משנה גיטין ט י
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת גיטין · פרק ט · משנה י | >>
בית שמאי אומרים, לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה, שנאמר (דברים כד) כי מצא בה ערות דבר.
ובית הלל אומרים, אפילו הקדיחה תבשילו, שנאמר (שם) כי מצא בה ערות דבר.
רבי עקיבא אומר, אפילו מצא אחרת נאה הימנה, שנאמר (שם) והיה אם לא תמצא חן בעיניו.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
- לֹא יְגָרֵשׁ אָדָם אֶת אִשְׁתּוֹ,
- אֶלָּא אִם כֵּן מָצָא בָּהּ דְּבַר עֶרְוָה,
- שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד, א): "כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר".
- וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
- אֲפִלּוּ הִקְדִּיחָה תַּבְשִׁילוֹ,
- שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר".
- רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
- אֲפִלּוּ מָצָא אַחֶרֶת נָאָה הֵימֶנָּה,
- שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו":
בית שמאי אומרין:
- לא יגרש אדם את אשתו,
- אלא אם כן - מצא בה דבר ערווה,
- שנאמר: "כי מצא בה ערוות דבר" (דברים כד א).
- בית הלל אומרין:
- אפילו הקדיחה תבשילו - שנאמר "דבר".
- רבי עקיבה אומר:
- אפילו מצא אחרת - נאה ממנה,
- שנאמר: "והיה אם לא תמצא חן בעיניו" (שם).
בית שמאי סומכים במלת "ערווה" ובית הלל על לשון "דבר".
ומה שאמר רבי עקיבא אינה הלכה, שאם מצא נאה ממנה ישאנה ולא יגרש את זאת, והיא לא עברה עבירה כלל והיא מוסכמת למידותיו.
והלכה כבית הלל:
אפילו הקדיחה תבשילו - שרפתהו מא ע"י האור או ע"י מלח. דדרשי בית הלל ערות דבר, או ערוה או דבר מב, כלומר שאר דבר סרחון שאינו ערוה:
רבי עקיבא אומר אפילו מצא אחרת נאה ממנה - ודריש קרא הכי, אם לא תמצא חן של נוי בעיניו, או אם מצא בה ערוה מג, או דבר של סרחון מד, על כל אחד משלשה דברים הללו יכול לגרש. והלכה כבית הלל:
הקדיחה תבשילו. פי' הר"ב שרפתהו כו' עד מלח. ומסיים רש"י כמו אש קדחה באפי (דברים לב).
שנאמר כי מצא בה ערות דבר. פי' הר"ב דדרשי ב"ה או ערוה או דבר. ואיצטריך לכתוב ערוה לומר שאפי' יצאה משום ערוה מותרת לינשא לאחר. כדכתיב (שם כ"ד) והלכה והיתה לאיש אחר. ולב"ש איצטריך דבר לג"ש. דכתיב הכא ערות דבר. וכתיב להלן (שם י"ט) ע"פ שנים עדים יקום דבר. מה להלן בשנים. אף כאן בשנים. וכתבו התוס' דפריך בירושלמי א"כ אמאי איצטריך למכתב (שם כ"ד) לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה. תיפוק ליה דבלא"ה אסור להחזיר סוטתו [כמ"ש במשנה ב' פ"ק דסוטה] כיון שיש עדים. ומשני לעבור עליו בב' לאוין ע"כ וב"ה נמי ודאי להכי מבעי ליה לענין לכופו להוציא. דלא כייפינן ליה להוציא אלא בעדות ברורה. כך פירש"י. וכן לענין עד שתשתה במשנה ג' פ"ו דסוטה אבל מדלא כתיב ערוה בדבר. וכתיב ערות דבר. למדרש תרווייהו. או ערוה או דבר. ומשמע נמי ערוה בדבר. כלומר בשנים. כדאיתא בגמ':
ר"ע אומר אפי' מצא אחרת כו'. כתב הר"ב דדריש או אם מצא בה ערוה כו'. דאמר ריש לקיש. כי. משמש בד' לשונות. אי. דלמא. אלא. דהא. ב"ש סברי כי מצא דהא מצא. ור"ע סבר כי מצא. אי נמי מצא. ומ"ש הר"ב או דבר של סרחון על כל א' משלשה דברים כו'. היינו כדמסקי התוס' דר"ע כב"ה אתי דאי לאו דאייתר ליה דבר להקדיחה תבשילו לא הוה דריש כי מצא בה. בלשון אי נמי:
(מא) (על הברטנורא) כמו אש קדחה באפי:
(מב) (על הברטנורא) ואיצטריך לכתוב ערוה לומר שאפילו יצאה משום ערוה מותרת לינשא לאחר, כדכתיב ויצאה והיתה לאיש אחר. ולב"ש איצטריך דבר לג"ש, דכתיב הכא ערות דבר וכתיב להלן ע"פ שנים עדים יקום דבר מה להלן בשנים אף כאן בשנים. ועתוי"ט:
(מג) (על הברטנורא) דאמר ר"ל כי משמש בד' לשונות. אי אלא דלמא דהא. ב"ש סברי כי מצא, דהא מצא. ור"ע סבר כי מצא, אי נמי מצא:
(מד) (על הברטנורא) היינו דמסיק התוספ' דר"ע כב"ה אתי. דאי לאו דאייתר ליה דבר להקדיחה תבשילו לא הוה דריש כי מצא בה בלשון אי נמי:
לא יגרש: וכו'. ביד שם פרק עשירי סי' כ"א ובטור אבן העזר סי' קי"ט:
ובה"א אפילו הקדיחה: וכו'. ברייתא בגמרא אמרו להן ב"ה לב"ש אילו נאמר ערוה ולא נאמר דבר הייתי אומר משום ערוה תצא משום דבר לא תצא לכך נאמר דבר ואילו נאמר דבר ולא נאמר ערוה הייתי אומר משום דבר תנשא לאחר משום ערוה לא תנשא לאחר לכך נאמר ערוה ללמדנו שאפילו יצאה משום ערוה מותרת להנשא לאחר, וב"ש מיבעי להו דבר לג"ש דמה להלן שני עדים, וב"ה מדלא כתיב ערוה בדבר ולא כתיב נמי או ערוה או דבר ש"מ תרתי:
כי מצא בה ערות דבר: רע"ק מפרש להאי כי כמו אי כדפי' רעז"ל וב"ה דרשי ליה בלשון דהא, ופירשו תוס' ז"ל בשם ה"ר אלחנן ז"ל דר' עקיבא אתי שפיר כבית הלל דאי לאו דאייתר לי' דבר להקדיחה תבשילו לא הוה דריש כי מצא בה בלשון אי נמי ע"כ. וכתוב בחדושי הרשב"א ז"ל ירושלמי א"ר שילא איש כפר תמרתא קרייא מקשי על דב"ש לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה מה אנן קיימין אם לאוסרה עליו כבר היא אסורה לו אלא כינן קיימין ליתן עליו בלא תעשה, ולפום מאי דאסיקנא בגמרין דלא מצא בה לא ערוה ולא דבר וגרשה מאי דעבד עבד נראה דלא צריכין לאוקומה בלאו ועשה אלא דאם עבר וגרשה תהא אסורה לחזור לו, ומיהו לא מחוור דבאי לא משתעי קרא. ירושלמי והדוה בנדתה והזב את זובו זקנים הראשונים היו אומרים תהא בנדתה לא תכחול ולא תפקוס עד שתבא במים אמר להם ר' עקיבא משם ראיה אף אומר אם היא מביאה את עצמה לידי כערות והוא נותן עיניו בה לגרשה ואתיא דזקנים כב"ש ודר' עקיבא כב"ה. ותימא הוא למה הוצרך לומר ודר' עקיבא כב"ה אלא כדברי עצמו היה לו לומר דהא אית ליה לר' עקיבא דמשום נוי רשאי לגרשה ולדברי ב"ה עד שימצא בה דבר כגון שהקדיחה תבשילו אבל משום כיעור ונוי לא וצ"ע עכ"ל ז"ל: וכתב הרמב"ם ז"ל ומה שאמר ר' עקיבא אינה הלכה אלא שאם מצא נאה ישאנה ולא יגרש את זאת מאחר שלא עברה עבירה כלל וגם שהיא מסכמת למדותיו עד כאן לשונו ז"ל:
סליק פירקא, וסליקא לה מסכת גיטין. בעה"י המחדש לבקרים חדשים. ונותן חכמה ומדע והשכל לאדם לחדש חדושין. נתחיל מסכת קדושין:
יכין
ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו: ששרפה תבשילו והתכוונה להקניטתו:
כי מצא בה ערות דבר: ולא כתיב דבר ערוה. ש"מ דה"ק, או ערוה, או דבר. והא דהסמיכן הכתוב וכתב ערות. אורחא דקרא הוא, כמו הבה לנו עזרת מצר. והא דנקט קרא ערוה כלל, הרי כ"ש הוא מדבר. קמ"ל קרא דאפילו בגירשה משום ערוה, אפ"ה מותרת לאחר.
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת