משנה גיטין ח ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת גיטין · פרק ח · משנה ג | >>

לחצו כאן להצגת משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

וכן לענין קידושיןיד.

וכן לעניין החוב.

אמר לו בעל חובו: זרוק לי חובי, וזרקו לו, קרוב למלוה, זכה הלוה.

קרוב ללוה, הלוה חייב.

מחצה על מחצה, שניהם יחלוקו.

היתה עומדת על ראש הגג יז וזרקו לה, כיון שהגיע לאויר הגג, הרי זו מגורשת.

הוא מלמעלה והיא מלמטה וזרקו לה, כיון שיצא מרשות הגג, נמחק יט או נשרףכ, הרי זו מגורשת.

משנה מנוקדת

[עריכה]

וְכֵן לְעִנְיַן קִדּוּשִׁין.

וְכֵן לְעִנְיַן הַחוֹב,
אָמַר לוֹ בַּעַל חוֹבוֹ: זְרוֹק לִי חוֹבִי,
וּזְרָקוֹ לוֹ,
קָרוֹב לַמַּלְוֶה,
זָכָה הַלֹּוֶה.
קָרוֹב לַלֹּוֶה,
הַלֹּוֶה חַיָּב.
מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה,
שְׁנֵיהֶם יַחֲלֹקוּ.
הָיְתָה עוֹמֶדֶת עַל רֹאשׁ הַגַּג וּזְרָקוֹ לָהּ,
כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַאֲוִיר הַגַּג,
הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת.
הוּא מִלְמַעְלָה וְהִיא מִלְּמַטָּה וּזְרָקוֹ לָהּ,
כֵּיוָן שֶׁיָּצָא מֵרְשׁוּת הַגַּג,
נִמְחַק אוֹ נִשְׂרַף,
הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת:

נוסח הרמב"ם

וכן לעניין קידושין ולעניין החוב אמר לו זרוק לי את חובי וזרקו לו קרוב למלווה זכה הלווה קרוב ללווה הלווה חייב מחצה למחצה שניהם יחלוקו הייתה עומדת בראש הגג וזרקו לה כיון שהגיע לאוויר הגג הרי זו מגורשת הוא מלמעלן והיא מלמטן וזרקו לה כיון שיצא מרשות הגג ונמחק או נשרף הרי זו מגורשת.

פירוש הרמב"ם

וכן לענין קדושין וכן לענין החוב כו': היתה עומדת על ראש הגג וזרקו לה כו': ועל מנת שיאמר לו זרוק לי חובי בתורת גיטין לפיכך אם הגיע הממון קרוב מן המלוה נפטר הלוה שכבר הגיע לו הממון כמו הגט והוא כבר נתפייס ממנו בקבלת הממון בזה הענין אבל אם אמר לו זרוק לי חובי ותפטר ולא אמר בתורת גיטין וזרקו לו ונאבד או נשרף קודם שיגיע ליד המלוה הרי זה (אינו) פטור. ומה שאמר כיון שהגיע לאויר הגג ר"ל לפחות מג' לגג לפי שפחות משלשה כלבוד דמי וכאילו בא על פני המקום שהיא עומדת בו ומה שאמר כיון שיצא מרשות הגג ר"ל ממחיצת הגג ונכנס במחיצות המקום שהיא עומדת בו. ומה שאמר נשרף בתנאי שלא קדם האש בזה המקום קודם שיצא הגט מידו אבל אם היה האש והשליכו על האש הרי זה אינו גט:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

אמר לו בעל חובו זרוק לי חובי - בגמרא מוקמינן לה באומר זרוק לי חובי בתורת גטין טו, דכיון דא"ל הכי הוה ליה לחוב זה דין גט, ואם זרק אותו הלוה קרוב למלוה ואבד, זכה הלוה ואינו חייב לשלם. ואם קרוב ללוה, הלוה חייב וכו'. אבל אם אמר לו זרוק לי חובי והפטר, מכיון שזרקו לו בכל ענין, פטור טז:

לאויר הגג - לפחות משלשה סמוך לקרקעית הגג, דכלבוד דמי:

מרשות הגג - יצא ממחיצת הגג ונכנס לתוך מחיצת המקום שהיא עומדת בו יח:

או נשרף הרי זו מגורשת - והוא שקדמה זריקת הגט בחצר קודם שתהא הדליקה באויר החצר. שאם היתה הדליקה בחצר תחלה, מעיקרא לשריפה קאזיל ואינה מגורשת:

פירוש תוספות יום טוב

וכן לענין קדושין. דכתיב ויצאה והיתה. גמ':

וכן לענין החוב א"ל ב"ח כו'. כתב הר"ב בגמ' מוקמינן לה באומר זרוק לי חובי בתורת גטין. ופירש"י דדוקא לענין גטין כמ"ש לעיל בשם הרא"ש מפני התקנה וכן לקדושין משום דאתקש. הלכך הא דתנן וכן לענין החוב דוקא כשא"ל בתורת גטין. דאילו סתמא. זרוק לי ושמור קאמר. ואמרי' בגמ' וקמ"ל דלא מצי א"ל משטה אני בך. וכתב המגיד בפי"ו מה' מלוה בשם הרשב"א דבלשון הזה ממש קא"ל והיינו חדוש דאי מפרשים שא"ל זרוק לי חובי בתורת גטין שיהא דינך כדין זורק גטין. פשיטא מאי קמ"ל. ע"כ. כלומר דבהכי ודאי לא שייך לומר משטה:

קרוב ללוה הלוה חייב. כתב הר"ב אבל אם א"ל זרוק לי חובי והפטר מכיון שזרקו לו בכל ענין פטור. וז"ל הרמב"ם בריש פי"ו מהל' מלוה א"ל המלוה זרוק לי חובי והפטר. וזרקו ואבד או נשרף קודם שהגיע ליד המלוה פטור. ע"כ. ומשמע ליה להר"ב דבכל ענין קאמר דפטור. וכן נראה מלשון הטור ח"מ סי' ק"ך שכתב אם א"ל זרוק לי חובי והפטר. וזרקו אפי' רחוק למלוה. ונאבד קודם שיגיע לידו. פטור. שהרי הרשהו בכך. ע"כ. ודלא כהמגיד שנדחק לפרש דברי הרמב"ם. שמ"ש וזרקו לו דר"ל וזרקו לרשותו. משום דבגמרא איתא אוקימתא דאוקמא למתני' באומר זרוק לי חובי והפטר. ודחי לה משום דאי הכי מאי למימרא מש"ה מוקי באוקימתא אחריתא. אבל משמע דדינא קיים. וא"כ בקרוב ללוה חייב הלוה. וטעמא כתב הרשב"א דכי א"ל זרוק לי חובי בתוך רשותי קאמר. וכל שקרוב ללוה לא בא לרשות המלוה. והכי איתא בירושלמי: עכ"ל המגיד. ול"נ דאי כדבריו א"כ ה"ל להרמב"ם ולהטור לכלול שני הדינין בבבא אחת ולכתוב אם א"ל זרוק לי והפטר. וכן אם אמר זרוק לי בתורת גטין היו המעות קרובות כו' ומדלא כתבו כן וגבי תורת גטין חלקו בין קרוב כו' ולא כן בזרוק לי סתם. שמעינן דדעתייהו להפטר לגמרי בכל ענין. וכמ"ש הר"ב. והא דירושלמי שהביא הרשב"א נ"ל דמשם ראיה דבי מ' דידן על כרחין לא ס"ל הכי. דהכי איתא התם לגטין אמרו ולא לד"א. והא תנינן וכן לענין החוב. א"ל שכן אם א"ל זרקהו לים רהא מחול לך מחול לו. מעתה אפי' קרוב ללוה זכה הלוה ותניא קרוב ללוה הלוה חייב. שכן אם א"ל זרקהו עד שיכנס לרשותו ועדיין לא נכנס לרשותו. ע"כ. ולהירושלמי הא קאי אוקימתא דמתני' וכן לענין החוב. באומר זרוק לי חובי והפטר. ול"ק מאי למימרא דאע"ג דבבא דקרוב למלוה פטור פשיטא. וליכא למימרא. בסיפא טובא קמ"ל דקרוב ללוה חייב. משום דזרקהו עד שיכנס לרשותו קאמר. והשתא אי איתא דגמ' דיק נמי סברה דעד שיכנס לרשותו קאמר אמאי דחי להך אוקימתא. משום דמאי למימרא ברישא. הא טובא קמ"ל בסיפא. אלא ודאי דלא ס"ל לגמ' דידן הכי. אלא כשאומר זרקהו בכל ענין פוטרו. והלכך ברישא מאי למימרא ובסיפא קשיא נמי דתנן חייב. והא פוטרו. אלא גמ' דידן לא חש להקשות גם זו הקושיא דמסיפא. ואע"פ שהרשב"א יאמר דבסברא דזרקהו עד שיכנס לרשותו לא פליג גמ' דידן אלא בהא פליגי ירושלמי [וגמרא דידן](ודידן). דלירושלמי אע"ג דברישא קשיא מאי למימרא כיון דבסיפא טובא קמ"ל קיימא האוקימתא. ובהא פליגא דידן [דאע"ג] דמודה נמי דבסיפא טובא קמ"ל. מ"מ כיון דברישא קשיא מאי למימרא. לא קיימי לה האוקימתא. הרמב"ם והטור לא ס"ל הכי בסברת גמ' דידן. זה נ"ל ברור שזו היא סברתם וצדקו דברי הר"ב שכתב דבכל ענין פטור כי סמוכים הם באמת ויושר על דעת הרמב"ם והטור:

היתה עומדת על ראש הגג. מסיק בגמ' בגג דידה וחצר דידיה: כיון שהגיע לאויר הגג מגורשת. פירש הר"ב לפחות משלשה וכו' גמ'. ופירש"י דהוי כמאן דנח. והלכך קנאתו בהנחתו דכיון דהגג גבוה יו"ד הוי ליה חצר המשתמרת לכל דנייח בגווה ע"כ. ובאין לגג מעקה מיירי דכשיש לגג מעקה כל שהוא נכנס לתוך המעקה. מתגרשת. וכן יש אוקימתא בגמ'. ודעת הפוסקים דשתי האוקימתות הלכה הן. ובסיפא נקטו הרמב"ם והר"ב מחיצת הגג. וא"כ הוי להו לפרש הרישא ביש לה מחיצות:

הוא מלמעלה והיא מלמטה. מסיק בגמ' בגג דידיה וחצר דידה:

כיון שיצא מרשות הגג. לשון הר"ב יצא ממחיצת הגג ונכנס לתוך מחיצת המקום וכו' וכן לשון הרמב"ם בפירושו ובחבורו פ"ה מה"ג. כלומר ולא סגי ביציאת מרשות הגג בלבד. אלא עד שיכנס לתוך מחיצות המקום וכו' משום דקודם שיכנס לתוך מחיצות וכו' אין ראוי לנוח דאתי זיקא ודחי ליה חוץ למחיצות. ובגמ' מש"ה מוקים לה כגון שהיו מחיצות התחתונות פירוש דחצר עודפות על עליונות פי' דגג. וניחא טפי לישנא דמתני' דלא אתני אלא שיצא מרשות הגג. ומשמע דמיד מגורשת והיינו משום דמחיצות התחתונות עודפות. והרמב"ם והר"ב ראו לפרש ונכנס תוך מחיצות כו'. והשתא בין עודפות בין אינן עודפות. כל שיכנס למחיצות וכו' מתגרשת. וקודם לכן לא. והואיל שלענין הדין אין חלוק לא הקפידו לפרש דמיירי במחיצות תחתונות עודפות. ותו בגמ' דהא דמהני הכא בנכנס לתוך המחיצות. ולרבנן [דרפי"א דמסכת שבת במשנה] קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא. היינו טעמא דהכא טעמא משום אנטורי הוא. והא קא מנטר:

נמחק. בגמ' אמרי' דהיינו כשנמחק דרך ירידה. אבל כשנמחק דרך עלייה פירש"י כשזורקו להעבירו מעל מעקת הגג זורקו כלפי מעלה. אם נמחק דרך עליה קודם שחזר לירד. אע"פ שהוא בתוך מחיצות התחתונות אינה מגורשת דלא מקריא נתינה אלא דרך הנחתו. ויש להרמב"ם פירוש אחר. אבל רוב המפרשים תפסו פירש"י:

נמחק או נשרף כו'. וה"ה ברישא והא דתנא לה בסיפא אורחא דמלתא נקט. דבחצר שכיח מים ואש. זהו דעת רוב הפוסקים. ואע"פ שאין דעת הרמב"ם כן. ופשט הסוגיא מוכיח יותר כפירושם:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יד) (על המשנה) קדושין. דכתיב ויצאה והיתה. גמרא:

(טו) (על הברטנורא) פירש"י, דדוקא לענין גטין מפני התקנה וכן לקדושין משום דאתקש, הלכך הא דתנן וכן לענין החוב דוקא כשא"ל בתורת גטין. דאלו סתמא זרוק לי ושמור קאמר. ואמרו בגמרא דקמ"ל דלא מצי א"ל משטה אני בך. ועתוי"מ:

(טז) (על הברטנורא) וז"ל הר"מ, א"ל המלוה זרוק לי חובי והפמר, וזרקו ואכד או נשרף קודם שיגיע ליד המלוה, פטור. ומשמע ליה להר"ב דבכל ענ. ן קאמר דפטור. ועתוי"ט:

(יז) (על המשנה) הגג. מסיק בגמרא בגג דידה וחצר דידיה:

(יח) (על הברטנורא) וכן לשון הר"מ. וכלומר ולא סגי ביציאה מרשות הגג בלבד אלא עד שיכנום לתוך מחיצת המקום וכו', משום דקודם שיכנום לתוך מחיצות אין ראוי לנוח, דאתי זיקא ודחי ליה חוץ למחיצות. ועתוי"ט:

(יט) (על המשנה) נמחק. בגמרא אמרינן דהיינו שנמחק דרך ירידה, אבל כשנמחק דרך עלייה אע"פ שהוא בתוך מחיצות התחתונות אינה מגורשת, דלא מקריא נתינה אלא דרך הנחתו. ועתוי"ט:

(כ) (על המשנה) או נשרף. וה"ה ברישא. והא דתנא לה בסיפא, אורחא דמלתא נקט, דבחצר שכיח מים ואש. פוסקים:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

וכן לענין קדושין:    ביד פ"ד דהל' אישות סי' כ"א כ"ב ברפט"ז ובטור א"ה סי' ל' וסי' קל"ט: וראיתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל וכן לענין הקדושין ולענין החוב אמר לו זרוק לי חובי וכו' ומחק השאר:

אמר לו בעל חובו זרוק לי חובי:    בגמרא מוקמינן לה וכו' עי' בפי רעז"ל. אמר המלקט והא קמ"ל דלא תימא מצי אמר ליה משטה הייתי בך כשאמרתי לך זרוק לי חובי בתורת גיטין: בסוף פי' לשון ר"ע ז"ל מכיון שזרקו לה בכל ענין פטור. אמר המלקט בפי' הרמב"ם ז"ל כתוב אבל אם אמר לו זרוק לי חובי והפטר ולא אמר בתורת גיטין וזרקו לו ואבד או נשרף קודם שיגיע ליד המלוה ה"ז אינו פטור ושם נראה שנפל טעות סופר שלא כתוב כן ג"כ ברפי"ו דהל' מלוה ולוה אלא פטור כדמוכח בגמ': מחצה על מחצה שניהם יחלקו הכא לא שייך לומר המע"ה דאין כאן ספק תוס' ז"ל:

היתה עומדת על ראש הגג:    וכו' אי בגג וחצר דידה לא בעינן את אויר הגג ואי בגג וחצר דידיה אפילו הגיע לאויר הגג מה מועיל אלא בגג דידה וחצר דידיה וסיפא אפכא בגג דידיה וחצר דידה ומיגרשא באויר חצר אבל אי תרוייהו דידיה וברישא מיירי דאושלה מקום גג אפשר דלא קפיד נמי אמקום גג דתרי מקומות נמי מושלי אינשי ואיכא מ"ד למילף ממתני' דדוקא חד מקום מושלי אינשי תרי מקומות לא מושלי אינשי ותרוייהו גג וחצר דידיה בין ברישא בין בספא ודחינן לה כדכתבינן דמידי אריא רישא בגג דידה וחצר דידיה סיפא בגג דידיה וחצר דידה:

היתה עומדת על ראש הגג:    תוס' פ"ק דשבת דף ה' ובירוש' בפ' המוצא תפלין:

לאויר הגג:    לפחות משלשה סמוך לקרקעות הגג דכלבוד דמי דאי לאויר הגג ממש הא לא מינטר אויר הגג ואתי זיקא ושדי ליה מקמי דלינח וכי לא שדייה זיקא ואירע לו דבר אחר שבא כלב וקלטו או גשמים ומחקוהו אמאי קתני מגורשת מן האויר הא בעינן אויר שסופו לנוח. ושמואל אוקי לה בגג שיש לו מעקה דמינטר כלומר ומתני' דקתני כיון שהגיע לאויר הגג ה"ז מגורשת היינו דוק' כשהגיע לאויר מחיצות המעקה:

כיון שיצא מרשות הגג:    וכו' בגמרא פרכינן והא לא מינטר דקס"ד שהגג גבוה מחומת החצר והיכי קתני כיון שיצא מרשות הגג מגורשת הא אין סופו לנוח אפילו לא באה דליקה דאתי זיקא ודחי ליה חוץ למחיצות החצר ומוקמינן לה כגון שהיו מחיצות התחתונות של חצר עודפות על מעקה של גג דכי נפיק מגג מטא לאויר מחיצות חצר ומש"ה בעינן עודפות דהאי דקאי בתוך מחיצות מעקה זרקו כלפי מעלה כדי שיעבור את המעקה ויפול לחצר ואפילו לרבנן דפליגי עליה דרבי לענין שבת דקלוטה לאו כמו שהונחה דמיא מודו הכא דמשום אנטורי הוא והא מינטר. והקשו תוס' ז"ל תימה אמאי נקט תלמודא רבי דלא איירי אלא ברה"י מקורה משום דביתא כמאן דמליא דמי ודר' עקיבא דבר"פ הזורק דשבת ה"ל למנקט דאית ליה קלוטה כמי שהונחה דמיא אפילו בר"ה ונראה דהשתא ס"ד דטעמא דרבי לאו משום קרוי אלא משום מחיצה אית ליה דכמאן דמליא דמי ולהכי קאמר כמאן כרבי דכר"ע לא מתוקמא מדמצרכא מחיצות החיצונות עודפות ולר' עקיבא אית ליה דכמי שהונחה דמיא אפילו בר"ה אלא ודאי כרבי מוקמת לה ומשני אפילו תימא רבנן וכו' ולפי זה יכול להיות טעמא דרבי משום קרוי כדאמרינן בשבת עכ"ל ז"ל:

ונמחק:    גמרא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא שנמחק או נשרף דרך ירידה כשזרקו כלפי מעלה כדי להעבירו את המעקה לא נמחק או נשרף עד שיגיע לחזור ולירד אבל נמחק או נשרף דרך עליה אע"פ שיצא מאויר הגג לאויר החצר ומחיצות התחתונות עודפות אינה מגורשת דדרך סלוקו לא מיקרי נתינה אלא דרך הנחתו לבוא לרשותה. וכתב הר"ן ז"ל כתב הרמב"ן ז"ל דהא דתנן כיון שהגיע לאויר הגג ה"ז מגורשת ולא קתני נמחק אי נשרף כדקתני סיפא משום דאורחא דמילתא נקט למעלה בגג שכיח רוח מצויה ושאינה מצויה ואם נטלתו הרוח בהא קתני מתני' דמגורשת מיד ובחצר שכיחי מים ואש ומש"ה קתני נמחק או נשרף ותימה מן הר"ר משה הספרדי שכתב בפ"ה דהלכות גירושין כיון שהגיע לאויר מחיצות המעקה או לפחות משלשה סמוך לגג נתגרשה ובלבד שינוח אבל אם נמחק או נשרף הואיל ואינו הולך לנוח אינו גט וזה אי אפשר שאם כדבריו היכי תנן מגורשת הא כיון שנשרף או נמחק אינה מגורשת ע"כ. אבל לפי דעת הרמב"ם ז"ל נ"ל שהוא סובר דברישא דמתני' דהיתה עומדת בראש הגג איכא דרך עליה ודרך ירידה דרך עליה היינו קודם שהגט מתחיל לירד ודרך ירידה היינו משהגט מתחיל לירד ומש"ה לא תנא ברישא דמתני' נמחק או נשרף ה"ז מגורשת משום דאיכא גוונא דלא הויא מגורשת דהיינו נמחק או נשרף דרך עליה אבל בסיפא דהוא למעלה והיא למטה מסתמא לעולם הוא דרך ירידה וכי אוקימנא כגון שהיו מחיצות התחתונות עודפות לאו משום דאית ביה דרך עליה אלא לפי שא"א לצמצם אוקימנא בעודפות וכי אמרינן לא שנו אלא שנמחק דרך ירידה אבל דרך עליה לא הכי מפרש לה ז"ל לא שנו דנמחק או נשרף מגורשת אלא דרך ירידה כסיפא דמתני' אבל דרך עליה אינה מגורשת ומ"מ לא מצי תני ברישא נמחק או נשרף ה"ז מגורשת משום דלאו מילתא פסיקתא היא שאילו נמחק קודם שירד לנוח אינה מגורשת ומיהו ודאי אם נמחק לאחר שהיה יורד לנוח מגורשת זהו דעתי בדבריו ז"ל עכ"ל הר"ן ז"ל. ועיין שם ביד פ"ה דהל' גירושין סי' ג' ד' ה':

תפארת ישראל

יכין

וכן לענין קדושין:    תלוי במי שיכול לשמרו:

אמר לו בעל חובו זרוק לי חובי:    בתורת גיטין. דאל"כ מדא"ל זרוק לי והפטר, אפילו נפל קרוב ללוה נפטר, ואי באמר ליה זרוק לי חובי ולא אמר והפטר, אפילו נפל קרוב למלוה חייב, דזרוק לי ושומרו קאמר. ואע"ג דבאמר שלחהו לי א"צ לומר והפטר [כב"מ פ"ה מ"ג]. י"ל התם דקא"ל שימסר החוב ליד אדם בר דעת, אין צריך שישמרנו הלוה עוד:

זכה הלוה:    דבנאבד שם פטור.

הלוה חייב:    בנאבד:

היתה עומדת על ראש הגג:    שלה:

כיון שהגיע לאויר הגג:    פחות מג' סמוך לקרקעית הגג, אף שנאבד אח"כ.

הרי זו מגורשת:    מיהו ביש מעקה לגג, מיד שהגיע לאויר המעקה, מגורשת:

הוא מלמעלה:    בחצר שלה:

הרי זו מגורשת:    וה"ה ברישא. רק נקטה הכא, דבחצר שכיח אש ומים. ודוקא שקדמה זריקת הגט להדליקה שבחצר. דאל"כ לשריפה אזל. ודוקא שנשרף דרך ירידה, אבל דרך עלייה, כשזרקו להעבירו מעל מעקת הגג, אז כשנמחק דרך עלייה אעפ"י שהוא כבר תחת מחיצות התחתונות אינה מגורשת, דלא מקריא נתינה רק דרך הנחה:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים