תפארת ישראל על גיטין ט

משנה גיטין, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

המגרש את אשתו ואמר לה: בשעת מסירת הגט:

רבי אליעזר מתיר: דס"ל אפילו אמר הרי את מגורשת ממני ואין את מותרת לכל אדם. אפ"ה מגורשת:

וחכמים אוסרין: ואעפ"כ פסולה לכהן. מיהו באמר, על מנת שלא תנשאי לפלוני, מודו רבנן דמותרת מדהתירה על תנאי. וי"א דגם בכה"ג הוה שיור בגט [קל"ז]:

ואם כתבו בתוכו אף על פי שחזר ומחקו פסול: מדעכ"פ נכתב על תנאי זה שאין בו כריתות:

משנה ב

לעבד ולנכרי: אע"ג דאפשר בהו קדושין כשיתגייר הנכרי וישתחרר העבד, השתא מיהו לית בהו קידושין:

ולכל מי שאין לה עליו קדושין: לאתויי שאר חייבי כריתות:

כשר: דלאו שיורא הוא דבלא תנאו נמי לא תפסי בה קידושין:

אלא אלמנה לכהן גדול: אף דהוה השתא אלמנה וגרושה, קמ"ל דאפ"ה הוה שיורא:

ולכל מי שיש לה עליו קדושין: אם היתה פנויה:

אפילו בעבירה: לאתויי שאר חייבי לאוין:

פסול: דהרי ע"י תנאו לא תפסי בה קידושין, והוה שיור:

משנה ג

גופו של גט: ר"ל גם זה הוה גופו, וצריך לכתבו בגט שאם לא נכתבו בו פסול [קכ"ו סמ"א], מלבד התורף. דהיינו הזמן והמקום ושם האיש והאשה:

רבי יהודה אומר ודין דיהוי ליכי מינאי: פי' זה הספר יהיה לך ממני:

ספר תירוכין: גירושין:

ואגרת שבוקין: [ענטלאססונג]:

וגט פטורין: [אבפערטיגונג]. ונ"ל שג' לשונות של גירושין אלו הם נגד ג' חיובים שחייב בעל לאשתו שאר כסות ועונה לומר שמכולם נתנתק מהשתא ממנה:

למהך להתנסבא לכל גבר דתצביין: לילך להנשא לכל איש שתרצה דס"ל לר"י דצריך שיהא מוכח מהגט שע"י ספר זה מגרשה:

משנה ד

כתב בכתב ידו ואין עליו עדים: לכתחילה פסול, דמדאין בו עדים, יכתוב כל זמן שירצה. ובדיעבד כשר. לר"מ דס"ל עדי חתימה כרתי, הרי כתב ידו כק' עדים דמי. ולר"א דעדי מסירה כרתי, אפ"ה דוקא בכתב סופר צריך עדי מסירה, ולא בכתב ידו:

ואין בו זמן: דזמן תקנתא דרבנן הוא רק לכתחילה [כפ"ב מ"ב]:

ואין בו אלא עד אחד: וה"ה אפילו אין בו ג"כ זמן מותרת בדיעבד. רק קמ"ל אפילו יש בו זמן אסורה לכתחילה. וי"א דאכתב ידו קאי, ורישא קמ"ל דאפילו אין עליו עד כלל מותרת בדיעבד. וסיפא קמ"ל דאפילו יש בו ע"א לא תנשא לכתחילה. וי"א דרישא בכתב ידו, והכא בכתב סופר קאי, ואפ"ה בדיעבד מותרת, דסופר הוא במקום עד ב':

ואם נשאת הולד כשר: מניינא דרישא למעוטי גט ישן, דתנשא בו לכתחילה. [אב"י ואפילו לרמ"ה שכ' הרא"ש בשמו [פ"ח סוף אות ח'] דבגט ישן שנתנו ע"י שליח. ונתיחד בין כתיבה לנתינה, דוקא בנשאת לא תצא. וכמ"ש אאמ"ו הגנ"י בפירושו לעיל כ"ח סי' כ"ח. א"כ ק' לנקט תנא הכא נמי הא. נ"ל דצ"ל משום דבהנך ג' דנקט הכא אין חלוק בין הוא לשלוחו משא"כ בגט ישן עכ"פ יש חלוק]. ולמעוטי שלום מלכות [פ"ח סי' כ"ט] דהתם עכ"פ לרבנן תצא, והכא כ"ע ס"ל דבדיעבד לא תצא. ומניינא דסיפא למעוטי היכא שיש תקנה, כגון שליח שהביא גט ולא אמר בפנ"כ יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה. וה"ה באמר הרי את מותרת וכו' חוץ מפלוני כמשנה א':

אלא שנתנו לה בפני עדים: אפילו אינו כתב ידו:

וגובה מנכסים משועבדים: גם בשאר שטרות ס"ל עדי מסירה כרתי. והכי קיי"ל [ק"ל ס"ו]:

אלא מפני תקון העולם: שמא ימותו עדי מסירה ולא תוכל להנשא. וכן הלכה:

משנה ה

שנים ששלחו שני גטין שוין: בשמותיהן:

לפיכך אבד אחר מהן הרי השני בטל: מדלא ידעינן דמאן ניהו:

חמשה שכתבו כלל בתוך הגט: שבגט א' כתבו זמן א' לכולן, בכך וכך בשבת וכו' ואח"כ כתבו תורף וכל עיקר הגט לכל אחת ואחת לבד, ואח"כ חזרו וסיימו שאר הטופס בכולל א' לכולן יחד. דאם כללן בתורף, הו"ל כגט א' לנשים הרבה דכולן אינן מגורשות [ק"ל ס"ט]:

היה כתוב טופס לכל אחת ואחת: טופס דהכא אינו כשאר טופס שבמסכת זו, דהכא מדלא נזכר אצלו מלת תורף, משמעו "נוסח", ור"ל שכתב נוסח גט לאחת והשלימו, וחזר וכתב נוסח גט לאחרת והשלימו, וכן לכולן וכולן היו ביום א':

את שהעדים נקרין עמו כשר: ואפילו יש במשמעותו שהעדים מעידים ג"כ על אותן שלמעלה, כגון שכתוב וי"ו החבור בהתחלת כל גט מהאחרונים ואין עדי מסירה לכ"א. מיהו בלא וי"ו החבור, גם ביש עדי מסירה. רק האחרון כשר [ק"ל ס"ט] ובכתובים בוי"ו החבור ויש עדי מסירה לכל אחד כולן כשרים:

משנה ו

שני גטין שכתבן זה בצד זה: על קלף א' זה בצד זה.

ושנים עדים עברים באים מתחת זה לתחת זה: שכתב עברי הולך מימין לשמאל, וחתמו שמותם תחת הימיני, ושם אבותיהן תחת השמאלי:

ושנים עדים יונים: יהודים שחתמו בכתב יווני:

באים מתחת זה לתחת זה: דכתב יווני הולך משמאל לימין, וחתמו שמותם תחת השמאלי, ושם אבותיהן תחת הימיני:

את שהעדים הראשונים נקראין עמו כשר: אם העברים חתומים למעלה, הימיני כשר, מפני ששמותיהן תחתיו. דאע"ג דבן איש פלוני עד נמי כשר וכמשנה ח', וא"כ גם באותן שלמעלה יש ספק שמא על השמאלי חתמו. י"ל הנ"מ בשחתם רק בן איש פלוני, ולא חתם שמו, אבל בשחתם גם שמו וודאי רק על אותו ששמו תחתיו חתם ואם היוונים חתומים תחלה, השמאלי כשר. אבל אותו שחתמו עליו ב' התחתונים, פסול. דמספקא לן אם חתמו על הגט הב' או שמא חתמו א"ע ג"כ על הגט שחתמו עליו הראשונים, רק שהפכו דרך כתבם, שאם הראשונים היו עברים וחתמו א"ע מימין לשמאל, והעידו על הימיני, גם היוונים שחתמו אח"כ מימין חתמו א"ע לשמאל להעיד על הימיני. וכ"כ אם היוונים חתמו תחלה, שמא חתמו א"ע העבריים ג"כ משמאל לימין:

שניהן פסולין: דמספקינן דלמא ג' עדים האחרונים חתמו א"ע כדרך חתימת עד הראשון מימין לשמאל, נמצא שאין שום עד על הגט השמאלי, או שהעד הב' היווני כתב משמאל לימין, וב' האחרונים חתמו א"ע כמוהו משמאל לימין, ונמצא שאין על הימיני רק עד ראשון. ומספיקא שניהן פסולין:

משנה ז

שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני: ברוחב הקלף, זה אצל זה:

והעדים מלמטה: בסוף דף השני:

כשר: ומיירי שניכר שלא נחתך מתחת או למעלה כלום. דאל"כ חיישינן שמא ב' גיטין היו. והשמאלי היה כתוב בגובה הקלף יותר מהימני, והיה שם שום תנאי בימיני למטה וחתכו, וחתך גם השמאלי מלמעלה, באופן שיתכוונו יחד. מיהו דוקא בכתב סוף הגט בצד דף הראשון ברוחב הקלף, אבל אם כתב סוף הגט בצד שמאחוריו וחתמו שם העדים פסול בכל גוונא [ב"ש ק"ל סק"ה]:

חתמו עדים בראש הדף: או:

מן הצד: בגליון ימין או השמאל שבצדדיו:

או מאחריו בגט פשוט: שעדיו חותמין בתוכו:

הקיף: הסמיך:

שניהם פסולין: מדאין עדים נקראין עם א' מהן, מסתברא שלא חתמו על א' מהן:

משנה ח

גט שכתבו עברית ועדיו יונית: והעדים מכירין ב' מיני הכתבים:

כתב סופר ועד: ר"ל חתם הסופר וע"א, דהו"ל ב' עדים ולא חיישינן שמא לא אמר הבעל לסופר שיחתום, רק אמר לב' אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתמו. והן חששו לכסופא דסופר, שנראה כאילו פסול לעדות ואחתמוהו בלי רשות הבעל, א"א לחוש כן, דהא מני ר' יוסי היא דס"ל [פ"ז מ"ז] מילי לא ממסרן לשליח אפילו באומר אמרו:

וכך היו נקיי הדעת שבירושלים: נקיי הדעת מדברים בלשון קצר:

כתב חניכתו וחניכתה: שם טפל שלהן, [ביינאמען] שיש בהן באותו עיר ג"כ עם שם העצם:

גט מעושה: נ"ל שהוא מלשון ועסותם הרשעים [מלאכי ג' כ"א], שהוא לשון מיעוך ודחק. שדחקוהו עד שנתן גט:

בישראל: שאנסוהו ב"ד כדין, באותן שכופין לגרש:

ובגוים פסול: אפילו אנסוהו כדין מיהו נפסל לכהן עי"ז אטו של ישראל:

ובגוים חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך וכשר: דהו"ל כשליח ב"ד, דאע"ג דאין שליחות לעכו"ם, ה"מ במילי דצריך שליחות. אבל הכא מעשה קוף בעלמא הוא דלא אכפת לן למי שלחו ב"ד לכופו:

משנה ט

יצא שמה בעיר מקודשת: שיצא קול על פנוייה שנתקדשה:

הרי זו מקודשת: והוה ספק מקודשת. אמנם יש ב' מיני קול, קול ששמעו עדים מפי נשים שנתקדשה, וצריך בזה ו' תנאים

(א) שהעידו כן ב' עדים כשרים
(ב) שהעידו כן בפני ב"ד
(ג) שהעידו ג"כ שראו הן מעצמן נרות דולקות ומטות מוצעות, כנהוג בשמחת אירוסין, ונשים שמחות עמה, ואומרות פלונית נתקדשה היום. ולא בשאמרו הנשים שנתקדשה אתמול
(ד) צריך שיעידו שאמרו הנשים פלונית נתקדשה היום. ולא שתתקדש למחר
(ה) צריך שיאמרו הנשים שנתקדשה לפלוני
(ו) צריך שיאמרו הנשים שנתקדשה בעיר הזאת. ולא שנתקדשה בעיר אחרת.

קול באופן אחר שיש הברה בעיר פלונית נתקדשה, ובאו ב' עדים כשרים בפני ב"ד, והעידו ראינו כמו שמחת אירוסין, נרות דולקות ומטות מוצעות כנהוג, ושמענו ג"כ הברה בעיר. ושמענו ג"כ מפלוני שאמר ששמע מפלוני שנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני שהלכו למדה"י [ולא שמתו]. וי"א דגם בכה"ג צריך שיאמרו שנתקדשה ל פ ל ו נ י ובעיר הזאת. וי"א דלא הוה בכה"ג קול, רק בשמעו ב' מב', ואפילו ראובן משמעון, ולוי מיהודה, ולא בשמע חד מב'. מיהו בכל ב' מיני קול הנ"ל, צריך שיאמרו ששמעו שנתקדשה בלי שום גמגום, כתנאי, או שום דבר אחר שמרע קצת הקידושין [(שו"ע אה"ע מו, א) וב' וג']:

מגורשת הרי זו מגורשת: ואסורה לכהן אחר מיתת בעלה. אבל לבעלה כהן מותרת דכל קלא דבתר נשואין או בתר אירוסין אין חוששין לו [(שו"ע אה"ע סו, ג)]. אבל לא שתהא מותרת לעלמא. מיהו בנאסרה תחלה ג"כ רק ע"י קול שיצא שנתקדשה, לרמב"ם ולרש"י מותרת לשוק. ולראב"ד וטור דוקא כשיצאו ב' הקולות יחד, אבל קול גירושין שיצא אחר קול קדושין, לא משגחינן בקלא דבתר קידושין, ומותרת רק לאותו שנתקדשה לו תחלה, אפילו הוא כהן, ואסורה לאחר מיתתו לכהן אחר [ב"ש ו' י']:

איזו היא אמתלא: גמגום בהקידושין או הגירושין דמוקמינן לה אחזקתה דמעיקרא דאמרינן מסתמא לא נתקיים התנאי. ופי' מלת אמתלא, י"א דר"ל אמת לא וי"א דר"ל שדרך משל היה הדבר:

גירש איש פלוני את אשתו על תנאי: וזה שמעו מיד ששמעו הקול, אז חיישינן שמא לא נתקיים התנאי:

משנה י

ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו: ששרפה תבשילו והתכוונה להקניטתו:

כי מצא בה ערות דבר: ולא כתיב דבר ערוה. ש"מ דה"ק, או ערוה, או דבר. והא דהסמיכן הכתוב וכתב ערות. אורחא דקרא הוא, כמו הבה לנו עזרת מצר. והא דנקט קרא ערוה כלל, הרי כ"ש הוא מדבר. קמ"ל קרא דאפילו בגירשה משום ערוה, אפ"ה מותרת לאחר.

בועז

הלכתא גבירתא