משנה יבמות י ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת יבמות · פרק י · משנה ד | >>
מי שהלכה אשתו למדינת הים, ובאו ואמרו לו כז מתה אשתך, ונשא את אחותה, ואחר כך באת אשתו, מותרת לחזור לו.
הוא מותר בקרובות שניה, ושניה מותרת ל בקרוביו.
ואם מתה ראשונה, מותר לא בשניה.
אמרו לו, מתה אשתך, ונשא את אחותה, ואחר כך אמרו לו, קיימת היתה ומתה, הוולד ראשון ממזר, והאחרון אינו ממזר.
רבי יוסי אומר, כל שפוסל על ידי אחרים, פוסל על ידי עצמו.
וכל שאין פוסל על ידי אחרים, אינו פוסל על ידי עצמו.
משנה מנוקדת
מִי שֶׁהָלְכָה אִשְׁתּוֹ לִמְדִינַת הַיָּם,
- וּבָאוּ וְאָמְרוּ לוֹ: מֵתָה אִשְׁתְּךָ,
- וְנָשָׂא אֶת אֲחוֹתָהּ,
- וְאַחַר כָּךְ בָּאת אִשְׁתּוֹ,
- מֻתֶּרֶת לַחֲזֹר לוֹ.
- הוּא מֻתָּר בִּקְרוֹבוֹת שְׁנִיָּה,
- וּשְׁנִיָּה מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו.
- וְאִם מֵתָה רִאשׁוֹנָה, מֻתָּר בַּשְּׁנִיָּה.
- אָמְרוּ לוֹ: מֵתָה אִשְׁתְּךָ,
- וְנָשָׂא אֶת אֲחוֹתָהּ,
- וְאַחַר כָּךְ אָמְרוּ לוֹ: קַיֶּמֶת הָיְתָה וּמֵתָה,
- הַוָּלָד רִאשׁוֹן מַמְזֵר,
- וְהָאַחֲרוֹן אֵינוֹ מַמְזֵר.
- רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
- כָּל שֶׁפּוֹסֵל עַל יְדֵי אֲחֵרִים, פּוֹסֵל עַל יְדֵי עַצְמוֹ;
- וְכָל שֶׁאֵין פּוֹסֵל עַל יְדֵי אֲחֵרִים, אֵינוֹ פּוֹסֵל עַל יְדֵי עַצְמוֹ:
נוסח הרמב"ם
מי שהלכה אשתו - למדינת הים,
- ובאו ואמרו לו: "מתה אשתך",
- ונשא את אחותה,
- ואחר כך - באת אשתו,
- מותרת לחזור לו.
- הוא מותר - בקרובות שניה,
- ושניה - מותרת בקרוביו.
- ואם מתה הראשונה - מותר בשניה.
- אמרו לו: "מתה אשתך",
- ונשא את אחותה,
- ואחר כך אמרו לו: "קיימת היתה, ומתה",
- הוולד הראשון - ממזר,
- והאחרון - אינו ממזר.
- רבי יוסי אומר:
- כל שהוא פוסל - על ידי אחרים,
- הוא פוסל - על ידי עצמו,
- וכל שאינו פוסל - על ידי אחרים,
- אינו פוסל - על ידי עצמו.
- כל שהוא פוסל - על ידי אחרים,
פירוש הרמב"ם
ידוע הוא שאין קדושין תופסין בעריות. ונאמר בסוטה "ושכב איש אותה"(במדבר ה, יג), ובא בקבלה שכיבתה אוסרתה ואין שכיבת אחרת אוסרתה. וזה מן הדין, כי האדם כשזינה עם קרובות אשתו לא תאסר עליו אשתו.
ומאמר רבי יוסי צריך ביאור גדול. שתנא קמא ביאר דבריו כפי מה ששמע רבי יוסי ממנו, שאם היה יעקב וישמעאל נשואים לאה ורחל, ויעקב נשא לאה, והלך ישמעאל ולאה למדינת הים, ושמע יעקב שמתו שניהם ונשא יעקב לרחל, אחר כך באו ישמעאל ולאה, וידוע הוא שרחל אסורה על ישמעאל בעלה בלא ספק לפי שהיא צריכה גט מיעקב, וכל הדרכים האלו בה כמו שנקדם, אבל לאה מותרת ליעקב בעלה, בין שהיתה לאה מאורסת ליעקב או נשואה לפי שאין שכיבת אחותה אוסרתה. וחלק רבי יוסי על זה ואמר, שאם תהיה לאה מאורסת ליעקב בלבד תיאסר עליו, לפי שאפשר שתנאי היה לו בקידושין ולא נתקיים התנאי, ונשואין גמורים היו נשואי אחותה רחל, וצריכה רחל ממנו גט ונפסלה לבעלה, וכמו שפסל על ידי אחרים פסל על ידי עצמו. אבל אם היתה לאה נשואה ליעקב, ידוע הוא שאין קדושין תופסין באחותה ואינה צריכה רחל גט, ולכך מותרת שתחזור לישמעאל בעלה ולא תיאסר עליו לפי שלא קבלה גט, וכמו שלא פסל רחל על בעלה לא פסל אשתו.
והלכה כרבי יוסי, במה שאסר חזרת הארוסה ליעקב בלבד:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
מותרת לחזור לו - דקדושי שניה אינן כלום ובזנות בא עליה. ואמרינן בגמרא ושכב איש אותה (במדבר ח), שכיבתה אוסרתה ואין שכיבת אחותה אוסרתה כח:
ומותר בקרובות השניה - לישא בתה, כט דקיי"ל נושאים על האנוסה ועל המפותה:
רבי יוסי אומר כל שפוסל ע"י אחרים פוסל ע"י עצמו - ר' יוסי שמעיה לתנא קמא דקאמר לא שנא דאזלי אשתו וגיסו שהוא בעל אחות אשתו למדינת הים ולא שנא דאזלי ארוסתו וגיסו, ובאו ואמרו לו מתה אשתך ומת גיסך ונשא את אחותה ואח"כ באו אשתו וגיסו, אשת גיסו אסורה על גיסו, ואשתו מותרת לו. וא"ל ר' יוסי ארוסתו וגיסו דאיכא למימר תנאה הוי בקדושין והאי דנסיב לאחותה שפיר קנסיב ובעיא גט מיניה דלא לימרו אשת איש יוצאת בלא גט, דפסיל לה ע"י אחרים דהיינו גיסו, דכיון דנפקא מיניה בגיטא אפסלא לה מבעלה, פוסל נמי ע"י עצמו ואתסרא ליה אתתיה עליה דהויא אחות גרושתו, אבל היכא דאזלי אשתו וגיסו למדינת הים וקא נסיב לה לאחותה דליכא למימר תנאה הוה ליה בנשואין לב ושפיר קנסיב לה להאי כדאיכא למימר באירוסין, ולא בעיא גט מיניה ולא קפסיל ע"י אחרים דהא לא פסלה אשת גיסו אגיסו, אינו פוסל ע"י עצמו, ושריא ליה איתתיה שהרי אינה אחות גרושתו:
פירוש תוספות יום טוב
ובאו ואמרו לו. כתבו התוספות דהאי א"ל היינו דוקא כשא"ל ב' עדים שמתה אשתו אבל כשאמר לו ע"א על מיתת אשתו אין יכול לישא אתותה ומדברי רש"י לא משמע כן והמגיד פ"י מה' גירושין כתב כדברי התוספות. ב"י ס"ס ט"ו:
מותרת לחזור לו. כתב הר"ב ושכב איש אותה ואין שכיבת אחותה וכו' דה"א דק"ו הוא ומה במקום שבא על אשת איש דיש לה היתר בחייו ע"י גט נאסר בעלה האוסרה. מקום שבא על איסור חמור כגון אחות אשתו שאשתו אוסרת אחותה כל ימיה אינו דין שנאסר אשתו האוסרת אחותה קמ"ל קרא ושכב וגו' דמזיד לא אסרה הלכך בשוגג כי מתני' לא גזרו בה רבנן. גמרא:
ומותר בקרובות שניה. כתב הר"ב לישא בתה וכן פי' במשנה דלקמן והוא הדין לכל הקרובות אלא שזאת היא הראשונה הנשנית בריש פ"ק. וכיוצא בזה בפרק דלעיל משנה ג':
ושניה מותרת בקרוביו. דנושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו מתני' דלא כר' יהודה. דריש פרק דלקמן. ואם מתה ראשונה מותר בשניה. דפקע לה איסור אחות אשה וכ"ש דאם מתה השניה דמותר בראשונה. ב"י [סי' ט"ו]:
ר"י אומר כל שפוסל על ידי אחרים. פי' הר"ב דאזלי ארוסתו וגיסו כו' דכיון דנפקא מיניה בגיטא אפסלה לה מבעלה דהא להכי צריכה גט שיאמרו גירשה ואח"כ נשאה זה ונמצאת שכשמחזירה עכשיו שהוא מחזיר גרושתו לאחר שנישאת אבל היכא דאזלי אשתו וגיסו וכו' דליכא למימר תנאה הוה בנשואין פירש"י בגמרא לעיל דהא כ"ע ידעי דאין אדם משים בעילתו בעילת זנות הלכך קים להו דנשואין שנייה אינה כלום ולא בעי גט כו'. וכתב עוד ולתנא קמא טעמא דהניסת בעד אחד אסור לחזור. לאו משום שמא יאמרו זה מחזיר גרושתו אלא משום דלא דייקא שפיר הלכך מאן דנסבה פסל לה אקמא:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(כז) (על המשנה) ואמרו לו כו'. היינו דוקא בשאמר לו ב' עדים שמתה אשתו אבל כשא"ל עד אחד על מיתת אשתו אין יכול לישא אתותה. תוספ':
(כח) (על הברטנורא) דהוה אמינא דקל וחומר היא ומה במקום שבא על אשת איש דיש היתר בחייו ע"י גט נאסר בעלה האוסרה מקום שבא על איסור חמור כגון אחות אשתו שאשתו אוסרת אחותה כל ימיה אינו דין שנאסר אשתו האוסרת אחותה קמ"ל ושכב במזיד לא אסרה הלכך בשוגג כי מתניתין לא גזרו בה רבנן. גמרא:
(כט) (על הברטנורא) והוא הדין לכל הקרובות:
(ל) (על המשנה) מותרת כו'. דנושא אדם אנוסת אביו כו'. ומתניתין דלא כר"י דר"פ כדלקמן:
(לא) (על המשנה) מותר. דפקע לה איסור אחות אשה וכל שכן דאם מתה השניה דמותר בראשונה. ב"י:
(לב) (על הברטנורא) פירש"י דהא כולי עלמא ידעי דאין אדם משים בעילתו בעילת זנות הלכך קים להו דנשואי שניה אינה כלום ולא בעיא גט כו'. ולתנא קמא טעמא דהניסת בעד אחד אסורה לחזור לא משום שמא יאמרו זה מחזיר גרושתו אלא משום דלא דייקא שפיר הלכך מאן דנסבה פסלה אקמאי:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
ונשא את אחותה: ואח"כ באת אשתו מותרת לחזור לו אי הוה מיירי שאחות אשתו היתה פנויה בההיא פשיטא דלא בעיא אחות אשתו גט אפי' לר' עקיבא אלא משמע ליה לתלמודא דאע"ג דאזיל אשתו וגיסו למדינת הים דאהנו הני נשואין לאסור אשת גיסו אגיסו אפ"ה אשת גיסו אסירה ואשתו שריא ולא אמרי' מתוך שנאסרה אשת גיסו אגיסו תאסר אשתו עליו ואפי' לר"ע דאמר כל עריות שאמרו אין צריכות הימנו גט חוץ מאשת איש שנשאת על פי ב"ד ואשת אח ואחות אשה דאלו צריכות גט וכיון דצריכה גט אחות אשתו ממנו ממילא נאסרה אשתו עליו משום אחות גרושתו אפ"ה מודה ר"ע במתני' דההיא אחות אשה דברייתא דר"ע מיירי כגון שקידש אשה והלכה למדינת הים ושמע שמתה עמד ונשא את אחותה דאמרי אינשי הך קמייתא תנאי הוה לה בקדישין והאי דאיתא הכא שפיר קא נסיב לה אבל נשואין כי מתני' דאשתו הראשונה היתה נשואה מי איכא למימר תנאי הוה לה בנשואין בתמיה הא כ"ע ידעי דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הלכך קים להו דנשואי שניה לאו כלים נינהו:
ואם מתה הראשונה מותר בשניה: אע"פ שהיתה שעה אחת אסורה עליו שריא ליה השתא מיהא דהא בחייה כתיב נמוקי יוסף. וכ"ש דאם מתה השניה מותר בראשונה בטור א"ה סי' ט"ו וסי' קנ"ט: ועיין במ"ש לעיל בפירקי' סי' ב'. וז"ל הרא"ש ז"ל ומיהו אי מתניתא כר' אמי מיתוקמא לא קיי"ל כר' יוסי אלא בכל שפוסל ע"י אחרים פוסל ע"י עצמו דהיא נמי פלוגתא דידיה ודת"ק אבל במאי דקאמר על פי עדים דאינו פוסל ע"י אחרים אינו פוסל ע"י עצמו ובהא מודה לת"ק בדבר זה לא פסק שמואל הלכה כר' יוסי כי לא פסק אלא באשתו ע"פ ב"ד דפליגי ביה אבל במה שר' יוסי ות"ק מתירין אשת גיסו ע"פ עדים היינו משום דסברי כר"ש דמפליג באשה שהלך בעלה למדינת הים בין נשאת ע"פ ב"ד ובין נשאת בעדים ואנן קיימא לן דלא עבדינן עובדא במאי הוה ליה למיעבד הלכך על פי עדים נמי אסורא שמא יאמרו גירש זה ונשא זה את אשתו אחר שנשאת לשני שגרשה וכן באשת גיסו אע"ג דלא שייך למימר גירש זה ונשא זה כשבאת אשתו עם גיסו מ"מ זימנין דאתי גיסו תחלה ושייך למימר דגרש זה ונשא זה שמא מתה אשתו וצריכה גט ואף אם תבא אשתו אח"כ כיון שכבר נתן גט לאחותה נאסרה אשתו עליו כי הרואה שגירש אחותה שמא אינו יודע שזו היתה אשתו תחלה ויאמר זה נושא אחות גרושתו הלכך חיישי' לפירוקא דר' אמי לאסור אשת גיסי אגיסו אפי' נשאת בעדים אליבא דהלכתא דלא מפלגינן בין עד אחד לשני עדים וחיישינן נמי לדר' יצחק נפחא למיחש לתנאה ואחיו שקידש אשה וכן הוא שקדש אחות אשה כל הדרכים האלו בה וכן הלכתא עכ"ל ז"ל ועיין בספר הלבוש דאה"ע סי' ט"ו סעיף כ"ח:
תפארת ישראל
יכין
ובאו ואמרו לו: שני עדים, דביש חזקת איסור אין עד אחד נאמן להוציא מחזקה. וה"ה לענין חרם דר"ג, אין עד אחד נאמן מה"ט לומר שמתה אשתו [ב"ש ט"ו ב', וקנ"ח א']:
מותרת לחזור לו: דאין זנות אחותה אוסרת אשתו עליו:
הוא מותר בקרובות שניה: דנושאין קרובת אנוסה ומפותה ופילגש. וקיי"ל דבחייה רק בדיעבד שרי, ולאחר מיתה אפילו לכתחלה [ט"ו י"ג]:
ושניה מותרת בקרוביו: דקיי"ל נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו [ט"ו ה']:
ואם מתה ראשונה מותר בשניה: וה"ה דבמתה ב' מותר בקרובותיה לדידן [שם]:
פוסל על ידי עצמו: דמדסתם ת"ק ואמר אשתו מותרת לחזור לו, משמע בכל גוונא, בין ששמע על אשתו או על ארוסתו שמתה, אפילו היתה אחותה שנשא זה נשואה לאחר, ואמר לה ע"א שמת בעלה שהוא גיסו של זה, ונשאה זה, ואח"כ חזרו בעלה וארוסתו של זה, בכל גוונא ארוסתו שריה לו, והאחות שלא הזכיר תנא דינה, ע"כ משום דדינה כלעיל במשנה א', דבנשאת בע"א אסורה לבעלה, משום קנסא דלא דויקא, ואפ"ה אין ארוסה נאסרת על בעלה מה"ט, להכי פליג עליה ר' יוסי בתרתי, דבארוסה שהלכה עם גיסו דאיכא למימר תנאי היה בקדושיה, ושפיר נסיב זה לאחותה, וצריכה האחות גט מזה, דלא לימרו א"א יוצאה בלי גט, להכי פסל להאחות שנתגרשה, ע"י אחרים, ר"ל אם יש לה בעל נאסרה עליו, דמדנפקא מזה בגט, יאמרו שגיסו מחזיר גרושתו משנשאת ונתגרשה, להכי נמי נפסלה הארוסה שחזרה עם גיסו, על זה, שלא יאמרו שנשא אחות גרושתו:
וכל שאין פוסל על ידי אחרים אינו פוסל על ידי עצמו: ר"ל אבל בנשיאה ששמע שמתה ונשא אחותה, דליכא למימר תנאי היה בנשואי הראשונה דהרי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ולפיכך כ"ע ידעי דקדושי שנייה קדושי טעות היו וא"צ גט, להכי מותרת השנייה לבעלה שחזר, דס"ל לר"י דהא דנשאת בע"א אסורה לבעלה שחזר, לאו משום דייקא, רק שלא יאמרו שהחזיר גרושתו משנשאת ונתגרשה, וזו שאי אפשר לומר בה כן, דהרי אפילו גרשה גיסו להאחות, אסורה לזה מדהיא אחות אשתו להכי לא פסל להאחות על גיסו, א"כ גם אשתו של זה לא נפסלת עליו, מדא"א לטעות שנושא אחות גרושתו, שהרי כ"ע ידעי שקדושי האחות בטעות היא. מיהו אנן קיי"ל כר"ע [יבמות צ"ד ב'] דבראשונה נשואה שריא, ובארוסה אסורות שתיהן, אבל האחות בין כך וכך אסורה על גיסו [(שו"ע אה"ע, טו)]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת