עיקר תוי"ט על גיטין ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

(א)

(א) (על המשנה) ואמר לה. בשעת מסירה. רש"י:

(ב) (על הברטנורא) הר"מ וטעם לדבר מחמת שאין אומרים יש ברירה דאע"פ שנתקיימו התנאי'. מ"מ בשעה שנכתב הגט לא היה ספר כריתות. המגיד:

(ג) (על המשנה) יטלנו כו'. אפילו לרבי דא"צ לחזור ולטלו ממנה. שאני הכא הואיל וקנאתו בנתינה קמייתא לפסול בו לכהונה. הלכך צריך לחזור ולטלו הימנה אבל ההיא דלעיל לא זכתה בו לכלום. בגמרא:

(ד) (על המשנה) פסול. לפי שלא נכתב הגט אלא על תנאי זה ואין כאן כריתות. תוספ':

(ב)

(ה) (על המשנה) לעבד כו'. דלא תפסו בהו קדושין, כדפירש"י ביבמות דף מ"ה ע"ש. ועתוי"ט:

(ו) (על המשנה) ולכל מי כו'. לאתויי שאר חייבי כריתות. גמרא:

(ז) (על המשנה) כשר. דלאו שיורא הוא ובלאו איסור אישות נמי לא תפסו להו בה קידושין. רש"י:

(ח) (על המשנה) אלמנה כו'. משום סירכא דשאר דוכתי נקט הכי שהרי משום גירושין הללו נאסרה אף לכהן הדיוט והול"ל אלא לכה"ג ולכהן הדיוט. ועתוי"ט:

(ט) (על המשנה) וכל מי. לאתויי שאר חייבי לאוין כגון עמוני ומואבי. גמרא:

(י) (על המשנה) שיש כו'. אם היתה פנויה. רש"י:

(ג)

(יא) (על הברטנורא) וטעמא משום דאמרינן בגמרא דפליגי ת"ק ור"י בידים שאין מוכיחות אי הויין ידים. רבנן סברי דהויין ידים ואע"ג דלא כתב לה ודין מוכחא מלתא דבהאי גיטא מגרש לה. ור"י סבר לא הויין ידים. וטעמא דכתב לה ודין דמוכחא מלתא כו' אבל לא כתב לה ודין אמרי בדבור גרשה כו'. ובריש נדרים קיי"ל דלא הויין ידים. ועתוי"ט:

(יב) (על המשנה) בת חורין. משום דבגט אשה קיימינן ניחא ליה למנקט שחרור נמי בשפחה (ובס"א וירושלמי ורי"ף גרס בן) ועתוי"ט אי בעינן גם הכא ודין. (ועיין בקרבן העדה. א"נ):

(ד)

(יג) (על המשנה) ג'. מנינא למעוטי גט ישן דתנשא לכתחלה. ולמעוטי שלום מלכות דהולד ממזר אליבא דר"מ. א"נ לרבנן דתצא. גמרא:

(יד) (על המשנה) כשר. ומה שהקילו בג' גטין הללו מבשאר גטין פסולין. היינו טעמא משום דדבר הנוהג בגטין ולא בשטרות החמירו יותר כדי שלא יבואו להשוות גטין לשטרות. כו'. אבל בדבר שלא נתקן בגטין בלבד אלא גיסין ושטרות שוים בהם הקילו. ועיין תוספות יום טוב:

(טו) (על המשנה) ואין כו' טעמא דפסול משום שיוכל, לכתוב הזמן כמו שירצה, והוי כאין בו זמן דאיכא למיחש. ססא יחפה. וא"נ משום פירי וד. אי דהבעל אינו נאמן (התוי"ט קיצר, ועיין בתו' באריכות) ולכך פסלוהו דלפעמים תפסיד. האשה שלא כדין כשכתב יום שעמד בו ולא יקדים הזמן. והיא לא תוכל, לטרוף לפי. שאנו חושדין אותו שהקדים הזמן ולכך פסלוהו דהשתא לא תטרוף האשה מזמן הכתוב כיון שהגט פסול. דדוקא בגט כשר גובה מיום הכתיבה. תוספ'. וע"ע:

(טז) (על המשנה) ע"א. נראה דה"ה דאין בו זמן אלא לאשמעינן דאע"ג דיש בו זמן לא תנשא לכתחלה:

(יז) (על המשנה) הרי כו'. למעוטי הא דתניא המביא גט ממ"ה נתנו לה ולא אמר בפ"נ ובפ"נ יוציא והולד ממזר דר"מ. גמרא. ועתוי"ט:

(יח) (על המשנה) עדים. ואינו כתב ידו כשר לינשא לכתחלה:

(יט) (על המשנה) וגובה כו'. ה"ק ואם שטר הוא גובה כו' דר"א ס"ל עידי מסירה כרתי בין בגטין בין בשטרות. ועתוי"ט:

(ה)

(כ) (על המשנה) לזו, אפילו לר"א דאמר עדי מסירה כרתי וע"כ לה לשמה דכתיב בקרא לא אחתימה קאי אלא אכתב ומיהו אונתן לא קאי דלא בעינן שידעו העדים בשעת מסירה בהי מנייהו מתגרשת. גמרא:

(כא) (על הברטנורא) וז"ל הר"ן, לא בטל ממש אלא דכיון דלא ידעינן דמאן ניהו לא ינתן לא לזו ולא, לזו. אבל אם נתן לאהת מהן או לשתיהן ה"ז ספק גירושין:

(כב) (על הברטנורא) זמן בכלל חורף הוא. אבל שם טופז הונח על כל נוסח הגט כו'. אלא שהוציאו מן הכלל וקראו למקצת מהן תורף. ואם נאמר סופס בלא הזכרת תורף עמו יש במשמע טופס כל נוסח הגט. ועתוי"ט:

(כג) (על הברטנורא) מפרש בגמרא שזה הזמן בו ביום עצמו של הראשון דאל"ה הוי ראשון מוקדם לחתימת העדים. ולא היה צריך לטעם שאין העדים נקרים עמו. וגם מפורש בגמרא דדוקא שכתוב ובכך בוי"ו לחברם. דאלת"ה תיפוק ליה דאין עדים חתומים על הכל:

(כד) (על המשנה) נקרין עמו. היינו תחתון אבל עליונים פסולים שמא לא העידו אלא על האחרון. רש"י:

(כה) (על המשנה) כשר. ולא האחרי' היינו בלא עידי מסירה אבל בעידי מסירה כולם כשרים דלא גרע מאם לא היו בו עדים כלל. הר"מ. וכתב הרמב"ן ושפתים ישק כו'. ולהתוספ' והרא"ש דאין שום גט כשר בלא עדי מסירה צ"ל דכשר דא"צ להביא העדי מסירה לפנינו, דאנו תולין שכדין נמסר לה:

(ו)

(כו) (על הברטנורא) מפרש בגמרא דהכי כתב פלוני בן תחת הראשון ופלוני אבתרא. דאל"ה אלא בן יעקב עד אבתרא כשרים כדתנן במשנה דלקמן בן איש פלוני עד כשר והשני כשר. וכן נמי כשר קמא דפשיטא דקאי אבן יעקב עד אבתרא. וא"נ כתב פלוני בן תחת הראשון ופלוני ער אבתרא שניהם כשרים שהבן חתום על הראשון והאב אשני. ועתוי"ט:

(כז) (על הברטנורא) ולא הבינותי זה. ורש"י מפרש, חתימת היונים אינה נקראת כחתימת העברים שכשהיוני חותם יוסף בן שמעון בידוע ששמו שמעון בן יוסף כלומר בנו של יוסף שמעון. ונמצא שם העד חתום על השני ושם אביו על הראשון הלכך ע"כ היונים תחת השני חתמו ע"כ. ונמצא דחשש שמא הפכו חששא קרובה היא, דשמא יוסף בן שמעון היוני לא שמעון שמו אלא יוסף וחתם עצמו כדרך חתימת העברי:

(כח) (על הברטנורא) דאלו משום דמופלגים בחתימתן מן הגט לא היו פסולים דקיי"ל מלאוהו בקרובים כשר. גמרא:

(כט) (על הברטנורא) והא ודאי אפשר דאקמא חתימי כולהו אלא שלא הוצרך לומר כי אם החשש דע"י כן פסולים תרווייהו:

(ז)

(ל) (על המשנה) כשר. מסיק בגמרא שהיה ניכר בקלף שלא נחתך ממנו כלום כו' דאל"ה חיישינן שמא ב' גיטין היו זה אחר זה והשמאלי נכתב בגובה יותר מהימני ובימני היו שם תנאי בסופו וחתך התנאי מהימני והעליון מהשמאלי וכיונם יחד. ועתוי"ט:

(לא) (על המשנה) הקיף כו'. וא"ת למאי איצטריך דהיינו בראש הדף. וי"ל דאיצטריך למיפסל גגו של עדים כנגד גגו של כתב דמרישא לא שמעינן אלא שרגלי חתימת עדים כנגד גג הכתב כו' ומשום דמהכא ה"א דפסולים היינו משום דכי היכי דלא קיימי אהאי לא קיימי נמי אהאי אבל היכי דאינו אלא גט אחד מיהא ודאי קיימי עליה תתימה זו קמ"ל רישא. וסיפא דסיפא דראשו של זה בצד סופו של זה איצטריך דלא תימא דפסלי מטעם כי היכי דלא קיימי אהאי כו'. ולרש"י דגרס מעיקרא סופו כו' לא הוה צריך סיפא דסיפא. אלא דכל גווני משמיענו. תוספ':

(לב) (על הברטנורא) כמו אין מקיפין שתי חביות. רש"י:

(ח)

(לג) (על המשנה) ועדיו כו'. והוא שיהיו מכירים לשון הכתב וכתיבה. הר"מ:

(לד) (על הברטנורא) הכי איתא בגמרא. אבל כתב סופר ולא חתם לא הוי כעד שני. וזה דלא אליבא מ"ד שכתב הר"ב בפירוש מ"ד דכתב סופר במקום עד שני. ועתוי"ט:

(לה) (על הברטנורא) וכ"פ רש"י והרא"ש ור"ת ז"ל מפרשים שם לווי של האיש עצמו או של האשה. וחניכת אביו דגמרא חניכה אחרת ולא מיירי בשם לווי. וכתב הב"י דלרש"י ז"ל נמי שם לווי של האיש עצמו בגט חשיב שפיר לכתוב דסברא הוא דעדיף מחניכת המשפחה. ולא דמי למשנה שמו דפ"ד מ"ב דהתם בב' מקומות והכא במקום אחד. המגיד ועתוי"ט:

(לו) (על הברטנורא) ותנן נמי בסוף פרק ה' דערכין וכן בגטי נשים היו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני דאי אנוס אין גטו גט. וכתב הר"מ ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס שאין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב בו מן התורה אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה וכפוהו עד שעשה דבר שחייב לעשות או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשות אין זה אנום ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל. ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הרע שתקפו. וכיון שכפוהו עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו:

(ט)

(לז) (על הברטנורא) גמרא. דאלו. למיסר אגברא (אם אשת כהן היא רש"י) הא קי"ל כל קלא דבתר נשואין לא חיישינן ליה:

(לח) (על המשנה) אמתלא. משל וטעם. רש"י:

(לט) (על המשנה) על תנאי. שמא לא נתקיים התנאי. רש"י:

(מ) (על המשנה) זו היא. אמתלא של קדושין והה"נ איפכא. רש"י:

(י)

(מא) (על הברטנורא) כמו אש קדחה באפי:

(מב) (על הברטנורא) ואיצטריך לכתוב ערוה לומר שאפילו יצאה משום ערוה מותרת לינשא לאחר, כדכתיב ויצאה והיתה לאיש אחר. ולב"ש איצטריך דבר לג"ש, דכתיב הכא ערות דבר וכתיב להלן ע"פ שנים עדים יקום דבר מה להלן בשנים אף כאן בשנים. ועתוי"ט:

(מג) (על הברטנורא) דאמר ר"ל כי משמש בד' לשונות. אי אלא דלמא דהא. ב"ש סברי כי מצא, דהא מצא. ור"ע סבר כי מצא, אי נמי מצא:

(מד) (על הברטנורא) היינו דמסיק התוספ' דר"ע כב"ה אתי. דאי לאו דאייתר ליה דבר להקדיחה תבשילו לא הוה דריש כי מצא בה בלשון אי נמי: