תוספות יום טוב על גיטין ח
<< · תוספות יום טוב · על גיטין · ח · >>
והיא בתוך ביתה כו' של נכסי מלוג וזרקו לה ע"ג קרקע. רש"י. ובגמ' פריך מה שקנתה אשה קנה בעלה. וא"כ אכתי לא נפק גט מיד הבעל. ואסיק רבא דגטה וחצרה באים כאחד מידי דהוה יד עבד דקני ליה לרביה ואפילו הכי קונה את עצמו בשטר על ידי עצמו [כמ"ש במ"ג פ"ק דקדושין] משום דגטו וידו באין כאחד. ה"נ גטה וחצרה באין כאחד:
הרי זו מגורשת. כתב הר"ב דכתיב ונתן בידה ומדלא כתיב ובידה יתננו משמע ונתן בידה מ"מ ומסיים רש"י וידה דכתב רחמנא דבעינן דומיא דידה דמשתמרת לדעתה. ע"כ. וכתבו התוספות וא"ת ואימא ונתן כלל בידה פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט וי"ל ושלחה חזר וכלל ודיינין כעין הפרט ע"כ. והר"ן כתב תרי ונתן בידה בפרשה ובתרא מיותר לדרשא. א"נ משום דהוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ע"כ. ועיין בב"י ר"ס קל"ח. ומ"ש הר"ב והוא שתהא עומדת בצד ביתה או בצד חצרה. גמרא. וטעמא כי ידה מה ידה בסמוכה אף חצרה בסמוכה ומזה הלשון משמע דבצד וחוצה לה סגי. וצ"ל דלישנא דמתניתין דוהיא בתוך ביתה. לאו דוקא. וראיתי להמגיד בפרק י"ז מהלכות גזילה לענין קניית מציאה. דבעינן נמי שיהא עומד בצד שדהו. שכתב יש שפירשו עומד בצדו ובתוכו. אבל בצדו וחוצה לה לא. וכן מוכח לדעתם בפרק כל גגות בעירובין [דף צ"ב] . ולשון המחבר כלשון הגמרא. ע"כ. ואשתמיטתיה לכתוב כן בריש פ"ה מהלכות גירושין והיה לו ראיה מלשון בתוך דבמשנה. וטא"ה ר"ס קל"ט העתיק בד"א שהיא עומדת בחצרה ובח"מ סי' רס"ח העתיק אצל שדהו. ועיין מ"ד פרק קמא דב"מ:
אפילו הוא עמה במטה. פירוש הגט ומוקי לה בגמרא כשהמטה שלו. אבל מטה שלה וגבוהה עשרה חולקת רשות לעצמה. מאי איכא מקום כרעי. אמקום כרעי לא קפדי אינשי:
לתוך חיקה. כתב הר"ב שאין אדם מקפיד על מקום חיקה. וא"ת פשיטא דהא חיקה הוי ממש כידה. ואומר ר"י דמיירי כשבגדיה נגררין בארץ. תוס':
אמר לה כנסי ש"ח זה כו' אינו גט. לשון הר"ן בעסוקין בענין גירושין עסקינן. דאי לא. מאי איריא אמר לה כנסי ש"ח זה. ומאי איריא מצאתו מאחוריו וקראתו. אפילו נתנו לה נתינה מעלייתא אלא שלא פירש אינו כלום דהא קי"ל צריך לפרש [במשנה ז' פ"ד דמעשר שני] אלא הכא בעסוקין בענין גירושין מתחלה עסקינן ואילו נתנו לה נתינה מעלייתא בסתם מהני. אבל כיון שאמר לה כנסי ש"ח זה הרי נתבטל כל מה שהיו עסוקין באותו ענין מתחלה. כיון שלא אמר לעדים ראו גט שאני נותן לה. דבהכי מהני כדאיתא בפרק הניזקין [דף נ"ה]. וכן נמי כשמצאתו מאחוריו אינו גט. שאין עסוקין באותו ענין מועיל. כשנתנו סתם. אלא היכא דאיכא נתינה מעלייתא. (אלא) [צ"ל אבל] בזו שהיא נתינה גרועה שעיקם גבו לה לא מהניא. ע"כ:
אינו גט עד שיאמר כו'. פירוש אפי' בעודו בידה וא"צ לחזור ולטלנו מידה כרבי בגמ' דונתן בידה קרינא ביה אע"ג דנתינה ראשונה לאו כלום היא. הר"ן. אבל נתינה בעינן. ומש"ה טלי גטך מעל גבי קרקע לא מהני. כמ"ש הר"ב. ואפילו א"ל אח"כ הא גטך. וז"ל הרמב"ם בפ"א מה' גירושין [הל' י"ב] שנאמר ונתן בידה לא שתקח היא מעצמה. והרי לא נתן לה לא הוא ולא שלוחו. ע"כ:
עד שיאמר לה הא גטך. שצריך שיתן לה בתורת גירושין. שנאמר ספר כריתות ונתן בידה שיתן אותו בתורת ספר כריתות. הרמב"ם פ"א מה"ג:
נתן בידה והיא ישנה כו'. דאע"ג דלא בעינן דעתה דידה. מקום המשתמר מיהא בעינן וכשהיא ישנה לא מינטר. הר"ן. וכן כתב בית יוסף בשם הרשב"א:
אינו גט עד שיאמר כו'. ואע"פ שהיו מתחלה עסוקין באותו ענין. ואפילו אמר לעדים מתחלה ראו הגט שאני נותן לה דמהני ברישא. הכא לא. דישנה לאו בת אגרושי היא מהטעם שהתבאר. הר"ן:
עד שיאמר לה. בעודו בידה כשננערה וכר' וכמ"ש לעיל:
קרוב לה מגורשת כו'. פי' הר"ב כל שהיא יכולה לשמרו כו'. הכי אמר ר' יוחנן. ובמ"ח פרק ג' דיבמות. מפרש הר"ב כדאמר רב. וכתב הרא"ש דר' יוחנן לא אתא לאפלוגי אדרב דשפיר אית ליה לענין דינא להא דרב אלא דל' קרוב לה וקרוב לו לא משמע ליה לפרושי בד' אמות כדפירש רב. דמשמע אפי' רחוק ממנה הרבה. וכן מחצה על מחצה אינו מתפרש יפה אליבא דרב. לכך נראה לו לפרש קרוב לה אפילו ק' אמה. משום עיגונא תקנו חכמים בגטין וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. ע"כ:
מגורשת. כתב הר"ב ולענין פסק הלכה אינה מגורשת עד שיגיע כו'. גזירה שמא יאמרו על רחוק שהוא קרוב. רש"י.
קרוב לו. כתב הר"ב כל שהיא אינה יכולה לשומרו והוא יכול כו'. גמ'. וא"ת מה לי יכול לשומרו כיון דהיא אינה יכולה לשומרו. וי"ל בפני עצמה אינה יכולה לשומרו אלא עם אחר והוא יכול לשומרו בפני עצמו. גליון התוס':
מחצה על מחצה מגורשת וכו'. כתב הר"ן תימה הוא אמאי מגורשת כלל. ותירצו בתוס' דשניהם אינם יכולים לשומרו. היינו כל אחד בפני עצמו. אבל שניהם ביחד יכולין לשומרו. והקשה הרמב"ן ז"ל שכיון שהדבר תלוי בשמירה כל מקום שצריך לשמירת הבעל אגיד ביה הוא. ואינה מגורשת. ולי נראה כיון שהשמירה עושה רשות. ומקום זה בין שניהם הוא מסתמא בעל משאיל לה מקום כיון שאינו מיוחד לה. ע"כ. והב"י הקשה עוד בשם הרשב"א על פי' התוס' דא"כ שניהם יכולים לשומרו היינו שכל א' מהם יכול לשומרו בלא שמירת חברו. וא"כ בזו אמאי אינה מגורשת כיון שהיא אינה צריכה בשמירתו:
מגורשת ואינה מגורשת. עיין מ"ש בזה הלשון במ"ד פרק דלעיל:
וכן לענין קדושין. דכתיב ויצאה והיתה. גמ':
וכן לענין החוב א"ל ב"ח כו'. כתב הר"ב בגמ' מוקמינן לה באומר זרוק לי חובי בתורת גטין. ופירש"י דדוקא לענין גטין כמ"ש לעיל בשם הרא"ש מפני התקנה וכן לקדושין משום דאתקש. הלכך הא דתנן וכן לענין החוב דוקא כשא"ל בתורת גטין. דאילו סתמא. זרוק לי ושמור קאמר. ואמרי' בגמ' וקמ"ל דלא מצי א"ל משטה אני בך. וכתב המגיד בפי"ו מה' מלוה בשם הרשב"א דבלשון הזה ממש קא"ל והיינו חדוש דאי מפרשים שא"ל זרוק לי חובי בתורת גטין שיהא דינך כדין זורק גטין. פשיטא מאי קמ"ל. ע"כ. כלומר דבהכי ודאי לא שייך לומר משטה:
קרוב ללוה הלוה חייב. כתב הר"ב אבל אם א"ל זרוק לי חובי והפטר מכיון שזרקו לו בכל ענין פטור. וז"ל הרמב"ם בריש פי"ו מהל' מלוה א"ל המלוה זרוק לי חובי והפטר. וזרקו ואבד או נשרף קודם שהגיע ליד המלוה פטור. ע"כ. ומשמע ליה להר"ב דבכל ענין קאמר דפטור. וכן נראה מלשון הטור ח"מ סי' ק"ך שכתב אם א"ל זרוק לי חובי והפטר. וזרקו אפי' רחוק למלוה. ונאבד קודם שיגיע לידו. פטור. שהרי הרשהו בכך. ע"כ. ודלא כהמגיד שנדחק לפרש דברי הרמב"ם. שמ"ש וזרקו לו דר"ל וזרקו לרשותו. משום דבגמרא איתא אוקימתא דאוקמא למתני' באומר זרוק לי חובי והפטר. ודחי לה משום דאי הכי מאי למימרא מש"ה מוקי באוקימתא אחריתא. אבל משמע דדינא קיים. וא"כ בקרוב ללוה חייב הלוה. וטעמא כתב הרשב"א דכי א"ל זרוק לי חובי בתוך רשותי קאמר. וכל שקרוב ללוה לא בא לרשות המלוה. והכי איתא בירושלמי: עכ"ל המגיד. ול"נ דאי כדבריו א"כ ה"ל להרמב"ם ולהטור לכלול שני הדינין בבבא אחת ולכתוב אם א"ל זרוק לי והפטר. וכן אם אמר זרוק לי בתורת גטין היו המעות קרובות כו' ומדלא כתבו כן וגבי תורת גטין חלקו בין קרוב כו' ולא כן בזרוק לי סתם. שמעינן דדעתייהו להפטר לגמרי בכל ענין. וכמ"ש הר"ב. והא דירושלמי שהביא הרשב"א נ"ל דמשם ראיה דבי מ' דידן על כרחין לא ס"ל הכי. דהכי איתא התם לגטין אמרו ולא לד"א. והא תנינן וכן לענין החוב. א"ל שכן אם א"ל זרקהו לים רהא מחול לך מחול לו. מעתה אפי' קרוב ללוה זכה הלוה ותניא קרוב ללוה הלוה חייב. שכן אם א"ל זרקהו עד שיכנס לרשותו ועדיין לא נכנס לרשותו. ע"כ. ולהירושלמי הא קאי אוקימתא דמתני' וכן לענין החוב. באומר זרוק לי חובי והפטר. ול"ק מאי למימרא דאע"ג דבבא דקרוב למלוה פטור פשיטא. וליכא למימרא. בסיפא טובא קמ"ל דקרוב ללוה חייב. משום דזרקהו עד שיכנס לרשותו קאמר. והשתא אי איתא דגמ' דיק נמי סברה דעד שיכנס לרשותו קאמר אמאי דחי להך אוקימתא. משום דמאי למימרא ברישא. הא טובא קמ"ל בסיפא. אלא ודאי דלא ס"ל לגמ' דידן הכי. אלא כשאומר זרקהו בכל ענין פוטרו. והלכך ברישא מאי למימרא ובסיפא קשיא נמי דתנן חייב. והא פוטרו. אלא גמ' דידן לא חש להקשות גם זו הקושיא דמסיפא. ואע"פ שהרשב"א יאמר דבסברא דזרקהו עד שיכנס לרשותו לא פליג גמ' דידן אלא בהא פליגי ירושלמי [וגמרא דידן](ודידן). דלירושלמי אע"ג דברישא קשיא מאי למימרא כיון דבסיפא טובא קמ"ל קיימא האוקימתא. ובהא פליגא דידן [דאע"ג] דמודה נמי דבסיפא טובא קמ"ל. מ"מ כיון דברישא קשיא מאי למימרא. לא קיימי לה האוקימתא. הרמב"ם והטור לא ס"ל הכי בסברת גמ' דידן. זה נ"ל ברור שזו היא סברתם וצדקו דברי הר"ב שכתב דבכל ענין פטור כי סמוכים הם באמת ויושר על דעת הרמב"ם והטור:
היתה עומדת על ראש הגג. מסיק בגמ' בגג דידה וחצר דידיה: כיון שהגיע לאויר הגג מגורשת. פירש הר"ב לפחות משלשה וכו' גמ'. ופירש"י דהוי כמאן דנח. והלכך קנאתו בהנחתו דכיון דהגג גבוה יו"ד הוי ליה חצר המשתמרת לכל דנייח בגווה ע"כ. ובאין לגג מעקה מיירי דכשיש לגג מעקה כל שהוא נכנס לתוך המעקה. מתגרשת. וכן יש אוקימתא בגמ'. ודעת הפוסקים דשתי האוקימתות הלכה הן. ובסיפא נקטו הרמב"ם והר"ב מחיצת הגג. וא"כ הוי להו לפרש הרישא ביש לה מחיצות:
הוא מלמעלה והיא מלמטה. מסיק בגמ' בגג דידיה וחצר דידה:
כיון שיצא מרשות הגג. לשון הר"ב יצא ממחיצת הגג ונכנס לתוך מחיצת המקום וכו' וכן לשון הרמב"ם בפירושו ובחבורו פ"ה מה"ג. כלומר ולא סגי ביציאת מרשות הגג בלבד. אלא עד שיכנס לתוך מחיצות המקום וכו' משום דקודם שיכנס לתוך מחיצות וכו' אין ראוי לנוח דאתי זיקא ודחי ליה חוץ למחיצות. ובגמ' מש"ה מוקים לה כגון שהיו מחיצות התחתונות פירוש דחצר עודפות על עליונות פי' דגג. וניחא טפי לישנא דמתני' דלא אתני אלא שיצא מרשות הגג. ומשמע דמיד מגורשת והיינו משום דמחיצות התחתונות עודפות. והרמב"ם והר"ב ראו לפרש ונכנס תוך מחיצות כו'. והשתא בין עודפות בין אינן עודפות. כל שיכנס למחיצות וכו' מתגרשת. וקודם לכן לא. והואיל שלענין הדין אין חלוק לא הקפידו לפרש דמיירי במחיצות תחתונות עודפות. ותו בגמ' דהא דמהני הכא בנכנס לתוך המחיצות. ולרבנן [דרפי"א דמסכת שבת במשנה] קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא. היינו טעמא דהכא טעמא משום אנטורי הוא. והא קא מנטר:
נמחק. בגמ' אמרי' דהיינו כשנמחק דרך ירידה. אבל כשנמחק דרך עלייה פירש"י כשזורקו להעבירו מעל מעקת הגג זורקו כלפי מעלה. אם נמחק דרך עליה קודם שחזר לירד. אע"פ שהוא בתוך מחיצות התחתונות אינה מגורשת דלא מקריא נתינה אלא דרך הנחתו. ויש להרמב"ם פירוש אחר. אבל רוב המפרשים תפסו פירש"י:
נמחק או נשרף כו'. וה"ה ברישא והא דתנא לה בסיפא אורחא דמלתא נקט. דבחצר שכיח מים ואש. זהו דעת רוב הפוסקים. ואע"פ שאין דעת הרמב"ם כן. ופשט הסוגיא מוכיח יותר כפירושם:
בית שמאי אומרים פוטר אדם את אשתו בגט ישן. כתב הר"ב ב"ש סברי לא אמרי' גזירה שמא יאמרו גטה קודם לבנה. גמ'. ובירושלמי מפרש דאזלי לטעמייהו. דב"ש אית להו בסוף מכילתין לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה דבר ערוה. הלכך מזוהמת היא בעיניו ואינו בא עליה. וב"ה אית להו אפי' הקדיחה תבשילו יכול לגרשה ואינה מזוהמת בעיניו ויאמרו כי בא עליה. וכה"ג פליגי לקמן [מ"ט] במגרש ולנה עמו בפונדקי. תוס'. ואע"ג דלב"ה אפשר שמגרשה משום דבר ערוה. מ"מ גזירת חכמים היתה שמא יאמרו שגרשה משום שהקדיחה תבשילו ואינה מזוהמת בעיניו וכו':
וב"ה אוסרין. כתב הר"ב ופסק הלכה כו' ואם גרש כו' והלך וכו'. עיין מ"ש בפ' דלעיל מ"ז:
ואיזהו גט ישן כל שנתייחד כו'. כלומר ואפי' ביומו שנכתב ונמסר. והלכך לא שייך למפרך אהכא. א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דזמן בגטין כדפרכינן אגטין שמביאין ממ"ה כמ"ש במ"ב פרק ב'. ועיין במ"ד פרק דלקמן. והרמב"ם כתב בפירושו וגט ישן הוא שיכתוב לה הגט ואח"כ החזירה ונשאר הגט אצלו ואחר זמן כתיבת הגט. ואחר שהחזירה גרשה פעם שניה ונתן לה זה הגט בעצמו. ע"כ. לקושטא דמלתא כתב כן לפי שאע"פ שלכתחלה אין להתאחר בנתינה. מיהו אם נתנו אח"כ כשר משום דקלא אית ליה כדאשכחן בגטין הבאים ממ"ה. ומדלא כתב הרמב"ם שצריך שיתנהו ע"י שליח שמעי' דלא ס"ל כסברת הרא"ש בפ"ב דדוקא בהולכת שליח אמרי' דקלא אית ליה. ולכן כל גט שלא נמסר ביומו לא מתכשר אלא ע"י שליח. ואילו היתה כן סברת הרמב"ם לא ה"ל לסתום אלא לפרש. והטור סי' קכ"ז הביא דברי הרמב"ם לחלוק על הרא"ש בזה ודחאם הב"י אבל מדהכא נראה שהוא חולק:
כתב לשום מלכות שאינה הוגנת. פירש הר"ב שאין לה לא כתב ולא לשון. גמ'. ובפ"ק דע"ז דף י' פירש"י כתב ולשון של רומיים מאומה אחרת באה להן אחרים תקנו להן כל ספריהם ע"כ. וקמ"ל הכא דאע"פ שאינה הוגנת אעפ"כ מתקנאין בה. תוס':
לשום מלכות מדי וכו'. דאי אשמועינן שאינה הוגנת ה"א משום דמולכת עכשיו ולפיכך יתקנאו. אבל מלכות מדי ומלכות יון. מאי דהוה הוה קמ"ל. גמ'. ומ"ש הר"ב לפי שצריך לכתוב כו'. אכולהו כתב לשום מהדר [ומ"ש הר"ב משום שלום מלכות. פירש"י שיהא לנו שלום עמהם שיאמרו כו']:
לבנין הבית. דה"א דכיון דלאו מלכותא היא. לא קפדי. גמ':
לחורבן הבית. דלא תימא בנין הבית דמדכרי חשיבותייהו הוא דקפדי. אבל חורבן הבית. דצערא הוא אימא לא. צריכא. גמ':
היה במזרח כו'. גמ'. מאן אילימא בעל. היינו שינה שמו ושמה. שם עירו ושם עירה. אלא לאו סופר כדא"ל רב לספרי וכן א"ל רב הונא לספרי. כי יתביתו בשילי כתובו בשילי ואע"ג דמימסר לכו מילי בהיני וכו' והרבה מהפוסקים סוברים דספרי לאו דוקא דמאי חששא איכא. אלא עדים החתומים קאמרי. עיין בב"י ר"ס קכ"ח:
תצא מזה ומזה כו'. כתב הר"ב כולה מתני' מפרשה בפ' האשה רבה. ומיהו איכא בינייהו דאילו התם אשתו דראשון מדאורייתא היא. ואילו הכא איפכא דאשתו של שני מדאורייתא היא. ולפיכך ישתנה הדין והטעם ביניהם. וק"ל מקומה. ולפיכך לא הוצרך לבאר. ורש"י מפרשה ממש כסגנון דהתם ונחלקו עליו התוס' והר"ן. ולי אפשר ליישב דברי רש"י שסובר דהא דאמר ר"מ כל המשנה כו' והולד ממזר. היינו לומר שעשאוהו ממזר גמור כממזר של תורה. ומותר בממזרת. וכ"כ ב"י סי' קכ"ח לדעת ר"ח. ועיין מ"ש בר"פ האשה רבה בדבור תצא מזה ומזה. ומ"ש במשנה ב' פ"ב דב"ב. ולפיכך כיון דמוקמינן למתני' כר"מ. נמצא שעשאוה כא"א של הראשון מן התורה. זה נ"ל בדעתו ז"ל. ואפשר שכן גם דעת הר"ב. ולא עוד אלא דקשיא לי על הר"ן מדידיה. כמ"ש במשנה ו' בס"ד:
והולד ממזר מזה ומזה. כתב הר"ב מתני' ר"מ כו'. גמ'. דאי לאו ר"מ אפילו מדבריהם לא. ולא דמי להא דהאשה רבה דחד הוה מדבריהם.
שינה שמו ושמה וכו'. פירשו התוס' לא שינוי ממש קאמר. אלא שיש לו שני שמות ובב' מקומות וכן שינה שם העיר. ע"כ. וכ"כ הר"ן. וכתב ב"י סי' קכ"ט דאי בשינוי שם ממש פשיטא שהגט פסול. שלא נכתב לשם בעלה כלל. וכן מדאיצטריך למימר בגמ' דחכמים מודים לר"מ בזו ואם שינה ממש מאי צריכא למימר. ועוד דדבר הלמד מענינו הוא. דכולה מתני' בשינוי מטבעות שטבעו כו'. ע"כ. והזכיר כמה פוסקים שסוברים כן ולא כתב שיחלוק אחד מהן. וגם לא הזכיר מה היא דעת הרמב"ם. ובעיני נראה שהרמב"ם הוא חולק וס"ל דפירוש המשנה בשינוי ממש. שכ"כ בחבורו פ"ג מה"ג מי שהיה לו שני שמות כו' כותב שמו ושמה שהן רגילים בו וידועים כו'. וכל שם שיש לו כו' כתב השם שאין ידועים כו'. וכל שם כו' הרי זה פסול. שינה שמו או שמה ושם עירו ושם עירה. אע"פ שכתב כל שם שיש לו כו' אינו גט. ע"כ. ויותר מבואר בפי' המשנה ב' פ"ד אדתנן התם היה משנה כו' כתב כשהיה לאדם שני שמות כו'. ובתנאי שיכתוב המפורסם כו'. אבל אם היה שמו על דרך משל יצחק כו'. וכתב בגט אני אברהם. וכל שס שיש לי. הרי הגט בטל ע"כ. וכן נראה דעת הר"ב מלשונו שם. וכן כתב בשלטי גבורים בשם הרשב"א די"מ ששינה שמו לגמרי שהיה שמו יוסי ואסיק שמו יוחנן. ופסולא דאורייתא. ואינו מחוור דאטו מי איצטריך לאשמועינן וכו'. ע"כ. ולי נראה לתרץ דאיצטריך לאשמועינן [דה"א] דהא דצריך שיהא נכתב לשמו. לאו לשם העצם. אלא הכוונה לאותו האיש שהוא יגרש בו. והרי דעת קצת פוסקים שאם לא כתב שום שם איש ואשה כלל שהוא כשר כמ"ש בב"י. הלכך ה"א דכי מסיק שמיה בשם אחר משם שנקרא בו מיום היותו. דלא מיפסל בכך. כיון שעל דעת זה האיש המגרש הוא נכתב. ובשם עירו ועירה כתב ג"כ הרא"ש דאין עכוב בכתיבתן. ע"כ. ואני אומר עוד שאפשר ג"כ שדעת הרא"ש כהרמב"ם. דשינה שמו דהכא לגמרי קאמר. והא דהביא ב"י הרא"ש דפרק השולח לראיה. דס"ל דשינה שמו בשני שמות. איכא למדחי דלא כתב כן. אלא על בראשונה היה משנה שמו כו' וגם הרמב"ם מפרש לההיא בשני שמות ומהאי טעמא נמי מ"ש בית יוסף בשם רש"י דסבירא ליה בשני שמות. ג"כ אין ראיה. דגם הוא לא פירש כן אלא על אותה משנה דבראשונה כו' ומ"מ דעת הרמב"ם ודאי הכי הוא דמשנתינו בשינוי ממש. וכן דעת הר"ב:
כל העריות כו'. כתב הר"ב ט"ו עריות שאמרו חכמים. במשנה דריש יבמות:
ונשאו. עיין בפירוש הר"ב מ"ה פ"ב דסוטה:
וכל הדרכים כו'. כתב הר"ב מוקמינן לה כר"ע וכו' ואינה הלכה. מסיים הר"ן דאע"ג דמודו רבנן בשינוי שמו ושמה דהולד ממזר אפילו מן הראשון. התם היינו טעמא לפי שנשאת בגט פסול. שעושה ולדה מן השני ממזר מדאורייתא. ומש"ה קנסינן ליה מדרבנן בולדה הראשון אבל כל היכא דליכא ממזר מדאורייתא. לא קנסינן למעבד ממזר מדרבנן. ע"כ. ומדבריו אלו קשיא לי אדידיה שהשיב הוא ז"ל על פירוש רש"י שמפרש למתני' דלעיל כמתני' דהאשה רבה. והשיב הוא דהכא גרושי הראשון גרושים גמורים הן מדאורייתא ובנה משני ממזר דרבנן. כמ"ש לעיל בשמו. וכאן כתב שבנה מן השני ממזר מדאורייתא. ואע"פ דהכא אנן קיימין בשינה שמו כו'. והתם מודו [בה] רבנן. מ"מ הרי הוא ז"ל מפרש שינה שמו בשני שמות כמ"ש לעיל בשמו וליתא אלא מדרבנן. רק דרבנן מודו ואעפ"כ כתב דבנה מן השני ממזר דאורייתא. וא"כ אף אנו נאמר דמדרבנן נשמע לדר"מ. דכמו שבמקום שמודים רבנן ואע"פ שאין זה אלא כעין שינוי מטבע כו' מ"מ סברי דעשאוהו ממזר גמור. כמו כן לר"מ במקום שחולק וסובר דהמשנה ממטבע כו' הולד ממזר. דהיינו ממזר גמור מדאורייתא לפי שעשאוהו כן. ולפיכך מה שכתבתי אני שם בסברת רש"י הוא הנכון:
הכונס את יבמתו כו'. וצריכא. דאי אשמועינן בהך קמייתא משום דלא אקיים מצות יבום הלכך קנסינן לה על שלא המתינה עד שתראה שהערוה אילונית. אבל הכא דאקיים מצות יבום אימא דלא הוי לה להמתין ולא לקנסה. ואי אשמועינן הכא משום דקא רמיא קמיה והואיל והיא זקוקה לו כמו האחרת הוי לה להמתין עד שתראה שיהיו יבומי חברתה כשרין כדי לצאת מדי זיקתה אבל התם דלא רמיא קמיה שמתחלת נפילתה לפניו היתה סבורה שהיא צרת ערוה ומעולם לא נזקקה לו אימא לא נקנסה על שלא המתינה. צריכא. גמ':
לאבד זכותו של שני. פירש הר"ב דאמרינן קנוניא היא וכו'. וכפירש"י. וכתבו התוס' וא"ת מה קנוניא שייך דכיון שנשאת לשני לא מצי להחזירה דתצא מזה ומזה. וי"ל דפעמים דאין הבעל שם על לבו שאסור להחזירה ועושה קנוניא. ע"כ:
רבי אליעזר אומר אם לאלתר כו'. כתב הר"ב והלכה כר"א וכ"כ הרמב"ם. מדקא מפרשינן בגמ' למלתיה. הרי"ף:
כתב לגרש כו'. בש"א פסלה מן הכהונה. חומרא בעלמא היא שהחמירו בקדושת יוחסין לאוסרה לכהונה מפני כתיבת הגט. כדמוכח בגמ'.
ב"ש אומרים אינה צריכה הימנו גט [שני] עיין מ"ש במשנה ד' בשם התוס': . ב"ש אומרים אינה צריכה הימנו גט [שני] עיין מ"ש במשנה ד' בשם התוס':
ובית הלל אומרים צריכה הימנו גט. פי' הר"ב דסברי הן הן עדי יחוד. הן הן עדי ביאה ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. עיין בפי' משנה ז' פ"ד דעדיות. ומ"ש שם בס"ד. וכתב הרמב"ם בפ"י מה"ג [הל' י"א] שכל המקדש בביאה. אין צריך לבעול בפני עדים. אלא יתיחד בפניהם ויבעול:
כנסה בגט קרח. כתב הר"ב גט מקושר וכו' וכורכן כו'. ועיין לשון הרמב"ם שהעתקתי בר"פ בתרא דב"ב:
תצא מזה ומזה. הא דלא תנא לה בהדי הנהו דלעיל. אומר הר"ר יוסף דאיידי דתנא לעיל כתב סופר גט וכו'. תנא כתב לגרש את אשתו והדר תנא המגרש את אשתו וכו' דהוה נמי פלוגתא דב"ש וב"ה כמו כתב לגרש וכו'. והדר תנא גט קרח. תוס':
גט קרח הכל משלימין עליו. [ואפילו פסולים דליתא להא השלמה אלא משום חששא בעלמא שמא כשיצא אחר זמן בבית דין יפסלוהו שיהו סבורים שהזמין הבעל עדיו למנין קשריו ולא חתמו בו כולם רש"י] וה"פ היכא דחזינן בהדיא שריבה הסופר בו קשרים יותר ממנין העדים והכא ליכא למיחש לכולכם הכל משלימין עליו ואפילו פסולים לכי שלא יבא ב"ד אחר לפסלו. דכיון דבעיקר עדותו של מקושר דהיינו בשלשה עדים הצריכים בו. [כדתנן במ"ב פרק בתרא דב"ב] ע"א קרוב כשר משום דשלשה במקושר לאו דאורייתא כדאיתא בגמ' [דהכא] אפי' אמר כולכם עדים לא לצרף עדותן אמר כן ותהא עדותן בטלה [כדתנן במ"ח פ"ק דמכות] אלא כך אמר שיחתמו הכשרים כדינן והקרוב כדינו. הר"ן:
דברי בן ננס. כתב הר"ב והלכה כבן ננס וכ"כ הרמב"ם. [וכן בקיצור פסקי הרא"ש] ולא ידעתי למה פסקו כמותו והרי הלכה כר"ע מחבורו. ובן ננס בדורו היה. כמ"ש כבר במ"י פ"ג דבכורים. ומצינו שאף ע"פ שקילסו ר' ישמעאל אין הלכה כמותו בסוף ב"ב.
אלא קרובים. כתב הר"ב אבל עבד או גזלן לא. עבד דלמא אתו לאסוקי ליוחסין וגזלן דלמא אתו למימר עבד תשובה. ותימא דבעבד נמי ופרש דלמא אתו למימר נשתחרר. ובגמרא כי אמרינן הא דלאסוקי ליוחסין כלומר דאמרינן לאו עבד הוא. היינו מעיקרא. אבל כי פריך עלה א"ה גזלן דבר יוחסין לתכשר. הדר קאמר. אלא עבד היינו טעמא דאתו למימר שחרריה. גזלן נמי אתו למימר תשובה עבד. וכן נקטינהו הר"ן:
משנה גיטין, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב