ר"ן על הרי"ף/גיטין/פרק ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | ר"ן | רבינו אשר | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | מאירי | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
על ש"ס: ר"ן על הרי"ף | ראשונים | אחרונים


דף לט עמוד ב[עריכה]

הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה של נכסי מלוג וזרקו לה על גבי קרקע:

הרי זו מגורשת דקנתה לה חצרה כאילו נתנו בידה כדמוכחינן בגמרא מדכתב תרי ונתן בידה בפרשה ובתרא מיותר לדרשא ומרבינן מיניה חצרה אי נמי משום דהוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות:

לתוך חיקה או לתוק קלתה הרי זו מגורשת ואפילו היא בתוך חצרו וטעמא מפרש בגמרא:

קלתה סל שהנשים נותנין לתוכה מחטין וצנורות:

גמ' חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה לפירות להשתמש בה ואכתי לא נפק גט מידיה דבעל:

למאן דאמר בהאשה נקנית שהעבד קונה עצמו בשטר שחרור על ידי עצמו כלומר בקבלת עצמו:

אלא גיטו וידו באין כאחד על ידי הגט באה ידו לו עם קבלת גיטו:

ההוא שכיב מרע וכו' למחר תקיף ליה עלמא טובא והיה ירא פן ימות ותזקק ליבום ואסור לטלטל בגט בשבת ולמוסרו לה:

נקניה ניהלה הבעל לדוכתא דמחית ביה גיטא בחזקה דקרקע נקנית בחזקה:

ותיחוד ותפתח תסגור דלת החדר שיקנה לה לשום חזקה:

דתנן נעל דלת או גדר פרצה או פרץ גדר הרי זו חזקה לקנות שאין המוכר יכול לחזור בו דהשתא יהב לה חצר וגט בתוכו וקני לה מדין חצרה והוה ליה גיטה וחצרה באין כאחת ומקשו הכא כשם שחששו לטלטול הגט למה לא חששו לקנין הבית דהוה ליה קונה קנין בשבת ואסור וכן הגירושין עצמן אסורים הן כדתניא בתוספתא בפרק בתרא דביצה דאין מקדשין ואין מגרשין ולא חולצין בשבת וכך שנויה בתורת כהנים בפרקת יום הכפורים שביתת מצוה מנין שלא יקדש ולא יגרש ולא ימאן ולא יחלוץ ולא ייבם וכו' כדאיתא התם יש לומר דמפני שהוא ש"מ התירו כדי שלא תטרף דעתו עליו כשם שהתירו מפני כך כל צוואת ש"מ שהיה בדין לאסור כיון דדבריו ככתובין וכמסורין דמו וכי תימא כיון דסוף סוף היו צריכין לדחות איסור דרבנן יטלטלו הגט יש לומר דכמה דאפשר לתקוני מתקנין ובתיחוד ותפתח לא יהיה נראה כמקנה שהרי דרך הוא לפתוח ולסגור ביתו יהיו יודעין הראוין שהיה כדי להקנות אבל הרב בעל העיטור ז"ל כתב דאה"נ שהיו מתירין טלטול הגט כשם שהתירו מקנה רשותא שהוא אסור בשבת אלא דהכא רשות הרבים היתה מפסקת [דהוי איסורא דאורייתא] והא דאורי להו רבא בחזקה הוא הדין דאף בחליפין שרי אלא דכיון דאיפשר אורי להו בהכי דלא מינכרא מילתא וכן התיר רבינו שמואל זכרונו לברכה לקנות משכ"מ במתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין כדי שלא תטרף דעתו עליו והכי מוכח בפרק מי שמת דגרסי' התם קונין מש"מ ואפי' בשבת ולא ליחוש לדברי ר"א אלא כדי שלא תטרף דעתו אליו והכי פירושא קונין מש"מ בשבת בדבר הצריך קנין כגון מתנת ש"מ במקצת דבעיא קנין ואין חוששין לדברי ר"א דלימא כי היכי דלדידיה דאמר דכל מתנת ש"מ בעי קנין ובשבת ס"ל דמקניא באמירה בעלמא דנימא דלדידן נמי במאי דבעי קנין דהיינו מש"מ במקצת דבשבת ליסגי באמירה בעלמא דליתא מכל מקום שמעינן מינה שקונין מש"מ בשבת מאי דבעי קנין ושמעינן משמעתין דנעל אינו תיקון המנעול כמ"ש מקצת מפרשים ז"ל דאם כן היכי לישרי בשבת אלא נעילת דלת היא כפשטיה ותיחוד ותפתח [היינו תיחוד או תפתח] ומיירי כגון שהבית משומר בלאו הכי דאי לא מבריח ארי מנכסי חברו הוא ולא קני כדאיתא בפרק חזקת הבתים ואף על גב דבחזקה בעיא תקון גוף הקרקע נעילת הדלת או פתיחתו כתקון גוף הקרקע דמי ובגמרא פריך עליה דרבא היכי מהני דהא מה שקנתה אשה קנה בעלה ורבא אכסיף ולבסוף מסקינן דגיטה וחצרה באין כאחד ואיכא למידק מאי קושיא ורבא אמאי אכסיף הא איהא הוא דאמר בפרק חזקת הבתים דבעל שנתן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות יש לומר דגט זה לא היה בביתו של ש"מ אלא בבית השליח שהוא עשה שליח מערב שבת לתת גט לאשתו והגט היה עדיין בבית השליח וחצרו של שליח כידו וחצרו של בעל ורבא אמר לשליח דליקני לה ההוא דוכתא כדי שלא תטרף דעתו של ש"מ עליו וליקני לה גיטה מדין חצרה כנותן גט בחצרו וכתב לה שטר מתנה עליו דקנאתו ומתגרשת בו כדאיתא בפרק המביא תנין ומשום הכי מקשינן דמה שקנתה אשה קנה בעלה ומסקין דגיטה וחצרה באין כאחד ומכל מקום מדין חצרה היא מתגרשת שלא כדברי רש"י ז"ל שפירש שקניא ליה לגט באגב כדתנן נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ובשטר וחזקה ולא נהירא דאם כן למה לי ההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא דהא קיימא לן דלא בעינן צבורין כדאיתא בפרק קמא דקדושין אלא ודאי אין אשה מתגרשת באגב דבעינן ונתן בידה וליכא והכא מדין חצרה נגעו בה כדאמרינן בהדיא דהוה ליה גיטה וחצרה באין כאחד:

חצר איתרבאי מידה דכי רבי רחמנא חצר משום ידה רבי ליה וכיון שכן מה ידה בסמוכה לה אף חצרה בסמוכה לה ומיהו אפילו אינה סמוכה לה לא גרעא משליחות הלכך גבי גט

דף מ עמוד א

דחוב הוא לה אי אפשר לחצרה שתקנה לה מתורת שליחות אלא מתורת יד ומשום הכי אפילו משתמרת בעינן שתהא עומדת בצד ביתה או בצד חצרה דכיון דמידה גמרינן סמוכה לה בעינן אבל לגבי מתנה דזכות הוא לה מצינן למייתי בחצר מדין שליחות דאפילו אינה סמוכה לה לא גרעא משליחות הילכך נקיטינן דבעומדת בצד ביתה וזרק לה גיטה מגורשת אפילו בעל כרחה אבל אינה עומדת בצד ביתה אפילו זרקו לה מדעתה מסתברא דליכא למימר דכיון שהיתה מחזרת להתגרש זכות הוא לה ומגורשת דהא איכא למימר שמא חזרה בה כדאמרינן בירושלמי בפרק התקבל הגע עצמך שהיא צוחת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה וכתוב בחדושי הרשב"א ז"ל בלשון הזה אבל אם נתנו כבר בחצרה שהיא משתמרת וא"ל הא גיטיך בחצירך ואמרה תזכי לי חצרי זבו נראה דמגורשת ומצאתי בירושלמי דמכילתין בפ"ק נתן לה את גיטה ואמרה תזכי לי חצרי שבעכו אמר רבי חנינא נעשית כמי שהיתה ידה ארוכה אלמא בענין זה זכתה לה חצרה ומגורשת אלא אם כן תדחה דרבי חנינא כרבי אושעיא ס"ל והראשון נראה עיקר ולא עוד אלא אפילו לא נתנו שם עדיין אלא שאמרה היא זרוק לי גיטי בחצרי ותזכה לי חצרי משמע לי דמגורשת דהא חצר לא גרע משליחות כדאיתא בפרק קמא דמציעא ובשליח דכוותיה מגורשת בממנה שליח לקבלה ע"כ [ולי משמע] דירושלמי קאמר נעשית כמו שהיתה ידה ארוכה בכה"ג בתרא [עדיף] הוא שאמרה היא מתחלה זרוק לי גיטי ותזכה לי חצרי ואחר כך זרקו לה שם דאילו בההוא גוונא קמא שהרב ז"ל מחשב יותר דהיינו שנתנו כבר בחצרה ואחר כך אמרה תזכי לי חצרי שבעכו לא ידעתי היאך היא מתגרשת דהא בשעה שזרקו שם חצר לא הוי שליח דידיה ולא שליח דידה ואין לך לומר שיהא אלא כאילו נתנו בידה לפקדון ובתר הכי כי אמרה תזכה לי חצרי שבעכו היכי מתגרשת והא בעינא שיאמר לה הרי זה גיטיך ואם בשאמר לה כן לאחר שאמרה תזכה לי חצרי הרי היא כאומרת מתחלה תזכה לי חצרי ואחר כך זרקו לה היינו האי גוונא בתרא שבדברי הרב זכרונו לברכה וכתב עוד דהיכא דנתנו בחצרה שלא מדעת ואינה עומדת בצד ביתה מסתברא דבמקום יבם הויא לה ספק מגורשת דהא מספקא לן בפרק האשה שלום מזכה גט לאשתו במקום יבם אי מהני דדילמא זכות הוא לה הילכך בחצרה נמי חולת ולא מתיבמת והיכא דקיימא בצד ביתה וזרקו לה [בתוך] ביתה ושלא מדעתה אפשר לומר דמגורשת אי זרקו לה בפני עדים ואמר להם ראו גט שאני נותן לאשתי דומיא דידה מעדותו של רבי יוחנן בן גודגדא שהעיד על חרשת שהשיאה אביה שהיא יוצאה בגט ולא דמי לישינה דהכא אית לה יד לזכות וכיון דאית לה יד אף חצרה קונה לה כידה [מה ידה אילו נתנו לה סתם ואמר לעדים ראו גט שאני נותן לאשתי מגורשת דלא ארמינן אינה מגורשת אלא בישינה דלאו בת איגרושי היא אבל נעורה דבת איגרושי היא מגורשת והוא הדין לחצרה] ועוד כתב וכן נמי צריך עיון אם זרקו לה בחצרה שהיא עומדת בה והיא ישינה אם היא מגורשת דאיכא למימר דלא עדיפא מידה ומסתברא דהואיל ואין לה יד אין לה חצר עד כאן:

גרסינן בגמרא ההוא גברא דזרק לה גיטא לדביתהו הוה קיימא בחצר אגנדר גיטא ואיתיב אפסלא כלומר חתיכת עץ אמר רב יוסף חזינא אי הוה ארבע אמות על ד"א פלג ליה רשותא לנפשיה כלומר ואינו בטל לגבי חצר ואינה מגורשת במאי עסקינן אילימא בחצר דידה כי הוי ד"א מאי הוי כלומר הרי שניהם שלה ואי בחצר דידיה כי לא הוי ד"א מאי הוי ומפרקינן לא צריכא דאושלה מקום בחצרו כלומר לקנות בו גט דחד מקום מושלי אינשי תרי מקומות לא מושלי אינשי ולא אמרן אלא דלא גבוה עשרה אבל גבוה עשרה אף על גב דלא הוי ד"א ולא אמרן אלא דלית ליה שם לווי אבל איתה ליה שם לווי אף על גב דלא גבוה עשרה ואף על גב דלא הוי ד"א כלומר דכולהו פסלא מקרי [ואינה מגורשת] ואי הוי להאי שם בפני עצמו הו"ל חשוב ולא בטיל ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ' חמישי מהל' גירושין נראה דהיינו דוקא כגון שזה הפסלא הוא רחוק מארבע אמותיה אבל אם הוא בתוך ד' אמותיה מגורשת דכל שתוך ד' אמותיה חד (מקומה) מקום מיקרי וצ"ע מנין לו זה וכבר השיגו הר"ם הכהן זכרונו לברכה:

אבל במטה שלה אף על פי שהיא בתוך ביתו מגורשת:

שמעת מינה כליו של לוקח ברשו מוכר קנה לוקח כלומר שהקנה חפץ הנתון בתוכו לבעליו ובעיא היא בפרק [המוכר את הספינה]:

דגביהה עשרה דהוי רשותא לנפשיה דלא חשיב ההוא אוירא רשות מוכר לבטל רשות הכלי:

מקום כרעי המטה לא קפדי אינשי דהואיל וגבוהה מן הארץ עשרה יכול להשתמש תחתיה:

מאי טעמא דהא הוי ליה כליו של לוקח ברשות מוכר:

ומפרקינן לפי שאין אדם מקפיד וכו' ומושיל לה ההוא דוכתא וטובא אמוראי מפרקינן לה למתני' במגרא כי היכי דלא נשמע מינה דכליון של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח ומסקינן כרבי יוחנן דאמר דהיינו טעמא לפי שאין אדם מקפיד ותניא כוותיה הילכך נהי דבפרק הספינה  איבעיא לן כליו של לוקח ברשות מוכר אי קנה או לא קנה ולא איפשיטא סוגיין דהכא מוכחא דלא קנה:

מתני' אמר לה כנסי שטר חוב זה בעסוקים בענין גירושין עסקינן דאי לא מאי איריא אמר לה כנסי שטר חוב זה ומאי איריא מצאתו מאחריו וקראתו אפילו נתנו לה נתינה מעליא אלא שלא פירש אינו כלום דהא קי"ל דצריך לפרש כדאיתא בפ"ק דקידושין אלא הכא בעסוקין בענין גירושין מתחלה עסקינן ואילו נתנו לה נתינה מעלייתא בסתם מהני אבל כיון שאמר לה כנסי שטר חוב זה הרי נתבטל כל מה שהיו עסוקין באותו ענין מתחלה כיון שלא אמר לעדים ראו גט שאני נותן לה דבהכי מהני כדאיתא בפרק הניזקין וכן נמי כשמצאתו מאחוריו אינו גט שאין עסוקים באותו ענין מועיל כשנתנו סתם אלא היכא דאיכא נתינה מעלייתא אבל בזו שהיא נתינה גרועה כדאוקי לה בגמרא דעריק ליה חרציה ושקלתיה לא מהני ומיהו כי אמר לה בתר הכי הא גיטיך אפילו אחר שבא לידה מהני דונתן בידה קרינא ביה אף על גב דנתינה ראשונה לאו כלום היא והוא הדין כשנתנו לה לשם פקדון או שנתנו בחצרה לשם גירושין ואחר כך אמר לה הא גיטיך ועומדת בצד חצרה מתגרשת כיון שמיד הבעל בא לידה או לחצרה ומיהו אם דחאתו הרוח ונתנו בחצרה אף על פי שאמר לה הא גיטיך אינה מגורשת דה"ל כטלי גיטיך מעל גבי קרקע דאמרינן בגמרא דאינה מגורשת משום דליכא נתינת בעל:

נתן בידה והיא ישנה נעורה קוראה והרי היא גיטה כשהיא קוראה בו רואה שהוא גיטה:

אינו גט אף על פי שהיו מתחלה עסוקין באותו ענין ואפילו אמר לעדים מתחלה ראו גט שאני נותן לה ישינה לאו ת אגרושי היא כדאיתא בגמרא דאף על גב דלא בעינן דעתה דידה מקום המשתמר מיהא בעינן וכשהיא ישינה לא מינטר וכיון דמהאי טעמא הוא אין ספק שאם נתנו לשליח קבלה שלה בשעה שהיא ישינה שמתגרשת דהא מינטר ומיהו בחצרה כיון דבעינן שתהא עומדת בצד ביתה או בצד חצרה כל שהיא ישינה אינה מתגרשת על ידי חצרה:

קרוב לה מפרש בגמרא:

אמר לו מלוה ללוה זרוק לי חובי ברה"ר ואבד:

גמ' טלי גיטיך מע"ג קרקע

דף מ עמוד ב

לא אמר כלום דבעינן ונתן:

שלפתו שהיה תחוב בין חגורתו למתניו ושלפתו משם:

דעריק לה חרציה עקם לה מתניו להקריב לה הגט ומהא שמעינן שאם תפס הבעל הגט ולקחתו האשה מתוך ידו לא קרינא ביה ונתן אא"כ נתנו הוא לתוך ידה או שיקריבהו לה דומיא דעריק לה חרציה:

גרסינן בגמרא אמר רבא כתב לה גט ונתנו ביד עבדה ישן ומשמרתו הרי זה גט כלומר לפי שהעבד משמר את עצמו ואת מה שבידו ופרכינן ישן ומשמרתו הרי זה גט אמאי חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קנה כלומר דכי אמור רבנן חצרו של אדם קונה לו לאו במהלכת אמור דשני קרקעי דניידי ממקרקעי דלא ניידי וכי תימא ישן שאני והא אמר רבא כל שאילו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה והלכתא בכפות כלומר כי קאמר רבא ישן ומשמרתו הרי זה גט בכפות קאמר הלכך כפות וישן בעינן כפות כדי שלא יהא חצר מהלכת וישן כדי שיהא משתמר לדעתה ולפי זה הא דאמרינן בהמביא תניין כתב לה גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת בו ואוקימנא בכפות ולא מדכרינא ישן כלל היינו טעמא משום דלא אקשינן התם אלא חצר מהלכת היא והכי פרכינן לה ומשום הכי אוקימנא לה בכפות ומיהו הוא הדין דבעינן ישן דשמעתא דרבא היא בהדיא ואחרים פירשו דהכי קאמר והלכתא דישן לא קנה אלא בכפות ואימא הכי כפות ומשמרתו הרי זה גט אינו כפות אינו גט הילכך כפות בין נעור בין ישן הוי גט וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות גירושין ואינו מחוור ועוד דבריו מתמיהין שכתב נתנו ביד העבד והוא ישן והיא משמרתו הרי זה בט פסול וידוע לפי הכלל שלו שכל מקום שהוא מזכיר פסול אינו אלא מדברי סופרים ואם נשאת לא תצא וזו מנין לו וכתב עוד שם שאם אינו כפות וניעור קנתה העבד ואינה מגורשת עד שיגיע הגט לידה משמע דס"ל שאם נטלתו מן העבד מגורשת והרשב"א ז"ל מסתפק אם צריך שיטלנו הבעל ויחזור ויתננו לה דכשנטלתו היא דילמא הוה ליה כטלי גיטיך מעל גבי קרקע:

היכי דמי קרוב לה וכו' בגמרא הכי גרסינן היכי דמי קרוב לה היכי דמי קרוב לו אמר רב ד"א שלה זהו קרוב לה ד' אמות שלו זהו קרוב לו פירוש אליבא דמאן דאמר בפרק קמא דבבא מציעא דד"א של אדם קונות לו ואפילו ברה"ר ה"נ ברה"ר ממש ואליבא דמאן דאמר שאין קונות אלא בסימטא הכי נמי בסימטאע ואמאי קרי ליה רה"ר לפי שאינו רה"י כדמפרקינן בעלמא ואף על גב דד"א לכ"ע אינן קונות דבר תורה כיון דרבנן תקנינהו ואמרי שיהו קונות הרי הקנום לו ועשאום כחצרו והפקר ב"ד הפקר ובתר הכי גרסינן היכי דמי מחצה על מחצה כגון שהיו שניהם עומדים בארבע אמות כלומר שכל הגט בתוך ד"א שלו ובתוך ד"א שלה ופרכינן ולחזי הי מינייהו קדים וכ"ת דאתו תרוייהו בהדי הדדי והא אי אפשר לצמצם כלומר ליחזי הי מינייהו קדם לבא במעמדו ואם קדם הוא זכה בכל ארבע אמות הסמוכות לו ואם קדמה היא זכתה בכל ארבע אמות הסמוכות לה ושוב לא נכנסה זכותו לתוכן ואי אפשר לצמצם שלא יקדים האחד ומיהא שמעינן שכלה קודם לבא בד"א זכה בהן ואין לחבירו הבא אחר כך זכות בהן כלל ומפרקינן אמר רב כהנא הכא בשמונה אמות מצומצות עסקינן וגט יוצא מד"א שלו לד"א שלה כלומר שמקצתו בד"א שלה ומקצתו בד"א שלו ופרכינן והא אגיד גביה כלומר שעדיין הגט ברשותו ואנן ונתן בידה בעינן שיהא כולו ברשותה ובתר הכי אמר רבי יוחנן קרוב לו שנינו אפילו מאה אמה קרוב לה שנינו אפילו מאה אמה היכי דמי מחצה על מחצה אמר רב שמן בר אבא לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי יוחנן הוא יכול לשמרו והיא אינה יכולה לשמרו זהו קרוב לו היא יכולה לשמרו והוא אינו יכול לשמרו זהו קרוב לה שניהם לא יכולין לשמרו או שניהם יכולין לשמרו זהו מחצה על מחצה ואמרינן עלה תניא נמי הכי ולרבי יוחנן ודאי לאו מדינא הוא אלא מפני תקנת עגונות ומשום הכי אמר רבי יוחנן גופיה בסמוך דלגיטין וקדושין אמרו ולא לדבר אחר כלומר שמפני תקנת עגונות אמרו כן בגיטין ולא היה אפשר להם לחלק בין גיטין לקידושין משום דכתיב ויצאה והיתה אבל דבר אחר לא ואפשר ששעת שמד היה והיינו דאמרינן בסוף שמעתין א"ל שמואל לרב יהודה שיננא כדי שתשוח ותטלנו ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גיטא לידה ואי לאו דמתני' בשעת שמד נשנית היכי קאמר דלא ליעבד בה עובדא ובתר הכי גרסינן אמר ליה רב שמואל לרב יהודה שיננא כדי שתשוח ותטלנו [וכמ"ש בהלכות ופרש"י דאקרוב לה דמתני' קאי דכדי שתשוח ותטלנו] הוא דהויא קורבא דמתני' ואפי"ה לא תעביד עובדא להתירה עד דמטי גיטא לידה שמא יאמרו על רחוק שהוא קרוב והוה עובדא שזרקו קרוב לה ומת ואצרכוה חליצה ואפשר לפרש על דרך פירושו ז"ל דשמואל ברשות הרבים ממש מוקים לה למתני' וס"ל דמדינא ד"א אין קונות ברשות הרבים אלא מפני תקנת עגונות התקינו שכל שהוא קרוב לה בכדי שתשוח ותטלנו שתהא מגורשת והיינו קרוב לה דתנן במתני' ומשום הכי אמר ליה שכיון שאין ד' אמות קונות ברה"ר מן הדין דלא ליעביד בה עובדא ומיהו במקום שהם קונות [מן הדין] מסתברא דעבדי בה עובדא ואין צריך לומר בחצרה שהיא זוכה לה ואשכחן ליה לרבא דהוא בתרא דעבד עובדא ואמר דלקנייה לההוא דוכתא ותיזיל איהי ותחוד ותפתח אלא שראוי לחוש לדברי ר"ח ז"ל שכתב ואנוק בלנו מרבותינו שאפילו זרקו לה בחצרה שכתב ואנו קבלנו מרבותינו שאפילו זרקו לה בחצרה לא משתריא לעלמא עד דמטי גיטא לידה דגרסינן בירושלמי המחוור מכולם עד שיתננו לידה אלו דבריו ז"ל ואין הירושלמי מכריע שאפשר לפרשו כדפרינא הא דאיתמר בגמרא דילן ואת לא תעביד בה עובדא עד דמטי גיטא לידה והרי"ף ז"ל שכתב בהלכות האי עובדא דרבא נראה שלהלכה כתבו ולענין הלכה הרי"ף ז"ל לא הביא בהלכות אלא הא דשמואל ובודאי דלענין דלא נעביד בה עובדא עד דמטי גיטא לידה מסקנא דשמעתא היא דהא אמר ליה רב מרדכי לרב אשי דהוה עובדא ואצרכוה חליצה אלא מיהו לענין פלוגתא דשמואל בהדי רבי יוחנן לענין קרוב לה נראה לי דקי"ל כר' יוחנן דהא שמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן ועלה דרבי יוחנן אמרינן בגמרא תנ"ה ונ"מ שכל שהיא יכולה לשמרו ואפילו אמה אמה אם נשאת לא תצא והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ה מהלכות גירושין בלשון הזה זרקו לה ברה"ר או ברשות שאינה של שניהם קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת היה הגט מחצה למחצה וממחצה למחצה עד שיהא קרוב לה הרי זה ספק מגורשת היה קרוב לה כדי שתשוח ותטלנו הרי זה פסול עד שיגיע הגט לידה ואחר כך תנשא בו לכתחלה כיצד הוא קרוב לו היה הוא יכול לשמרו והיא אינה יכולה לשמרו זה הוא קרוב לו שניהם יכולין לשמרו או שניהם אינן יכולין לשמרו זהו מחצה על מחצה בא הוא תחלה ועמד ואחר כך עמדה היא כנגדו וזרקו לה אם היה הגט בתוך ד"א שלו אינה מגורשת אע"פ שאם תשוח תטלנו עמדה היא תחלה ובא הוא ועמד כנגדה וזרקו לה אע"פ שהוא מחצה למחצה הואיל והוא בתוך ד"א שלה ה"ז פסול עד שיגיע גט לידה עד כאן ודבריו תמוהין הרבה שהוא פוסק כשמואל ואף על פי כן אינו דוחה הא דרבי יוחנן שהרי כתב ששניהם יכולין לשמרו מגורשת ואינה מגורשת ואם הרב ז"ל סבר דדשמואל לא פליגא אדרבי יוחנן מדינא אלא דמחומרא בעלמא אמר כדי שתשוח ותטלנו ומחמיר עוד לומר דאפילו בכי הא אינה נשאת אלא לאחר שיגיע הגט לידה מכל מקום היה לו לכתוב דכל שהיא יכולה לשמרו שהגט פסול מדבריהם ונפקא מינה שאם נשאת לא תצא ובודאי שהוא ז"ל כך הוא סבר דשמואל לא פליג אדרבי יוחנן ואי נמי פליג כדרבי יוחנן נקיטינן וכמו שכתבתי למעלה שהרי לענין קדושין הוא פוסק כמותו בפ"ד מהלכות אישות וכיון שכן למה לא כתב דכל שהיא יכולה לשמרו והוא אינו יכול לשמרו שאינו פסול אלא בדבריהם בלבד ונ"ל שהוא סבור דכיון דהא דרבי יוחנן לאו מדינא אלא מתקנתא הרי אין קנייה תלויה שום מקום בשמירה הלכך אע"ג דשמואל מודה לרבי יוחנן כיון דעקר לה לתקנתא דמתני' לחומרא הדר דינא לדוכתא דביכולה לשמרו אינה מגורשת גמורה דאורייתא ולפיכך כל שהוא מקרוב לו עד קרוב לה דהיינו כדי שתשוח ותטלנו פסק ז"ל דהויא לה ספק מגורשת ובכלל זה קרוב לה שיכולה לשמרו והוא אינו יכול לשמרו ועולה יפה על הדרך שכתבתי ועדיין לפי זה היה ראוי לומר דכיון דשמואל עקר לה לתקנתא דקרוב לה מגורשת [ביכולה] לשמרו משום חומרא דגיטין אף בקידושין היה ראוי לומר כן שהרי לא אמרו בקידושין אלא משום לתא דגיטין ולמה פסק בקדושין דבהיא יכולה לשמור והוא אינו יכול דמקודשת ודאי אבל נראה שהוא סובר דכיון דשמואל מודה לרבי יוחנן אלא דבגיטין עקר לתקנתא דיכולה לשמרו לענין שתהא מגורשת גמורה דאורייתא בקידושין סמכינן אתקנתא קמייתא וכל שהיא יכולה לשמור מקודשת גמורה משום דלא חזינן דמעיקרא תקנה בקידושין כלל זה נראה לדעת הרב זכרונו לברכה ומכל מקום אני תמה למה פסק בשבאה היא תחלה בתוך ד"א שכיון שהגט בתוך ד"א שלה פסול מדבריהם בלבד שהרי ברה"ר הוא עסוק וד"א אינן קונות שם אלא בסימטא וכמו שהוא ז"ל כתב בפרק י"ז מהלכות גזלה ומעתה כל שאינו בשיעור שאם תשוח תטלנו שהיא מגורשת מן התקנה למה אמר שהוא פסול ומשמע מדבריהם בלבד והרי כתב כל שאינו בכדי שיעור שתשוח אינו אלא ספק מגורשת מטעם יכול מטעם יכול לשמרו ובודאי כשיעור שתשוח ותטלנו פחות מד"א הוא שא"א שיהא יותר מד"א דהא אמרינן בפרק מי שהוציאוהו דגופו של אדם ג' אמות ואמה רביעית דפישוט ידים ואי כי הדדי נינהו למה אמרו כדי שתשוח ותטלנו ולא אמרו ד"א אלא ודאי בציר מד"א הוי וכיון שכן ביתר מכדי שתשוח ואפילו הוא תוך ד"א ברה"ר מגורשת ואינה מגורשת וצ"ע ודאמרין דשניהם אינן יכולין לשמרו מגורשת ואינה מגורשת תימה הוא כיון שאין היא יכולה לשמרו אמאי מגורשת כלל תירצו בתוספות דשניהם אינן יכולין לשמרו היינו כל אחד בפ"ע אבל שניהם ביחד יכולין לשמרו והקשה הרמב"ן ז"ל שכיון שהדבר תלוי בשמירה כל מקום שמקצת הגט בתוך שלו לגמרי אבל כאן כיון שהשמירה עושה רשות ומקום זה בין שניהם הוא מסתמא בעל משאיל לה מקום כיון שאינו מיוחד לו והיינו דבריש שמעתין דמוקמינן מחצה על מחצה כגון שהיו שניהם עומדין בתוך ד"א לא פרכינן והא אגיד ביה:

לגיטין אמרו כתב רש"י ז"ל דמשום קורבה מגורשת ולא לדבר אחר כגון אם זרק לו חובו קרוב לו ואבד דגט הוא דבע"כ קנוי לה היכלך לאלתר הוי גיטא אבל בעלמא

דף לט עמוד ב[עריכה]

לא ועל הדרך שכתבתי למעלה לגיטין אמרו מפני התקנה ולא לדבר אחר ולקדושין לדברי הכל היינו טעמא לפי שאי אפשר לחלק בין גיטין לקדושין דהא כתיב ויצאה והיתה:

גט בידה ומשיחה בידו שנתן הגט בידה וראש המשיחה עדיין בידו משיחה חוט שהגט קשור בו לנצי"ל בלע"ז וכתב הרשב"א פירשו בתוספות בשם רבינו יעקב זכרונו לברכה כל שילו גט כבד ומשיחה דקה שתפסק במשיכתו הרי זו מגורשת אבל אם המשיחה חזקה שיכול למושכו ולא נתנק המשיחה אינה מגורשת אפילו קפצה האשה ידה ביותר וכחה יפה משל בעל ומפני זה אינו יכול להביאו אצלה אינה מגורשת דאין זו נתינה אלא כעין גזילה וכעין זה פירשו משמו של רבינו שמואל זכרונו לברכה אבל ר"י זכרונו לברכה פירש דכיון שנתנו הבעל לידה וקפצה ידה מרצון הבעל עד שאין הבעל יכול לנתקו ולהביאו אצלו אע"פ שאם לא קפצה ידה היה הבעל יכול להביאו אצלו מחמת המשיחה הרי זו מגורשת דכיון שקפצה ידה מרצון הבעל לא גרע מעריק לה חרציה ושלפתיה שאין הבעל נותנו ממש לידה ואפילו הכי מגורשת ואעפ"כ הורה להחמיר כדברי הראשונים ז"ל והצריך לתת הגט בידה פתוח האו לתוך חיקה שהבעל גומר נתינת הגט לגמרי ובזה אין לפקפק כלום ע"כ:

גרסינן בגמרא אמר רב יהודה היתה ידה עשויה כקטפרס כלומר מדרון שראשי אצבעותיה מוטין לקרקע שלא פשטה ידה זקופה כדרך פישוט יד וזרקו לה:

אינה מגורשת ואמאי הא כי נפל בד"א דידה קא נפיל כלומר ומה לי אם אין ידה ראויה לקבל בפשיטותה ומפרקינן בדלא נח לארץ אלא כשנפל מתוך ידה נשרף וקבלה שבא לידה לאו קבלה היא:

ופרכינן ותגרש מאוירא תפשוט דבעי ר"א ד"א שאמרו בשנים אוחזין ארעא תקון אוירא לא תקון או דילמא לא שנא ומיהו פשיטא לי דברשות הקנויה לאדם לגמרי יש לו אויר דהא שלו הוא מתהום ארעא ועד רום רקיע שרות היחיד עולה עד לרקיע

ומפרקינן הכא במאי עסקינן בעומדת על גבי הנהר דמעיקרא לאיבוד קאי ואויר שאינו ראווי לנוח לא קני ובעיא דר"א לא איפשיטא ונ"ל דכי פרכינן והא כי קא נפל בד"א דידה קא נפיל דמשמע דפשיטא לן דבתוך ד"א מגורשת ה"מ במקום שד"א קונות אבל לדידן דקי"ל שאין קונות ברה"ר אלא בסימטא אינה מגורשת דהא אסבריה שמואל רביה לרב יהודה דברשות הרבים שאינן קונות דוקא כדי שתשוח ותטלנו מפני תקנת עגונות בגיטין וכמו שכתבתי למעלה והיכי נפרוך אליביה והא כי קא נפיל בד' אמות דידה קא נפיל אלא ודאי כדאמרן:

תנן בפרקין היתה עומדת בראש הגג וזרקו לה כיון שהגיע לאויר הגג הרי זו מגורשת הוא למעלה והיא למטה כיון שיצא מראש הגג נמחק או נשרף הרי זו מגורשת ובגמראר מוקי רישא בגג דידה וחצר דידיה וסיפא בגג דידיה וחצר דידה:

ופרכינן בגמ' ארישא דמתני' והא לא מינטר כלומר דהא אתי זיקא כשהגט בראש הגג ושדי ליה מקמי דלינח וכי לא שדייה זיקא ואירע לו לדבר אחר שבא כלב וקלטו או גשמים ומחקוהו אמאי מגורשת מן האויר הא בעינן אויר שסופו לנוח:

ומפרקינן אמר רב יהודה אמר שמואל כגון שיש לה מעקה עסקינן כלומר ומתניתין דקתני כיון שהגיע לאויר הרי זו מגורשת היינו דוקא כשהגיע לאויר מחיצות המעקה:

עולא בר מנשה משמיה דאבימי אמר הכא בפחיות משלשה סמוך לגג עסקינן וכל פחות משלשה סמוך לגג כלבוד דמי וכי תימא כיון דהכא פרכינן והא לא מינטר היכי פרכינן לעיל ותגרש מאוירא דד"א דהא לא מינטר יש לומר משום דס"ל דכל תוך ד"א דידה שפיר מינטר אע"פ דליכא מחיצות וכי איצטריך הכא לאוקמה בגג שיש לו מעקה אי נמי בפחות משלשה היינו משום דמתני' קתני כיון שהגיע לאויר הגג דמשמע אפילו רחוק מד' אמותיה:

ובגמרא פרכינן אסיפא דתנן הוא מלמעלה והיא מלמטה כיון שיצא מראש הגג וכו' והא לא מינטר כלומר דקס"ד שהגג גבוה מחומת החצר והיכי קתני דכיון שיצא מראש הגג מגורשת הא אין סופו לנוח אפילו לא באת דליקה דאתי זיקא ודחי ליה חוץ למחיצות:

ומפרקינן אמר רב יהודה אמר שמואל כגון שהיו מחיצות התחתונות כלומר של חצר עודפות על העליונות כלומר של מעקה הגג דכי נפיק מן הגג מטא לאויר מחיצות החצר ומשום הכי בעינן עודפות דהאי דקאי בתוך מחיצות מעקה הגג וזרקו כלפי מעלה כדי שיעבור מעקה הגג ויפול לחצר:

וגרסינן תו בגמרא עלה דמתניתין דתנן נמחק או נשרף וכו' אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שאנו אלא שנמחק דרךירידה אבל נמחק דרך עליה לא מאי טעמא מעיקרא לא למינח קאי ופירש רש"י זכרונו לברכה דדרך ירידה היינו דכשזרקו כלפי מעלה להעביר את המעקה לא נמחק עד שהגיע לחזור ולירד אבל נמחק דקך עליה אע"פ שיצא מאויר גג לאויר חצר ומחיצות התחתונות עודפות אינה מגורשת דדרך סלוקו לא מקריא נתינה אלא דרך הנחתו לבא ברשותה וכתב הרמב"ן זכרונו לברכה דהא דתנן רישא כיון שהגיע לאויר הגג הרי זו מגורשת ולא קתני נמחק או נשרף כדקתני סיפא משום דאורחא דמילתא נקט דלמעלה בגג שכיח רוח מצויה ושאינה מצויה ואם נטלתו הרוח בהא קתני מתניתין דמגורשת מיד ובחצר שכיחי מים ואש ומשום הכי קתני נמחק או נשרף ותימה מן ה"ר משה הספרדי שכתב כיון שהגיע לאויר מחיצות המעקה או לפחות מג' סמוך לגג נתגרשה ובלבד שינוח אבל אם נמחק או נשרף הואיל ואינו הולך לנוח אינו גט וזה אי אפשר שאם כדבריו היכי תנן מגורשת סם כיון שנשרף או נמחק אינה מגורשת עד כאן אבל לפי דעתי הרמב"ם ז"ל בפרק ה' מהלכות גירושין אינו אומר כן אבל הוא סובר דברישא דמתניתין דהיתה עומדת בראש הגג איכא דרך עליה ודרך ירידה דדרך עליה היינו קודם שהגט מתחיל לירד ודרך ירידה היינו משהגט מתחיל לירד ומשוםה כי לא תנא ברישא דמתניתין נמחק או נשרף הרי זו מגורשת משום דאיכא גוונא דלא הויא מגורשת דהיינון נמחק או נשרף דרך עליה אבל בסיפא דהוא למעלה והיא למטה מסתמא לעולם הוא דרך ירידה וכי אוקימנא כגון שהיו מחיצות התחתונות עודפות לאו משום דאית ביה דרך עליה אלא לפי שאי אפשר לצמצם אוקימנא בעודפות וכי אמרינן לא שאנו אלא שנמחק דרך ירידה אבל דרך עליה לא הכי מפרש לה ז"ל לא שאנו דנמחק או נשרף מגורשת אלא דרך ירידה בסיפא דמתניתין אבל דרך עליה ברישא אינה מגורשת ומכל מקום לא מצי תני ברישא נמחק או נשרף הרי זו מגורשת משום דלאו מילתא פסיקתא הוא שאילו נמחק קודם שירד לנוח אינה מגורשת ומיהו ודאי אם נמחק לאחר שהיה יורד לנוח מגורשת זהו דעתי בדבריו זכרונו לברכה:

גרסינן תו בגמרא נשרף הרי זו מגורשת אמר רב נחמן בר יצחק לא שאנו אלא שקדם גט לדליקה כלומר שקדם זריקת הגט בחצר קודם שתהא הדליקה באויר החצר אבל קדמה דליקה לגט לא מאי טעמא מעיקרא לאו למינח קאי ויש מי שאומר דמהכא איפשיטא הא דאיבעיא לן בפרק שנים אוחזין זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר מהו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא ואף על גב דלא איפשיטא התא מהכא איפשיטא דלאו כמונח דמי והרמב"ןז "ל סובר דשאני הכא דכיון דקדמה דליקה לגט הרי הוא כמאבדו לדעת דמעיקרא לאיבוד אזיל ואי בעיין לא איפשיטא דינא בממון כשאר ספיקי ממון ובגט ספק מגורשת אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ה מהלכות גירושין זרק לה גיטה לרשותה ועבר מתוך רשותה שהיא משתמרת בה ונפל חוץ לרשותה אע"פ שעבר בפחות מג' סמוך לארץ אינה מגורשת עד שיבא ברשותה משמע דמפשטא ליה מהא דלגבי גט לאו כמונח דמי אי נמי מדאמרינן אבל נמחק דרך עלייה לא מ"ט מעיקרא לאו למינח קאי ה"נ מכל מקום כיון שנפל חוץ לרשותה איגלאי מילתא דמעיקרא לאו ברשותא קאי הלכך אינה מגורשת ואע"ג שאיפשר לחלק ביניהם:

וגרסינן תו בגמרא אמר רבא שלש מדות בגיטין כלומר חלוקות מדין שאר איסורין:

הא דאמר רבי קלוטה כמי שהונחה ופליגי רבנן עליה כלומר דתניא התם הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע רבי מחייב משום דס"ל דקלוטה בתוך האויר כמי שהונחה לארץ דמי וחכמים פוטרים והנימילי דאמרי רבנן הכי לענין שבת אבל הכא משום אנטורי הוא והא מינטר כלומר ומשום הכי תנן כיון שהגיע לאויר הגג או לאויר חצר מגורשת והא דאמר רב חסדא נעץ קנה ברה"י ובראשו טרסקל וזרק ונח על גביו אפי' גבוה מאה אמה חייב שרה"י עולה עד לרקיע ה"מ לענין שבת אבל הכא משום אנטורי הוא והא לא מינטר כלומר ולפיכך אם היה החצר של אשה וקנה נעוץ גבוה מן המחיצות אינה מגורשת שאין סופו לנוח לארץ דדחי ליה זיקא חוץ למחיצות וטעמא דגיטא משום חצר המשתמרת הוא דומיא דידה והא לא מינטר והא דאמר רב יהודה אמר שמואל לא יעמוד אדם בגג זה ויקלוט מי גשמים מגגו של חבירו כלומר הצפין על גגו של חבירו שכשם שדיורין חלוקין מלמטה כך חלוקים מלמעלה ולפיכך אם לא עירבו הוי מוציא מרשות לרשות שאע"פ שאין דרין על הגגות שייך בהו נמי איסורא דחלוק רשות והני מילי לענין שבת אבל הכא משום קפידא הוא וכולי האי לא קפדי אינשי כלומר הני מילי דחלוקות רשויות גגין כרשויות בתים לענין שבת אבל בגיטין היו לו שני גגין הסמוכין זהל זה והשאילה מקום בזה לקבל גיטה וקבלתו בזה לא אמרינן הכא רשויות חלוקות דהא דאמרינן לעיל שני מקומות לא מושלי אינשי משום קפידא הוא שיש משאיל חצירו ומקפיד על ביתו אבל כולי האי גגין הסמוכים ואין תשמיש רגיל בהם לא קפדי אינשי כך פרש"יז "ל אבל הרמב"ם ז"ל מפרשה בפ"ה מהלכות גירושין בשגג אחד שלה והאחר מאיש אחר דומיא דהא דשמואל דלא יעמוד אדם בגג זה:

וגרסינן תו בגמרא אמר אביי שתי חצירות זו לפנים מזו פנימית שלה וחיצונה שלו ומחיצות החיצונות עודפות על הפנימית כיון שהגיע לאויר מחיצות החיצונה הרי זו מגורשת מאי טעמא פנימית גופה במחיצות דחיצונה קא מינטרא כלומר רגילה להשתמר בהם הילכך משועבדות הן לה וקנו לה ומיהו דוקא כגון שהיה כנגד החצר הפנימית דאי נפל לתוך פנימית נפל והו"ל אויר חצרה ומסיימינן בה משא"כ בקופות שתי קופות זו תוך זו פנימית שלה וחיצונה שלו ומחיצות החיצוןנה עודפות על הפנימית וזרקו לה אע"פ שהגיע לאויר הפנימית אינה מגורשת מ"ט דה אלא נח ופרש"י ז"ל לפי שאין מחיצות כלי עשויות לאוירן לשמור שאין כלי עשוי אלא להניח בתוכו ואינו מחוור דודאי אויר כלי קונה כדאמרינן בפ"ב דמס' ע"ז הכי מטי לאוירא דמנא קנייה יין נסך לא הוי עד דמטי לארעיתא דמנא ובמס' (מנחות) נמי אמרינן דאויר כלי ככלי דמי אלא הכא היינו טעמא דלא קני משום דאויר דחיצונה הוא שהרי בתוך מחיצות של חיצונה הוא עומד וכיון דהאי גיטא מינכר במחיצות דחיצונה ופנימית לאו במחיצות דחיצונה מיטרא דלאו להכי עבידא אינה מגורשת והיינו דאמרינן משא"כ בקופות ופרכינן עלה וכי נח מאי הוי כליו של לוקח ברשות מוכר הוא ומפרקינן הכא במאי עסקינן בקופה שאין לה שולים כלומר לחיצונה ונמצאת פנימית מונחת ע"ג הקרקע והקרקע שלה כך פירש הרמב"ן ז"ל ודברי הרמב"ם ז"ל בפרק חמישי מהלכות גירושין מתמיהין:

דף מא עמוד ב

מתני' בש"א פוטר אדם את אשתו וכו' גיטה קודם לבנה שמא ישהה את הגט שנתים ושלש בין כתיבה ונתינה ויהיו לה בנים ממנו בתוך הזמן ואחר כך יגרשנה בו ולימים כשיתיישן הדבר יראו זמן הגט קודם ללידת הבן ויהיו סבורין שנתן משעת כתיבה ויאמר מן הפנויה נולד כשנתגרשה והוי פגום:

ואם נתגרשה בגט ישן והלך בעלה למדינת הים תנשא לכתחלה:

ובירושלמי מפרש דב"ש וב"ה אזלי לטעמייהו דב"ש אית להו בפרק המגרש שלא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא ערות דבר הלכך מזוהמת הוא בעיניו ואינו בא עליה וב"ה אית להו אפילו הקדיחה תבשילו יכול לגרשה ואינה מזוהמת בעיניו ויאמרו שבא עליה ובכה"ג פליגי לקמן בהמגרש את אשתו ובכה"ג פליגי לקמן בהמגרשת את שתו ולנה עמו בפונדקי למאן דמוקי לה בלא ראוה שנבעלה:

מתני' כתב לשם מלכות שאינה הוגנת בגמ' מפרש דתקנו שימנו בגיטין לזמן המלכות שהם עומדין בו משום שלום מלכות ומשום הכי קתני דמי שהיה במלכות אחת וכתב בשנת כך וכך למלכות אחרת ומפרשינן בגמרא דקרי לה מלכות שאינה הוגנת משום דאין לה כתב ולא לשון אלא משל אומה אחרת ואשמעינן דאף על גב דאינה הוגנת אעפ"כ מתקנאין בה:

או שנכתב לשם מדי או לשם יון או שכתב לשם בנין הבית או לחורבנו פסול מפני שלא כתב לשם המלכות:

היה במזרח וכתב במערב בגמרא מפרש לה:

תצא מזה ומזה אם נשאת בגט זה תצא מן הראשון ומן השני וצריכה גט מזה ומזה צריכה גט שני מהראשון וגם מן השני ואע"פ שקדושי שני לא היו קדושין וביבמות מפרש טעמא גזירה שמא יאמרו גרש הראשון בגט גמור ונשא שני ונמצאת א"א יוצאה בלא גט כך כתב רש"י ז"ל וליתא דהתם ביבמות ארמינן הכי משום דהתם היא אשת הראשון ואינה מקודשת לשני אבל הכא גט ראשון כשר מדאורייתא דהא מפרשינן בגמ' טעמא משום שלם מלכות וכיון שכן ודאי קדושי שני קדושין גמורים הן אלא הכי פירושא הראשון מדאורייתא ומן השני נמי תצא שכיון שגט ראשון פסול מדבריהם הרי הוא כאילו זנתה עם השני הלכך אפילו נתגרשה מן הראשון אסורה עליו דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל וצריכה גט מן השני מן הדין ומראשון מדבריהם:

ולא פירות פירש רש"י ז"ל דין פירות שתקנו לאשה פרקונה משביה תחת פירות ועל אלו אין לה כלום אבל בירושלמי אמרו ביבמות עלה דמתני' דהאשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך ונשאת וכו' אמרינן בה שאינה יכולה להוציא ממנו אכילת פירות שאכל הדא דתימא בשאכל עד שלא בא הראשון אבל אם אכל משבא הראשון מוציאין ויד ללמוד ממנו כאן לחלק בין קודם שנודע פיסול הגט לאחר שנודע:

ולא מזונות כלומר שאם לותה ואכלה קודם לכן אין הבעל חייב לפרוע לה אבל לכופו עכשיו ליתן לה מזונות פשיטא דלא דהשתא בעמוד והוצא קאי מזונות אית לה:

ולא בלאות פרש"י ז"ל הקיימין מבגדים שהכניסה לו וקנסא הוא דקנסוה כדמפרש בגמרא ביבמות טעמא דאיבעיא לה לאקרויי לגיטא ולא נהירא דאפילו זנתה ברצון לא הפסידה בלאותיה הקיימין כדאמרינן בפרק אלמנה ניזונת אם היא זנתה כליה מי זינו אלא פירוש בלאות היינו מה שבלה או אבד מנכסיה אפילו מנכסי צאן ברזל שאף על פי שקבל עליו אחריות הבעל כיון שבלה אינו משלם וכן פירש הרי"ף זכרונו לברכה ביבמות והרמב"ם זכרונו לברכה בפרק עשירי מהלכות גירושין:

ואם נטלה מזה ומזה תחזיר ירושלמי הדא דתימא בשנטלה משבא הראשון אבל נטלה עד שלא בא הראשון כמה דלא מפקא מיניה כך לא מפיק מינה ויש ללמוד ממנו גם כן לחלק בין קודם שנודע פיסול הגט לאחר שנודע:

והולד ממזר מזה ומזה פירש רש"י זכרונו לברכה אם החזירה הראשון וילדה לו בן הוי ממזר מדרבנן וביבמות אמרינן דאסור בממזרת הואיל וכשר מן התורה וליתא דהתם הוא בשאמרו לה מת בעליך ונשאך ואחר כך בא ראשון דאשתו של ראשון היא לגמרי ולגבי שני הויא לה זונה ואסורה לבעל ולבועל אבל כאן קדושי שני גמורין הן ואם גרשה שני ונשאה ראשון כשר גמור הוא אפילו מדרבנן דלא גרע ממחזיר גרושתו דעלמא דאין הולד ממזר כלל אלא הכא בשבעל רשון בא עליה בעודה תחת השני מיירי דכיון דנשואי שני נשואין גמורין מדאורייתא ממזר גמור הוא אבל בנה משני קודם שיגרש הראשון הוי ממזר דרבנן ואסור בממזרת:

ולא זה וזה מטמאין לה אם כהנים הם: [ מן הכהונה דסתם זונה אשת איש היא שמזנה תחת בעבלה לאחרים דהיינו נפקת ברא:

בת לוי מן המעשר קנסא כדמפרש התם ביבמות:

בת כהן מן התרומה כדאמרינן בסוטה ונטמאה ונטמאה ונטמאה ג"פ אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה:

אין יורשין של זה בנים שהיו לו ממנה יורשין כתובתה וביבמות פרכינן כתובה מאי עבידתה הא קתני אין לה כתובה ומשנינן כתובת בנין דכרין שתקנו חכמים שירשו בניה יותר על חולקיהן עם האחים האחרים שיהיו להם נולדים מאשה אחרת כשמתה בחיי בעלה ואע"פ שבעלה יורשה לא שקלי משום קנסא:

אחיו של זה כו' אחיו של שני צריך לחלוץ מדאורייתא ושל ראשון מדרבנן ולדברי רש"י ז"ל איפכא:

שינה שמו ושמה בגט:

וכל הדרכים המפורשים במשנתינו וכתבו בתוספות דלא שינה ממש קאמר אלא כגון שהלך מיהודה לגליל ושמו יוסי וקורין לו יוחנן וכן שם עירו ושם עירה לא איירי בשינה ממש אלא שיש לאותה העיר שני שמות בשני מקומות ושם עירו ושם עירה (ארז"ל) דהיינו דוקא בעיר שדרין בה אבל עיר שנולדו בה אפילו שינה כשר כיון שאין צריך לכתוב כלל והקדמונים שהרגילו לכתבו משום שמא אירע שיש שם יוסף בן שמעון אחר יהיה בו סימן על ידי מקום הלידה ותדע כי כמה פעמים כותבין מקוםה לידה על פי הבעל או האשה ואם שינה פסול לא היה נכון לכתוב אלא על פי עדים ולא דמי לאשתמודעינא דאפילו מפי קרוב או אשה נאמן כדאמרינן בהחולץ דשם קל הדבר לברר ועביד לאיגלויי טובא ועוד דאשתמודענא צריך להעיד שלא תתעגן אבל כאן מה לנו לתקן ולכתוב מקוםה לידה בחנם כיוןש על ידי כן יכול לבא לידי פיסול אם ישנה אלא ודאי אפילו שינה כשר ורבינו תם זכרונו לברכה הביא ראיה דאין השטר נפסל כשמשנה דבר שאין צריך לכתוב מדאמרינן בפ"ב דכתובות דאין מעלין משטרות ליוסין דלאו אכולה מילתא קא מסהדי אלא אמנשה שבשטר ואלא על מה שכתוב בשטר שהוא כהן אלמא אפילו אינו כהן השטר כשר וסברא הוא דעדים לא קיימי אלא איעקר מעשה ומעשה באחד ששינה מקום הלידה והכשירה הר"י ז"ל והרבה פעמים כשלא היה ברור להם מקוםה לידה היה אומר להם אל תכתבו כלל ומקום עמידה נמי אין צריך לכתוב דכל גיטין הבאין ממדה"י אין כותבין מקום עמידת האשה ולהכי לא אוקי מתניתין בבעל היה במזרח וכו' ובשינה מקום עמידתו כדמוקי אסופר משום דפשיטא דאין צריך לכתוב מקום עמידה ע"כ כתוב בתוספות ר"א מטו"ך זכרונו לברכה:

דף מב עמוד א


גמ' משום שלום מלכות שיהא לנו שלום עמהם שיאמרו חשובין אנו בעיניהם שכותבין שטרותיהם בשמנו:

תצא והולד ממזר בתמיה:

ר"מ לטעמיה סתם משנה ר"מ ולקמן נמי אמרינן זו דברי רבי מאיר ועכשיו נהגו למנות ליצירה ונותנין טעם לדבר שלא תיקנו כך אלא בזמן שהיה דרך הגוים למנות למלכיהן והיו מקפידין בכך ותקנו בגיטין ולא בשטרות משום דבגיטין יש לחוש לשלום מלכות שהוא דבר גדול שמפרידין בין איש לאשתו אבל בשטרות לא חששו דהא אמרינן בפרק קמא דע"ז דבגולה לא היו מונים אלא למלכי יון בלבד עוד אמרו דכיון דבגמרא עבדינן צריכותא מאלו השנויים במשנתינו דוקא לשם אלו שהם שם מלכות ובנין הבית דחשיבותא דידן (ומלכות שלמה) וחורבנו נמי תוקף מלכות נבוכדנצר חשיבותא דידן הוא הוא הוא שמונין להפסק מלכות שלנו ולא להתחלת מלכות של אחרים אבל ליצירה וכבוד שמים אין אדם מקפיד ולא תקנו כן תדע מדלא תני ליצירה דרבותא הוא טפי מחורבן הבית:

גרסינן בגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי רבי מאיר כלומר דאית ליה דמשום שלום מלכות תצא מזה ומזה אבל חכמים אומרים אפי' לא כתב אלא לשם סנטר שבעיר הרי זה מגורשת סנטר מר מחוזניאתא בבבא בתרא זקן הממונה להיות בקי בנחלות גבול שדה של כל איש ואיש וגרסינן תו בגמרא אפיסקא דהיה במזרח וכתב במערב מאן אילימא בעל היינו שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה אלא סופר כדאמר להו רב לספרי כי יתביתו בשילי כתובו בשילי ואף על גב דמימסרן לכו מילי בהיני כי יתביתו בהיני כתובו בהיני ואף על גב דמימסרן לכו מילי בשילי ואומר רבינו תם זכרונו לברכה דשני מקומות אלו סמוכין זה לזה כדאמרינן בביצה דרב הונא מכתפי ליה משילי להיני ומהיני לשילי משמע שקרובים זה לזה ומשום הכי נקטינהו לרבותא דאף על גב דלא מיתחזי כולי האי כשיקרא כיון שיכול לבא מזה לזה ביום אחד אפילו הכי יש להחמיר עד כאן ומיהו דוקא בשטרי דלא אקנייתא דכיון שכותבין בהם ביום שנכתב השטר אם אינם כותבין מקום שעומדין בו בשעת כתיבתו מיחזי כשקרא אבל בשטרי דאקנייתא דכתבו יומא דקנו ביה יש להם לכתוב אתרא דקנו ביה דאי לא מיתחזי כשקרא דלעולם יש להם לכתו בהמקום שהיו עומדים בו באותו יום שכתוב בשטר דאי לא מיזחי כשקרא ואומר ר"י ז"ל דאף על גב דבגט פסלינן היה במזרח וכתב במערב מכל מקום בשאר שטרות אי כתב שילי בהיני כשר כדאמרן בפרק אחד דיני ממונות שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמטה ובאו עדים ואמרו באחד בניסן עמנו הייתם כשר חיישינן שמא אחרוהו בעיר ביום הכתוב בו כשר ובודאי שלפסול בשטרות אין לנו אבל ראיה זו איני מכיר דדילמא התם בפרק אחד דיני ממונות הכי קאמרינן שבאותו מקום עצמו שראו את ההלואה שם כתבו את השטר ואחרו הזמן כלומר שכתבו השטר בתשרי ועשו הזמן מניסן הבא ובניסן לא היו הם באותו מקום שנכתב השרט ורשאין היו בכך שלא היה להם לחוש שמא לא היו העדים באותו זמן באותו מקום דנהי דלודאי מחזי כשקרא חיישינן לשמא יזדמן הדבר שיהא מחזי כשקרא לא חיישינן ולפיכך אין ראיה מכאן אבל רש"י ז"ל פירש בפרק אחד דיני ממונות כדבריו דהכי קאמר שמא קודם לכן ראו המלוה במקום הכתוב בשטר והוטל עליהם לכתוב ואחרוהו מלכתוב עד אחד בניסן וכתבוהו בשילי כתובו בשילי ואף על גב דממסרן לכו מילי בהיני מיהו אי כתבו שילי לא מפסל עד כאן:

אמר רב הונא אמר רב זו דברי רבי מאיר בגמרא איתמר אפיסקא דהולד ממזר:

לערבינהו וליתנינהו בהדי משנה שם מלכות דהא חד פסולא הוא ופרש"י ז"ל דהא דאמר רב הונא אמר רב זו דברי רבי מאיר אשלום מלכות קאי ולפי פירושו אמרו דרב הונא פליג אדשמואל דשמואל אמר לעיל אבל חכ"א אפי' לא כתב אלא לשום סנטר שבעיר מגורשת דאלמא תנשא לכתחלה ורב הונא אמר הולד כשר ומשמע מיהת דתצא ולפי זה נקיטינן כרב דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי הלכך הולד כשר ותצא וכן נראה דעת הרי"ף זכרונו לבכה שהשמיטה לדשמואל וכתב הא דרב הונא אמר רב ולכאורה הכי משמע מדאקשינפ בפרק המגרש עלה דמתניתין דתנן שלשה גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר ותו ליכא והא איכא שלום מלכות ופרקינן התם הולד ממזר הכא ולד כשר ומקשינן הניחא לרבי מאיר אלא לרבנן מאי איכא למימר ומפרקינן התם תצא הכא לא תצא אלמא דלרבנן תצא והולד כשר והייו כרב ולא כשמואל אבל רבינו תם זכרונו לברכה והרב בעל המאור ז"ל כתבו דרב לא פליג עלה דשמואל כלל דשמואל קאי אשלום מלכות ור"ה משמיה דרב קאי אהיה במזרח וכתב במערב אי נמי דרב הונא אכולה מתני' קאי וה"ק זו דר"מ דאמר דכל היכא דמיפסיל גט מדרבנן הולד ממזר אבל חכ"א דכל היכא דלא מיפסיל מדאורייתא אע"ג דמיפסיל מדרבנן הולד כשר ולאו לאפלוגי עליה דשמואל בשלום מלכות אתא דההוא אפי' מדרבנן לא מיפסיל וראיה לדבר דאם איתא דפליגי הוה ליה לתלמודא למימר (ורב אבא) אמר רב הונא אמ רב ולא הוה ליה למעבד מימרא באפי נפשה ולאפסוקי בינייה ובעובדא דההוא גיטא כדאיתא בגמרא ודפרכינן בפרק המגרש והא איכא שלום מלכות הניחא לרבי מאיר אלא לרבנן מאי איכא למימר לרבנן מכולה מתניתין פרכינן דלא עבדי רבנן הולד ממזר ומפרקינן התם תצא דודאי בכולה מתני' ס"ל לרבנן תצא חוץ משלום מלכות דליכא פסולא בגט כלל זו היא דרך ר"ת והרב בעל המאור ז"ל ואני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא שמואל הכי קאמר זו דברי רבי מאיר דחייש טפי טובא לשלום מלכות דס"ל דהולד ממזר דאע"ג דלא עביד הולד ממזר בכל פיסול דרבנן דהא בג' גיטין פסולין מודה דהולד כשר הכא מחמיר ביה טפי ולדידיה ודאי בעינן שיכתוב לשם אותה מלכות ממש אבל רבנן לא מחמרי ביה כולי האי וסברי שאפילו לא חלק כבוד למלכות אלא כתב בו לשום סנטר שבעירו הרי זו מגורשת ותנשא ולישנא דאפי' לא כתב אלא לשום סנטר שבעיר הכי מוכח ואם לא כתב אפי' לשום סנטר שבעיר ולא חלק כבוד למלכות כל לאפי' לרבנן אינה מגורשת מיהו הולד כשר והיינו מימריה דרב דקיימא אפיסקא דהולד ממזר מזה ומזה [וזהו תירוצו של רבינו אלחנן בתוספות] וזה שהשמיט הרי"ף זכרונו לברכה מימריה דשמואל לאו משום דס"ל דפליגא אדרב אלא לפי שאינה נוהגת בזמן הזה לפי שאין המלכים מקפידין למנות להם ואנו מונין ליצירה וכתבה להא דרב ללמוד הימנה להיה במזרח וכתב במערב:

מתני' כל העריות שאמרו צרותיהן מותרות חמש עשרה נשים שאמרו חכמים שצרותיהן מותרות לינשא לשוק בלא חליצה כשמתו בעליהם בלא בנים:

והלכו הצרות של עריות הללו ונשאו לשום:

ונמצאו העריות איילונית דאגלאי מילתא שהיו קדושי המת בהן בטעות ונמצא שלא היו אלו צרותיהן ולא פטרום העריות האלו מן החליצה:

תצא מזה הבעל השני:

ומזה מן היבם:

והלכה צרתה ונשאת לאחר דקי"ל ביאת האחת פוטרת צרתה:

ונמצאת זו שנתיבמה:

איילונית ואין יבומה יבומין שהרי לא היתה אשת המת ונמצא שלא נפטרה צרתה ונשאת לשוק בלא חליצה:

תצא מזה ומזה מבעל זה ומיבמה הראשון:

וכל הדרכים האלו בה השנויין במשנה של מעלה:

גמ' זו דברי רבי מאיר שאמר משום ר"ע רבו דס"ל דיש ממזר מחייבי לאוין וכיון שכן הולד מן השני ממזר מן הדין ומן הראשון מדרבנן והצריכוה גט מן השני כדי שלא יהא בנה מן הראשון ממזר אבל לרבנן כיון דסברי שקידושין תופסין בחייבי לאוין אין הולד ממזהר כלל דאף על גב דמודו רבנן בשינה שמו ושמה דהולד ממזר אפי' מן הראשון התם היינו טעמא לפי שנשאת בגט פסול שעושה ולדה מן השני ממזר מדאורייתא ומשום הכי קנסינן לה מדרבנן בולדה מןה ראשון אבל כלה יכא דליכא ממזר מדאורייתא לא קנסינן למעבד ממזר מדרבנן אבל חכ"א אין ממזר ביבמה והכי אוקימנא לה ביבמות ומיהו תצא מזה ומזה ודוקא כשנישאו אבל זנו לא דליתא לדרב המנונא דאמר שומרת יבם שזנתה אסורה ליבמה דהא אידחי לה במס' סוטה פרק היה מביא:


מתני' כתב סופר גט לאחד לגרש את אשתו:

ושובר לאשתו שתמסור לבעלה כשיפרע לה כתובתה:

וטעה הסופר כשמסר להם השטרות ונתן גט לאשה ושובר לאיש והם מסרו זה לזה והלכה זו ונשאת כסבורה שזה גט שמסר לה בעלה וזה סבור שמסרה לו אשתו שובר:

לאחר זמן הגט יוצא מתחת ידי האיש שמוציאו לפנינו להראות שוברו והרי הוא גט:

לאלתר מפרש בגמרא:

לא כל הימנו אין הכל כדבריו להאמינו לאבד זכותו של שני שנשאה דאמרינן קנוניא היא ביניהם והחליפו השטרות לאחר שנשאת ומקשו הכא הך מתניתין היכא משכחת לה דהא אמרינן בפרק המביא תניין דהני בי תרי דיהבי גיטא קמייהו צריכי למקרייה ומוכח התם דאי לא קריוה אינה מגורשת מדפרכינן התם מברייתא דקתני הרי זו מגורשת ולא פרקינן לה בדלא קריוה וכיון שכן במאי עסקינן אי דלא קריוה בלאו

דף מב עמוד ב

ה"נ תצא מזה ומזה ואי בדקריוה היאך הוחלף הגט בשובר יש לומר משכחת לה בקריוה ואחר כמאן הוחלף ואף על פי שקראוה מתחלה קנסינן לה משום דאיבעיא לה לאקרויי גיטה סמוך לנתינה מיד או תיכף אחר נתינה ומהא משמע דאף על גב דאמרינן בפרק מהביא תניין דאף על גב דעייל ליה בעל לידיה ואפקיה לא חיישינן דילמא חלופי חלפיה היינו לומר דבדיעבד מגורשת אבל לכתחלה חוזרין וקורין אותו וכן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה בפ"א מהלכ' גירושין וכן היה נוהג ר"י זכרונו לברכה לקרות קודם נתינה ואחר נתינה:

מתני' כתב לגרש את אשתו וכו' ונמלך ולא נתן לה גט:

גמ' והיכא דכתב לה גט לדביתהו וכו' והיינו ריח הגט דפוסל בכהונה:

ילמדנו רבינו וכו' איש פלוני כהן מעשה בא לפנינו שכתב כהן גט לאשתו ונמלך ולא גרש את אשתו ויצא קול בעיר על כך שכתב לה גט מי מפקינן לה מיניה משום קלא שלא יהו אומרים גרשה והחזירה ונמצא כהן מחזיר גרושתו:

תצא מפני הקול:

אבל הדבר צריך בדיקה קודם שנוציאה ממנו דאי מיגליא מילתא שרגילין בני העיר לקרות לנתינה כתיבה אע"ג דלכתיבה לחודיה נמי קרו כתיבה מחמרינן למיחש לקלא ואמרינן כתב ונתן קאמרי ותצא מפני חשד הקול וטעמא מפורש בתוספתא לפי שקול זה לא לחנם יצא אלא לאוסרה על בעלה וכיון שהכתיבה אינה כלום אלא לדברי בית שמאי ודאי משום נתינה יצא הקול:

כל קלא דבתר נישואין אף על פי ששנינו במהגרש דחיישינן לקלא דתנן יצא שמה בעיר מקודשת לפלוני הרי זו מקודשת ואסורה לינשא עד שיתן אותו פלוני גט הני מילי בשיצא הקול קודם שתנשא לאחר אבל יצא לאחר שנישואין לא חיישינן ליה וזו נשואה ועומדת לכהן שנים רבים ומפני שיצא עליה קול גרושין יוציא המתחתיו הא קלא דבתר נישואין הוא:

מאי תצא נמי משני אם מת כהן זה ונשאה כהן אחר (תחתיו) תצא שהרי יצא עליה קול גרושה זה כמה שנים:

ופרכינן והרי אתה מוציא לעז על בניו של ראשון לומר חללים הם שהרי הוציאוה מן השני שבדקו הדברים ונמצאו אמת:

אתו למימר סמוך למיתה גרשה הראשון ולפיכך חכמים מוציאין אותה מןה שני ולא אתו לאחזוקי קלא קמא בהכי דהואיל ומראשון לא אפקוה אין כאן לעז ותמהני על הרמב"ם זכרונו לברכה שכתב בפרק עשירי מהלכות איסורי ביאה ואם נשאת לכהן אחר תצא מןה שני ולא חשש לבדוק אי קרו לנתינה כתיבה:

מתני' צריכה ממנו גט שני מפרש בגמרא:

לבו גס בה פריב"ט בלע"ז:

גט קרח שקשריו מרובין מעדיו שתקנו חכמים גט מקושר מפני כהנים קפדנים שהיו מגרשין נשותיהן ומיד היו אסורין בהם ותקנו לכתוב גט כזה שצריך זמן מרובה בכתיבתו ושמא בתוך כך יתפייס לפי שהיו כותבין שטה ומניחין שטה חלק וכורכין אותה וחותם עד בחוץ וכן בכל שטה ושטה ותקנו שיחמו בו ג' עדים ואם יש עוד קשר כרוך ואין עד חתום מאחוריו זהו קרח ופסול כדמפרש בגמ' גזרה משום כולכם דמסתמא כמנין קשריו היו עדיו מתחלה וחיישינן דילמא אמר להו כולכם חתומו והרי אחד שלא חתם ואמרינן בפרק המגרש דהא מתניתין רבי מאיר היא אבל לרבנן הולד כשר והכי קי"ל:

גמ' ובית הלל סברי הן עדי יחוד הן עדי ביאה ומסתמא אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ולקידושין איכוין ובגמרא אמרינן אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מחלוקת בשראוה שנבעלה דבית סברי אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובית הלל סברי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אבל לא ראוה שנבעלה דברי הכל אינה צריכה גט שני ומקשינן עליה ממתני' דתנן ומודים (ודאי) בנתגרשה מן האירוסין שאינה צריכה ממנו גטש ני מפני שאין לבו גס בה ואי בראוה שנבעלה מה לי מן האירוסין מה לי מן הנישואין אלא ודאי מתני' בשלא ראוה שנבעלה ורבי יוחנן דאמר כי האי תנא דתניא וכו' ואף על גב דרבי יוחנן הוא דאמר הלכה כסתם משנה אמרינן אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן ויש שפוסקין כרבי יוחנן דכל שלא ראוה שנבעלה אינה צריכה הימנו גט שני אפילו בנשואה אבל ראוה שנבעלה צריכה הימנו גט שני אפילו בארוסה והרי"ף ז"ל פוסק כסתם מתני' וכן פסק הרמב"ם זכרונו לברכה בפ"י מהל' גירושין הלכך בנשואה אפילו לא ראוה שנבעלה צריכה ממנו גט שני כל שנתייחד עמה בפני עדים והוא שיהו שני העדים כאחד ושראה הוא את העדים וכמו שכתבתי למעלה בשם הרשב"א בפרק מי שאחזו ואם ראוה שנבעלה אפי' מן האירוסין צריכה הימנו גט שני וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה בפרק הנזכר שמקצת הגאונים הורו שלא בארוסה בלבד אלא כל אשה שתבעל בפני עדים צריכה גט חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והוא ז"ל חולק עליהם שלא אמרו כן אלא כשהיו ביניהם קדושין קודם לכן וכן הסכים הרשב"א ז"ל שהרי שנינו נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו לא שנא מפותה בפני אחד או בפני שנים דמסתמא קתני ולפיכך לא הוזכר דבר זה אלא בגרושה בלבד וכתב הרמב"ם בפרק תשיעי מהל' גרושין נתייחד עמה אחר שאמר להם לכתוב ולחתום וליתן לה הרי אלו לא יכתבו וקל וחומר הדברים אם הגט שנתן לה לידה כשנתייחד עמה נפסל הגט שמא בעל קל וחומר לזה שלא נכתב ואם כתבו ונתנו לה אחר שנתייחד עמה אינו גט עד כאן ודבריו תמוהין הרבה שהרי אין זה קל וחומר של כלום דבשמעתין איכא למיחש לקדושין ובנדון שלו ליכא למיחש להכי ועוד היאך פסק בפירוש דאינו גט דהא בשמעתין ספוקי בעלמא דמספקינן להצריכה גט שני ובודאי דלשמא פייס ובטל השליחות הוא דאיכא למיחש להכי אבל אין מקום לומר שיהא הגט בטל לגמרי וכן דעת הרב רבינו משה בר נחמן זכרונו לברכה:

ומודים בשנתגרשה מן האירוסין וכו' דלא אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה משום דאין לבו גס בה ומיהו היכי דחזינן להו דגייסי אהדדי איכא למימר דצריכה ממנו גט שני מדאמרי' בס"פ האשה שנתאלמנה בעובדא דההוא ארוס וארוסתו דאוקי רבא שלוחא בינייהו משום דחזינהו דגייסי אהדדי אף על גב דתניא שאם נתגרשה מן האירוסין נפרעת על ידי עצמה שאין לבו גס בה וה"נ דכוותה אי גייסי אהדדי איכא למימר דצריכה ממנו גט שני הרשב"א ז"ל ועוד סמך דבריו מן הירושלמי:

תנן בפרקין גט קרח הכל משלימין עליו ר"ע אומר אין משלימין עליו אלא קרובים הראויים להעיד במקום אחר איזהו גט קרח כל שקשריו מרובין מעדיו והכי פירושא היכא דחזינן בהדיא שריבה הסופר בו קשרים יותר ממנין העדים והכא ליכא למיחש לכולכם הכל משלימין עליו ואפילו פסולין דליתא להא השלמה אלא משום חששא

דף מג עמוד א

בעלמא שמא כשיצא לאחר זמן בבית דין יפסלוהו שיהו סבורין שהזמין הבעל עדיו למנין קשריו ולא חתמו בו כולם:

ורבי עקיבא פליג ואמר דאין משלימין עליו אלא קרוב שהוא ראוי להעיד עדות אחרת שאין עליו פיסול עדות אלא קורבא אבל עבד וגזלן לא:


ומפרשינן בגמרא טעמא דעבד משום דאתי למימר שחרורי שחרריה וגזלן נמי אתי למימר תשובה עבד כלומר שיטעו לומר שאין הכשרו מפני שאינו צריך לעדות שכבר נתקיים בשאר אלא יאמרו שעבד משוחרר הוא ושהגזלן עשה תשובה ויכשירוהו לעדות אחרת אבל בקרוב ליכא למטעי דמידע ידע דקרוב הוא ויתנו אל לבם שלא הוכשר גט זה אלא מפני שהעדות מתקיימת בשאר ותמיהני דכיון שמשלימין עליו קרוב משמע דכי תנן כנסה בגט קרח תצא מזה ומזה ויהבינן טעמא בגמרא משום כולכם דלאו לכולכם עדים חיישינן שאם כן היאך משלימין עליו קרוב והרי יבא בית דין אחר לפסלו משום חשש כולכם דהא אמרינן בפרק המביא תניין דלריש לקיש דאמר דבאומר כולכם משום עדים קאמר שאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אלא ודאי כי חייישינן לכולכם היינו משום תנאי תנאי אי לר"י מפני שהדין כך אפי' בפשוט דהא אמר התם שנים משום עדים וכולן משום תנאי ואי לריש לקיש משום דאע"ג דבפשוט ס"ל דכולן משום עדים במקושר מיהת מודה דאינך משום תנאי וטעמא דמילתא לדידיה משום דבפשוט שעיקרו שנים והם משום עדים אף כשהוא מוסיף עליהם כולם משום עדים אבל במקושר שהשלישי שהצריכו חכמים ודאי דינו כמשום תנאי שאל"כ נמצא שאם לא כן נמצאת עדותן בטלה אף כשהוא מוסיף על ג' גם כן לתנאי הוא מתכוין ומכל מקום אי אפשר להכשיר קרוב אם יש לחוש שכולכם עדים אמר ומעתה למה אמרו כנסה בגט קרח תצא מזה ומזה משום חשש כולכם והא אפילו אם אמר כולכם כיון דלא משמע אלא משום תנאי יכולה היא לקיים תנאה אפי' לאחר שנשאת כדאמרינן בפרק המגרש וכי תימא אפשר דמינסבא לאחר היום ומיגרשא למחר ומקיימה לתנאיה וכו' טו בדידה קיימא לאיגרושי ומשמע מיהת בהדיא שאף לאחר גירושיה יכולה לקיים תנאה ומעתה למה תצא לבדוק אם אמר כולכם ותחתימם עליו כיון דמשום תנאי אמר הכי ואפשר שאע"פ שמשום תנאי הוא כיון שהתנאי בגופו של גט אין רצונו שתתגרש אלא לאחר שיהא הגט נשלם כפי תנאו ומשום הכי תצא ולפי זה איפשר דאף על גב דאמרינן בפרק המביא תניין דהיכא דחתום בי תרי מינייהו ביומיה ואינך מכאן ועד עשרה ימים דלמאן דאמר משום תנאי כשר היינו דווקא כשחתמו כולם קודם נתינת הגט או שמא לא אמרינן הכי אלא במקושר מפני שנראה כחסר מפני קרחתו ואין דעתו לגרש אלא בגט שנראה שלם ואפשר עוד לומר דכי אמרי' גזירה משום כולכם עדים קאמרינן דבגט קרח מסתמא עדיו למנין קשריו ואפ"ה משלימין עליו קרוב לפי שלא יבא בית דין אחר לפוסלו דכיון דבעיקר עדותו של מקושר דהיינו בג' עדים הצריכין בו עד אחד קרוב כשר משום דג' במקושר לאו דאורייתא כדאיתא בגמרא אפילו אמר כולכם עדים לא לצרף עדותן אמר כן ותהא עדותן בטלה אלא כך אמר שיחתמו הכשרים כדינן והקרוב כדינו וכן נראה עיקר דהא ודאי כיון שהצריכו חכמים ג' במקושר אף השלישי משום עד הוא ולא משום תנאי ואי חתום בי תרי מינייהו ביומיה והשלישי מכאן עד עשרה ימים מוקדם הוא ופסול לפי שאינו ראוי לגרש בשנים ואפילו הכי אין הקרוב פוסל שנים הכשרים הלכך כי אמרינן גזירה משום כולכם עדים קאמר בין לר"י בין לר"ל דמסתמא הבעל כמנין קשריו הזמין עדיו ואעפ"כ אין הקרוב פוסל בו מן הטעם שכתבתי:

גרסינן בגמרא כי אתו לקמיה דרבי אמי אמר ליה צא והשלים עליו עבד מן השוק כלומר דהיכא דחזינן בהדיא שריבה הסופר בו קרים יותר ממנין העדים שאמר הבעל בפניהם אפילו עבד כשר בו להשלמה כבן ננס וכתבו בתוספות שמעשה בא לפני רבינו משולם באחד שכתב גט לאשתו והחתים עליו שנים ולאחר זמן החתים עוד שלישי והכשירו מסברא דהא דאמרי' דאין עדי הגט חותמין זה בלא זה היינו בשנים או שזימן ג' ביחד שכיון שאיןה גט מתקיים בפחות צריכין לחתום זה בפני זה אבל כשהגט נגמר בשנים ולא היה דעתו להחתים יותר כשחזר והחתים שלישי אינו נפסל בכך כיון שנגמר על ידי הראשונים ורבינו תם זכרונו לברכה הביא ראייה מכאן דלישנא דצא והשלים עליו עבד מן השוק משמע שכתב חתמו הראשונים ולא היה צריך כי אם להשלים אלמא כיון שהוכשר הגט על ידי הראשונים אף על פי שעדיין צריך השלמה לא בעינן זה בפני זה וכל שכן כשאינו צריך השלמה כלל ומיהו רש"י ז"ל כתב כאן והסופר והעדים בפנינו ועדיין לא נמסר משמע שסובר דבעינן זה בפנה זה ומה שכתב ועדיין לא נמסר ר"ל שכבר חתמו העדים אלא שלא נמסר לה עדיין דאינהו נמי בעי למחתם בפניו אלא ר"ל שהעדים לא חתמו עדיין לכך לא נמסר לה וחותמין כלום יחד זה בפני זה אך מה שכתב שהסופר בפנינו בחנם פירש דמה לנו אם הלך לו הסופר וכן פירש ה"ר אלחנן דנראה לפוסלו דכיון שבא להחתים שלישי גילה דעתו שלא יהא גט עד שיחתום השלישי וחתימתו אינה כלום כיון שלא חתמו זה בפני זה עד כאן בתוספות ונראה שזה על דעת מי שסובר כההיא דריש פרק השולח שאם ביטל הגט בפירוש מבוטל ושוב אינו חוזר ומגרש בו [ובהדיא פסקינן התם דלא כוותיה] דאילו למאן דס"ל שגט הנכתב בהכשר אי אפשר לבטלו אין הגלוי דעת [שלו] כלום כיון שהוא חוזר ומגרש בו:

הדרן עלך פרק הזורק