לדלג לתוכן

פני יהושע/גיטין/פרק ח

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

הזורק פרק שמיני

תוספות בד"ה תלמוד לומר ונתן בידה וא"ת ונימא ונתן כלל בידה פרט כו' וי"ל ושלחה חזר וכלל עכ"ל. ויש לתמוה דלא מייתי כלל בגמרא קרא דושלחה ועוד קשה דלקמן בשמעתין בפלוגתא דעולא ורבי אושעיא מסיק הש"ס ואידך אי מה ידה בדבוקה ואי לפי' התוס' דכלל ופרט וכלל הוא לא שייך כלל לומר אי מה ידה בדבוקה דהא בכל כלל ופרט וכלל לא בעינן שיהא הכלל דומה לפרט בכל מילי אלא בחד צד למ"ד כללא בתרא דוקא או בשני צדדין למ"ד כללא קמא דוקא כדאיתא בר"פ בכל מערבין וא"כ היינו פלוגתא דעולא ורבי אושעיא דלר' אושעיא סגי בחד צד דומיא דידה דמשתמר לדעתה ולעולא בעינן שני צדדין סמוכה ומשתמר לדעתה לכך נראה כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו בשם הירושלמי דתרי קראי כתיבי ונתן בידה וא"כ ונתן יתירא דרשינן ריבויא דאע"ג דכתיב נמי תרי זימני בידה אפשר דבידה לאו יתורא הוא דאיצטריך לכדדרשינן מי שיש לה יד יצאה שוטה וקטנה שאין להם יד והיינו כדפרישית לעיל דף ס"ד ע"ב דאפי' מאן דיליף מושלחה מי שמשלחה וחוזרת אפ"ה לא פליג אהאי דרשא דמי שיש לה יד וכמ"ש שם דתרוייהו צריכי ע"ש. ובאמת בתחילת העיון היה נ"ל לפרש בענין אחר ע"פ הסוגיא דפרק הזהב דף נ"ו דמסקינן התם דכל ידו ידו ממש הוא לבר מהיכא דליכא למימר ידו ממש דרשינן ידו ברשותו וא"כ ה"נ כיון דליכא למימר ידה ממש דהא כתיב ונתן לריבויא אע"כ דידה היינו רשותה ומהכא מרבינן חצירה ובהכי הוי א"ש הא דאמרינן ונתן בידה מכל מקום ולא אמרינן ונתן מ"מ אלא ע"כ דעיקר ילפותא דחצירה מבידה ילפינן וכן משמע מלשון הירושלמי אלא שהוא מגומגם שם וכן מצאתי בלשון הב"י בישוב לשון רבינו בעל הטורים באה"ע סי' קל"ח אלא דלפ"ז תיקשי הא דאמר עולא דבעינן עומדת בצד חצירה והכי קי"ל ואמאי הא כל היכא דדרשינן ידו ברשותו לא בעינן עומד בצדו כדדרשינן מקרא דויקח את כל ארצו מידו דע"כ היינו מרשותו והתם לאו עומד בצידו הוי אע"כ כדפרישית דונתן ריבויא הוא אלא דאפ"ה מדכתיב ידה דרשינן דבעינן חצר המשתמרת לדעתה דומיא דידה ולעולא בעינן נמי עומדת בצידה דומיא דידה וכ"נ להדיא מדקדוק ל' רש"י ז"ל בשמעתין ומשמע נמי דל"ג ונתן בידה מ"מ אלא ת"ל ונתן מ"מ וכן הוא בגמרא דפ"ק דב"מ. ולפי מאי דפרישית ומדקדוק לשון רש"י ז"ל היה נ"ל ליישב דהא דתנינן לקמן היתה עומדת בר"ה וזרק לה תוך ארבע אמות מגורשת וכתבו התוס' דאע"ג דהא דד' אמות קונות אינן אלא מדבריהם ה"נ היינו מדבריהם משום תקנת ענוגות וכ"ש לרב אשי דאמר בפ"ק דמציעא דבר"ה לא תקנו כלל ד' אמות אלא בסימטא ע"כ הכא היינו משום תקנת עגונות כ"כ שם התוס' וכן בהא דקאמר ר"י קרוב לה שנינו אפילו מאה אמה הוצרכו הפוסקים לפרש דהיינו משום תקנת עגונות וזה תימה שלא נזכר טעם זה כלל בש"ס אבל לפי דרכינו היה באפשר לומר מדאורייתא נמי מהני דונתן ריבויא הוא דמשמע נתינה כל דהו כמ"ש רש"י ז"ל להדיא אלא מדכתיב נמי בידה מצרכינן שיהא הגט משתמר לדעתה א"כ כל היכא דמשתמר לדעתה בלבד אפילו אין הגט ברשותה נמי מהני כן נ"ל לכאורה לולא שלא מלאני לבי לפרש בדבר שהוא נגד סברת הקדמונים ועוד אפרש בזה בסוגיות הבאות לפנינו בפירקין אי"ה:

בא"ד וכן י"ל בסמוך גבי אם המצא תמצא דהוי כלל ופרט כו' וא"ת א"כ היאך פריך במרובה כו' עכ"ל. באמת דמה שכתבו דהמצא תמצא דרשינן בכופו"כ ליתא לפי המסקנא דפ' מרובה אלא דהמצא תמצא הוי תרי כללי דסמיכי להדדי ודרשינן להו בריבה ומיעט וריבה והתוספות לא נחתו הכא לדקדק בין כלל ופו"כ לריבה ומיעט וריבה ומייתי למאי דס"ד מעיקרא. מיהו קושייתם דאם כן מאי פריך במרובה שייך אף למאי דמסקינן דריבה ומיעט וריבה הוא ואפ"ה מצינן נמי לרבויי גגה חצירה מהאי ריבויא גופא מהמצא תמצא מיהו נראה מזה סיוע קצת למה שכתבתי בסמוך דגבי גט נמי דרשינן ונתן מ"מ היינו דונתן ריבויא הוא דומיא דהמצא תמצא דריבויא הוא למסקנא דפ' מרובה ואע"ג דלפמ"ש בסמוך גבי גט מרבינן כל היכא שמשתמר לדעתה בלבד אפי' ברשות הרבים וגבי גנב לא אמרינן הכי כדאמר רבי יוחנן לקמן בהדיא לגיטין אמרו ולא לד"א אפ"ה לא קשה מידי דגבי גנב מילתא דפשיטא היא דלא מיקרי גנב כלל אא"כ שקנה הגניבה באחד מדרכי הקניות ומש"ה בעינן שתמצא מיהו ברשותו דוקא משא"כ בגט דמהני בעל כרחה אין לחלק אלא בכ"מ שמשתמר לדעתה אפשר דמהני לפמ"ש בסמוך אלא דלפ"ז צ"ל דהא דאמרינן בשמעתין וצריכא לאו אקראי קאי דהא לא דמו אלא אילפותא דברייתא קאי דמרבה גגה וחצירה בגט ובגנב ע"ז קאמר דצריכא למיתני תרוייהו כנ"ל לפמ"ש בסמוך בשיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

גמרא חצירה מה שקנתה האשה קנה בעלה. לאו אריבויא דקרא קמקשה דא"כ לא הוי מקשה מידי כיון דגזירת הכתוב הוא אלא דבאמת הא דמה שקנתה אשה קנה בעלה לאו מדאורייתא הוא אלא מתקנת חכמים שתקנו שיאכל פירות בחייה תחת פרקונה ומש"ה אם מכרה ונתנה אינו קיים והבעל מוציא הפירות ומתקנת אושא ואילך קונה נמי הגוף ומוציא מיד הלקוחות לאחר מיתה כדמסקינן ריש פרק האשה שנפלו לה נכסים והכא אמתניתין קשיא ליה דקתני זרקו לתוך חצירה מגורשת ואמאי הא משועבד החצר לבעל מתקנת חכמים וק"ל ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה בכותב לה דין ודברים כו' וא"ת והא אכתי אית ליה לבעל פירי כו' עכ"ל. קושייתם אליבא דרבי יוחנן לעיל דף י"ח דמסקינן אליביה דיש לבעל פירות עד שעת נתינת הגט משא"כ לריש לקיש דאמר משעת חתימה אין לבעל פירות אם כן לא מקשו מידי דקודם נתינת הגט הוי חצירה לגמרי מכיון שכתב לה דין ודברים אין לי בגוף החצר ופירות נמי לית ליה משעת החתימה אלא משום דמרא דשמעתא דהכא ר' אלעזר הוא דמוקי לה בכותב דין ודברים אין לי ור"א תלמידיה דר' יוחנן הוא ומסתמא כוותיה ס"ל והיינו לשיטת התוספות לעיל דף י"ח דהא דמשני שם איפוך אברייתא קאי ודלא כבעל העיטור וסייעתו שכתבו דאיפוך קמייתא ור' יוחנן סובר משעת חתימה וק"ל:

בד"ה והתניא האומר לחבירו כו' הוי מצי לשנויי כו' או שנתן לה במתנה דאמרינן בפרק חזקת קנתה ואין הבעל אוכל פירות כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דלפירוש רבינו תם לא שייך לומר כן דאכתי יש לבעל זכות בחצר שאם מכרה ונתנה מוציא מיד הלקוחות ולר"ת בהכי תליא מילתא ודברי התוספות כאן דוקא לפירוש ר"י. ולענ"ד מסתימת לשון התוספות לא משמע כן תו קשיא דלפי פירושו א"כ מי הכריחו לר"ת בשמעתין בד"ה בכותב ובד"ה מה שקנתה לפרש דלא תליא כלל באכילת פירות וזה דלא כשיטת הירושלמי כמו שהביא ר"י בשמעתין לקמן בד"ה מה שקנתה דהא שפיר הוי מצי ר"ת ז"ל לפרש כל הסוגיא בפשיטות ולומר דבחד מינייהו סגי דמיקרי חצר הבעל או במה שאוכל הפירות אע"ג דאם מכרה ונתנה קיים או היכא דאם מכרה אינו קיים אע"ג שאינו אוכל הפירות ולפ"ז א"ש שיטת הירושלמי דמקשה אמתני' מאכילת פירות ולקמן נמי בעובדא דרבא דאיכסיף היינו משום דנהי דבמתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות אכתי מיקרי חצר הבעל משום שאם מכרה אינו קיים והכא דמקשה הש"ס בפשיטות אמתני' חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה היינו דנהי דמוקמת למתניתין שנתן לה הבעל החצר במתנה אכתי מיקרי חצר הבעל כיון שאם מכרה אינו קיים ועל זה מוקי לה רבי אלעזר שפיר בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ולא הוצרך לפרש ובפירותיהן דלעולם מיתוקמא מתניתין שנתן לה הבעל החצר במתנה שאין לו פירות אלא שיש לו זכות להוציא מיד הלקוחות אם מכרה ומכיון שכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך נסתלק ג"כ מאותו זכות שאם מכרה ונתנה קיים והו"ל חצירה לגמרי. אלא דבאמת אחר העיון מצאתי דליתנהו לדברי מהרש"א ז"ל כלל ודברי התוס' כאן היינו אף לפר"ת משום דבפרק האשה שנפלו מסקינן להדיא שמה ששנינו שם במשנה נפלו משניסת הבעל מוציא מיד הלקוחות מקשה הש"ס שם לימא תנינא לתקנת אושא ומשני הש"ס מתניתין בחייה ולפירות ותקנת אושא לגופה של קרקע ולאחר מיתה ולפ"ז ע"כ הא דפשיטא ליה לר"ת לקמן בד"ה מה שקנתה דבמתנה אם מכרה ונתנה אינו קיים ליתא לפי דין המשנה שלא תקנו כלל לבעל אלא אכילת פירות וא"כ כיון דבמתנה אינו אוכל פירות מהיכי תיתי יוכל להוציא מיד הלקוחות אלא משום דר"ת לקמן אעובדא דרבא קאי דהוה בתר תקנת אושא מש"ה משמע ליה דאם מכרה ונתנה הבעל מוציא אף במתנה והיינו משום תקנת אושא והכי משמע ליה מסוגיא דפ' חזקת הבתים דמימרא דאמוראי היא דהוו בתר תקנת אושא ואף בזה יש לפקפק כמו שאבאר שם בסמוך משא"כ הכא דמקשה הש"ס אמתניתין חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה כתבו התוס' שפיר דלכל הפירושים הוי מצי לאוקמי בנתן לה הבעל החצר במתנה דאין אוכל פירות וממילא שאם מכרה ונתנה קיים לדינא דמתניתין דהוי קודם תקנת אושא כדמשמע בפ' האשה שנפלו וכדפרישית ולא הוי צריך לאוקמי כלל בכותב לה דין ודברים אין לי אלא משום דבפ' הכותב איצטריך לאוקמי בהכי ולפ"ז דלא משמע ליה הכא לאוקמי במתנה אלא בכותב לה דין ודברים שפיר קשיא להו לעיל בד"ה בכותב דאכתי הבעל אוכל פירות והוצרך ר"י ז"ל לפרש דאיירי שכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן ור"ת הוצרך לפרש דלא תלי כלל באכילת פירות כנ"ל נכון ודוק היטב ומה שהקשה מהרש"א ז"ל על דברי התוס' היאך אפשר לאוקמי במתנה דאם כן בחצירו נמי הוי מצי למיתני דמגורשת בכה"ג ולכאורה דבריו נפלאים דודאי כה"ג שנתן לה במתנה לא מיקרי חצירו אלא חצירה ועל זה כתבו דחצירה דמתניתין איירי בכה"ג וכבר עמד על זה בספר קיקיון דיונה והנלע"ד בכוונת מהרש"א ז"ל דממה שכתבו התוס' כן אמקשה דהכא וכי כתב לה מאי הוי ולא סמכו קושייתם להמקשה דלעיל מיניה דמקשה חצירה מה שקנתה אשה כו' הו"ל לאקשויי דאיכא לאוקמי במתנה וזה הכריחו למהרש"א ז"ל דאין כוונת התוס' כלל לומר שנתן לה חצר שלו במתנה אלא עיקר קושיית התוס' במאי דמקשה הכא וכי כתב לה מאי הוי והתניא לא אמר כלום ופירש"י דמאחר שהוא שלו צריך לכתוב לשון מתנה וע"ז הקשו התוס' דאכתי אמאי לא מוקי בהכי שכתב לה לשון מתנה ולעולם בחצר שהוא שלה איירי והיינו דקשיא ליה למהרש"א ז"ל דא"כ הוי מצי למיתני כה"ג בחצירו זה נ"ל ברור בכוונת מהרש"א ז"ל אלא שאין זה כדי להוציא דברי תוספות ממשמעותן ומה שלא הקשו כן מעיקרא יש ליישב לפי הדרך שכתבתי בסמוך ואין להאריך דקושטא דמילתא דעיקר כוונת התוס' להקשות דה"מ לשנויי שכתב לה בלשון טוב וע"ז כתבו אגב גררא דה"ה דה"מ לאוקמי מעיקרא כשנתן לה חצירו במתנה אע"כ דמשום דבפרק הכותב מוקי לה בהכי משני נמי הכי. ועוד נראה בכוונת מהרש"א ז"ל דבכה"ג שנתן לה במתנה אפילו בחצירו ממש נמי מהני וכגון שאחר שזרק הגט לחצירו נתן לה החצר במתנה דכה"ג הוי גט מעליא כדאמר רבא לעיל בפ"ב דף כ"א כנ"ל נכון ודו"ק:

בד"ה וכדרב כהנא כו' אהא לא מייתי ראיה כו' אלא מייתי דלא תיקשי היאך יכול להתנות כו' הואיל שלא בא לעולם כו' עכ"ל. פירוש דאהא מילתא שיכול להסתלק בכה"ג אפילו בלשון גרוע לא צריך לאתויי ראיה דעיקר גריעות הלשון דדין ודברים אינו אלא דמאחר שהוא שלו צריך לכתוב לשון מתנה א"כ מילתא דפשיטא היא דהיכא שעדיין לא בא לידו הוי דין ודברים אין לי לשון טוב אלא עיקר הראיה לענין שיכול להסתלק מדבר שלא בא לעולם וכן מבואר בלשון התוס' בפרק חזקת הבתים ואין להקשות א"כ אמאי איצטריך לאוקמי בכותב לה ועודה ארוסה אפילו כשהיא נשואה נמי הוי מצי לאוקמי שמסתלק מאכילת פירות לחוד לשיטת ר"י ז"ל דהכל תלוי באכילת פירות וכיון דאכילת פירות דבר שלא בא עולם הוא שפיר יכול להסתלק אפילו בלשון דין ודברים והא דאמרינן התם לא אמר כלום היינו שגוף הקרקע היא שלו אלא דלאו מילתא היא דנהי דפירות דקל מיקרי דבר שלא בא לעולם מ"מ כשמקנה דקל לפירותיו אמרינן דמיקרי דבר שבא לעולם והכא נמי גוף השדה קנוי לבעל לפירותיו כנ"ל וכן מצאתי בלשון מהרש"א ז"ל בפרק הכותב כיוצא בזה וק"ל:


גמרא ההוא שכיב מרע דכתב לה גיטא לדביתהו בפניא דמעלי שבתא למחר תקיף ליה עלמא כו' אמר להו זילו אמרי ליה ליקני ניהלה לההוא דוכתא כו'. ויש לדקדק כיון שהגט נכתב מאתמול היאך מכשיר ליה רבא ליתן לכתחילה בשבת הא הו"ל גט מוקדם לשיטת רוב הפוסקים דבכה"ג שנתאחר הנתינה מיום הכתיבה נמי מיקרי מוקדם וליכא למימר דיהיב לה ע"י שליח וכמ"ש הפוסקים דגט מוקדם יש תקנה ליתן ע"י שליח דקלא אית ליה הא ליתא דגופא דעובדא לא הוי הכי שהרי לא מסר הבעל שום גט אלא במה שהקנה לה המקום עם הגט ממילא נתגרשה וכמו שיבואר וא"כ אין זה גט ע"י שליח דלא שייך כלל שליח בכה"ג ואף שהר"ן ז"ל כתב להדיא דהכא ע"י שליח גירשה וכתב כן ליישב קושיית התוספות בד"ה מה שקנתה ע"ש מ"מ משיטת רש"י ותוס' לא משמע כן וכל שכן לשיטת הרא"ש ז"ל מוכח להדיא דלאו ע"י שליח גירשה וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו דליתא להאי סברא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דגט מוקדם הוא והנלע"ד בזה דההיא גט שכ"מ דהכא איירי שגירשה בתנאי דאם מתי וכל שמגרשה על תנאי זה תו לא מיפסל משום מוקדם כמו שהארכתי לעיל בסוגיא דמהיום אם מתי ע"ש:

רש"י בד"ה הרי זו חזקה כו' דהשתא קא יהיב לה חצר וגיטה בתוכה ותנן נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות כו' עכ"ל. והרשב"א ז"ל בחידושיו הקשה על פירוש רש"י ז"ל דא"כ למה ליה לאקנויי לה האי חצר שהגט מונח בתוכו דאפי' אגב חצר אחר מהני דקי"ל דלא בעינן צבורין אע"כ דלאו מטעם אגב איירי אלא מטעם חצירה ובאמת יש לתמוה לכאורה מי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש מטעם אגב ולא מטעם חצר ויותר תימה דלעיל דף כ"א בהא דאמר רבא כתב לה גט ונתנו בחצירו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת בו פירש"י ז"ל להדיא דהיינו מטעם חצירה. אמנם לאחר העיון נראה שיטת רש"י ז"ל מוכרחת דא"א לפרש כאן מטעם חצירה דהא רבא עכשיו אכתי לא סליק אדעתא דגיטה וחצירה באין כא' וא"כ הוי סבר דבעינן שיהיה החצר שלה קודם נתינת הגט וא"כ מאי קאמר תיזיל ותיחוד ותפתח הא לא מהני כיון שלא היה החצר שלה קודם נתינה ומאי קאמר נמי אם אמרו בנשואה יאמרו בארוסה דבארוסה נמי לא מהני למאי דלא סליק אדעתא דגיטה וחצירה באין כא' לכך הוצרך לפרש כאן מטעם אגב וסובר רש"י ז"ל דהא דבעינן שיגיע הגט לידה או לחצירה היינו לענין דמתגרשת בעל כרחה משא"כ היכא שמתכוונת לקנות כגון האי גט שכ"מ דהכא מהני בה קנין אגב כדמהני בשאר קניות משא"כ לעיל דף כ"א פירש"י ז"ל מטעם חצירה והיינו למסקנא דהכא דגיטה וחצירה באין כא' כן נ"ל נכון ושיטת חידושי הרשב"א ז"ל צ"ע ויש ליישב ואין להאריך:

תוספות בד"ה ותיזיל איהי כו' אף ע"ג דבתוספתא תניא אין מגרשין בשבת בשכ"מ הקילו כו' עכ"ל. וה"ה דהוי מצי למימר דקי"ל אין קונין בשבת אלא דבשכ"מ הקילו וכן הוא בלשון הרא"ש ז"ל אלא דלפ"ז יש להקשות מאי שנא דהתירו שבות דקנין טפי משבות דטלטול מוקצה שהרי אם יטלטלו הגט לא יהיו צריכין לקנות קנין בשבת ולכאורה נראה דאיסור קנין חמיר טפי דאית ביה חשש איסור דאורייתא גזירה שמא יכתוב כדאיתא פרק משילין ואיסור מוקצה לית ביה חשש איסור דאורייתא כלל ויש ליישב דבאיסור מוקצה לא שייך לחלק בין בריא לשכיב מרע משא"כ באיסור קנין שהתירו חכמים לגבי שכ"מ בכל עניני קנין שלא תטרוף דעתו כדאיתא בפ' מי שמת מש"ה התירו נמי לגרש ע"י קנין כיון דשכ"מ ליתא כלל בהאי שבות דאין קונין וכה"ג כתב רש"י ז"ל בפ"ק דביצה לחלק בין הפרשת תרומה להפרשת חלה בעיסה שגלגלה מעי"ט ע"ש. כל זה כתבתי לשיטת רש"י ז"ל ותוספות מיהו לא ידעתי מאי דוחקייהו לפרש כן דשפיר מצינן למימר שהגט לא היה מצוי להם באותו שעה או שהיה מונח בתיבה ומגדל ונאבד המפתח וכדי שלא תטרוף השעה הוצרכו לגרש ע"י קנין הבית וכל אשר בו:

בא"ד ולא הוי כמו טלי גיטך מע"ג קרקע דכיון שהגט בא מרשותו לרשותה הוי כאילו נתנו לה עכ"ל. וקשיא לי מאי שנא מהא דאמרי' לקמן גט בידה ומשיחה בידו וכתבו התוספות דאפילו אם קפצה ידה בענין שאינו יכול לנתק המשיחה אצלו אפ"ה אינה מגורשת כיון שזה אינו עושה הבעל וכתבו הפוסקים עוד דאם הגט היה מונח ביד הבעל ופתח לה היד ונטלתו מתוכו אינה מגורשת דבעינן שכל הנתינה יהא על ידי הבעל וא"כ ה"נ מה שהגט בא מרשותו לרשותה נעשה על ידה במה שנוטלת הבית ומחזקת בו. ולכאורה היה נראה לסיוע מזה שיטת ר"י בעל התוספות שהביא הרא"ש ז"ל דהיכא שתחלת הנתינה נעשה על ידי הבעל הגט כשר אלא דיש לחלק דהכא עיקר המתנה נגמר ע"י שאמר לה לך חזק וקני והא דבעינן קנין היינו לענין חזרה דקודם קנין יכול לחזור בו מיהו כל כמה דלא חזר ביה נגמר הקנין משעת הדיבור ושפיר קרינן ביה ונתן כן נ"ל ועדיין צ"ע. אבל אין לפרש דהכא הוי קנין לאלתר מטעם דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמיא הא ליתא דא"כ הו"ל גט לאחר מיתה וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו ועוד דא"כ ותיחוד ותפתח למה לן ודו"ק:

בד"ה מה שקנתה כו' וא"ת הא אמרינן כו' ור"ת מפרש כו' כיון דאם מכרה ונתנה אינה קיים כדאמרינן בחזקת הבתים עכ"ל. לא מצאתי דבר זה מבואר בפרק חזקת ותליתי בחסרון ידיעתי אמנם בינותי בספרים וראיתי בחידושי הרמב"ן ז"ל בפרק חזקת שכתב בשם רבי שמואל הנגיד שכתב בשם הגאונים רב שרירא ורב האי דאם מכרה ונתנה קיים אלא שאם מתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ולפ"ז בההיא דשמעתין שמגרשה מיקרי שפיר חצירה שהרי לאחר הגירושין המקח קיים לגמרי למפרע ועוד שהטור כתב בשם הרמ"ה ז"ל באה"ע סי' פ"ה שהמכר קיים לגמרי אפילו אם מתה וצ"ע מהיכן יצא כן לרבינו תם מסוגיא דפרק חזקת הבתים ומה שיש לדקדק בדבריהם עוד כבר פירשתי בסמוך:

בד"ה פליג רשותא לנפשיה וקשה לר"י כו' ובגבוה שלשה איירי כו' וגם מסתמא רוחב ד' דאל"כ לא הוי דבר חשוב כו' עכ"ל. ומהרש"א ז"ל האריך בזה ע"ש ולענ"ד דברי התוספות מבוארים דעיקר קושייתם בהא דאמרינן רשות שבת כרשות גיטין למאי נפקא מיניה הא בלא"ה כרמלית מיהא הוי ומאי קאמר אביי דוקא כרמלית אבל פיסל' לא הא פיסלא כה"ג דאיירי רבא דהוי חילוק רשות לגיטין בלא"ה הוי כרמלית ואביי נמי מודה וכי היכי דלא תימא דרבא בא להוסיף פיסלא דאית לה שם לווי דאסקינן הכי דבגיטין הוי חילוק רשות אפילו לא גבוה עשרה ולא רחב ד' אמות על זה כתבו התוס' דאפ"ה הוי כרמלית דמסתמא האי פיסלא דאית לה שם לווי איירי בגבוה מיהא שלשה ורחב ד' טפחים דאי לא גבוה שלשה לא הוי דבר חשוב דכלבוד הוי ולא שייך לגביה שם לווי וכן אם לא רחב ד' טפחים לא מיקרי דבר חשוב ולא מהני בה שם לווי אע"כ בגבוה שלשה ורחב ד' טפחים איירי וא"כ לאביי נמי מהני לענין שבת דהו"ל כרמלית גמור. ומה שהשיג מהרש"א ז"ל על מהרש"ל ז"ל דפחות מעשרה לא הוי מקום פטור וכן השיג בזה על הרשב"ם ז"ל דפ' חזקת הבתים עמדתי משתומם על גברא רבה דכוותיה דלימא כי האי מילתא ואשתמיטתיה ש"ס ערוך בפ"ק דשבת גבי לבינה זקופה דכל היכא דגביהא שלשה ואינה רחבה ארבעה טפחים הוי מקום פטור ובהיזמי והיגי אפילו פחות משלשה וזה פשוט בכמה דוכתי דלא שייך גבוה עשרה לענין מקום פטור וכשגגה יצאו דברים אלו מלפני השליט מהרש"א ז"ל ואגב שיטפא אתיא ליה ודו"ק:


תוספות בד"ה אינו גט עד שיאמר הא גיטך ר"י היה מצריך כו' כדמשמע בהמגרש שהיו רגילין לומר גם ודין עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דהתם אגופו של גט קאי שצריך לכתוב אלו הלשונות בגט ואפשר דר"י סובר מדאמרינן התם פשיטא אמר לאשה הרי את בת חורין לא אמר כלום אמר לה הרי את לעצמך מאי ופשיט רבינא מדתנן גופו של גט הרי את מותרת כו' ומדקבעי בגמרא אמר לאשתו ופשיט לה מדתנן גופו של גט משמע דחדא מילתא היא לפי שהבעל צריך לומר בע"פ מה שכתוב בגופו של גט כן נ"ל ולפ"ז היה נראה דאפילו בדיעבד מצריך ר"י לומר כן ובזה נמשך היטב לשון התוס' שכתבו ומיהו קשה אלא שלא ראיתי לא' מהפוסקים לחוש לזה בדיעבד אלא באומר הרי זה גיטך לחוד סגי וע"כ לצדדין קאמר ר"י דלענין ה"ז גיטך היינו אפילו בדיעבד ומה שהצריך לומר ג"כ הרי את מותרת היינו לכתחלה כנ"ל והמשך לשון קושיית התוס' שכתבו ומיהו קשה היינו כמ"ש מהרש"א ז"ל ע"ש וע' בסמוך:

בא"ד ומיהו קשה דבהניזקין משמע דאפילו לא אמר כשר כו' עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק במאי איירי אי במדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה הא קי"ל כר"י בפ"ק דקידושין דאפילו נתן לה הגט בשתיקה ולא אמר כלום דיו ואי באין מדבר עמה פשיטא דצריך לומר ה"ז גיטך כדאמר שמואל התם להדיא הלכה כר' יוסי והוא שעסוקין באותו ענין ומשמע התם דאפי' בדיעבד פסול דמסיק התם ע"ז מי שא"י בטיב גיטין וקידושין אל יהא לו עסק וקשין יותר מדור המבול אלא דאיכא למימר דהתם נמי אעדים קאי שאם עוסק באותו ענין אין צריך לפרש כלל ואם אינו עוסק באותו ענין צריך לומר להעדים ראו גט זה שאני נותן אבל במה שצריך להודיע להאשה לא שמעינן מהתם אלא דמיסודו של ר"י שהיה מצריך לכל נותני גיטין שיאמרו כן להאשה מקשו שפיר כנ"ל ואע"ג דבקידושין מייתי לפלוגתא דר"י ור' יהודא אהני לישני דהרי את מיוחדת מיועדת כו' ומקשי ואי דאין מדבר עמה מנא ידעה א"כ משמע בפשיטות שצריך שיאמר להאשה עצמה בשעת הקידושין יש לומר דשאני קידושין כיון דבעינן דעת אשה פשיטא שצריך לומר אם אינו עוסק באותו ענין ולא מהני כלל מה שאומר לעדים משא"כ בגיטין דלא בעינן דעתה סגי במה שאומר לעדים ובלבד שיודיעו לה אח"כ דאל"כ הו"ל משלחה וחוזרת כנ"ל ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל:


תוספות בד"ה רבי יוחנן כו' וקשה דבפ"ק דמציעא כו' עד סוף הדיבור. ולא יכולתי להתיישב בדבריהם בזה דכיון דהא דתקנו חכמים ד' אמות אמרינן שם דהיינו דלא ליתי לאנצויי וכתבו שם התוס' דתקנו נמי בגט משום תקנת עגונות וכ"כ כאן כל המפרשים בשמעתין א"כ מאי ילפינן מציאה מגט דקאמר ר"י בפ"ק דמציעא דבשלמא לענין דקטנה יש לה חצר א"ש כיון דקטנה יש לה חצר לענין גיטין מן התורה דמשום ידה אתרבאי מש"ה תקנו חכמים נמי לענין מציאה דקטנה יש לה חצר מה שאין כן בחצר דגברא דמשום שליחות אתרבאי ולא אשכחן דליתרבאי חצר דידיה משום יד דהא ליתא בגיטין מש"ה תקנו חכמים דאין חצירו של קטן קונה במציאה דאין שליחות לקטן וכל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון וכמ"ש התוס' להדיא בפ"ק דמציעא דף י"א מה שאין כן לענין ארבע אמות דאידי ואידי דרבנן אם כן מאי ילפינן מציאה מגט דקאמר ומ"ש קטן ומ"ש קטנה ועוד דהא רבי יוחנן קאמר בהדיא בשמעתין לגיטין אמרו ולא לדבר אחר ונהי דרבי יוחנן קאי לשיטתיה דקרוב לו אפי' מאה אמה מ"מ כיון דהכא נמי תקנתא דרבנן הוא משום תקנת עגונות כמ"ש כל המפרשים בשמעתין וא"כ מ"ש דבהא ילפינן מציאה מגט והכא לגיטין אמרו ולא בממון ויש ליישב בדוחק. מיהו בעיקר דברי המפרשים הקדמונים שכתבו דטעמא דכולהו מתני' משום תקנת עגונות והר"ן ז"ל הוסיף לפרש דהא דקאמר רבי יוחנן קרוב לה אפילו מאה אמה אפשר דמתניתין בשעת השמד נישנית ותמיהא לי טובא דלפ"ז נצטרך לומר דאפקעינהו רבנן לקידושין וכל כי האי מילתא לא הוי שתיק הש"ס לפרושי ולא זכרו זה הטעם כלל לא בבבלי ולא בירושלמי וגם לא הבנתי עיקר הטעם שלהם מאי תקנת עגונות איכא בזה אדרבא כיון שזרק לה ברשות הרבים מיפרסמא מילתא טפי וכיון דע"כ צריך ג"כ לעידי מסירה א"כ נוח לו למסור על ידי שליח ואדרבא בהאי מילתא תוכל לבא לידי ספק קרוב לו ספק קרוב לה דמה"ט אמר שמואל ואת לא תעביד עובדא כו' והוי חשש עיגון טפי ועוד אי ס"ד דמשום תקנת עגונות א"כ מאי ענין להקישא דויצאה והיתה דמייתי הש"ס וכבר כתבתי בריש פירקין דאי לאו דמסתפינא הייתי אומר דכולה מתניתין מדין תורה הוא דכיון דדרשינן ונתן מ"מ רבויא הוא ומרבינן כל מילי אפילו ברשות שאינה שלה אלא דבעינן שיהא דומיא דידה שמשתמר לדעתה אף כל מקום שעומדת מרחוק ויכולה לשמור הוי שפיר דומיא דידה והא דדרשינן בברייתא דריש פירקין אין לי אלא ידה גגה חצירה וקרפיפה ת"ל ונתן היינו דבהני אפי' הוא יכול ג"כ לשמור אפ"ה מגורשת משא"כ היכא שהיא יכולה לשמור ולא הוא אפשר דטפי הוי בכלל רבוייא דונתן והיינו דאמרי' לקמן בשמעתא דהיתה עומדת בראש הגג ובההיא דג' מידות חלוקין בגיטין אמרי' דבגיטין משום אינטורי הוא ולא מצינן זה הלשון דאינטורי כלל לענין ממון אלא בגיטין לבד מטעמא דפרישית והא דלא ילפינן ממון מגיטין נראה משום דשאני גיטין דבלא"ה איתא בעל כרחה א"כ לא תלי כלל ברשותה אלא ביכולה לשמור לבד וכן נראה מבואר מלשון רש"י ז"ל בשמעתין בד"ה ולא לדבר אחר והשתא א"ש הקישא דויצאה והיתה והרבה קושיות יש לי ליישב לפום האי טעמא וקצתן יבוארו לקמן כנ"ל לולא שלא ראיתי לשום מפרש קדמון שיפרש כן אלא דמל' רש"י ז"ל נ"ל כן והנלע"ד כתבתי:

בד"ה והא אי אפשר לצמצם וא"ת ולישני כגון דלא ידעינן כו' כתבו כן למאי דמסקו בסוף הדיבור דלמאי דמוקי בב' כיתות אפ"ה לא הוי ספיקא דאורייתא אלא ספיקא דרבנן ואפ"ה עשאוה מגורשת ואינה מגורשת ולפ"ז קשיא להו שפיר דהוי מצי לאוקמי בכת א' ואפ"ה הוי ספיקא דרבנן דאפי' בכת אחת נמי לא מוקמינן לה אחזקה כדמשמע בסוגיא דפרק ד' אחין דף ל"א וע"ש בתוספות:

בד"ה מחצה על מחצה הכא לא שייך לומר המע"ה דאין כאן ספק עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דלרבה ורב יוסף דמוקי להאי מחצה על מחצה דגיטין בב' כיתי עדים א"כ בחוב כה"ג הוי לן למימר המע"ה דאוקי תרי לגבי תרי ותירץ מהרש"א ז"ל לפרש כוונת התוספות כדאיתא במרדכי ואף שדבריו נכונים מ"מ סתימת לשון התוס' לא משמע כן ולענ"ד נראה דנהי דמחצה על מחצה דגיטין מוקי לה בב' כיתי עדים היינו משום דלשון מחצה על מחצה משמע שהספק הוא לגבי הבית דין וכמ"ש מהרש"א ז"ל בלשון התוספות בד"ה והא אי אפשר לצמצם וא"א לאוקמי נמי בח' אמות מצומצמות דא"כ לא מיקרי מחצה על מחצה דהא אגידא גביה משא"כ כאן הוא להיפך דאי בשתי כיתי עדים לא שייך לשון מחצה על מחצה שהרי אין כאן ספק לב"ד כיון דדינא הוא המע"ה אלא ע"כ דמחצה על מחצה דחוב מיתוקמא שפיר בח' אמות מצומצמות והוי שפיר מחצה על מחצה לגבי הב"ד דומיא דמחצה על מחצה דגיטין שהוא לגבי הב"ד וא"כ יפה כתבו התוס' דאין כאן ספק אלא מעיקר הדין יחלוקו כיון דאיירי בח' אמות מצומצמות ובלא"ה לא שייך לענין חוב סתימת לשון המשנה לענין שתי כיתי עדים דעדים מאן דכר שמייהו הא קי"ל המלוה את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים משא"כ בגיטין דלא קיימא מילתא אלא בסהדי דאין דבר שבערוה פחות משנים ועוד נ"ל דאפילו בשתי כיתי עדים אחת אומרת קרוב למלוה ואחת אומרת קרוב ללוה אפ"ה לא מחזקינן להו כמכחישין זה את זה אלא אמרי' תרוייהו קושטא קמסהדי ומעשה כי הוי בשמונה אמות מצומצמות הוי וכל חדא וחדא קטעו פורתא דלעולם אין לנו לדון את העדים כמכחישין כל היכא שיכולין לכוון דבריהם כמבואר בש"ס ופוסקים כן נ"ל נכון ודו"ק:


רש"י בד"ה והא לא מינטר אויר הגג כו' הא בעינן אויר שסופו לנוח עכ"ל. ולא ידענא מאי פשיטא ליה לרש"י דבעינן אויר שסופו לנוח הא בפ"ק דמציעא מיבעיא ליה לרבא ולא איפשטא בזרק ארנקי דף י' אלא דאפ"ה א"ש הא דמקשינן בשמעתין והא לא מינטר ואיצטריך לאוקמי בפחות משלשה או בגג שיש לו מעקה כי היכי דלא תיפשוט איבעיא דרבא אלא דלפ"ז תיקשי על הפוסקים שכתבו בפשיטות דבעינן דוקא גג שיש לו מעקה או בפחות מג' סמוך לגג ומשמע מדבריהם בפשיטות דבלא"ה לא הוי גט כלל ולמאי דפרישית הוי להו לפרש דספק מגורשת היא דשמא אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי. ואין לחלק בזה בין ממון לגיטין דלפירש"י ז"ל ותוספות בפ"ק דמציעא דמפרשי לאיבעיא דרבא נמי לענין הפקר ומכל הסוגיא דהתם משמע דגיטין עדיף מהפקר. והנראה מזה דהפוסקים לא ס"ל בהא כשיטת רש"י ז"ל אלא מפרשים לקושיא דהכא והא לא מינטר כפשוטו דכיון דהאויר לא מינטר לא עדיף מחצירה ממש דבעינן שיהא משתמר ולפ"ז אין זה ענין להאיבעיא דאויר שאין סופו לנוח ורש"י ז"ל סובר דאי ס"ד דאויר שסופו לנוח כמונח דמי הו"ל כחצר המשתמרת דכמונח בחצר דמי וכן משמע מהסוגיא דפחות משלשה ועדיין צריך עיון ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה כגון שהיו מחיצות כו' וא"ת דאמרינן במרובה כו' ולענין קנין עד דמטי למחיצות עכ"ל. ולמאי דפרישית בסמוך בשיטת רש"י ז"ל אין מקום לקושיית התוס' דלמאי דס"ד התם דלא מיתוקמא מתני' דפ' מרובה אלא כרבי א"כ ע"כ קס"ד דאויר שסופו לנוח כמונח דמי ותיפשוט איבעיא דרבא וא"כ לא בעינן דמטי למחיצות ומיתוקמא שפיר כרבי והא דמיבעיא ליה לרבא בפ"ק דמציעא היינו למסקנא דפ' מרובה דמוקי למתני' באוקימתא אחריתא כן נ"ל לשיטת רש"י ז"ל ונראה שמה שלא כתבו התוספות כן היינו משום דלא משמע להו דתליא האי מילתא באויר שאין סופו לנוח אלא כאידך פירושא שכתבתי ודו"ק ועיין בסמוך:

בד"ה כמאן כרבי כו' תימה דנקיט כרבי כו' ודר"ע הוי להו למינקט כו' ונראה כו' דכר"ע לא מיתוקמא מדמצריך כו' עכ"ל. ולענ"ד אין דבריהם בזה מוכרחים דנהי דלא אסיק אדעתיה דמקשה הא דמשני ליה דשאני גיטין דמשום אינטורי הוא היינו משום דהוי סבר דבגיטין נמי תרתי בעינן שיהא הגט במידי דמיקרי רשותה ושיהא נמי מקום המשתמר ומש"ה מקשה שפיר דכיון דלענין שבת לא מיקרי רשות א' דלא אמרינן קלוטה כו' א"כ לא מהני מה שהוא במקום המשתמר אפי' לענין גיטין כיון דלא מיקרי רשותה ושני הש"ס דבגיטין באינטורי לחוד סגי אע"ג דלא מיקרי רשותה דלא גרע מרשות הרבים. אבל מ"מ הוי ידע המקשה שפיר דלעולם בעינן מקום המשתמר ולפ"ז אפילו הוי מוקי לה כר"ע אפ"ה בעינן לאוקמי במחיצות התחתונות עודפות דאל"כ לא מינטר ולא עדיף מחצירה דבעינן משתמר וכמ"ש בסמוך דע"כ כך היא שיטת התוספות ופוסקים. ולולא דברי התוס' היה נלע"ד ליישב קושייתם בענין אחר דהא דלא קאמר כר"ע היינו משום דמיבעיא בעי ליה לרבה בפ"ק דשבת אי הוי טעמא דר"ע משום קלוטה או משום דילפינן זורק ממושיט וכמ"ש שם התוספות דאפשר דר"ע לא ס"ל קלוטה כו' ע"ש. ועוד מבואר שם בפ"ק דשבת דלר"ע לענין הנחה אמרינן קלוטה ולא לענין עקירה וכמ"ש שם התוספות מדלא קתני ר"ע מחייב שתים והטעם משום דילפינן ממשכן וא"כ אין זה ענין לגיטין משא"כ כר' אתיא ליה שפיר דמחייב שתים ולא שני ליה בין עקירה להנחה והא דבעי רבי רה"י מקורה לאו משום דבלא"ה לא אמרי' קלוטה אלא משום דבשבת בעינן הנחה על מקום ארבעה ולא חשיב כמקום ארבעה אלא ברה"י מקורה דכמאן דמליא דמי כן נ"ל נכון אלא מדאמרי' במרובה כמאן כר"ע מוכח כשיטת התוס' ולפ"ז הדרא קושייא לדוכתא כדפרישית וצ"ע ודו"ק:


רש"י בד"ה דהא לא נח ואין מחיצות כלי עשויין לאוירן כו' עכ"ל. ממה שדקדק רש"י ז"ל לפרש דאין עשויין לשמור משמע דטעמא משום דלא מינטר מיקרי ולפ"ז נתיישב מה שהקשו בתוס' דבעכו"ם משמע דאויר כלי קונה דאיכא למימר דשאני התם דדעת אחרת מקנה וכשיטת הפוסקים דהיכא דדעת אחרת מקנה לא בעינן חצר המשתמרת אלא אפילו באינה משתמרת מהני היכא דעומד בצידו משא"כ בגיטין לא מיקרי דעת אחרת מקנה כיון דחוב הוא לה כדאיתא בפ"ק דמציעא וכ"ש דאתי שפיר טפי למאי דמסקינן דאיירי בקופה שאין לה שוליים וק"ל:

משנה בית שמאי אומרים פוטר אדם את אשתו בגט ישן וב"ה אוסרין. ואסקינן דאם נתגרשה תינשא לכתחילה כמבואר בלשון הרא"ש ואיכא למידק אמאי לא מיפסל האי גיטא משום מוקדם ובשלמא לשיטת הרמב"ם ז"ל אתי שפיר דלא הוי מוקדם אלא כשנתאחר בין כתיבה לחתימה אבל בין חתימה למסירה לית לן בה משא"כ לשיטת הרא"ש ושאר פוסקים דבכה"ג נמי הוי מוקדם א"כ ע"כ צריך לומר דהכא דאיירי במגרשה ע"י שליח דלא מיפסל משום מוקדם כדאמרינן לעיל ד' י"ח דגט ע"י שליח קלא אית ליה וע"ש בתוס' אלא דלענין חששא דגיטה קודם לבנה חיישינן אפילו ע"י שליח שהלעז הוא לכל העולם ואיכא דידע בהא ולא ידע בהא וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו אלא דלפ"ז קשה טובא על הרא"ש ז"ל בשמעתין שכתב דהא דאמרינן בגט ישן אם נתגרשה תינשא היינו דוקא שמסרו מידו לידה אבל במגרשה ע"י שליח אם ניסת תצא ע"ש בלשון הרא"ש ז"ל שכ"כ בשם הרמ"ה וא"כ קשה טובא במוסר הגט מידו לידה ליפסל משום מוקדם וליכא למימך דאיירי בגט שאין בו זמן ואין בו עידי חתימה אלא עידי מסירה לחוד וכשיטת הרשב"ם ז"ל והעיטור שהביא הב"י בסי' קכ"ו דבכה"ג כשר לכתחילה ומש"ה לא מיפסל הכא אלא משום גט ישן אלא דנראה דהרא"ש ז"ל לית ליה האי סברא דהרשב"ם ז"ל והעיטור. אח"ז ראיתי שגם הטור כתב בשיטת אביו הרא"ש ז"ל בסי' קמ"ח והבית שמואל כתב שם שהרש"ך הקשה כן והניחה בצ"ע. ולענ"ד יש ליישב דאיירי בגט מאוחר שלשיטת הרא"ש ז"ל כשר לגרש בו לכתחילה ואף דלדידיה אין הגט חל אלא מזמן הכתוב בו ודלא כשיטת הראב"ד ז"ל אפ"ה שייך שפיר חששא דשמא יאמרו גיטה קודם לבנה משום דמשעת המסירה יוצא הקול וסברי דנתגרשה לאלתר ואיכא לעז כן נ"ל ועוד יש לפרש בגט שכ"מ שנכתב על תנאי דבכה"ג לית ביה משום מוקדם כמ"ש לעיל באריכות ודו"ק:

משנה כתב לשום מלכות כו' לחורבן הבית תצא מזה ומזה ופרש"י ז"ל מפני שלא כתב לשם המלכות ונראה מדקדוק לשון רש"י ז"ל דנהי דלחורבן הבית לא שייך שום קנאת המלכות דאדרבא אמרי צערייהו קמדכרי אפ"ה פסול דנהי דליכא זילותא לאותו מלכות אפ"ה חשיבותא מיהו ליכא ואנן אשלום מלכות מהדרינן דחשיבותא ליהוי לדידהו שאנו מזכירין שמותיהם בגט וכפרש"י עוד בד"ה משום שלום מלכות בגמרא ואי תיקשי בגט שאין בו זמן כלל אמאי קאמר ר"מ לקמן בהמגרש דף פ"ו דהולד כשר ותיפוק ליה משום שלום מלכות דכיון שאין בו זמן לא נזכר שם המלכות ואפשר דבאין בו זמן כלל מודה רש"י דלא שייך בכה"ג למיפסל משום שלום מלכות וכמ"ש הרשב"א והראב"ד ז"ל שם והר"ן ז"ל אע"ג דלדידהו נראה דעיקר הטעם דשלום מלכות היינו היכא דשייך שום קנאה וכן נראה משיטת התוספות כאן בד"ה כתב לשם מלכות בשם רבינו אלחנן וא"כ כ"ש שיש להכשיר באין בו זמן כלל דלא שייך קנאה משא"כ לשיטת רש"י ז"ל דאחשיבותא מהדרינן מ"מ ע"כ צריך לחלק כדפרישית. אמנם ראיתי להראב"ד ז"ל בספר תמים דעים ומשמע שם מדבריו דמתניתין דהכא איירי דוקא במקום שהמלכות מקפדת וא"כ משמע דלאו כל המקומות וכל הזמנים שוין ולפ"ז אתי שפיר טפי ובסמוך אפרש עוד בזה בלשון התוס' בד"ה מפני מה תקנו ע"ש וק"ל:

תוספות בד"ה וצריכה גט פי' בקונט' כו' ואין נראה לה"ר יוסף כו' אבל הכא מן התורה צריכה גט כו' עכ"ל. ובאמת לכאורה יש לתמוה על שיטת רש"י ז"ל מה ראה לפרש כן ולענד"נ דסוגיית הגמרא קשיתיה חדא כיון דבכולהו בבי דמתניתין דתנינן תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה כגון בשינה שמו ושמה ובכונס את יבמתו ובכתב סופר גט לאשה ושובר לאיש בכל הני לא הוי גט כלל מדאורייתא והולד משני ממזר מדאורייתא ואם החזירה הראשון הולד ממזר מדרבנן א"כ ממילא משמע דבהאי בבא דרישא נמי דינא הכי דהולד משני ממזר מדאורייתא ומהראשון מדרבנן דאלת"ה היאך קתני וכל הדרכים האלו בה ואבבא דרישא קאי. ועוד מדדייקינן לקמן בשמעתין דמודו רבנן בשינה שמו ושמה דהולד ממזר והיינו מדלא ערבינהו ותנינהו לשינה שמו ושמה בהדי שלום מלכות לפירש"י ז"ל לקמן ואי ס"ד דבשלום מלכות הולד משני ממזר מדרבנן לא מצי למערבינהו ולמיתנינהו כיון דבהאי ממזר מדרבנן ומהראשון מדאורייתא ובשינה שמו ושמה הוי איפכא ונהי דתוספות לשיטתייהו דשינה שמו ושמה היינו שם יהודא בגליל דלפ"ז איכא למימר דבשינה שמו ושמה נמי הגט כשר מדאורייתא והולד משני ממזר מדרבנן מ"מ רש"י ז"ל לא ס"ל כהאי פירושא אלא שינה שמו ושמה היינו כפרש"י בשינוי גמור דהתוספות גופא לא משמע להו הכי לעיל דף כ' אלא מדלא קתני לא כתבו כלל דפסול לר"מ מדאורייתא משום דר"מ בעי מוכח מתוכו ולשיטת רש"י ז"ל לא בעי ר"מ מוכח מתוכו כמ"ש התוס' בשמו לעיל דף כ"ב בד"ה מאן חכמים ע"ש וכבר כתבתי בזה בכמה דוכתי במכילתין ליישב שיטת רש"י ז"ל בזה נקטינן מיהא דלשיטת רש"י ז"ל הוי שינה שמו ושמה שינוי גמור דפסול מדאורייתא ומדדייק הש"ס לערבינהו ולתנינהו אלמא דבהנך נמי פסול מדאורייתא והולד משני ממזר דאורייתא ועוד מדקתני היתה בת ישראל נפסלת מן הכהונה ואי ס"ד דהגט כשר מדאורייתא בלא"ה פסולה מכהונה משום גרושה מכל זה נראה לרש"י ז"ל דבהנך נמי הגט פסול מדאורייתא והוולד משני ממזר דאורייתא. ואי תיקשי אכתי סוף סוף כיון דטעמא דר"מ בשלום מלכות אינו אלא משום מטבע שטבעו חכמים והיאך אפשר לומר דגט פסול מדאורייתא יש לנו לומר דכל דמגרש אדעתא דרבנן מגרש וכמו שהארכתי בזה בתשובה א' דלכך כותבין בגט כדת משה וישראל כמ"ש התוס' לעיל פרק השולח דף ל"ג לענין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ע"ש אלא דהתם כל היכא דמסיק הש"ס כה"ג היינו היכא דמדאוריית' לא הוי גיטא ומדרבנן הוי גיטא הוצרכו לומר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש משא"כ הכא הוי איפכא דמדאורייתא הוי גיטא ומדרבנן לא הוי גיטא מש"ה מצינן למימר שפיר דפסול מדאורייתא דכל דמגרש אדעתא דרבנן מגרש כן נ"ל. ויותר נכון אצלי לפי מה שמצאתי בספר גט פשוט למהר"ם חביב שכתב בא"ע סי' קכ"ו ליישב תשובת הרא"ש ז"ל בענין גט מוקדם שלא נודע להאשה וניסת לאחר והתירה הרא"ש ז"ל לחזור לבעלה הראשון בלא גט משני וכתב מהר"ם ז"ל דטעמיה דהרא"ש ז"ל כיון ששינה הסופר וכתב גט פסול לא עשה שליחות הבעל ונתבטל הגט מדאורייתא ע"ש באריכות אלא שלדעתי דבריו תמוהין בזה דא"כ בכל הנך דמתניתין דמסקינן לקמן דפליגי רבנן ואמרי הולד כשר ואמאי הרי שינה הסופר השליחות ובטל מדאורייתא ודוחק לאוקמי כל הנך דמתניתין בשינה הסופר מדעת הבעל דפשטא דמתני' לא משמע הכי נקטינן מיהא דבמאי דדלה לן חספא מהר"ם חביב ז"ל אשכחנא מרגניתא ליישב בזה שיטת רש"י ז"ל בשמעתין דקאי אליבא דר"מ דס"ל כל המשנה ממטבע בגיטין הולד ממזר לבד משלשה גיטין שכך היתה המטבע כמו שאפרש בעזה"י בדף פ"ו נמצא דלר' מאיר איכא למימר דפסול מדאורייתא דכיון ששינה מהמטבע עבר על ציווי הבעל שציוה לכתוב גט כשר ונתבטל' השליחות. ואי תיקשי הא לר"מ אפילו מצאו באשפה כשר ולא בעינן שליחות בכתיבה מ"מ כבר כתבו התוס' דף ס"ו בסוגי' דאומר אמרו דר"מ מודה היכא דשינה בכתיבה דהגט בטל ועוד דסוף סוף העדים שינו וחתמו על גט פסול ולא עשו שליחותן כדמשמע לעיל פ' המקבל דף ס"ג בהאי גיטא דנפאתה וכתבו תפאתה דמשמע דבחתימת העדים נמי שייך שליחות הבעל ע"ש. ובלא"ה כתב הרא"ש ז"ל בשמעתין דההיא דכתב במזרח והיה במערב דלאו אסופר קאי אלא אעדים והוא מלשון התוס' דיבמות דף צ"א ובסמוך אפרש דבריהם בזה. ועוד בה שלישית הוספתי טעם לשבח דלר"מ כל היכא דהגט פסול מדרבנן בטל נמי מדאורייתא והיינו לפמ"ש לעיל דף י"ז דלר"מ דס"ל עידי חתימה כרתי ומשמע משיטת רש"י ז"ל בכולה מכילתין דלר"מ לא בעינן עידי מסירה כלל דאין דבר שבערוה פחות משנים אעידי חתימה קאי. ולפ"ז הקשיתי לשאול דיכילנא למיפסל לכולהו גיטא דעלמא דהא מדאוריי' עדות שאי אתה יכול להזימן לא שמה עדות ועידי חתימה לא יכול להזימן לומר עמנו הייתם במקום פלוני ביום פלוני דמצו למימר אחרנוהו וכתבנוהו כדאיתא בריש פרק אחד דיני ממונות. וע"כ צריך לומר בזה דמדאורייתא היה צריך לכתוב בגט גט זה בזמנו כתבנוהו כי היכי דליהוי עדות שיכול להזימן והאידנא דלא כתבינן הכי היינו מתקנת חכמים דאין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה כדאיתא שילהי יבמות דכיון דאיכא כתובה למישקל כדיני ממונות דמי וה"ה לגיטין כמבואר בתשובת מהר"ר חיים שבתי בקונט' עגונות באריכות ואדרבא מהדרינן לכתוב לכתחילה שלא יוכל לבא לידי הזמה. סוף סוף לא מיתכשרי גיטין שלנו לר"מ אלא מדרבנן נמצא היכא שעבר על דברי חכמים ושינה ממטבע הם אמרו והם אמרו דלא הוי גט כלל דמדאורייתא בלא"ה לא הוי גיטא משום עדות שאי אתה יכול להזימן כן נ"ל ועדיין צ"ע ועמ"ש בזה בפרק השולח דף ל"ו והראשון נראה לענ"ד נכון יותר ודו"ק:


תוספות בד"ה שינה שמו ושמה לא שינה ממש כו' אלא שיש לאותה העיר שני שמות בשני מקומות עכ"ל. לעיל בפ"ב דף כ' דקדקו כן מדלא נקט לא כתבו כלל דפסול נמי לר"מ דבעי מוכח מתוכו אע"כ דנקיט רבותא אפילו בשינוי שם של יהודא בגליל דעדיף מלא כתבו כלל נמי מחמיר ר"מ בכל הדרכים האלו ולפ"ז משמע דלענין שינה שם העיר נמי משמע להו מהאי דיוקא דאי בשינוי גמור ה"ל למיתני לא כתבו כלל דאע"ג שכתב שמו ושמה אפ"ה אם לא כתב שם העיר כלל לא הוי מוכח מתוכו לר"מ דא"א דליכא שני יוסף בן שמעון בכל העולם אע"כ דביש לעיר שני שמות איירי כן נ"ל מדבריהם כאן וכן משמע מלשון התוספות לעיל דף כ"ד ע"ב בד"ה בעידי מסירה דלר"מ אם לא כתב שם העיר חיישינן לשני יוסף ב"ש ולא מיקרי מוכח מתוכו. ואפשר עוד לומר דהא דמשמע להו דשינה שם העיר איירי בשני שמות היינו משום דקתני דומיא דשמו ושמה. ולכאורה יש לדקדק בשיטת התוספות דא"כ מאי מקשה הש"ס בסמוך אפיסקא דהיה במזרח וכתב במערב אילימא בעל היינו שינה שם עירו ושם עירה ומאי קושיא דלמא מתניתין לא זו אף זו קתני לא מיבעיא היה במזרח וכתב במערב דהוי שינוי גמור בשם עירו דבעל דפסול אלא אפילו שינה שם עירו ושם עירה ביש להעיר שני שמות בשני מקומות נמי מחמיר ר"מ אלא דאיכא למימר דאכתי מקשה שפיר דסמיך אהא דדייקינן לקמן דמודו רבנן בשינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה שהולד ממזר מדלא ערבינהו ותנינהו וא"כ ע"כ א"א לאוקמי היה במזרח וכתב במערב אבעל דא"כ כ"ש דמודו רבנן בהא דגרע טפי משינה שם העיר דסיפא דאיירי בשני שמות וא"כ ליערבינהו וליתנינהו וזה לפיר"ת דלקמן דליערבינהו וליתנינהו אהיה במזרח קאי אבל לולא פי' ר"ת אפשר דלקושטא דמילתא בהאי דהיה במזרח וכתב במערב נמי מודו רבנן דהולד ממזר וכ"כ הטור בשם ר"ח וכן משמע להדיא מלשון התוספות דיבמות דף צ"א דאיכא למימר דאף למאי דמוקמינן היה במזרח אסופר אפ"ה מצינן לאוקמי כרבנן דר"מ עד שהוצרכו להביא ראיה מפי' ר"ת דלקמן מיהו כל זה לשיטת התוס' משא"כ לשיטת רש"י ז"ל ההיא דשינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה היינו שינוי גמור וכמ"ש בסמוך וכ"ה שיטת הרמב"ם ז"ל וכן נרא' להדיא מלשון הרא"ש ז"ל בשמעתין ע"ש:

בד"ה ושם עירו ושם עירה אור"י כו' אבל כאן מה לנו לתקן לכתוב מקום הלידה בחנם כיון שע"י כך יכול לבא לידי פסול עכ"ל. ולכאורה קשיא לי א"כ הא דמוקמינן בסמוך היה במזרח וכתב במערב אסופר והולד ממזר לר"מ ולרבנן נמי פסול והולד כשר לשיטת ר"ת דלקמן א"כ למה תקנו כלל לכתוב מקום עמידת הסופר בחנם כיון שיכול לבא לידי פסול אם ישנה וחפשתי בכמה פוסקים ומפרשים קדמאי ובתראי ולא מצאתי שום טעם למה תקנו לכתוב מקום עמידת הסופר והעדים ואדרבא יכול לבא לידי הזמה וכ"כ דע"כ לא בעינן בגיטין עדות שיכול להזימה דהא מצי למימר אחרנוהו וכתבנוהו וכמ"ש התוספות בסמוך ואפשר שהוצרכו לתקן מקום עמידת הסופר משום שלום מלכות דזימנין שמשלח הגט ממדינה למדינה ואיכא קפידא דשלום מלכות במקום הנתינה אם יחשובו שהגט נכתב כאן אבל כשכותבין מקום הכתיבה ושם מלכות דמקום הכתיבה ליכא קפידא ולפ"ז אפשר ליישב הא דקתני במתני' היה במזרח וכתב במערב במערב וכתב במזרח והוא כפל לשון ללא צורך כלל ולמאי דפרישית בסמוך בשם הראב"ד דהא דחיישינן לשלום מלכות לאו כל המקומות שוין וכמו שאפרש עוד בסמוך דבגולה שלא היו מונין אלא למלכות יוונים היינו משום שאין מלכות מקפדת ודלא כשיטת התוספות א"כ א"ש הא דקתני היה במזרח וכתב במערב דהיינו בא"י שהוא במערב ושם המלכות מקפדת וא"כ איכא משום שלום מלכות במקום הנתינה או להיפך שהיה במערב שהמלכות מקפדת וכתב במזרח דהיינו מקום הנתינה ושם אין המלכות מקפדת אפ"ה פסול משום שלום מלכות דמקום הכתיבה אלא משום דמלשון התוס' בסמוך לא משמע כן חוזרני לפרש בדרך אחר שתקנו לכתוב מקום עמידת הסופר כדי שנדע אם הוא במקום שצריך לומר בפ"נ ובפ"נ דהיינו במדינת הים או בא"י שאין צ"ל והשתא נמי א"ש הא דקתני היה במזרח וכתב במערב או במערב וכתב במזרח פסול בתרווייהו משום שינוי מקום לענין בפ"נ ואע"ג דלא שייך אלא בגט ע"י שליח אפ"ה לא פלוג רבנן כן נ"ל ודו"ק ויותר נראה שמה שכותבין מקום עמידת הסופר בגיטין היינו משום שצריכין לכותבו בשטרות כדאיתא בח"מ סי' מ"ג והיינו משום שינוי המטבע שמחוייב לשלם המטבע של מקום הכתיבה:

בא"ד אלא ודאי אפילו שינוי כשר ור"ת הביא ראיה שאין שטר נפסל כשנשתנה בו דבר שא"צ כו' עס"ה. והקשה החכם מהר"ר אברהם ברודא ז"ל דלמאי דמוקי בסמוך היה במזרח וכתב במערב אסופר א"כ קשה ממ"נ בלא כתב כלל מקום עמידת הסופר מה דינו אם נאמר דפסול א"כ ליתני לא כתב כלל דהוי רבותא טפי כמו שדקדקו התוספות לעיל בפ"ב דף כ' לענין שמו ושמה אע"כ דבלא כתב כלל כשר ואפ"ה בשינה שהיה במזרח וכתב במערב פסול וקשה לר"ת ולפום ריהטא היה נ"ל דאף אם נפרש כוונת התוס' כמו שהבין החכם הנ"ל אפ"ה א"ש דלעולם בלא כתבו כלל מקום עמידת הסופר נמי פסול והא דנקט שינה ולא קתני לא כתבו כלל היינו משום דלענין מקום הסופר הוי רבותא טפי בשינה משום דביבמות דף צ"א מקשי הש"ס אכל הני בבי דמתני' דמחמיר ר"מ תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה ואמאי מאי הוי לה למיעבד ומשני הש"ס איבעי לה לאקרויי לגיטא דקשיא לי בהיה הסופר במזרח וכתב במערב מאי מהני אי הוי קראה לגיטא אכתי מי ידעה מקום עמידת הסופר באותו שעה אע"כ דלקושטא דמילתא שייך איבעי לאקרויי לגיטא ולמידק אעמידת הסופר נקטינן מיהא דאיכא רבותא בהא מילתא טפי מלא כתב כלל דהתם פשיטא דשייך איבעי לאקרויי לגיטא ולראות שאין כתוב בו מקום עמידת הסופר משא"כ לענין שינה שמו ושמה אדרבה שייך טפי איבעי לאקרויי לגיטה דשינוי גמור דשמו ושמה כך היה נ"ל לכאורה אלא דלאחר העיון נ"ל דר"ת ור"י בעלי התוס' לאו כללא קא כיילי דכל היכא שאם לא כתב כלל כשר ה"ה לשינה דכשר אלא דוקא היכא שאין שום טעם לפסול כגון מקום הלידה דליכא שום לעז כמ"ש הרא"ש ז"ל דאין הכל בקיאין במקום לידתו אלא שאם באנו לפסול בשינוי כי האי היינו משום שהעדים חתמו שקר ע"ז כתבו התוס' דכיון שאין השטר נפסל אם לא כתבו כלל לא שייך לומר שהעדים חתמו שקר דלאו אכולא מילתא קמסהדי אלא במה שהוא מעיקר השטר ודבר שצריך לכתבו ושהשטר נפסל אם לא כתב וע"ז מייתי ר"ת ראיה מפ"ב דכתובות משא"כ היכא שאין אנו צריכין לזה הטעם שהעדים חתמו שקר אלא שיש טעם אחר לפסול בשינוי כגון בשינה מקום דירת הבעל דאיכא לעז שיאמרו לא גירש זה כן בשינה מקום הסופר דאיכא למיחש שיבא לידי הזמה שיאמרו עמנו הייתם בהא לא איירי התוס' דבהנהו אפילו היכא דלא כתב כלל כשר אפ"ה יש לפסול בשינה דזיל בתר טעמא כן נ"ל ולפ"ז הושוו דברי התוס' ממש כשיטת הרא"ש ז"ל ע"ש והא דמסקו התוספות דלהכי לא מוקי לה בבעל ובשינה מקום עמידה משום דפשיטא דאין צריך לכתוב מקום עמידה ולמאי דפרישית אכתי בשינוי מקום עמידת הבעל יש טעם לפסול דאיכא לעז שיאמרו שהבעל לא היה באותו מקום לזמן הנכתב בגט אלא דלהא לא חיישינן דליכא לעז בכהאי גוונא דיאמרו דלמא מילי מסר ובשעת אמירה היה באותו מקום ואף לכתחילה יש להם לכתוב מקום עמידת הבעל בשעת אמירה ואע"ג דבעמידת הסופר כותבין מקום עמידתו בשעת כתיבה כדא"ל רב לספריה מ"מ בבעל א"א לתקן שיכתבו מקום עמידתו בשעת הכתיבה דזימנין שאין הסופר ועדים יודעין לכך כותבין מקום האמירה כדמשמע ביבמות פרק האשה שהלכה דאמרי' דלמא מילי מסר בעובדא דענן בר חייא מחגרא אע"ג דאיכא למידחי דהתם לא נכתב כלל מקום עמידת הבעל לפי שלא נהגו לכתבו כלל אלא דלפ"ז כ"ש דעולין יפה דברי התוספות דליכא לאוקמי מתניתין דהיה במזרח אעמידת הבעל כיון שלא נהגו לכתבו כלל כן נ"ל נכון. ועוד נ"ל דהשתא דאתינן להכי יש לפרש דברי התוס' כפשוטן דכל היכא שאין צורך לכתוב אף לכתחילה אלא למנהג בעלמא ולא מתקנת חכמים אין לפסול אף אם שינה אפילו לרבי מאיר דהא לא שייך ביה כל המשנה ממטבע חכמים אבל במה שתקנו חכמים לכתוב לכתחילה יש להחמיר בשינה טפי מלא כתב כלל בין לרבי מאיר ובין לרבנן. וכבר בא מעשה לידי בגט ששינו מקום עמידת האשה והכשרתיו בשעת הדחק מטעמא דפרישית ואף דלא שייך בעמידת האשה האי טעמא דדילמא מילי מסר אפ"ה יש להכשיר טפי בשינה מקום עמידת האשה משום דהגט הוא נוסח לשון הבעל ולא רמיא עלייהו למידק מקום עמידתה אלא כמו שאמר להם הבעל מקום עמידתה ומש"ה ליכא לעז משא"כ בשינה מקום עמידת הבעל והסופר שהעדים יודעין בכך איכא למיחש ללעז ואפ"ה מקילין התוס' בשינה עמידת הבעל מטעמא דפרישית ודו"ק:

בד"ה מפני מה תיקנו כו' וא"ת והא אמרינן בפ"ק דעכו"ם ובגולה אין מונין אלא למלכות יון בלבד כו' עכ"ל. כבר כתבתי בחידושי בריש פ"ק דר"ה דא"א לפרש כוונת התוס' שאין מונין בגולה שום מנין אחר בשטרות אלא למלכות יון בלבד דא"כ תיקשי הא דאמרינן התם ריש פ"ק דר"ה דא' בתשרי ר"ה לשנים ומוקי לה לשטרות למלכי א"ה ולפי פירש"י ותוס' שם ע"כ שהיו מונין לא' בתשרי לשנות המלך שעמד ולענין מלכות יון לא שייך הא מילתא כלל שלעולם היו מונין מיום שתפסו יוונים מלכות ולפ"ז לא יצדק הטעם למה קבעו א' בתשרי לפי פירש"י ותוס' ע"ש אע"כ דהא דאמרי' בעכו"ם בגולה אין מונין היינו לענין האי שטרא דהוי כתב ביה שית מאה שנין ואקשינן התם דילמא שבקי אלפא קמא ונקטי אלפא בתרא וליציאת מצרים וע"ז משני שזה המנין לא היו מונין אלא למלכי יון ולמעוטי יציאת מצרים ולעולם שהיו מונין ג"כ שאר מניינם לימי המלך שעומד שם אלא דאפ"ה מקשו התוס' שפיר דכיון שהיו מונין לפעמי' למלכי יון אלמא דלא חייש' לשלום מלכות בשטרות והיינו כמו שתירצו בתוס' אבל עדיין קשיא לי היאך אפשר לומר כן דהא בפ' גט פשוט אמרי' דר' חנינא ב"ג מכשיר במקושר שעדיו מתוכו שיכול לעשותו פשוט ואמרי' בגמ' השיב רבי והלא אין זמנו של זה כזמנו של זה ומסיק שם משום דכך מידה של אומה זו מלך שנה מונין שנתיים והתם ע"כ בשטרות איירי דהא מוקמינן לפלוגתא דרבי ורחב"ג בכותבין שובר אלמא דבשטרות נמי היו כותבין למנין שנות המלכים שעמדו שם כדאמר כך מדה של אומה זו וזה לא יצדק לענין מלכי יון שלעולם היו מונין למנין שתפסו בו מלכות ועוד בר מן דין מאי מקשה רבי לרחב"ג דלמא הא דמכשיר רחב"ג היינו כשהיו כותבין ענין אחר כגון לבריאת עולם או כיוצא בו אע"כ דבשטרות נמי שלום מלכות מעכב. ולפ"ז דברי התוס' צ"ע ולולא דבריהם היה נראה דודאי בימי התנאים היו מונין למלכות שעמדו בו ובימי האמוראים נשתנה שהיו מונין למלכי יון או דתנא בא"י קאי והיו מונין לשנות המלכות שעמדו בו ובגולה למלכי יון וכמ"ש בשם הראב"ד ז"ל ועיין מה שאפרש עוד בזה לקמן בפ' המגרש בסוגיא דג' גיטין פסולין ודו"ק:

גמרא אלא לאו סופר כדא"ל רב לספריה כו' וכ' הרא"ש ז"ל דסופר לאו דוקא דהא אליבא דר"מ מוקמינן לה ולדידיה מצאו באשפה כשר אע"כ דאעדים קאי אבל מלשון התוספות משמע להדיא דאסופר נמי קאי וכ"כ התוס' להדיא בפ' האשה רבה דף צ"א ויישבו שם מה שהקשה הרא"ש אלא שדבריהם שם מגומגמין קצת וצריכין תיקון ע"ש ומשמע עוד מדבריהם שם דהא דפשיטא להו דהאי דהיה במזרח קאי כרבי מאיר והיינו לפי פירוש ר"ת דלקמן אבל לשיטת רש"י ז"ל אפשר דבהיה במזרח וכתב במערב רבנן נמי מודו ולפ"ז א"ש טפי דנקיט במשנה היה במזרח וכתב במערב לשון יחיד משום דלרבנן אסופר קאי ולרבי מאיר אעדים ומה שיש לדקדק בזה היאך אפשר לומר דבהיה במזרח מודו רבנן א"כ אמאי אמרינן לקמן מודו רבנן בשינה שמו ושמה כבר יישבתי באריכות ואין כאן מקומו להאריך ועיין בסמוך ובסוגיא דג' גיטין:

תוספות בד"ה כי יתביתו כו' ואור"י דאע"ג דבגט פסלינן היה במזרח כו' מ"מ בשאר שטרות כשר כו' אך קשה לר"י כו' א"כ אמאי פסלינן הכא היה במזרח כו' עכ"ל. ונראה דכל השקלא וטריא להתוס' בזה היינו לשיטת ר"ת דלקמן דהא דקאמר רב אבל חכמים אומרים הולד כשר אהיה במזרח קאי וא"כ ע"כ הטעם משום לעז ומש"ה קשיא להו דליכא לעז ומכ"ש לפי שיטה שכתבתי בסמוך דאפשר דלשיטת רש"י דאשלום מלכות קאי אבל בהיה במזרח מודו רבנן דהולד ממזר א"כ ע"כ משום לעז דאי משום כל המשנה לרבנן לית להו משא"כ לפי מה שהבין הרא"ש ז"ל בשיטת רש"י דבהי' במזרח לרבנן כשר לגמרי א"כ אין מקום לדברי התוס' דהא אליבא דר"מ אפילו אי ליכא לעז אפ"ה הולד ממזר משום כל המשנה וא"כ בהי' במזרח נמי טעמא דידיה משום כל המשנה והכי שפיר טפי דלא ליפלגו רבנן ורבי מאיר בתרי טעמי ואי תיקשי אי ס"ד דטעמא דר"מ משום כל המשנה מאי מייתי הש"ס מהא דאמר רב לספריה מצינן למימר דלא מייתי ראיה אלא על שהיו רגילין לכתוב מקום הסופר והעדים ומש"ה מיפסל משום כל המשנה משא"כ אם לא היו צריכין לכתוב כלל אפי' אם שינה לא הוי לר"מ למיפסל דלא מיקרי כל המשנה ממטבע וכדפרישית לעיל בשיטת התוס' באריכות מכ"ש דאתי שפיר טפי לפי מה שאפרש לקמן בסוגיא דג' גיטין פסולין דלא מחמיר ר"מ לומר הולד ממזר אלא בדבר המעכב לכתחילה בשטרא וע"ז מייתי ראיה מהא דאמר רב לספריה דנוהג אף בשטרות:

בא"ד מכל מקום בשאר שטרות אם כתב שילי בהיני כשר כו' לכאורה נראה דהיינו לפי סברתם עכשיו אבל למאי דמסקו בסוף הדיבור דהיה במזרח וכתב במערב שאינו כותב מקום שעומד באותו שעה גרע טפי משום דמיחזי כשיקרא א"כ אפשר דבשטרות נמי אם כתב שילי בהיני פסול מה"ט גופא דאע"ג דליכא לעז דיאמרו שאחרוהו וכתבוהו אפ"ה פסול משום מיחזי כשיקרא אלא דא"ל דטעמא דמיחזי כשיקרא פשיטא להו להתוספות שאין לפסול בשטרא אלא דוקא בגיטין משום חומרא דגיטין ואע"ג דלעיל דף כ"ו מסקינן דבגיטין נמי לא פסלינן משום מיחזי כשיקרא אפשר דהכא חמיר טפי שהוא כשקר גמור משא"כ לענין שטרות אין לחלק ובכל ענין לא פסלינן משום מיחזי כשיקרא ולא הוצרכו התוס' להביא ראיה דבשטרות כשר אלא משום דס"ד לפסול אף בשטרות משום חשש לעז שיאמרו עמנו הייתם וע"ז מייתי שפיר ראיה דמה"ט אין לפסול בגיטין ולא בשטרות משום שיאמרו איחרוהו וכתבוהו כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד אך קשה לר"י דבפרק גט פשוט משמע דמאוחרין כשירים דאמר גט מקושר כו' דלא משתמיט בשום מקום שיהא גט מאוחר פסול עכ"ל. וקשיא לי אדמייתי מדרבי חנינא ב"ג דגט מאוחר כשר הא איכא למידק מדרבנן איפכא מדפסלי במקושר שעדיו מתוכו ובגמרא מפרש דהשיב רבי והלא אין זמנו של זה כזמנו של זה וסובר דשטר מאוחר פסול משום דכותבין שובר והאי טעמא לא שייך בגיטין ואפ"ה פסלי רבנן אלמא דגט מאוחר בלא"ה פסול לרבי אי משום דאיכא טעמא או משום דאין לחלק בין גיטין לשטרות כמ"ש שם רש"י ז"ל וכדאיתא בסוגיא דריש פרק גט פשוט סוף סוף כיון דלרבי ע"כ שטר מאוחר פסול וא"כ מוכח דבגיטין נמי פסול במאוחר מיהו מפירש"י ז"ל שם איכא למימר דהא דפסלי רבנן לאו משום חשש מאוחר אלא משום שלא נעשה כתיקון חכמים ולפ"ז צריך לומר דהא דהשיב רבי לרחב"ג משום טעמא דמאוחר היינו לדבריו דרחב"ג אבל לרבנן פסול משום שלא נעשה כתיקון חכמים אלא דתוספות שם לא כתבו כן ופירשו דלרבי שטר מאוחר נמי פסול א"כ הדרא קושיא לדוכתא. ואע"ג דמתניתין דהכא מיתוקמא כר' מאיר ור"מ סובר להדיא דשטר מאוחר כשר דאוקמינן מתניתין דמוקדמין פסולין ומאוחרין כשירין כוותיה בפ' המניח ובפ' איזהו נשך מ"מ כבר כתבתי דלרבי מאיר בגיטין בלא"ה פסול בהיה במזרח משום כל המשנה ממטבע ועיקר השקלא וטריא של התוספות היינו לרבנן והדרא קושיא לדוכתא דלרבנן במאוחר פסול מסוגיא דגט פשוט דהא קי"ל כותבין שובר ובגיטין פסול שלא תחלוק בין גיטין לשטרות. ויש ליישב כתירוץ השני שכתבו התוספות בריש פרק גט פשוט דבשטר מאוחר מודה רבי דכשר אלא במאוחר דמקושר יש לפסול טפי משום דבשעת כתיבה לא מסקו אדעתייהו שהוא מקושר וא"כ מה"ט גופא יש לחלק בגיטין דבמאוחר דמקושר שייך טפי חששא דפירות כיון שאין מגרשין בשעת מסירה ותפסיד האשה הפירות שלא כדין משא"כ בשטר מאוחר מסקא האשה אדעתא ותקח כתב מהב"ד או מעדים ועוד דבגיטין יש לפסול מאוחר דמקושר שלא תחלוק בין גיטין לשטרות משא"כ מדרחב"ג מייתי שפיר דמכשיר אפילו במאוחר דמקושר כ"ש במאוחר דעלמא דכשר ואפשר דרבנן מודו בהא כדפרישית וצ"ע. תו קשיא דלמא הא דמכשיר רחב"ג במקושר שעידיו מתוכו בגיטין ולא חייש למאוחר היינו כשנותן לה ע"י שליח דאפילו מוקדם כשר דקלא אית ליה כמבואר לעיל בסוגיא דנכתב ביום ונחתם בלילה ומכ"ש דקשה טפי אם נפרש כשיטת הרמב"ן ז"ל בחידושיו פרק ג"פ דטעמא דפסלי רבנן בפשוט שעשאו מקושר או להיפך היינו משום קפידא דבעל וא"כ ע"כ איירי כשמגרשה ע"י שליח דאי במוסרו מידו לידה הא קי"ל דלא הוי קפידא אע"כ ע"י שליח וא"כ בכה"ג מכשיר רחב"ג דע"י שליח לא חיישינן למאוחר וצ"ע ודו"ק:


רש"י בד"ה הולד כשר אשלום מלכות קאי. כבר פירשתי דנראה לשיטת רש"י ז"ל דבהיה במזרח וכתב במערב רבנן נמי מודו דהולד ממזר והיינו דמייתי הש"ס לעיל מדאמר ליה רב לספריה אלמא דהכי הילכתא ולענין כל המשנה ממטבע לא קיימא לן כר"מ אע"כ דהיה במזרח טעמא אחרינא איכא וממילא דרבנן נמי מודו ועוד דפשטיה דמתניתין דהיה במזרח משמע דקאי אסופר ולר"מ אפילו מצאו באשפה כשר אלא ע"כ דמשום רבנן נקיט הכי וממילא דר"מ פוסל בשינה מקום העדים והא דנקיט ומודים חכמים בשינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה אפשר דמשום שם עירו ושם עירה קאמר הכי לרבותא אע"ג דלית בו טעם כ"כ לפסול כמו בהיה במזרח אפ"ה מודו רבנן דפסול וכ"ש בהיה במזרח כן נ"ל לפי לשון התוס' ביבמות דף צ"א דמשמע שם דוקא לר"ת מיתוקמא האי דהיה במזרח כר"מ וא"כ לרש"י ז"ל מיתוקמא כרבנן ומלשון הרא"ש ז"ל נראה דלרש"י בהיה במזרח כשר לגמרי ולא כתב שום טעם ולדעתי אפשר משום דטעם הפסול הוא משום מיחזי כשיקרא כמ"ש התוס' בשמעתין ואנן קי"ל בפרק כל הגט דף כ"ו דלמיחזי כשיקרא חיישינן ולענ"ד אפשר עוד לומר דמ"ש רש"י ז"ל אשלום מלכות קאי לאו דוקא אלא אכולה בבא ורישא דמילתא נקיט וה"ה להיה במזרח דבת ביקתא היא ולא אתא למעוטי אלא כולהו בבי דסיפא כגון טעה הסופר ונתן שובר לאיש וכיוצא דבהנהו ודאי לרבנן נמי הוי ממזר כן נ"ל בשיטת רש"י והיא שיטת הרמב"ם ז"ל:

תוספות בד"ה זו דברי ר"מ כו' וקשה לרבינו תם כו' הא קי"ל כרב באיסורי ולדידיה אסור לגרש בו לכתחילה כו' עכ"ל. ועיין מ"ש מהרש"א ז"ל בזה ואף שהדברים נכונים עכ"ז סתימת לשון התוספות לא משמע כן ולשון לדידיה לא משמע דקאי אדשמואל לכך נראה עיקר כפירוש מהרש"ל ז"ל מיהו לאו מטעמיה אלא דכוונת התוס' דודאי לבריאת עולם לא מיקרי שינוי שם המלכות משום דלא קפדי וכמ"ש לעיל במשנה בשיטת רבינו אלחנן דמשמע דלא הוי שינוי אלא במה שמתקנאין היינו הנך דקחשיב במתני' אלא דמשמע להתוס' דלבריאת עולם הוי כאילו לא כתב כלל והיינו דקשיא להו כיון דלרב בשינה הוי פסול לגמרי א"כ ע"כ בלא כתב כלל מיהא לכתחילה אסור לגרש בו כמו שכתבתי לעיל בשיטת רבינו תם ור"י בד"ה ושם עירו ע"ש כן נ"ל נכון ודו"ק:

בא"ד ואומר הרב רבי אלחנן דלק"מ דבסנטר העיר כשר טפי כו' ומה שאנו כותבין לבריאת עולם משום דהשתא כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דבהא לחוד הוי סגי להו לתרץ קושייתם ומה שתירץ בזה נ"ל דוחק גדול דהעיקר חסר מהספר שלא הזכירו זה בקושייתם ובאמת נפלאה ממני דעת מהרש"א ז"ל למה נדחק בזה דהא הוצרך הרב רבי אלחנן לחלק בין סנטר בין שינוי גמור כדי ליישב שיטת הספרים דגרסי לעיל אמר רב יהודא אמר רב דלא תקשי דרב אדרב כמו שהקשו התוס' וזה ברור וק"ל:

בא"ד ורבינו תם מפרש כו' ור"ת גריס לקמן וכן נמצא בפירוש רבינו חננאל והאיכא שלום מלכות כו' ולא פריך כו' עכ"ל. והרמב"ן ז"ל בספר המלחמות הקשה על זה דהא לא נזכר כלל לשון שלום מלכות במשנה אלא לשם מלכות וגמרא הוא דמפרש טעמא משום שלום מלכות וא"כ תו לא קאי האי גירסא. מיהו ראיתי שמהרש"ל ז"ל בחכמת שלמה גריס לקמן האיכא לשם מלכות כולי ונראה שנתכוון ליישב פירוש ר"ת אבל אי קשיא לי הא קשיא לי על שיטת רבינו תם דהא לקמן בסוגיא דג' גיטין פסולין מקשה הש"ס והאיכא שלום מלכות ומשני הכא לא תצא התם תצא ומקשה לרב דאמר הכא תצא מאי איכא למימר ע"כ מוקי לה כרבי מאיר. ומדלא קאמר הש"ס להיפך דלרב הכא תצא התם לא תצא ותיתוקם כרבנן אע"כ דפשיטא לתלמודא דהנהו דמתניתין דהכא כיון דלרבי מאיר הולד ממזר ע"כ חמירי ליה מהנך ג' גיטין פסולין ותו לא מיסתבר למימר דלרבנן הוי איפכא דג' גיטין פסולין חמירי מהנך דמתניתין דהכא. וא"כ קשה דהא לרבינו תם הוי איפכא דשלום מלכות לר' מאיר הוי ממזר ובג' גיטין פסולין הולד כשר ולרבנן בג' גיטין פסולין ובשלום מלכות הוי כשר לגמרי ולענ"ד היא קושייא עצומה לר"ת ולקמן אפרש ליישב בטוב טעם אי"ה בסוגיא דג' גיטין פסולין ושם אפרש ג"כ ליישב עיקר קושיית התוספות במה שאנו כותבין לבריאת עולם הא קי"ל כרב באיסורי ע"ש ודו"ק:

רש"י בד"ה זינו לא כו' והו"ל נושא את חלוצתו דקם ליה בלא יבנה עכ"ל. וכתב מהרש"ל ז"ל דטעות סופר הוא דלאחר שניסת לבתר חליצה הו"ל כגרושת אחיו ודברי מהרש"ל ז"ל בזה תמוהים כמו שכתב מהרש"א ז"ל דלעולם לא מיתסרא ליבם אלא בלאו דלא יבנה ובזה יש ליישב שיטת רש"י ז"ל ומה שהקשו בתוס' דהא דאיצטריך לטעמא דמיחלפ' באשה שהלך בעלה אע"ג דבגופה שייך האי גזירה שיאמרו חלץ וניסת והו"ל נושא חלוצתו דאכתי משום האי טעמא לא הוי לן לאחמורי עלה ולומר דהולד מזה ומזה ממזר והיינו כמו שכתב הר"ן ז"ל דלעולם לא שייך להחמיר אלא היכא דאיכא בחד צד ממזר דאורייתא וא"כ למאי דמסקינן דליתא לדרב המנונא אם כן ביבמה שניסת לשוק ליכא ממזר דאורייתא וכן לאחר שהחזירה היבם לאחר שניסת נמי לא הוי אלא ממזר דרבנן דלא קאי עלה אלא בלאו דלא יבנה וכיון דלא שייך בשום צד ממזר דאורייתא לא הוי מחמרי רבנן לומר דזה וזה ממזר אע"כ דמשום טעמא דאחלופי הוא ומש"ה מחמרי רבנן דהולד ממזר מזה ומזה מטעמא דאחלופי וכ"כ התוס' להדיא משא"כ למאי דס"ד מעיקרא דאיתא לדרב המנונא א"כ בלא טעמא דאחלופי הול"ל דהולד ממזר מזה ומזה אפילו בזינו כיון דשייך בחד צד ממזר דאורייתא וזה לפי שיטת וגירסת רש"י ז"ל שלפנינו דלא גרסינן טעמא דאחלופי אלא במסקנא ולולא דמסתפינא מכבוד רבותינו בעלי התוספות היה נ"ל דאינהו נמי הוי גרסי כגירסת רש"י ז"ל שלפנינו אלא דהוי סברי דמה שכתב רש"י ז"ל דמיחלפא באשה שהלך בעלה הוא דיבור אחד עם מה שציין רש"י זינו לא ובאמת דמה שכתב רש"י דמיחלפא הוא דיבור בפני עצמו ואמסקנא דגמרא קאי יהיה איך שיהיה מ"מ נתיישב' שיטת רש"י ז"ל לפי גירסת הספרים שלנו אלא דמ"מ שיטת התוס' מוכרחת לפי הסוגיא דיבמות ודבריהם מתוקים מדבש ונופת צופים ואפשר דרש"י ז"ל ג"כ לכך נתכוון אלא שקיצר בלשונו כדרכו תמיד. וראיתי להזכיר מילתא דתמיהא לי טובא על שיטת הרי"ף ז"ל שכתב דמתני' דהכא דקתני ממזר מזה ומזה היינו כרבי עקיבא אבל חכמים אומרים אין ממזר מיבמה והר"ן ז"ל הוסיף ליתן טעם דכיון דלחכמים לא שייך בשום צד ממזר דאורייתא לא מחמרי רבנן לומר הולד ממזר מזה ומזה ולענ"ד קשה טובא על שיטת הרי"ף והר"ן ז"ל דא"כ מאי שקיל וטרי הש"ס אמתני' לאותובי אדרב המנונא או לסיועי ותיפוק ליה דלרבי עקיבא ודאי איתא לדרב המנונא אע"כ דמתניתין אתיא נמי כחכמים דר"ע ואפ"ה מחמרי רבנן משום טעמא דמיחלפא באשה שהלך בעלה. ונהי דבגמרא דיבמות דף צ"ג מסיק הש"ס להדיא אמתניתין דהתם דהיינו דוקא כר' עקיבא היינו משום דהתם איירי מממזר דאורייתא כמו שהוכיחו שם התוספות להדיא אבל מתניתין דהכא משמע דהוי ממזר מדרבנן ומטעמא דמיחלפא וכ"כ שם התוס' להדיא ע"ש ושיטת הרי"ף והר"ן ז"ל צ"ע ודו"ק ואע"ג דהתוספות מייתי תוספתא דקתני זה דברי רבי מאיר שאמר משום רבי עקיבא מ"מ כיון דתלמודא לא מייתי לה אלמא דלאו מתרצתא היא ומה שהקשה בעל תוספות י"ט דברי הר"ן ז"ל אהדדי במה שכתב הר"ן ז"ל דמשנתינו דוקא היכא דאיכא בחד צד ממזר דאורייתא דומיא דשינה שמו ושמה ולעיל כתב הר"ן ז"ל גופא במשנתינו דשינה שמו ושמה היינו שם יהודה בגליל ואפ"ה מודו רבנן דהולד ממזר יש לי ליישב דלשיטת הר"ן ז"ל פרק השולח מצינו דשינה שם יהודה בגליל נמי איכא מינייהו דפסול מדאורייתא ע"ש:


תוספות בד"ה דורות אחרונים רבי דוסא אף ע"ג דבאלו נערות א"ר יוחנן ר"י ור"ד אמרו דבר אחד. ונהי דהתם דחי לה הש"ס מ"מ מקשו שפיר דר' יוחנן אדר' יוחנן אבל אכתי יש לדקדק מאי מספקא להו דהא מילתא דפשיטא היא דלא אמרו דבר אחד ממש דלרבי דוסא בשבויה כשירה לכהונה לגמרי ולרבי יהודא לאו הכי הוא דהא מייתי התם ברייתא דקאמר רבי יהודא הפודה את השבוייה לא ישאנה אפילו אם מעיד בה ונהי דמשני רב פפא אימא בין כן ובין כך ישאנה שמעינן מיהא שצריך עדות להתירה מיהו לשינויא דרב הונא בריה דרב יהושע דמשני התם רבי יהודא לדבריהם דרבנן קאמר אפשר דלר' יהודא אפילו בלא עדות כלל קאמר דישאנה. ועי"ל דאפשר דרבי דוסא נמי לא מכשיר שבוייה לגמרי לכהונה אלא לענין דאוכלת בתרומה דרבנן וכן משמע שם בפרק אלו נערות ע"ש:

בד"ה ורבי יוחנן אמר אפילו חצר קובעת וא"ת ורבי ינאי היאך פליג עליה והא כמה תנאי כו' עכ"ל. ויש לתמוה דקיימו בדר' יוחנן ומקשו אדרבי ינאי היאך פליג עליה ובפשיטות הו"ל לאקשויי אדרבי ינאי ויש ליישב דלא הוי מצו לאקשויי אדרבי ינאי דאיכא למימר דרבי ינאי איירי בפירות שלא נגמר' מלאכתן דחצר אינה קובע' אבל ראיית פני הבית מצי סבר דקובע' ואין לתמוה על זה דהא בביצה שילהי פרק המביא מייתי הש"ס תנאי דאיכא מאן דאמר אפילו חצר קובע' בדבר שלא נגמרה מלאכתו. ולפ"ז לא קשה מידי דכל הני משניות איירי בנגמרה מלאכתן דאפילו חצר קובע'. משא"כ מדרבי יוחנן מקשו שפיר דהא איהו גופא קאמר בפרק המביא דחצר אינה קובע' אלא בדבר שנגמרה מלאכתו וע"כ הכא נמי בכה"ג איירי ומקשו שפיר היאך פליג רבי ינאי:


תוספות בד"ה בית שמאי סברי אדם עושה כו' ואע"ג דביבמות פרק ב"ש כו' עכ"ל. ולפום ריהטא היה נ"ל ליישב קושייתם עפמ"ש התוס' לעיל גבי גט ישן דב"ש לטעמייהו דלא יגרש אא"כ מצא בה ערות דבר ומזוהמת בעיניו ולפ"ז אפשר דהכא נמי היינו טעמייהו דהא ליכא למימר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דהא קמן אפילו אם בעל לשם קידושין הו"ל בעילת זנות דהא אסירא ליה ואחר העיון מצאתי שהרשב"א ז"ל כתב כיוצא בזה ע"ש. אמנם לענ"ד דהא דלא מתרצו התוס' כן היינו משום דבשילהי פירקין משמע דנהי דב"ש סובר לא יגרש אא"כ מצא בה ערות דבר ולב"ה בהקדיחה תבשילו היינו דוקא לכתחילה אבל בדיעבד אפילו לא מצא לא ערוה ולא דבר אפ"ה מגורשת וא"כ היאך קפסיק ב"ש ומקילי הכא בכל גווני דאין צריכה גט שני הא זימנין אשכחן שלא מצא בה ערות דבר וגירשה וא"כ בכה"ג כשראוה שנבעלה לאחר שנתגרשה אמאי אין צריכה גט שני הא ודאי לשם קידושין בעל דאינו עושה בעילתו בעילת זנות משא"כ לעיל גבי גט ישן דהא דקאמרי ב"ש פוטר אדם את אשתו בגט ישן לענין לכתחילה איירי דהא בדיעבד אפילו ב"ה מודו דקי"ל כלישנא בתרא דשמואל שם אם נתגרשה תינשא לכתחילה וא"כ קאמרי ב"ש דלכתחילה נמי יכול לפטור את אשתו בגט ישן כיון דבלא"ה אין לו לגרש לכתחילה אא"כ מצא בה ערות דבר וא"כ מזוהמת היא בעיניו כן נ"ל נכון שהתוספות לא פירשו כן והוכרחו לתרץ בענין אחר ודו"ק:

בד"ה וכל הדרכים האלו בה כו' אבל לרבנן תצא והולד כשר אע"ג דלא אשכחן לרבנן דאיירי בגט קרח מ"מ מדמצינן בריש פרק גט פשוט דפסלי במקושר שעידיו מתוכו משום שלא נעשה כתיקון חכמים כמו שכתבתי לעיל בדף הסמוך בלשון התוס' גבי שילי בהיני א"כ משמע דבגט קרח נמי פסלי מה"ט ועיין מ"ש לקמן בפ' המגרש גבי ג' גיטין פסולין:

גמרא אמר רבי יוחנן לא הכשירו אלא עד אחד קרוב כו. דלמא אתו לקיומי בתרי קרובים וחד כשר ולמאי דקאמר רב יוסף ורב פפא דאפילו בשלשה ועידיו שנים נמי אין משלימין אלא כשר א"כ הוי מצי למימר הכי דלמא אתו לקיומי בתרי כשירים וחד קרוב ואפ"ה פסול דהא במקושר שלשה כשירים בעינן אלא דאפשר כיון דג' במקושר לאו דאורייתא לא גזרינן כולי האי וק"ל:

סליק פרק הזורק