משנה יבמות י א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת יבמות · פרק י · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

האשה שהלך בעלה למדינת הים, ובאו ואמרו לה, מת בעליך, וניסת, ואחר כך בא בעלה.

תצא מזה ומזה, וצריכה גט מזה ומזה, ואין לה כתובה ג ולא פירות ד ולא מזונות ה ולא בלאות, לא על זה, ולא על זה.

אם נטלה מזה ומזה, תחזירו.

והוולד ממזר מזה ומזה.

ולא זה וזה ט מטמאין לה, ולא זה וזה זכאין לא במציאתה ולא במעשה ידיה, ולא בהפרת נדריה.

היתה בת ישראל, נפסלה מן הכהונה, ובת לוי מן המעשר, ובת כהן מן התרומה.

ואין יורשים של זה ויורשים של זה יורשים את כתובתה.

ואם מתו, אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מייבמין.

רבי יוסי אומרטו, כתובתה על נכסי בעלה הראשון.

רבי אלעזר אומר, הראשון זכאי במציאתה ובמעשה ידיה, ובהפרת נדריה.

ורבי שמעון אומר, ביאתה או חליצתה מאחיו של ראשון פוטרת צרתה, ואין הוולד ממנו ממזר.

ואם ניסת שלא ברשות, מותרת לחזור לו.

נוסח הרמב"ם

האישה שהלך בעלה למדינת הים באו ואמרו לה מת בעליך נישאת ואחר כך בא בעלה תצא מזה ומזה וצריכה גט מזה ומזה ואין לה כתובה ולא פירות ולא בליות ולא מזונות על זה ועל זה ואם נטלה מזה ומזה תחזיר והוולד ממזר מזה ומזה ולא זה וזה מיטמאין לה ולא זה וזה זכאין לא במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפר נדריה הייתה בת ישראל נפסלה מן הכהונה ובת לוי ממעשר בת כוהן מן התרומה ואין יורשיו של זה ויורשיו של זה יורשים את כתובתה מתו אחיו של זה ואחיו של זה חולצים ולא מייבמין רבי יוסי אומר כתובתה על נכסי בעלה הראשון רבי אליעזר אומר הראשון זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפר נדריה רבי שמעון אומר ביאתה וחליצתה מאחיו של ראשון פוטרת צרותיה ואין הוולד ממנה ממזר ואם נישאת שלא ברשות מותרת לחזור לו.

פירוש הרמב"ם

האשה שהלך בעלה למדינת הים כו': מן העקרים שהם אצלנו שכל מי שזנתה אשתו תחתיו אסורה עליו ועל מי שזנתה עמו לפי שנאמר בסוטה נטמאה נטמאה ב' פעמים ובא בקבלה טמאה לבעל וטמאה לבועל ולפיכך חייבנו בכאן תצא מזה ומזה אע"פ שהיא שוגגת לפי שהיא נעשית זונה. וחיוב הגט מן הראשון מבואר ואמנם מן השני גזרה שמא יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט. ולא יתחייב אחד מהם בכתובה ולא תנאי כתובה לפי שהדין הכריח שניהם לגרשה ואין דינה כדין אשת כהן שנשבית שבעלה חייב בכתובתה. ואחזור למה שאמרו ולא בלאות ר"ל לא מה שנאבד ונפסד מנכסי צאן ברזל ולא מנכסי מלוג אין מוציאין מהם ואם היו הבלאות בעין היא תקחם בלא ספק שהעיקר אצלנו שהיא לא הפסידה בלאותיה הקיימין. ולא פירות שאין מוציאין מהם מה שהגיע אצלם מפירות נכסיה וכמו כן אין לה תוספת כתובתה. ואמרו הולד ממזר מזה ומזה ר"ל אם כשבא עליה הראשון שנית והיא תחת השני קודם שתקבל ממנו גט הולד ממזר והוא ממזר מדרבנן והולד משני ממזר מדאורייתא ולכך הולד מראשון אסור בממזרת ואסור בבת ישראל. ומן העקרים שבת לוי שזינתה לא נפסלה מן המעשר אבל נפסלה בכאן משום קנס. ואין הפרש בין נשאת ברשות ב"ד בין שלא ברשות ב"ד ואפילו העידו ב' עדים במיתתו ולא נאמר מאי הוה לה למיעבד אלא כל זמן שיבא בעלה הראשון תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה. ואין הלכה כרבי יוסי ולא כר"א ולא כר"ש:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

האשה - ואמרו לה מת בעליך. שאמר לה עד אחד מת בעליך ונשאת על פי עד אחד. א ולפיכך תצא מזה ומזה כדין אשת איש שזנתה שאסורה לבעל ואסורה לבועל, דלאו אנוסה היא, ואף על גב דהימנוהו רבנן לעד אחד באשה משום עגונה, טעמא מאי משום דהיא גופה דייקא ומנסבא, ב והך דלא דייקא קנסינן לה. אבל נשאת על פי שני עדים שאמרו לה מת בעלך, הא אמרינן בסיפא נשאת שלא על פי ב"ד כלומר שלא היתה צריכה להיתר ב"ד כיון שהיו שני עדים מעידין בדבר, מותרת לחזור לבעלה הראשון, דאנוסה היא, דמאי הוה לה למעבד. ובגמרא מוכח דלית הלכתא הכי, אלא לא שנא נשאת על פי ב"ד בעד אחד ולא שנא נשאת ע"פ שני עדים אם בא בעלה הראשון תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה:

וצריכה גט מזה ומזה - טעמא דבעיא גט משני, שכשרואים את הראשון חי סבורים שגרשה וע"י כן נשאה שני ואשתו גמורה היא, ואם מוציאה בלא גט נמצאת אשת איש יוצאה בלא גט:

ולא בלאות - שנאבדו, אבל בלאותיה הקיימים לא הפסידה:

והולד ממזר מזה ומזה - אם ילדה מן השני, ממזר גמור. ואם החזירה הראשון ז וילדה, הוי ממזר מדבריהם ח:

לא זה וזה זכאין במציאתה - דטעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה, משום איבה, הכא תיהוי לה איבה ואיבה י:

ולא במעשה ידיה - דטעמא מאי אמור רבנן מעשה ידיה לבעלה משום מזוני, והכא דמזוני לית לה, מעשה ידיה לאו דיליה:

ולא בהפרת נדריה - דטעמא מאי בעל מיפר נדרי אשתו, כי היכי דלא תתגנה על בעלה, הכא תתגנה ותתגנה:

נפסלה מן הכהונה - דזונה היא יא:

מן המעשר - קנסא היא. דבת לוי שזנתה לא נפסלה מן המעשר יב:

מן התרומה - אפילו תרומה דרבנן יג:

יורשים כתובתה - כתובת בנין דכרין יד:

חולצין ולא מיבמין - אחיו של ראשון חולץ מדאורייתא ורבנן גזור דלא ליבם, ואחיו של שני חולצין מדרבנן כי היכי דבעיא גט משני מדרבנן:

ביאתה או חליצתה - ארישא פליג דקתני ולא מיבמין טז:

ואין הולד ממנו ממזר - אם החזירה ראשון. ולית הלכתא לא כר' יוסי ולא כר' אליעזר ולא כר"ש:

נשאת שלא ברשות - ב"ד, כגון שאמרו לה שני עדים מת בעליך שאינה צריכה להיתר ב"ד:

פירוש תוספות יום טוב

האשה שהלך בעלה למדינת הים. איידי דאיירי לעיל ביש מותרות בפסול תרומה ומעשר קתני נמי הא פירקא בתריה דאיירי נמי בהכי דקתני היתה בת לוי כו'. תוספות:

ואמרו לה. פי' הר"ב שא"ל ע"א וכתב נמוקי יוסף אף ע"ג דקתני ואמרו לה לשון רבים הא איתא בריש פרק ג' דכריתות דאורחיה דתנא הוא למתני אמרו לו אפילו משום חד ע"כ ועיין מ"ב פט"ז ואפשר לתת טעם לאשמעינן דאפילו היתה האמירה ע"י רבים כגון עד מפי עד אפילו הכי תנשא כדתנן בסוף מכילתין ואורחיה דתנא לאשמעינן בקיצור לדבר המפורש כבר כמ"ש לעיל פ"ו מ"ד ועיין לקמן פרק י"ב מ"ה ובפ"ז דגיטין מ"ד:

וניסת. פי' נכנסה לחופה כמ"ש במ"ג:

תצא מזה ומזה. וכ הר"ב ואע"ג דהימנוהו רבנן לעד אחד כו' ואין זה עוקר דבר מן התורה ולא מטעם דאפקעינהו רבנן לקידושין מיניה דהא מפרש הר"ב לקמן אחיו של ראשון חולץ מן התורה כו' ואי הכי איפכא הוה [וכן בצריכה גט משני דמשום הרואים בלבד ואי הכי מדאורייתא בעיא גט] אלא טעמא דמלתא דעבידא לגלויי ושהחמרת עליה בסופה כל כך ודאי קושטא קא מסהיד וכי דייקא ומנסבא שפיר מנסבא ואנן סהדי במלתא ופרסום כזה נחשב בכל מקום כעדות גמורה ואפילו מדאורייתא והכתוב מסרו לחכמים לדעת איזהו דבר מפורסם וניכרים דברי אמת שיהא חשוב כעדות. והא דקאמר משום עגונה. הכי קאמר חכמים שהם מחמירין בכל מקום הקלו בזה וחשבו פירסום ולדונו כעדות ברור כל זמן שלא באו עליו עדי הכחשה והיינו דאמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד וכו' אלמא דאורייתא היא כך כתב נמוקי יוסף בשם הרא"ה ושתלמידו הריטב"א שבחהו בזה ע"כ. ואומר אני שודאי הוא ראוי להשתבח שהרי היא כעין נבואה כדאיתא בפ"ק דב"ב [יב.] דמתאמרה מפי הרמב"ם ז"ל כוותיה כמ"ש בסוף הלכות גרושין אבל התוספות כתבו דתקנת חכמים היא ולא הוה עוקר דבר מן התורה כיון שיש בדבר קצת טעם וסמך וכ"כ בפ"ו דנזיר דף מ"ג ע"ב בד"ה והאי מת מצוה כו' ועיין מ"ש בסוף מסכת נדרים:

תצא מזה מזה. כתב הר"ב ובגמרא מוכח דניסת ע"פ ב' עדים נמי כו' ולא דמי להוחלפו דספ"ג דהתם מאי הוה לה למעבד דסברה זו היא בעלה אבל הכא לא הוה לה להנשא לאחר דדילמא סהדי שקרי נינהו:

ואין לה כתובה. כתב נמוקי יוסף כתובה מנה ומאתים ותוספת ונדוניא דהא עוברת על דת היא ובעוברת על דת וחברותיה אמרינן בכתובות שאין לה תוספת וזו ודאי אף נדוניא אין לה דהא כתובת בנין דכרין שהיא הנדוניא אין ליורשיה ואי איהי שקלה כל שכן זרעה וזו ראיה שאין עליה תשובה הריטב"א ע"כ. אבל הרמב"ם בפירושו לא כתב אלא דאף תוספת אין לה וכך כתב המגיד פרק י' מהלכות גירושין וטעמא דנדוניא בכלל הבלאות:

ולא פירות. משני מה שאכל קודם שבא ראשון ירושלמי. נ"י:

ולא מזונות. ואפילו מה שלוותה ואכלה תחתיו. רש"י:

ולא בלאות. עיין סוף פרק י"א דכתובות:

אם נטלה מזה ומזה תחזיר. גמרא פשיטא מהו דתימא כיון דתפסה לא מפקינן מינה קמ"ל ואפילו תפסה שלא בעדים דלא מהני לה שום מיגו [* ופי' בירושלמי דדוקא מה שנטלה לאחר שבא הראשון אבל מה שתפסה קודם לכן לא תחזיר ואפילו תפסה בעדים. ומסיים בירושלמי כמו דלא מפקא מיניה כך לא מפקא מינה ע"כ כלומר השוו המדות דלפי הסברא היתה מחוייבת להחזיר כשתפסה קודם שבא ראשון דלא ידעה שאסירה לו]:

והולד ממזר מזה ומזה. פי' הר"ב אם החזירה הראשון וילדה ופי' הרמב"ם קודם שגירש השני ויהיב המגיד טעמא בפרק י' מה"ג דאחר שגרשה השני דאפילו היה כמחזיר גרושתו אחר שנשאת. הא קי"ל שאין ממזר מחייבי לאוין ולא קנסו בו חכמים ומ"ש הר"ב מדבריהם לומר שאסור בממזרת:

ולא זה וזה מטמאין לה. דכתיב (ויקרא כ"א) לא יטמא בעל בעמיו להחלו ללמד שאינו מטמא על אשתו פסולה. גמרא. וזו פסולה לו דאשת כהן אפילו שנאנסה אסורה לבעלה: [מטמאין. המ"ם בחיר"ק והטי"ת דגושה ותי"ו התפעל מובלע בדגשות הטי"ת]:

ולא זה וזה זכאין כו'. פי' הר"ב דטעמא מאי כו' ופירש המגיד דהיינו הראשון אבל השני מדינא לית ליה:

נפסלה מן הכהונה. פי' הר"ב משום זונה דאע"פ שהיא אשת ישראל ומותרת לבעלה כשנאנסה. פסולה מיהת לכהונה כמ"ש סוף פ"ג:

מן המעשר. כתב הר"ב קנסא היא וכו' ונסתפקו התוספות [צא. ד"ה אמר] אי מתניתין ר"מ היא כדלעיל אבל לרבנן לא גרעה מזרה אחרת. א"נ אפילו כרבנן וקנסוה שלא ליתן לה מעשר אף על פי שמותרת לאכלו [* ולהרמב"ם בריש הלכות מעשר מפשט פשיטא ליה דקנסוה]:

ומן התרומה. פירש הר"ב אפילו תרומה דרבנן. דאילו בתרומה דאורייתא לא איצטריך למתני דכיון דקנסוה אמעשר כ"ש אתרומה:

ואין יורשים כו' את כתובתה. פי' הר"ב כתובת בנין דכרין. מפורש במשנה י' פ"ד דכתובות. וצריכא לאשמעינן דאפילו לזרעה קנסו רבנן. גמרא:

רבי יוסי אומר כתובתה על נכסי כו' ר' אלעזר אומר וכו'. בגמרא פליגי איכא מ"ד דבתראי מודו לקמאי. ר"ש מודה לר"א דאי לא קניס בביאה דעיקר איסורא כל שכן בממונא. ור"א לא מודה לר"ש באיסורא. ותרווייהו מודו לר"י דביתבה תותיה לא קנסו כ"ש בכתובה דלמשקל ומפיק. ורבי יוסי לא מודה להו ביתבה תותיה. ור' יוחנן אמר קמאי מודו לבתראי. ר' יוסי מודה לר"א כתובה דמדידיה לדידה לא קניס כ"ש במדידה לדידיה. ור"א לא מודה לר"י במדידיה לדידה. ותרווייהו מודו לר"ש דבמחיים לא קנסו כ"ש לאחר מיתה ור"ש לא מודה במחיים:

רבי שמעון אומר ביאתה וכו'. כתב הר"ב ארישא פליג דקתני לא מיבמין. וכן לשון רש"י. ונ"ל שרוצה לומר דפליג וסבר דאפילו לכתחלה מיבם והא דתנן פוטרת צרתה משום דאשכחן בפי"ג דיש נשים שאין פוטרות צרותיהן קמ"ל דזו פוטרת:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על הברטנורא) אע"ג דקתני ואמרו לה לשון רבים מצינו דנשנה אפילו בשביל חד בריש פ"ג דכריתות. נ"י. ואפשר דאשמועינן דאפילו היתה האמירה ע"י רבים כגון עד מפי עד אפ"ה תנשא כדתנן בסוף מכילתין:

(ב) (על הברטנורא) ואין זה עוקר דבר מן התורה כו' וטעמא דמלתא דעבידא לגלויי ושהחמרת עליה בסופה כל כך ודאי קושטא קא מסהיד וכי דייקא ומנסבא שפיר מנסבא ואנן סהדי במלתא ופרסום כזה נחשב בכל מקום כעדות גמורה אפילו מדאורייתא והכתוב מסרו לחכמים לדעת איזה דבר מפורסם ונכרים דברי אמת שיהיה חשוב כעדות והא דקאמר משום עגונה ה"ק חכמים שהן מחמירין בכ"מ הקילו בזה וחשבו פרסום ולדונו כעדות ברור. נ"י בשם הרא"ה. אבל התוספ' כתבו דתקנת חכמים היא ולא הוה עוקר דבר מן התורה כיון שיש בדבר קצת טעם וסמך:

(ג) (על המשנה) ואין לה כתובה. מנה ומאתים ותוספות ונדוניא דהא עוברת על דת היא ובעוברת על דת וחברותיה אמרינן בכתובות שאין לה תוספת וזו ודאי אף נדוניא אין לה. נ"י בשם הריטב"א. עתוי"ט:

(ד) (על המשנה) פירות. משני מה שאכל קודם שבא ראשון. נ"י:

(ה) (על המשנה) מזונות. ואפילו מה שלותה ואכלה תחתיו. רש"י:

(ו) (על המשנה) תחזיר גמ' פשיטא מהו דתימא כיון דתפסה לא מפקינן מינה קמ"ל, ואפילו תפסה שלא בעדים דלא מהני לה שום מיגו. ופירוש בירושלמי דדוקא מה שנטלה לאחר שבא הראשון אבל מה שתפסה קודם לכן לא תחזיר ואפילו תפסה בעדים, ומסיים בירושלמי כמו דלא מפקא מיניה כך לא מפקא מינה ע"כ. כלומר השוו המדות דלפי הסברא היתה מחויבת להחזיר שתפסה קודם שבא ראשון דלא ידעה שאסורה לו:

(ז) (על הברטנורא) קודם שגירש השני הר"מ. וטעמא דאחר שגירשה השני אפילו היה כמחזיר גרושתו אחר שנשאת הא קיי"ל שאין ממזר מחייבי לאוין ולא קנסוה בו חכמים. הה"מ:

(ח) (על הברטנורא) לומר שאסור בממזרת:

(ט) (על המשנה) זה וזה כו'. דכתיב לא יטמא בעל בעמיו להחלו ללמד שאינו מטמא על אשתו פסולה גמ'. וזו פסולה לו דאשת כהן אפילו שנאנסה אסורה לבעלה:

(י) (על הברטנורא) והיינו הראשון אבל השני מדינא לית ליה:

(יא) (על הברטנורא) דאף על פי שהיא אשת ישראל ומותרת לבעלה כשנאנסה פסולה מיהת לכהונה:

(יב) (על הברטנורא) ונסתפקו התוספ' אי מתניתין ר"מ כדלעיל אבל לרבנן לא גרעה מזרה אחרת, א"נ אפילו כרבנן וקנסוה שלא ליתן לה מעשר אע"פ שמותרת לאכלו. ולהר"מ מפשט פשיטא ליה דקנסוה:

(יג) (על הברטנורא) דאלו בתרומה דאורייתא לא איצטריך למתני דכיון דקנסוה אמעשר כ"ש אתרומה:

(יד) (על הברטנורא) וצריכא לאשמועינן דאפילו לזרעה קנסו רבנן. גמרא:

(טו) (על המשנה) ר' יוסי כו' ור"ש. בגמרא פליגי איכא מ"ד דבתראי מודו לקמאי ר"ש מודה לר"א דאי לא קניס בביאה דעיקר איסורא כ"ש בממונא. ורבא לא מודה לר"ש באיסורא ותרווייהו מודו לר"י דביתבה תותיה, לא קנסו כ"ש בכתובה דלמשקל ומיפק ור"י לא מודה להו ביתבה תותיה ור' יוחנן אמר קמאי מודו לבתראי ר"י מודה לר"א כתובה דמדידיה לדידיה לא קניס כ"ש במדידה לדידיה ור"א לא מודה לר"י במדידיה לדידה ותרווייהו מודו לר"ש דבמחיים לא קנסו כ"ש לאחר מיתה ור"ש לא מודה במחיים:

(טז) (על הברטנורא) וכן הוא לשון רש"י. ונ"ל שרוצה לומר דפליג וסבר דאפילו בתחלה מיבם. והא דתנן פוטרת צרתה משום דאשכחן בפי"ג דיש נשים שאין פוסרות צרותיהן קמ"ל דזו פוטרת:



פירושים נוספים