כד, ג).
ואמרו אם יכול לשפות עליה - הוא כינוי הכירה ההוה מן האבנים הנשארים.
עוד אומר החזירה טהורה - לפי שמעת שהסירה מהארץ כבר נהרסה וטיהרה, ולא בחזירתה אל מקומה תטמא.
אבל אם חברה בארץ בטיט, והוא אמרו מרחה בטיט, הנה היא תטמא בעתיד, רוצה לומר כירה ההוה מן האבן הראשונה והאבן המוחזרת. וכל אלו הדינים מבוארים על השורשים הקודמים:
המשמשת לטמאה. היינו מקום שפיתה:
הוחלטה לטומאה. וכולה טמאה:
יורה גדולה. על שתי החיצונות:
החזירה לאמצעית טהורה. שבטל כירה ראשונה וכאילו נתץ כירה היורה גדולה וכשמרחה בטיט בעיא הסקה ככירה חדשה:
שלש אבנים שעשאן שתי כירים - שהאבן האמצעית משמשת לזו ולזו:
האמצעית המשמשת לטמאה - חציה של האמצעית יד המשמשת לחיצונה שהיא טמאה, טמאה. וחציה המשמשת לחיצונה שהיא טהורה, טהורה:
נחלטה האמצעית לטמאה - וכולה טמאה:
לשפות עליהן - על שתי החיצונות:
החזירה - לאמצעית:
טהורה - שבטלה כירה ראשונה וכאילו נתץ כירת היורה הגדולה:
מקבלת טומאה משיסיקנה - דבעי היסק ככירה חדשה:
שלש אבנים. שחברן בטיט ועשאן שתי כירות בין שחברן זו לזו ולא חברן לקרקע. בין שחברן בקרקע ולא חברן זו לזו. הרמב"ם פרק ט"ו מהלכות כלים:
האמצעית המשמשת את הטמאה טמאה כו'. פי' הר"ב חציה של אמצעית המשמשת כו'. דמסתמא האבן האמצעית היא לא גדולה ולא קטנה. אלא כדי שימוש לשתי האבנים שבצדה שהחצי ממנה צריכה לשפיתה זו והחצי לשפיתה לזו ואם היתה גדולה מכך ודאי שדינה כדין המפורש בגדולה דסיפא. אלא שנ"ל דאף אם היתה קטנה הואיל וכשמשמשת לטמאה אין בה עוד מקום להשתמש בה הטהורה. דג"כ הכל טמא כמו בסיפא. ועיין בסמוך. ומשום דמסתמא לוקחין אבן באמצע שהוא ממוצע ובינוני. שהחצי ממנה צריכה לתשמיש זו וחצי לזו להכי תני המשמשת כו' ובסיפא הא קמ"ל דכשהאבן גדולה אע"פ ששתי האבנים שבשתי צדיה טמאות מ"מ נותן לזו כו'. והשאר טהור. והר"ש כתב המשמשת לטמא היינו מקום שפיתה. ע"כ. וא"ת דבסוף מתני' דלעיל בכירת הטבחים בזמן שהוא נותן אבן בצד אבן מדמה להו הר"ב לקלמרין המתואמות דבפ"ב מ"ז. והתם ר' יוחנן בן נורי אמר דחולקין דופן האמצעית כו'. וכתב הר"ב שאינו הלכה. וכן בפי' הרמב"ם דהתם בנא"י שבידי וכן לא העתיק דבריו בחבורו ספי"ג מהלכות כלים. וי"ל דהכא שאני דכיון דתשמישן הוא ע"ג האבנים לשפות עליהן לפיכך המשמש לטהור טהור. שמתחלה לוקחים אבן שנוכל לשמש לשניהם אף כשיחלק לשנים משא"כ בקלמרין אין רגילין לעשות דופן עב ביניהם הראוי ליחלק. ומש"ה ה"נ בקטנה כולה טמא כמו התם וכדכתבתי ועי' במשנה ה פכ"ה:
הוחלטה. התקיים [ובנא"י נצמת] דינה תרגום לצמיתות לחלוטין ולזה נקרא האיש אשר נדין עליו בצרעת וקיים הכהן בו דינו מצורע מוחלט. הרמב"ם:
[*לטומאה. נ"ל שצ"ל לטמאה וכמו שהעתיקו הר"ב והר"ש וכבסיפא דתנן לטהורה ולא תנא לטהרה. אלא שהרמב"ם בפט"ו מה"כ העתיק לטומאה ובסיפא כתב טהורה האבן האמצעית כולה]:
עליה. הוא כינוי הכירה ההווה מן [שתי] האבנים הנשארים. הרמב"ם. והר"ב העתיק עליהם נראה שגירסתו כך היתה וכ"נ שהיתה גו' הר"ש:
מרחה בטיט. ל' הרמב"ם חיברה בארץ בטיט. ע"כ. וכבר כתבתי לשונו שבחבורו דה"ה חברן זה לזה ולא חברן בקרקע:
מקבלת טומאה משיסיקנה כו'. ל' הרמב"ם הנה היא תטמא בעתיד ר"ל הכירה ההווה מן האבן הראשונה והאבן המוחזרת. וז"ל בחבורו מקבל טומאה מכאן ולהבא והוא שיסיקנה לכל אחת מהן כדי כו':
את הביצה. קלה שבביצים וכו' כדתנן פרק דלעיל משנה ב [ואפשר שלז"א הביצה בה"א הדעת] :
(יג) (על המשנה) שעשאן. שחברן בטיט ועשאן שתי כירות, בין שחברן זו לזו בין שחברן לקרקע ולא חברן זו לזו. הר"מ:
(יד) (על הברטנורא) והר"ש כתב מקום שפיתה. ע"כ. ולא דמי לכירת הטבחים דלעיל דמדמה להו הר"ב לקלמרין דפרק ב' משנה ז' והתם אין הלכה כרבי יוחנן בן נורי דאמר חולקין דופן האמצעית. ויש לומר דהכא שאני שמתחלה לוקחין אבן שנוכל לשמש לשניהם אף כשיחלק לשנים, משא"כ קלמרין אין רגילין לעשות דופן עב הראוי ליחלק, ומשום הכי הכא נמי בקטנה כולה טמאה כמו התם. וגדולה מתשמיש שניהם ביאר בסיפא. ועתוי"ט:
(טו) (על המשנה) עליה. הוא כינוי הכירה ההוה מן שתי האבנים הנשארים. הר"מ. והר"ש והר"ב כתבו דגרסינן עליהן:
(טז) (על המשנה) מירחה כו'. עיין מה שכתבתי לעיל אות י"ג:
(יז) (על המשנה) משיסיקנה לכל אחת מהן כדי כו':
(יח) (על המשנה) הביצה. בה' הדעת שהיא הידועה בפ"ה מ"ב קלה שבביצים:
שלש אבנים שעשאן שתי כירות נטמאת אחת מן החיצונות האמצעית המשמשת לטמאה טמא והמשמשת לטהורה טהור: כך מצאתי מוגה ע"י הרב בצלאל אשכנזי ז"ל. וה"ר יהוסף ז"ל הגיה עוד המשמש לטמא טמא והמשמש לטהור טהור וכתב כן מצאתי וכן נכון ע"כ. וקשה לע"ד דבסיפא דמתני' דלעיל בסמוך קתני כירת הטבחים שהוא נותן אבן בצד אבן נטמאת אחת מהן לא נטמאו כולן ופי' ר"ע ז"ל שנמצאת אבן תחת לשתי קדרות וכשנטמאת אחת מהן האחרות טהורות מידי דהוה אקלמרין המתואמו' וכו' ע"כ. והכא מ"ש דאמצעית המשמשת את הטמאה טמאה וכדברי ריב"נ לעיל פ' שני גבי תבלין של עץ. ושמא יש שום טעם לחלק וכמו שתירץ מהרי"ק ז"ל בכסף משנה סימן ה' דפט"ו דכלים על ענין אחר דוק. או שמא תנא ברישא סתם והדר מפ' הכא:
הוחלטה האמצעית: נ"א לטמאה וכן בסיפא לטהורה:
נותן לזו כדי שפיתה מכאן וכו': מפ' בתוספתא שהוא ג' אצבעות הרא"ש ז"ל פי' היינו כשהקדרה קטנה אבל כשהיא יורה גדולה או מיחם גדול מפ' בתוספתא דצורך מקום שפיתתם טפח ותמהתי שלא מצאתי שהזכיר הרמב"ם ז"ל שם כמה הוא שיעור כדי שפיתה לא ליורות גדולות ולא ליורות קטנות:
החזירה טהורה: פי' הכל טהור וכדפי' ר"ע ז"ל:
מדתה בטיט מקבלת טומאה משיסיקנה כדי לבשל עליה את הביצה: פי' שיסיק לכל אחת ואחת כשיעור זה:
יכין
שלש אבנים שעשאן שתי כירים: שחיבר כל אבן בטיט בארץ. או חיברן בטיט בראשן. כולן בשורה א' ככירת הטבחים נעיל. ונמצא שהאבן האמצעי משמש לב' הכירות:
האמצעית: ר"ל כך הוא דין אבן האמצעי:
המשמשת את הטמאה טמאה: ר"ל אותו טפח שבהאבן האמצעי שמשמש לשפיתת הקדירה שיבשלה על הכירה הטמאה. טמא. עד שינתץ הכירה:
המשמשת הטהורה טהורה: ואע"ג דלעיל [פ"ב מ"ז] לא קיי"ל התם כריב"נ דס"ל שם דחולקין את עוביה אלא אמרינן דכל הריוח שבין הטמא והטהור טהור [וכמ"ש שם בס"ד]. י"ל התם א"צ לעובי הדופן שביניהן כלל. רק להתשמיש של תוך הב"ק שבכלי הטמא. ולהכי רק שם טמא. משא"כ הכא ודאי צריך לשפיתת הקדירה שיעור טפח מהאבן. וכמ"ש בתוספתא [ב"ק פ"ד דכלים]:
ניטלה הטהורה: שניטל אבן החיצון של הכירה הטהורה:
הוחלטה האמצעית לטומאה: דהו"ל כאילו כתת הכירה הטהורה. וכאילו חיבר אח"כ חצי האבן שנשאר ממנה אל הכירה הטמאה. ולפיכך נטמא גם חצי השני מהאבן האמצעי בטומאת התנור [כפי"ח מ"ז]:
ניטלה הטמאה הוחלטה האמצעית לטהורה: דהו"ל כאילו כתת כירה הטמאה. ועי"ז נטהר חצי האבן שנשאר ממנו מחובר. אף אם לא היה מחובר לכירה טהורה. דרק בתנור צריך לחלקו לג' חלקים בשירצה לטהרו ושאר תנאים [כלעיל פ"ה מ"ז] אבל הכא בכירה סגי לטהרתו כשחלקו באופן שאין יכול להשתמש בו עוד [כפ"ז מ"ג]:
אם היתה האמצעית: האבן האמצעי:
גדולה: יותר מב' טפחים:
נותן לזו כדי שפיתה: בשין שמאלית גרסי' מלת שפיתה. והוא לשון הכתוב [יחזקאל כ"ד פ"ג]. ושיעור כדי שפיתה מפרש בתוספתא שהוא טפח [ב"ק דכלים פ"ד]:
והשאר טהור: ואע"ג דכל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב] היינו בשנצרך הדבר המחובר לתשמיש הכלי הטמא. תדע דהרי גם בקערות שבטבלא בנטמא א' לא נטמא חבירו [כפ"ב מ"ז]. וע"כ ה"ט מדאינו נצרך קערה א' לתשמיש של חברתה. וכ"כ מצינו בחבל או מזרן היוצא מהמטה [פי"ט מ"ב וג'] וכ"כ במרדע [פכ"ה מ"ב] וכ"כ כולי מילי [פכ"ט] כל שאינו נצרך לדבר הטמא וכבר היה מחובר להדבר הטמא אינו נטמא עמו:
ואם היתה קטנה הכל טמא: קשה פשיטא. דטהרה שבה מהיכן יבוא לה. והרי ב' הכירות שבב' צדיה שתיהן טמאות. ונ"ל דהך בבא גם ארישא קאי. בנטמאה רק א' מהכירות. קאמר הכא דכשהאבן אמצעי אין בו כדי ב' שפיתות. אז גם האבן החיצון של הכירה הב' שלא נטמאה. גם היא טמאה. ומצינו דוגמתו בכרע מדרס שחברה למטה טהורה כולה טמאה מדרס [פי"ח מ"ז]. תדע דקאמר הכא הכל טמא. דמשמע כל מה שיש כאן מהאבנים. ואי רק אאותה אבן קאי הול"ל כולה טמאה [וזה דלא כהר"ב ורתוי"ט]:
אם יכול לשפות עליה: על ב' אבנים החיצונית:
טמאה: ר"ל עדיין נשאר בו טומאתו שמקודם. ולא אמרינן תשמיש חדש הוא זה ויקבל טומאה רק מכאן ולהבא אבל טומאה שמקודם נסתלק. ליתא. דהרי גם כשהיתה עדיין האמצעית בינתיים. הי' יכול להושיב יורה גדולה על ב' החיצוניות. ועוד הרי כל ששינה לשמה נשאר בטומאתו [כפכ"ח מ"ה]:
החזירה: דכשחזר והושיב האמצעית בינתיים. הרי עי"ז מיעט הריוח שבינתיים בין ב' החיצוניות. ועי"ז הו"ל כנתץ הכירה של יורה הגדולה. ומה"ט לא דמי לניטל האמצעית. דהרי ה"נ יכול עדיין לשפות יורה גדולה על ב' כירות החדשות כבתחילה. י"ל התם לא מיעט הריוח. רק הרחיבו. ולא הוה דומיא דנתיצה. משא"כ הכא. מיהו אעפ"כ כל עוד שלא מירח האמצעי בטיט בארץ. אמק"ט מכאן ולהבא. והא דלא דמי נמי להך דאמרינן לקמן [פכ"ח מ"ה] דכל ששינה לשמה טמא. נ"ל דהתם שאני דלא עשה בה מעשה רק יחדו מהשתא לדבר אחר ממה שהי' מיוחד לו בתחילה:
מירחה בטיט: שכשחזר והושיב האמצעית בינתיים. מרחה בטיט והדביקה בארץ:
מקבלת טומאה משיסיקנה כדי לבשל עליה את הביצה: דהרי הן מהשתא כב' כירות חדשות. שכך שיעור גמר מלאכתן [כפ"ה מ"ב]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת