משנה גיטין ט ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת גיטין · פרק ט · משנה ח | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

גט שכתבו עברית ועדיו יווניתלג, יוונית ועדיו עברית, עד אחד עברי ועד אחד יווני, כתב סופר ועד, כשר.

איש פלוני עד, כשר. (בן איש פלוני עד, כשר. איש פלוני בן איש פלוני), ולא כתב עד, כשר. וכך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין. כתב חניכתו וחניכתה, כשר.

גט מעושה, בישראל, כשר. ובגוים, פסול. ובגוים, חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך, וכשר.

נוסח הרמב"ם

גט שכתבו עברית ועדיו יוונית יוונית ועדיו עברית עד אחד עברי ועד אחד יווני עד אחד יווני ועד אחד עברי כשר כתב הסופר ועד כשר איש פלוני עד כשר בן איש פלוני עד כשר איש פלוני בן איש פלוני ולא כתב עד כשר כתב חניכתו וחניכתה כשר כך היו בקיי הדעת שבירושלים כותבין.

גט מעושה בישראל כשר ובגוים פסול ובגוים חובטין אותו ואומרין לו עשה מה שישראל אומרין לך.

יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו מקודשת מגורשת הרי זו מגורשת ובלבד שלא יהא שם אמיתלא איזו היא אמיתלא גירש איש פלוני את אשתו על תנאי זרק לה קידושיה ספק קרוב לה ספק קרוב לו זו היא אמיתלא.

בית שמאי אומרין לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערווה שנאמר כי מצא בה ערוות דבר (דברים כד א) בית הלל אומרין אפילו הקדיחה תבשילו שנאמר דבר רבי עקיבה אומר אפילו מצא אחרת נאה ממנה שנאמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו (שם).

פירוש הרמב"ם

גט שכתבו עברית ועדיו יונית כו': זה כולו מבואר אינו צריך ביאור:

[גט מעושה בישראל כו': ] מה שאמר כתב סופר ועד כשר ר"ל חתם סופר ועד כשר. חניכתו וחניכתה כנוי ר"ל כנוי האיש המגרש וכנוי האשה המתגרשת. ונקיי הדעת הנבונים בדעתם. גט מעושה בישראל לקוח באונס ובהכרח והם אונסין הבעל על הגט לפיכך אם היו ב"ד ישראל הם המכריחין אותו הרי הוא גט כשר ואם דייני עובדי כוכבים הכריחוהו על הגירושין הרי הוא גט פסול על כל צד מן הצדדים אבל אם אנסו על מה שחייבוהו דייני ישראל כגון שהיתה האשה תובעת הגירושים או שהגירושים מחוייבים מצד התורה הגט הזה פוסל מן הכהונה ואע"פ שהוא פסול וכמו כן אם היו מכריחין ב"ד של ישראל על הגט שלא כדין זה הגט פסול ופוסל מן הכהונה ואם הכריחוהו העובדי כוכבים עד שאמר רוצה אני מה שיצוה ב"ד ישראל אחר כך צוהו ב"ד של ישראל על הכתיבה הרי זה כשר:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

כתב סופר ועד - חתם לד סופר ועד. דהוי להו שני עדים. ואשמעינן מתניתין דלא חיישינן שמא הבעל לא צווז לחתום לסופר, אלא אמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב, ולפלוני ופלוני עדים ויחתומו, וחשו הנך עדים לכסופא דספרא שיאמר איני בעיניו כשר לעדות, ואחתמווזו בלא רשותו דבעל. להא לא חיישינן:

חניכתו - שם לווי של משפחה לה:

מעושה - בחזקה:

בישראל כשר - אם אנסוהו בדין לו. כגון כל הנך דכופין להוציא, או שהיתה אסורה לו. ואם אנסוהו שלא כדין, פסול. ופוסל מן הכהונה, משום ריח גט:

ובנכרי - כדין, פסול, ופוסל מן הכהונה. שלא כדין, אפילו ריח גט אין בו. ומי שחייב ליתן גט מן הדין ואין כח בדייני ישראל לכופו, חובטין אותו ע"י נכרים, שאומרים עשה מה שישראל אומר לך, ונותן הגט על פי דייני ישראל:

פירוש תוספות יום טוב

גט שכתבו עברית ועדיו יונית. וכתב הרמב"ם בפ"ד והוא שיהו העדים מכירים לשון הכתב וכתיבה:

כתב סופר ועד כשר. פירש הר"ב חתם סופר ועד. הכי איתא בגמ'. [ומה שכתב הר"ב] [וכ"פ רש"י] ואשמועינן מתני' דלא חיישי' כו'. ומסיים רש"י כדאוקמינן בפ' מי שאחזו. הא מני ר' יוסי היא. דאמר מילי לא מימסרי לשליח. ע"כ. אבל כתב סופר ולא חתם לא הוי כעד שני. וזה דלא אליבא מ"ד שכתב הר"ב בפירוש מ"ד דכתב סופר במקום עד שני. וכן מפורש לעיל דף פ"ו ע"ב בפירש"י ועיין בפירש"י פ"ו דף ס"ז. וכי תימא א"כ לאותו מ"ד תרתי למה לי הא לעיל אין עליו אלא עד [אחד]. היינו וכתב סופר. ולמה לי תו הא דהכא בגמ' דפירקין ולעיל מוקמינן לה דהא דהכא אפילו לכתחילה בספרא מובהק שבקי בתורת גיטין ולא יכתבנו אא"כ שמע מפי הבעל. [רש"י]:

נקיי הדעת נוהגין. שלשונם קצרה לא היו חותמין עד. אלא פלוני בן פלוני [רש"י].

כתב חניכתו וחניכתה כשר. [פי' הר"ב שם לווי כו'. וכן פירש"י וזה] ל' הרא"ש פירש"י שם לווי של המשפחה וכן משמע בגמ' חניכת אביו בגיטין עד י' דורות. רשב"א אומר עד ג' דורות [וכתב ב"י בשם המרדכי דהיינו אע"פ שלא הוזכר שמותם כי אם ראש המשפחה. ומיירי בעדי מסירה דוקא. ע"כ] מכאן ואילך פסול. ור"ח ור"ת ז"ל מפרשים שם לווי של האיש עצמו או של האשה. וחניכת אבות דגמ' חניכה אחרת ולא מיירי בשם לווי. ע"כ. וכתב ב"י דלרש"י נמי שם לווי [של] האיש עצמו בגט חשיב שפיר לכתוב. דסברא הוא דעדיף מחניכת המשפחה. ע"כ. וא"ת ומאי איכא בין חניכה דהכא למשנה שמו דתנן במ"ב פ"ד שפי' הר"ב שהיו לו שני שמות כו'. זה מבואר בדברי המגיד פ"ג דחניכה היינו שני שמות במקום אחד אבל משנה שמו דלעיל היינו שני שמות בשני מקומות. וכמבואר בלשון הר"ב שם. אלא שכתב שהרמב"ן כתב דבדיעבד כשר. ושהרשב"א כתב שאפי' לכתחלה מגרש באחד מהם. והב"י ר"ס קכ"ט כתב לשון הרשב"א. ובלשונו העתיק משנתינו. דגריס וכך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין אחר כתב חניכתו כו'. וגם הרא"ש גורס כן. וכתב בפ"ד תירון אחר דחניכה דהכא לכתחלה סגי ביה דמיירי בחניכה שמכירין אותה בכל מקום והכל קורין אותו בשם חניכה לחוד. ונ"ל שזו היא ג"כ דעת הראב"ד בהשגה שכתב והוא שיהא רגיל באותו חניכה יותר. ע"כ. וכתב הב"י דלהרמב"ם נמי דוקא בדיעבד. ודלדעתו שגורס הרמב"ם וכך היו נקיי כו' קודם כתב חניכתו כו' וכן גירסת רש"י. ע"כ. ולא נראה כן בפירושו שהרי מפרש חניכתו כו'. ואח"כ מפרש נקיי הדעת. ולא קשיא שלא העתיק בחבורו נקיי הדעת כו' שכן לדברי הב"י הרי לא העתיק גם כן גבי עדים. לפיכך אפשר לי לומר שהרמב"ם סובר ג"כ דלכתחלה. ומה שדקדק הב"י מדהכניס דין חניכה וחניכתו בדין מי שהיו לו שני שמות בין כותב שם העיקר לכותב שם הטפל דזה לאשמועינן דבכותב שם הטפל נמי איכא כשרות בדיעבד כו' כמו בחניכה דבדיעבד. יש לי לומר בהפך. דכיון דזה דרכו להעתיק המשנה כלשונה כל היכא דאפשר ולפי שלשון המשנה ואם כתב חניכתו וחניכתה כשר. משמע בדיעבד. לכך החכים בחכמת לשונו להכניסו בין הדבקים הללו. ולחברו בחלוקת כתיבת עיקר השם ולומר שכמו שכותב עיקר השם וכל שם כו'. כן אם כתב חניכתו כו' נמי כשר. וכזה כן זה. כמו שעיקר השם עם וכל שום כו' לכתחלה כותבין כן כך כתיבת חניכה כשרה לכתחלה. וכבר כתב הרמב"ם בהקדמת חבורו שמחלק כל פרק להלכות קטנות. וכאן מפסיק ומחלק בין חניכה לדין כתיבת שם הטפל. וזו ראיה גמורה לדברי מדהסמיך דין חניכה לדין כתיבת שם העיקר. דאילו לב"י ה"ל לחבר כתיבת חניכה לדין כתיבת שם הטפל. ולהפסיקו מכתיבת שם העיקר. ואל תשיבני אילו נתכוין הרמב"ם להורות שכתיבת חניכה כשר לכתחלה. והרי לפי זה הוא גורס וכך היו נקיי כו'. אחר כתב חניכתו כו'. למה לא העתיק כל לשון המשנה. גם וכך היו נקיי כו' והיה מבואר היטב דלכתחלה הוא. כי לא מחכמה שאלת על זה שמכיון שהוא יכול להורות זה בלא העתקת [כל] לשון [המשנה] אך בחבור וסמיכת ופסיקות הלשונות עדיף טפי משום לעולם ילמד אדם לתלמידיו בלשון קצרה כ"ש הוא ז"ל אשר דעת שפתיו ברור מללו:

בישראל כשר. פי' הר"ב אם אנסוהו בדין וכו'. גמ'. ותנן נמי בסוף פ"ה דערכין וכן בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני דאי אניס אין גיטו גט. וכתב הרמב"ם בסוף פ"ב מה"ג ולמה לא בטל גט זה. שהרי הוא אנוס בין ביד נכרי בין ביד ישראל. שאין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו. או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין [זה] אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל. ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות. ויצרו הרע שתקפו. וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. ע"כ.

ובנכרים פסול. כתב הר"ב כדין פסול ופוסל מן הכהונה גמ'. ומסקינן דטעמא דבדין נכרים בכדין ישראל מיחלף ואי אמרת דאינו פוסל אתי למימר דבדין ישראל ע"י עישוי נמי אינו פוסל. וההוא גיטא מעליא הוא. שלא כדין דנכרים בכדין דישראל. לא מיחלף. פירש"י ואי אמרת מיחלף בשלא כדין דישראל. ואתי למימר שלא כדין דישראל נמי לא פסיל. ואמרן לעיל דפסיל. היא גופה גזירה הוא אטו כדין. וגזירה לגזירה לא גזרינן:

ובנכרים חובטין אותו כו'. שעכשיו אין הנכרי אלא כמקל ורצועה לב"ד של ישראל ושלוחו של ב"ד. ואין מדקדקים בשליח שהוא חובט אם הוא ישראל או נכרי. הר"ן:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(לג) (על המשנה) ועדיו כו'. והוא שיהיו מכירים לשון הכתב וכתיבה. הר"מ:

(לד) (על הברטנורא) הכי איתא בגמרא. אבל כתב סופר ולא חתם לא הוי כעד שני. וזה דלא אליבא מ"ד שכתב הר"ב בפירוש מ"ד דכתב סופר במקום עד שני. ועתוי"ט:

(לה) (על הברטנורא) וכ"פ רש"י והרא"ש ור"ת ז"ל מפרשים שם לווי של האיש עצמו או של האשה. וחניכת אביו דגמרא חניכה אחרת ולא מיירי בשם לווי. וכתב הב"י דלרש"י ז"ל נמי שם לווי של האיש עצמו בגט חשיב שפיר לכתוב דסברא הוא דעדיף מחניכת המשפחה. ולא דמי למשנה שמו דפ"ד מ"ב דהתם בב' מקומות והכא במקום אחד. המגיד ועתוי"ט:

(לו) (על הברטנורא) ותנן נמי בסוף פרק ה' דערכין וכן בגטי נשים היו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני דאי אנוס אין גטו גט. וכתב הר"מ ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס שאין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב בו מן התורה אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה וכפוהו עד שעשה דבר שחייב לעשות או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשות אין זה אנום ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל. ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הרע שתקפו. וכיון שכפוהו עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

גט שכתבו עברית ועדיו יונים יונית ועדיו עברים:    כך הגיה הרי"א ז"ל ואיתה בפ' המביא תניין (גיטין דף י"ט) ובפרקין סמוך לה באותו עלה. ובתשובות הרשב"א ז"ל סי' אל"ף קצ"א. ויונית לאו דוקא דה"ה לשאר לשונות כך כתוב בבית יוסף טור א"ה סי' קכ"ו בשם תשובת הרשב"א ז"ל ושם הביא ראיות לדבר. ופי' רש"י ז"ל שכתבו שכתב שלו. ומצאתי הנוסחא ברב אלפסי ז"ל עד אחד עברי ועד אחד יוני עד אחד יוני ועד אחד עברי כשר ואיני יודע אם הוא טעות סופר. וביד פ"ד דהלכות גירושין סי' ז' ח' וכתב שם והוא שיהיו העדים מכירין לשון הכתב והכתיבה ע"כ. ודעת הראב"ד שם שאם היה הגט כתוב בשתי לשונות או יותר וחתמו העדים באחד מן הלשונות שבגט שאפשר שהחתימה של העדים מצרפן וכשר והביא קצת הוכחה לזה מן התוספתא כדאיתא התם אבל הר"ן ז"ל ומגיד משנה ז"ל הליצו בעד הרמב"ם ז"ל ויישבו התוספתא לדעתו ז"ל וכתבו עוד שהרמב"ם ז"ל שלא רצה להכשיר כשחתימת העדים שוה לאחד מן הלשונות שבגט מכני האפשר דזה שכתב הראב"ד ז"ל יש סעד לדבריו ז"ל ממתני' שהכשירה כשהוא כתוב בלשון אחד והחתימות בלשון אחר או שאחד מן העדים כלשון הגט והעד השני בלשון אחר ומדלא הזכירה ג"כ כשהגט כתב בשתי לשונות וחתום בלשון אחד מן השתי לשונות שבגט ש"מ דבכי ה"ג שהוא פסול. ע"כ בשנוי לשון קצת להבנת הענין כפי קוצר דעתי:

כתב סופר ועד כשר:    גמרא א"ר ירמיה חתם שנינו ואמר רב חסדא מתני ר' יוסי היא דאמר מילי לא מימסרן לשליח הלכך אין אדם חותם בגט אא"כ שמע מפי עצמו לפי שאין השליח רשאי לומר לעדים חתמו בגט פלוני ומש"ה ליכא למיחש הכא שמא הבעל לא צוה שיחתום אלא לשלוחו צוה שיאמר לסופר זה לכתוב ולאחרים לחתום והשליח חשש שמא יתבייש הסופר לומר אין מקבלין אותו בעד ומתוך חששא זו צוה לסופר לחתום דודאי ליכא למיחש להכי אלא ודאי הבעל עצמו צוה לסופר לחתום דהא מילי לא מימסרן לשליח ודלא כר' מאיר דאמר מילי מימסרן לשליח. ופליגתייהו לעיל במתני' דבס"פ התקבל ושמואל ס"ל דכתב סופר ועד הנינו והכשיר כתב סופר מובהק לכתחילה בחתימת עד אחד דליכא למיחש שיחתום בגט אם לא שמע מפי הבעל עצמו כיון שהוא מובהק כדכתיבנא לעיל סי' ו' גבי כתב בכתב ידו ואין עליו עדים. ובס"פ התקבל אסיקנא דאע"ג דר' יוסי תרתי אמר לפסולא בין שאמר לשלשה תנו בין שאמר אמרו לפלוני ויכתוב ולפלוני ולפלוני ויחתמו מ"מ שמואל לא ס"ל כותיה אלא בחדא דהיינו היכא דלא אמר אמרו ופליג עליה בחדא דמכשר באומר אמרו דהא כתב הגט נעשה כאומר אמרו וכשר לדידיה. ועיין עוד במ"ש ס"פ התקבל:

כתב סופר ועד כשר:    בפ' התקבל (גיטין דף ס"ו) ובפ' מי שאחזו (גיטין דף ע"א) ובפרקין דף פ"ו. והעלה הר"ן ז"ל דמחוורתא דפסקא למיזל הכא והכא לחומרא ולמיפסל אמר אמרו ולמיפסל ג"כ חתם סופר ועד דאע"ג דמאן דאית ליה חתם סופר פסול הוי משום חששא דאומר אמרו כדאיתא בפ' התקבל ולדידיה מתני' כתב סופר הוא ואנן פסלינן חתם סופר ג"כ כדכתיבנא אפ"ה מספקא פסלינן לתרוייהו ע"כ. אבל דעת הרי"ף ז"ל לפסול באומר אמרו ולהכשיר בחתם סופר ועד והרמב"ם ז"ל מכשיר בחתם סופר ועד ומסופק באומר אמרו וכבר תמה עליו הר"ן ז"ל בס"פ התקבל דהרי הא בהא תליא ע"ש:

בן איש פלוני:    וכו' פרק גט פשוט (בבא בתרא דף קס"א) ובפירקין דף פ"ז:

כך היו נקיי הדעת:    וכו' תוס' פ' השולח (גיטין דף ל"ד) ופי' רש"י ז"ל נקיי הדעת שלשונם קצרה לא היו חותמין עד אלא פלוני בן פלוני ע"כ:

כתב חניכתו וחניכתה:    תוס' פ' השולח (גיטין דף ל"ד) ופי' רש"י ז"ל חניכתו וחניכתה שם לווי של משפחה כולה דהיינו חניכת אבות דאמרי' בגמרא. ור"ח ור"ת ז"ל פירשו שם לווי של האיש עצמו או של האשה עצמה וחניכת אבות דברייתא היא חניכת כל המשפחה ולא מיירי בשם לווי דבגופיה הר"ן ז"ל. וז"ל לשון תוס' ז"ל נקיי הדעת ר"ח ור"ת ז"ל גרסי כתב חניכתו וחניכתה כשר וכך היו נקיי הדעת שבירושלים כותבין פי' שלא היו כותבין אלא החניכה. וחניכת אבות דבגמרא בברייתא דת"ק בברייתא ס"ל דחניכת אבות בגיטין עד עשרה דורות כשר ולא הוי כשינה שמו ושמה. ור"ש בן אלעזר ס"ל דעד שלש דורות ושלש בכלל כשר מכאן ואילך פסול ההיא לא איירי בחניכת האיש כדהכא אלא חניכה שהמשפחה נקראת על שמה ע"כ. וכן נראה שהיא גרסת הרמב"ם ז"ל שגורס בבא דכך היו נקיי הדעת כותבים בתר בבא דכתב. חניכתו וחניכתה ופי' ז"ל נקיי הדעת הנבונים בדעתם וכן נראה ג"כ שגורס הרא"ש ז"ל וביד פ"ג דהלכות גירושין סי' י"ג י"ד. ובטור אבן העזר סי' קכ"ו וסי' קכ"ט וסי' ל'. וכתוב בבית יוסף בשם המרדכי דלפי' רש"י ז"ל היינו אע"פ שלא הוזכר שמותם כי אם ראש המשפחות ומיירי בעדי מסירה דוקא ע"כ. ועי' בתוספת יו"ט שמסיים וגם הרא"ש ז"ל גורס כן. וכן מצאתי שהגיה [ג"כ] הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל. ובירושלמי כיני מתני' כתב סופר ועד כשר איש פלוני כשר בן איש פלוני כשר איש פלוני בן איש פלוני ולא כתב עד כשר כתב חניכתו וחניכתה כשר וכך וכך היו נקי' הדעת שבירושלים כותבין ע"כ. אבל בבבלי דף פ"ז סוף ע"א מוכח דה"ג איש פלוני עד כשר בן איש פלוני עד כשר איש פלוני בן איש פלוני ולא כתב עד כשר ופי' רש"י ז"ל ומתני' דוקא נקט איש פלוני עד דהיכא דלא חתם פלוני בן פלוני בעינן עד ע"כ וכן הגרסא בהרי"ף והרא"ש ז"ל:

גט מעושה:    וכו'. תוס' דפ' אע"פ ד' ס"ג. ובגמרא פ' חזקת (בבא בתרא ד' מ"ח) ובירושלמי פ' יש מותרות ד' י' ודפ' אלמנה ניזונית:

בישראל כשר ובגויים חובטים אותו:    כו'. כלומר ובגויים פעמים שכשר אם אומרים לו עשה מה שחכמי ישראל אומרים לך שעכשיו אין הגוי אלא כמקל ורצועה לב"ד של ישראל ואיכא נוסחי דגרסי גט מעושה בישראל כשר ובגויים פסול חובטין אותו וכו' הר"ן ז"ל. ותוס' ז"ל כתבו חובטין אותו לעשות דין ישראל ואז כשר כן פירש ר"ת ורב יהודאי גאון בהל' גדולות ע"כ. וביד ס"פ שני דה"ג ובטור א"ה סי' קל"ד. ומפרש בגמרא דטעמא דבגויים פסול ופוסל מן הכהונה משום דכדין בכדין דישראל מיחלף שלא כדין בכדין דישראל לא מיחלף פי' רש"י ז"ל כדין דגויים גויים שעישוהו להוציא ובדין תורה אע"ג דלאו גיטא הוי גזור ביה רבנן לפסול בכהונה משום דמיחלף בכדין דישראל ואתי למימר ישראל נמי שעישוהו כדין לא פסול וההוא גיטא מעלייא הוא שלא כדין דגויים בכדין דישראל לא מיחלף ואי אמרינן מיחלף בשלא כדין דישראל ואתי למימר שלא כדין דישראל נמי לא פסול ואמרן לעיל דפסיל היא גופה גזרה אטו כדין וגזרה לגזרה לא גזרינן. וז"ל הרא"ש ז"ל פי' ר"ת האי דקאמר ובגויים חובטיין איתו קאי אהאי דקאמר ובגויים פסול דאפילו בכה"ג פסול דלאו בני עשוי נינהו ושוב חזר בו ופירש בגויים כיצד יעשו שיהא כשר חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך דלפניהם ולא לפני גויים היינו כשעשוי על פי דייני גויים אבל אם עשוי על פי דייני ישראל אפילו אם גוי כופהו לא מיקרי לפני גויים וכן פירש בהלכות גדולות ואי חובטין אותו גויים ע"פ דייני ישראל ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך כשר ע"כ. משמע מתוך דברי כולם דלא גרסי במתני' מלת וכשר וכן בירושלמי ובהרי"ף ז"ל ליתה גם בתשובות הרשב"א ז"ל סימן שנ"ז מוכח דלא הוה גריס לה במשנה גם הר"י ז"ל מוחקה. אבל בחדושי הרשב"א ז"ל איתה:


פירושים נוספים