תוספות יום טוב על גיטין ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על גיטין · ט

משנה א[עריכה]

ואמר לה. בשעת מסירה. רש"י.

וחכמים אוסרים. כתב הר"ב וכל תנאי שמתנה אדם קודם כתיבת הגט כו' זוהי דעת הרמב"ם בפ"ח מה"ג [הלכה ג']. והמגיד נתן טעם לדבר מחמת שאין אומרים יש ברירה [ועיין רפ"ג בפי' הר"ב] דאף על פי שנתקיימו התנאים מ"מ בשעה שנכתב הגט לא היה ספר כריתות:

יטלנו הימנה. מפרשים בגמרא דאפילו לר' שכתבתי במ"ב פרק דלעיל דא"צ לחזור ולטלו ממנה. שאני הכא הואיל וקנאתו בנתינה קמייתא לפסול בו לכהונה. הלכך צריך לחזור ולטלו הימנה. אבל ההוא דלעיל לא זכתה בו לכלום:

אף ע"פ שחזר ומחקו פסול. פירוש לפי שלא נכתב הגט. אלא על תנאי זה. ואין כאן כריתות. תוס':

משנה ב[עריכה]

לעבד ולנכרי. דלא תפסי בהו קדושין כדפירש"י פ"ד דיבמות דף מ"ה. דכתיב (בראשית כ"ב) שבו לכם פה עם החמור. עם הדומה לחמור. ונכרי נמי ליתא בכלל קדושין דכתיב בשבעה אומות (דברים ז') ולא תתחתן בם. לא יהא לך בהן חתון. ובשאר אומות כתיב (שם כ"א) ואחר כן תבא. מכלל דמעיקרא לית בה הויה. ומהני קראי נפקא לן בקדושין דלא תפסי קדושין בנכרית. ונכרי נמי מצי למילף מינייהו. ו ב ש א ל ת ו ת דרב אחאי מפיק מהא והיא בעולת בעל (בראשית כ') ודרשינן בסנהדרין בעולת בעל יש להם. נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם. וכ"ש דארוסה לית להו. וביאה לשם קדושין נמי לית להו דאתקוש הויות להדדי. ע"כ:

ולכל מי כו'. לאתויי שאר חייבי כריתות. גמ':

כשר. לאו שיורא הוא דבלא איסור אישות נמי לא תפסי להו בה קדושין. רש"י:

אלא אלמנה לכהן גדול כו'. משום סירכא דשאר דוכתי נקט הכי. שהרי כאן משום גירושין הללו היא נאסרת וה"ל למתני הרי את מותרת לכל אדם אלא לכהן גדול ולכהן הדיוט. א"נ רבותא קמ"ל שאע"פ שהיתה אלמנה או שנאסרה בגירושין גמורין הוי שיור כיון דליכא אלא חיוב לאו. הר"ן:

וחלוצה. עיין מ"ש במ"ג פ"ט דיבמות:

ונתינה. עיין רפ"ג דמכות. ומ"ש שם בס"ד:

וכל מי וכו'. לאתויי שאר חייבי לאוין כגון עמוני ומואבי. גמ':

שיש לה עליו קדושין. אם היתה פנויה. רש"י:

ואפילו בעבירה. דאיסור לאו. רש"י:

משנה ג[עריכה]

רבי יהודה אומר ודין די יהוי כו'. כתב הר"ב והלכה כר"י. וכ"כ הרמב"ם בפירושו. וטעמא משום דאמרי' בגמ' דפליגי ת"ק ור"י בידים שאין מוכיחות אי הויין ידים. רבנן סברי דהויין ידים ואע"ג דלא כתב לה ודין מוכחא מלתא דבהאי גיטא מגרש לה. ור"י סבר לא הויין ידים. וטעמא דכתב לה ודין דמוכח מלתא דבהאי גיטא קא מגרש לה. אבל לא כתב לה ודין אמרי בדבור גרשה ושטר ראיה בעלמא. ובריש נדרים קי"ל דלא הויין ידים כמ"ש שם. והא דכתב הרמב"ם בחיבורו פ"א מה"ג. גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם. התם לא נחית אלא לחלק בין הלשונות שמשמען שהוא משלח אותה ללשונות שמשמען שישלח עצמו ממנה כנלמד מענינו והזכיר ביניהם לשון דהרי את מותרת לכל אדם. לכך כתב נמי שזהו הלשון עצמו שאמרו חכמים שהוא גופו של גט. אבל לא בא למעט דאין צריך ליותר. אבל סמך עצמו במ"ש בפ"ד בטופס הגט ודין כו' ודלא כמ"ש הר"ן דלשונו שבטופס הגט לא לעכובא הוא וסגי ליה במותרת לכל אדם כמ"ש בפ"א ע"כ. שכיון שבפירושו פוסק כר"י יותר נראה לכוין ג"כ דעתו בחבורו ונאמר דבפ"א לא נחית כו' כמ"ש. ובנידון דידן עצמו מצאתי כיוצא בזה להר"ן בפ"ק דנדרים דמתרץ כה"ג לשמואל דס"ל כר"י דידים שאין מוכיחות אינן ידים. וברפ"ג דגיטין [דף כ"ו] קאמר שצריך שיניח מקום הרי את כו' ואילו מקום ודין לא קאמר. ומתרץ דבפ"ג דגיטין לא עייל נפשיה בפלוגתא דר"י ורבנן ונקט אליבא דכ"ע. ע"כ. גם מדברי המגיד פ"ד נראה שסובר שדעת הרמב"ם שם לפסוק כר"י. אלא שלא העיר מהא דפ"א:

ודין. עיין מ"ש בסוף דבור דלקמן:

גופו של גט שחרור הרי את וכו'. ותימא דלא פליג ר"י בכי הא נמי. בשלמא לסוגיא דנדרים דמשמע דידים מוכיחות דבעי ר"י. היינו דלכתוב מינאי להוכיח שמגרשה ממנו. אתי שפיר. דבלשון בת חורין מוכח שאיננה משועבדת לו עוד. וכן נמי בלשון לעצמך. אבל לסוגיא דהכא דידים מוכיחות דבעי ר"י. היינו ודין שיהא מוכח שעל ידי הגט הוא משחרר ואינה לראיה בעלמא. קשיא. דלפלוג נמי ולבעי ודין. דהא שטר שחרור ילפינן בג"ש מגט אשה כמ"ש בס"ד במשנה ג' פ"ק דקדושין. וכ"ש להתוס' דהכא וכן הוא בפירוש הר"ן דנדרים. דרבנן ור"י בתרתי פליגי במינאי ובודין. ומצאתי בירושלמי גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם וכו' רבי אחא אמר כריתות לא התפיסה התורה שם כריתות אלא ערוה שיש בה הויה. אמר רבי מנא ובלחוד דלא יימר ודין. ר' מנא בעי הרי את ברשות עצמך. א"ר יוסי בר בון צריך שיאמר הרי את בן חורין כו'. ומשמע לי דכולה מלתא אסיפא דגט שחרור קאי. ור' אחא אתא למימר למה לא פליג ר"י וקאמר דלא התפיסה התורה [שם] כריתות אלא ערוה כו' שיש בה הויה צריך שיכרות. משא"כ בשיחרור. ואמר רבי מנא דלענין זה בלחוד אין צריך שיהא שיחרור ממש כגט אשה. דלא יימר ודין. אבל ספר בעינן. ואפשר דרבי מנא אגט אשה קאי וכגמ' דידן דלא יימר ודין ביו"ד דמשמע דינא:

הרי את בת חורין. כן גי' הספרים. גם בנוסח משנה שבגמ' וכן הובאה בפסקא בגמ'. ומשום דבגט אשה קיימינן ניחא ליה למנקט שחרור ג"כ בשפחה. אבל בס"א הרי את בן חורין. וכן בנוסח משנה דבירושלמי וכן העתיק הרמב"ם [ריש] פרק ה' מהלכות עבדים וטי"ד סי' רס"ז. ואין להגיה אתה בה"א. וכדמייתי לה בגמ' ירושלמית. דכל אתה מתורגמין את:

הרי את לעצמך. או הרי את לעצמך. הרמב"ם והטור שם:

משנה ד[עריכה]

שלשה גטין פסולין. מנינא למעוטי גט ישן. דהתם תנשא לכתחילה. [וכמ"ש הר"ב שם] והכא דיעבד. ולמעוטי שלום מלכות. דהתם הולד ממזר. והכא כשר. ומתני' אליבא דר"מ דאמר כל המשנה ממטבע כו'. א"נ מתני' רבנן. והתם תצא והכא לא תצא. גמ'. וכתב הר"ן ומה שהקילו בג' גיטין הללו יותר מבשאר גיטין פסולין היינו טעמא משום דדבר הנוהג בגיטין. ולא בשטרות. החמירו יותר כדי שלא יבואו להשוות גיטין לשטרות. [ומש"ה כתב לשם מלכות שאינה הוגנת שאינו נוהג אלא בגיטין לפי שלא היו מקפידין בשטרות. וכן כל הדברים שנתקנו בגיטין בלבד ס"ל לר"מ כל המשנה כו' ולרבנן תצא. אבל בדברים שלא נתקנו בגיטין בלבד. אלא גיטין ושטרות שוים בהם כך מדתן נוהגת דמידי דלית לן למעבד בשאר שטרות. כגון היה במזרח וכתב במערב. דאפילו בשאר שטרות אית להו למכתב דוכתא דקיימי ביה. דאי לא מחזי כשיקרא. בגיטין לר"מ הולד ממזר. ולרבנן תצא. אבל כתב בכתב ידו ואין בו אלא עד אחד או שאין בו זמן. כיון דבשאר שטרות רשאי לעשות כן לכתחילה. בגיטין נמי כשר. וליכא למיחש באין בו זמן לשלום מלכות. שאין מקפידין אלא כשמונין למלכות אחרת. אבל כשאין בו זמן כלל אין קפידא בדבר ומש"ה כשרין. אלא דכיון דבשאר שטרות לאו שטרי מעלייתא נינהו למגבי ממשועבדין החמירו בגיטין לפסלו לכתחילה. ע"כ:

כתב בכתב ידו ואין עליו עדים. טעמא דפסול משום שיוכל לכתוב הזמן כמו שירצה. והוי כאין בו זמן דאיכא למיחש שמא יחפה וא"נ משום פירי ודאי דהבעל אינו נאמן. ולכך פסלוהו דלפעמים תפסיד האשה שלא כדין. כשיכתוב יום שעומד בו ולא יקדים הזמן ואז היה לה לטרוף לקוחות מזמן הכתוב והיא לא תוכל לטרוף לפי שאנו חושדין אותו שהקדים הזמן. ולכך פסלוהו דהשתא בדין לא תטרוף האשה מזמן הכתוב כיון שהגט פסול. דדווקא בגט כשר גובה מיום הכתיבה. ועוד יש לומר דחיישינן דאחר הכתיבה מיד תתפוס הפירות ותאמר שכבר נתגרשה מזמן הכתוב בו. תוספות פ"ק דף ג':

ואין בו זמן. כתב הר"ב דזמן תקנתא דרבנן הוא. אי משום פירות כו' כמפורש במשנה ב' פ"ב:

יש בו זמן ואין בו אלא ע"א. כתבו התוס' [שם] נראה דה"ה דאין בו זמן. אלא אשמועינן אע"ג דיש בו זמן. לא תנשא לכתחילה. ע"כ. ומ"ש הר"ב ואיכא למ"ד אכתב סופר קאי כו'. עיין מ"ש במשנה ח'. והקשו התוס' [שם] דניחוש דשמא סופר כתבו להתלמד וזרקו לאשפה ובאתה האשה והחתימה עליו עד אחד ואין כאן ב' [עדים]. וי"ל שהסופרים חוששים למכשול ונזהרין בכך ומיהו אין רגילות להזהר לגמרי שתחשב כתיבת הסופר כעד אחד. ע"כ:

הרי אלו ג' גיטין פסולין. למעוטי הא דתניא המביא גט ממדינת הים נתנו לה ולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם יוציא. והולד ממזר. דברי ר"מ. וחכ"א אין הולד ממזר. כיצד יעשה. יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר בפ"נ ובפ"נ. גמ'. וכתבו התוס' דלהך ברייתא איצטריך מיעוטא לחוד. ולא אמעוט בהדי הנהו דמעטינהו ממנינא דרישא. לפי שיש תקנה אפילו לר"מ אפי' לכתחילה לינשא שיוכל ליטלו הימנה וליתנו לה קודם נשואין.

ר"א אומר. [נ"ל דגרס ר' אלעזר בלא יו"ד כמו שהוא בפי' הר"ב שכן ברפ"ק בכולה סוגיא כך הוא. וכן יש לתקן בפירש"י]:

אע"פ שאין עליו עדים. ואינו כתב ידו כו' כשר לינשא לכתחילה. רש"י:

וגובה מנכסים משועבדים. מוכח בגמ' דה"ק ואם שטר הוא גובה מנכסים משועבדים דר"א ס"ל דעדי מסירה כרתי בין בגיטין בין בשטרות. ואיכא מ"ד דהלכה כמותו בין בגיטין בין בשטרות. וזהו שהר"ב כתב בסתם הלכה כר"א וכן ביאר הרמב"ם. והלכה [כרבי אלעזר] בגטי נשים וזולתן מהשטרות:

משנה ה[עריכה]

נותן שניהם לזו כו'. אפילו לר"א דאמר עדי מסירה כרתי ועל כרחך לה לשמה דכתיב בקרא. לאו אחתימה קאי אלא אוכתב. ומיהו אונתן לא קאי. דלא בעינן שידעו העדים בשעת מסירה בהי מנייהו מתגרשת. גמ':

הרי השני בטל. כתב הר"ב דלא ידעינן דמאן ניהו. וכן ל' רש"י. וז"ל הר"ן הרי השני בטל. לא בטל ממש. אלא דכיון דלא ידעינן דמאן ניהו לא ינתן לא לזו. ולא לזו. אבל אם נתן לאחת מהן או לשתיהן הרי זה ספק גירושין:

היה כתוב טופס לכל אחת וכו'. פירש הר"ב זמן וכו' לאו דשם טופס הונח על הזמן דזמן בכלל תורף הוא כדאיתא בפירוש הר"ב מ"ד פ"ב. אבל שם טופס הונח על כל נוסח הגט שזה ענין טופס העתק ותואר הגט והכל בכלל אלא שהוציאו מן הכלל וקראו למקצת מהן תורף. ואם נאמר טופס בלא הזכרת תורף עמו יש במשמע טופס כל נוסח הגט. ועוד י"ל דזמן ראוי ג"כ להקרא בשם טופס שאינו אלא מדרבנן. ועיין לשון ב"י שהעתקתי במ"ד פ"ב. וראשון בעיני עיקר. ומ"ש הר"ב ובכך בשבת כו' מפרש בגמ' שזה הזמן בו ביום עצמו של הראשון. דאל"ה הוי הראשון מוקדם לחתימת העדים ולא היה צריך לטעם שאין העדים נקרין עמו. גם מפורש בגמ' דדוקא שכתוב ובכך בוי"ו לחברם ביחד דאל"ה תיפוק ליה דאין עדים חתומים על הכל:

את שהעדים נקראין עמו. היינו תחתון אבל עליונים פסולים שמא לא העידו אלא על האחרון. רש"י:

כשר ולא האחרים. וביאר הרמב"ם בפ"ד מהלכות גירושין בשאין שם עדי מסירה. דאי בעדי מסירה ודאי כולהו מתגרשות דלא גרע מאם לא היו שם עדים חתומים כלל. וכ"כ

[שם] לכל הני דלקמן שכיוצא בזה הן. דכולן על ידי עדי מסירה כשרים. וכתב המגיד שכתב הרמב"ן עליו שפתים ישק משיב דברים נכוחים דודאי מזויף מתוכו אין כאן דכל שפסולו ניכר הוא אין לחוש בו [כמ"ש במשנה ד' פ"ב] דהא ידוע מלתא לכל [מאן] דמטי שטר לידיה ולא אתי למסמך עליה דהא לא עליה חתימי סהדי ואצ"ל בראש הדף ומאחריו. ומן הצד דלא הוי אלא כגט שאין עליו עדים. ואם נתנה לה בפני עדים כשר. ע"כ. ומיהו הא דאיכא למשמע דזה הגט דתנן שהוא כשר דהיינו אפי' בלא עדי מסירה הוא לפי שיטתו כשיטת הרי"ף אמתני' דלעיל. אבל להתוס' והרא"ש וסיעתם אין שום גט כשר בלא עדי מסירה וכמו שנראה מתוך מה שכתבתי במ"ב פ"ו בשם הטור [וע"ש סימן קל"ג] צ"ל דהא דתנן כשר ואע"פ שאינו כשר אלא ע"י עדי מסירה וכי איכא עדי מסירה אינך נמי כשרים וכ"ש ללשון הרא"ש שכתבתי במ"ג פרק ד' אלא שהוא כשר יותר מהאחרים לענין שאינה צריכה להביא לפנינו עדי מסירה שאנו תולין שכדין נמסר לה וכמבואר ג"כ מתוך מ"ש במשנה ב' פ"ו:

משנה ו[עריכה]

זה בצד זה. לשון הר"ב שכתבן בשני דפין זה בצד זה ול' הרמב"ם בפ"ד מה"ג כתב שני גיטין בשני דפין. במגילה אחת זה אצל זה:

ושנים עדים עברים כו'. כתב הר"ב שם העד תחת הראשון ושם אביו תחת השני ומפרשים בגמ' דהכי כתב פלוני בן תחת הראשון ופלוני אבתרא דאי לאו הכי אלא בן יעקב [עד] אבתרא כשרים כדתנן במשנה דלקמן בן איש פלוני [עד] כשר. והשני כשר וכן נמי כשר קמא דמלתא דפשיטא דקאי [אבן יעקב עד דבתרא ואי נמי כתב פלוני בן תחת הראשון ופלוני עד] אבתרא [שניהם כשרים %א) ש]הבן חתום על הראשון והאב על השני:

ושנים עדים יונים כו'. כתב הר"ב ודרך הכתב היוני שהולך מן השמאל אל הימין וכן לשון הרמב"ם בפירושו. ולא הבינותי זה. שאם הוא כדרך שכותבים הנכרים ללשונותם בארצותם שבסביבותינו. אשכנז. צרפת. ספרד. ואטליא. א"כ היאך אפשר לומר דשמא האחרונים הפכו כתבם לסדר שכתבו העדים הראשונים. ורש"י מפרש חתימת היונים אינה נקראת כחתימת העברים שכשהיוני חותם יוסף בן שמעון בידוע ששמו שמעון בן יוסף שכך מתפרשת חתימתן. יוסף בן [שמעון] כלומר %ב) בנו של יוסף שמעון ונמצא שם העד חתום על גט שני ושם אביו חתום על הראשון הלכך על כרחך היונים תחת השני חתמו ע"כ. ונמצא דחשש שמא הפכו חששא קרובה היא. דשמא יוסף בן שמעון היוני לא שמעון שמו. אלא יוסף וחתם עצמו בדרך חתימת העברי:

את שהעדים הראשונים נקראים עמו כו'. כתב הר"ב וטעמא דחיישינן שמא העדים האחרונים הפכו את כתבם כו'. דאילו משום דמופלגים בחתימתן מן הגט לא היו פסולים דקי"ל מלאוהו בקרובים כשר כדאיתא בגמ':

כשר. עמ"ש בזה במשנה דלעיל.

עד אחד עברי כו'. כתב הר"ב ומשום דלא ידעינן בהי מינייהו חתימי תלתא. גמ'. והא ודאי דאפשר דאקמא חתימי כולהו אלא שלא הוצרך לומר כי אם החשש דע"י כן פסולים תרווייהו:

שניהם פסולים. עיין מ"ש בזה במשנה ה' לשטת הרמב"ם והרי"ף. וכן לשטת תוספות והרא"ש:

משנה ז[עריכה]

שייר מקצת הגט כו' כשר. מסיק רב אשי בגמ' דידע בי מתחתא דמגילתא. פי' שהוא ניכר בקלף שלא נחתך ממנו כלום שדרך עושי קלפים שקושרים אבנים סביב למתוח הקלף ונעשה שם שחור ועב. אבל אם אינו ניכר פסול דשמא שני גטין היו כתובים זה אצל זה. השמאלי נכתב בגובה של המגילה יותר מהימני. והיה שום תנאי. בימיני למטה. וחתך התחתון מהימיני והעליון מהשמאלי. וכיון אותם ביחד. וכן יש עוד חששות אחרות שהיה לחוש להם אי לא ידעו בי מתחתא. והטור סי' ק"ל העתיק לזה. ופירוש כשר עיין במשנה ה':

חתמו עדים בראש הדף. וא"ת אמאי איצטריך למתני סיפא הקיף ראשו של זה בצד ראשו של זה דשניהם פסולין היינו בראש הדף וי"ל דאיצטריך למפסל גגו של עדים כנגד גגו של כתב. דמהכא לא שמעינן אלא שרגלי חתימת עדים כנגד גג הכתב. אע"פ דהא נמי שמעינן מסיפא איכא למימר דאיצטריך הך דהכא משום דהוי אמינא הך דשניהם פסולים. היינו משום דכי היכי דלא קיימי אהאי. לא קיימי נמי אהאי. אבל הכא דאין אלא גט א'. א"כ ודאי קיימי עליה חתימה זו. וסיפא דסיפא דראשו של זה בצד סופו של זה. איצטריך לאשמעינן דלא פסלי מטעם דכי היכי דלא קיימי אהאי. לא קיימי אהאי. ולרש"י גרסינן מעיקרא סופו של זה בצד סופו של זה. לא הוה צריך סיפא דסיפא. אלא דכל גווני משמיענו. ויש ספרים דל"ג לה ובגמ' נמי לא מייתי לה. תוספות:

מן הצד. או מן הצד:

הקיף. פירש הר"ב חבר כו'. כמו אין מקיפין שתי חביות. רש"י. ומשנה היא פ"ד דביצה. ועיין מ"ש במשנה ג' פ"ד דתרומות:

משנה ח[עריכה]

גט שכתבו עברית ועדיו יונית. וכתב הרמב"ם בפ"ד והוא שיהו העדים מכירים לשון הכתב וכתיבה:

כתב סופר ועד כשר. פירש הר"ב חתם סופר ועד. הכי איתא בגמ'. [ומה שכתב הר"ב] [וכ"פ רש"י] ואשמועינן מתני' דלא חיישי' כו'. ומסיים רש"י כדאוקמינן בפ' מי שאחזו. הא מני ר' יוסי היא. דאמר מילי לא מימסרי לשליח. ע"כ. אבל כתב סופר ולא חתם לא הוי כעד שני. וזה דלא אליבא מ"ד שכתב הר"ב בפירוש מ"ד דכתב סופר במקום עד שני. וכן מפורש לעיל דף פ"ו ע"ב בפירש"י ועיין בפירש"י פ"ו דף ס"ז. וכי תימא א"כ לאותו מ"ד תרתי למה לי הא לעיל אין עליו אלא עד [אחד]. היינו וכתב סופר. ולמה לי תו הא דהכא בגמ' דפירקין ולעיל מוקמינן לה דהא דהכא אפילו לכתחילה בספרא מובהק שבקי בתורת גיטין ולא יכתבנו אא"כ שמע מפי הבעל. [רש"י]:

נקיי הדעת נוהגין. שלשונם קצרה לא היו חותמין עד. אלא פלוני בן פלוני [רש"י].

כתב חניכתו וחניכתה כשר. [פי' הר"ב שם לווי כו'. וכן פירש"י וזה] ל' הרא"ש פירש"י שם לווי של המשפחה וכן משמע בגמ' חניכת אביו בגיטין עד י' דורות. רשב"א אומר עד ג' דורות [וכתב ב"י בשם המרדכי דהיינו אע"פ שלא הוזכר שמותם כי אם ראש המשפחה. ומיירי בעדי מסירה דוקא. ע"כ] מכאן ואילך פסול. ור"ח ור"ת ז"ל מפרשים שם לווי של האיש עצמו או של האשה. וחניכת אבות דגמ' חניכה אחרת ולא מיירי בשם לווי. ע"כ. וכתב ב"י דלרש"י נמי שם לווי [של] האיש עצמו בגט חשיב שפיר לכתוב. דסברא הוא דעדיף מחניכת המשפחה. ע"כ. וא"ת ומאי איכא בין חניכה דהכא למשנה שמו דתנן במ"ב פ"ד שפי' הר"ב שהיו לו שני שמות כו'. זה מבואר בדברי המגיד פ"ג דחניכה היינו שני שמות במקום אחד אבל משנה שמו דלעיל היינו שני שמות בשני מקומות. וכמבואר בלשון הר"ב שם. אלא שכתב שהרמב"ן כתב דבדיעבד כשר. ושהרשב"א כתב שאפי' לכתחלה מגרש באחד מהם. והב"י ר"ס קכ"ט כתב לשון הרשב"א. ובלשונו העתיק משנתינו. דגריס וכך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין אחר כתב חניכתו כו'. וגם הרא"ש גורס כן. וכתב בפ"ד תירון אחר דחניכה דהכא לכתחלה סגי ביה דמיירי בחניכה שמכירין אותה בכל מקום והכל קורין אותו בשם חניכה לחוד. ונ"ל שזו היא ג"כ דעת הראב"ד בהשגה שכתב והוא שיהא רגיל באותו חניכה יותר. ע"כ. וכתב הב"י דלהרמב"ם נמי דוקא בדיעבד. ודלדעתו שגורס הרמב"ם וכך היו נקיי כו' קודם כתב חניכתו כו' וכן גירסת רש"י. ע"כ. ולא נראה כן בפירושו שהרי מפרש חניכתו כו'. ואח"כ מפרש נקיי הדעת. ולא קשיא שלא העתיק בחבורו נקיי הדעת כו' שכן לדברי הב"י הרי לא העתיק גם כן גבי עדים. לפיכך אפשר לי לומר שהרמב"ם סובר ג"כ דלכתחלה. ומה שדקדק הב"י מדהכניס דין חניכה וחניכתו בדין מי שהיו לו שני שמות בין כותב שם העיקר לכותב שם הטפל דזה לאשמועינן דבכותב שם הטפל נמי איכא כשרות בדיעבד כו' כמו בחניכה דבדיעבד. יש לי לומר בהפך. דכיון דזה דרכו להעתיק המשנה כלשונה כל היכא דאפשר ולפי שלשון המשנה ואם כתב חניכתו וחניכתה כשר. משמע בדיעבד. לכך החכים בחכמת לשונו להכניסו בין הדבקים הללו. ולחברו בחלוקת כתיבת עיקר השם ולומר שכמו שכותב עיקר השם וכל שם כו'. כן אם כתב חניכתו כו' נמי כשר. וכזה כן זה. כמו שעיקר השם עם וכל שום כו' לכתחלה כותבין כן כך כתיבת חניכה כשרה לכתחלה. וכבר כתב הרמב"ם בהקדמת חבורו שמחלק כל פרק להלכות קטנות. וכאן מפסיק ומחלק בין חניכה לדין כתיבת שם הטפל. וזו ראיה גמורה לדברי מדהסמיך דין חניכה לדין כתיבת שם העיקר. דאילו לב"י ה"ל לחבר כתיבת חניכה לדין כתיבת שם הטפל. ולהפסיקו מכתיבת שם העיקר. ואל תשיבני אילו נתכוין הרמב"ם להורות שכתיבת חניכה כשר לכתחלה. והרי לפי זה הוא גורס וכך היו נקיי כו'. אחר כתב חניכתו כו'. למה לא העתיק כל לשון המשנה. גם וכך היו נקיי כו' והיה מבואר היטב דלכתחלה הוא. כי לא מחכמה שאלת על זה שמכיון שהוא יכול להורות זה בלא העתקת [כל] לשון [המשנה] אך בחבור וסמיכת ופסיקות הלשונות עדיף טפי משום לעולם ילמד אדם לתלמידיו בלשון קצרה כ"ש הוא ז"ל אשר דעת שפתיו ברור מללו:

בישראל כשר. פי' הר"ב אם אנסוהו בדין וכו'. גמ'. ותנן נמי בסוף פ"ה דערכין וכן בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני דאי אניס אין גיטו גט. וכתב הרמב"ם בסוף פ"ב מה"ג ולמה לא בטל גט זה. שהרי הוא אנוס בין ביד נכרי בין ביד ישראל. שאין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו. או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין [זה] אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל. ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות. ויצרו הרע שתקפו. וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. ע"כ.

ובנכרים פסול. כתב הר"ב כדין פסול ופוסל מן הכהונה גמ'. ומסקינן דטעמא דבדין נכרים בכדין ישראל מיחלף ואי אמרת דאינו פוסל אתי למימר דבדין ישראל ע"י עישוי נמי אינו פוסל. וההוא גיטא מעליא הוא. שלא כדין דנכרים בכדין דישראל. לא מיחלף. פירש"י ואי אמרת מיחלף בשלא כדין דישראל. ואתי למימר שלא כדין דישראל נמי לא פסיל. ואמרן לעיל דפסיל. היא גופה גזירה הוא אטו כדין. וגזירה לגזירה לא גזרינן:

ובנכרים חובטין אותו כו'. שעכשיו אין הנכרי אלא כמקל ורצועה לב"ד של ישראל ושלוחו של ב"ד. ואין מדקדקים בשליח שהוא חובט אם הוא ישראל או נכרי. הר"ן:

משנה ט[עריכה]

מגורשת. כתב הר"ב ארישא קאי כו'. גמ'. דאילו למיסר אגברא כהן הא קי"ל כל קלא דבתר נשואין. לא חיישינן ליה. ופרש"י דלהקל לינשא לשוק. פשיטא דלא נשרי א"א לעלמא משום יציאת קול:

אמתלא. משל וטעם כו'. רש"י:

על תנאי. שמא לא נתקיים התנאי. רש"י:

זרק לה קידושיה ספק כו'. זו היא אמתלא של קדושין והה"נ איפכא. רש"י. ולא דמי להא דבמשנה (ה' פ"ו) [ח' פ"ג] דיבמות ע"ש:

משנה י[עריכה]

הקדיחה תבשילו. פי' הר"ב שרפתהו כו' עד מלח. ומסיים רש"י כמו אש קדחה באפי (דברים לב).

שנאמר כי מצא בה ערות דבר. פי' הר"ב דדרשי ב"ה או ערוה או דבר. ואיצטריך לכתוב ערוה לומר שאפי' יצאה משום ערוה מותרת לינשא לאחר. כדכתיב (שם כ"ד) והלכה והיתה לאיש אחר. ולב"ש איצטריך דבר לג"ש. דכתיב הכא ערות דבר. וכתיב להלן (שם י"ט) ע"פ שנים עדים יקום דבר. מה להלן בשנים. אף כאן בשנים. וכתבו התוס' דפריך בירושלמי א"כ אמאי איצטריך למכתב (שם כ"ד) לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה. תיפוק ליה דבלא"ה אסור להחזיר סוטתו [כמ"ש במשנה ב' פ"ק דסוטה] כיון שיש עדים. ומשני לעבור עליו בב' לאוין ע"כ וב"ה נמי ודאי להכי מבעי ליה לענין לכופו להוציא. דלא כייפינן ליה להוציא אלא בעדות ברורה. כך פירש"י. וכן לענין עד שתשתה במשנה ג' פ"ו דסוטה אבל מדלא כתיב ערוה בדבר. וכתיב ערות דבר. למדרש תרווייהו. או ערוה או דבר. ומשמע נמי ערוה בדבר. כלומר בשנים. כדאיתא בגמ':

ר"ע אומר אפי' מצא אחרת כו'. כתב הר"ב דדריש או אם מצא בה ערוה כו'. דאמר ריש לקיש. כי. משמש בד' לשונות. אי. דלמא. אלא. דהא. ב"ש סברי כי מצא דהא מצא. ור"ע סבר כי מצא. אי נמי מצא. ומ"ש הר"ב או דבר של סרחון על כל א' משלשה דברים כו'. היינו כדמסקי התוס' דר"ע כב"ה אתי דאי לאו דאייתר ליה דבר להקדיחה תבשילו לא הוה דריש כי מצא בה. בלשון אי נמי: