מצוה:להתוודות על חטא
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
ו דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּיהוָה וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא.
ז וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ.
(במדבר ה, ו-ז)
היא שצונו להתודות על העוונות והחטאים שחטאנו לפני האל ולאמר אותם עם התשובה. וזהו הודוי וכונתו שיאמר אנא השם חטאתי עויתי ופשעתי ועשיתי כך וכך. ויאריך המאמר ויבקש המחילה בזה הענין לפי צחות לשונו. ודע שאפילו החטאים שחייבין עליהן אלו המינים מהקרבנות הנזכרים שאמר שיקריבם ויתכפר לו לא יספיק עם הקרבתם בלתי הודוי. והוא אמרו דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם והתודו את חטאתם אשר עשו.
ולשון מכילתא לפי שנאמר והתודה אשר חטא עליה על החטאת כשהיתה קיימת לא אחר שנשחטה אין במשמע שיתודה היחיד אלא בביאת המקדש שזה הכתוב כלומר והתודה אשר חטא עליה אמנם בא בפרשת ויקרא במטמא מקדש וקדשיו, ומה שנזכר עמו ממה שבארנו ונראה שם במכילתא שאנחנו לא נלמוד מן הכתוב אלא חיוב הודוי למטמא מקדש מנין אתה מרבה כל שאר המצות תלמוד לומר דבר אל בני ישראל והתודו, ומנין אף כריתות ומיתות בית דין אמר חטאתם לרבות מצות לא תעשה יעשה לרבות מצוה עשה, ושם נאמר מכל חטאת האדם מצות שבינו לבין חבירו על הגנבות ועל הגזלות ועל לשון הרע, למעול מעל לרבות הנשבע לשקר והמקלל, ואשמה לרבות כל חייבי מיתות, יכול אף הנהרגין על פי זוממין לא אמרתי אלא ואשמה הנפש ההיא, רצה לומר שלא יתחייב לו הוידוי כשידע שאין לו חטא אבל הועד עליו שקר.
הנה נתבאר לך שכל מיני העונות הגדולים והקטנים ואפילו מצות עשה חייבין להתודות עליהן, ובעבור שבא זה הצווי שהוא והתודו עם חיוב הקרבן היה עולה במחשבה שאין הודוי לבדו מצוה בפני עצמו אבל הוא מדברים הנגררים אחר הקרבן, הוצרכו שבארו זה במכילתא בזה הלשון יכול בזמן שהם מביאים הם מתודין ובזמן שאין מביאין אין מתודין, תלמוד לומר דבר אל בני ישראל והתודו, ועדיין אין משמע ודוי אלא בארץ מנין אף בגלות, תלמוד לומר והתודו את עונם ואת עון אבותם, וכן דניאל אמר לך ה' הצדקה ונו'.
הנה נתבאר לך מה שזכרנוהו כי הודוי חובה בפני עצמה וחובה לחוטא על כל חטא שחטא בין בארץ בין בחוצה לארץ בין הביא קרבן בין לא הביא קרבן חייב להתודות כמו שאמר והתודו את חטאתם. ולשון ספרי והתודה זה ודוי דברים. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת יומא.
שנצטוינו להתודות לפני השם על כל החטאים שחטאנו בעת שנתנחם עליהן, וזהו ענין הודוי שיאמר האדם בעת התשובה אנא השם חטאתי, עויתי ופשעתי כך וכך. כלומר שיזכיר החטא שעשה בפרוש בפיו. ויבקש כפרה עליו ויאריך בדבר כפי מה שיהיה צחות לשונו. ואמרו זכרונם לברכה, שאפילו החטאים שחייבה התורה קרבן עליהם, צריך האדם אל הודוי עם הקרבן, ועל זה נאמר (במדבר ה ו) דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעל מעל ביי ואשמה הנפש ההיא והתודו את חטאתם אשר עשו. ואמרו במכילתא (ספרי זוטא כאן) לפי שנאמר (ויקרא ה ה) והתודה אשר חטא. יתודה על חטא שחטא עליה, על חטאת כשהיא קימת, לא משנשחטה, כלומר בעוד שבהמת הקרבן חיה, ולא משנשחטה. ועוד אמרו שם למדנו חיוב הודוי למטמא מקדש וקדשיו, מנין אתה מרבה שאר כל המצות, כלומר שהמקרא הזה בא בפרשת ויקרא במטמא מקדש וקדשיו, מנין אתה מרבה שאר כל המצות? דכתיב דבר אל בני ישראל וגו' והתודו. כלומר, שנדרש הכתוב כאלו לא נכתב על דבר מיחד. ומנין שיש שמע הזה אף מיתות וכרתות? שנאמר גבי ודוי אהרן באחרי מות (שם טז טז) לכל חטאתם. ודרשו זכרונם לברכה לרבות מצות לא תעשה, וכי יעשו דכתיב כאן לרבות מצות עשה, כלומר, אם בטל מצות עשה שהיה יכול לעשות שחייב להתודות עליה. ועוד דרשו שם במכלתא מכל חטאת האדם. ממה שבינו לבין חבירו על הגנבות ועל הגזלות ועל לשון הרע, וזה הודוי, צריך באמת שישיב החמס אשר בכפיו, שאם לא כן מוטב שלא יתודה על זה. למעל מעל לרבות כל חייבי מיתות שיתודו. יכול אף הנהרגין על פי זוממין, כלומר אף על פי שהוא יודע שלא חטא, אלא שהועד עליו עדות שקר, שיהא חייב להתודות על זה? תלמוד לומר ואשמה הנפש, לא אמרתי אלא כשיהיה שם אשמה, אבל לא כשידע שאין לו חטא אלא שהועד שקר עליו. הנה התבאר שכל העונות הגדולים והקטנים ואפילו מצות עשה חייב האדם עליהם הודוי.
ולפי שבאה מצוה זו של ודוי עם חיוב הקרבן, כמו שכתוב בפרשת ויקרא דכתיב שם (ה ו) והביא את אשמו וגו, שמא יעלה במחשבה שאין הודוי לבדו מצוה בפני עצמה, אלא מהדברים הנגררים אחר הקרבן, על כן היו צריכים לבאר במכילתא שאינו כן, אלא מצוה בפני עצמה היא. וכן אמרו שם יכול בזמן שהם מביאין? מתודין, ומנין אף בזמן שאין מביאין שנאמר בני ישראל והתודו. כלומר שהקבלה באה לדרש כן. ועדין הייתי אומר, שאין הודוי אלא בארץ, כלומר אף על פי שמתודין בלא קרבן, מכל מקום שלא יהיה חיוב הודוי אלא בארץ, כי שם עיקר הכפרה, ושם הקרבנות, ועקר הכל בה. מנין אף בגליות? דכתיב (שם כז מ) והתודו את עונם ואת עון אבותם. כלומר עון אבותם שחטאו וגרשו מן הארץ. וכן אמר דניאל בחוצה לארץ (דניאל ט, ז) לך יי הצדקה ולנו בשת הפנים כיום הזה. הנה התבאר שהודוי מצוה בפני עצמה, ונוהג בכל מקום. ואמרו גם כן בספרא (אחרי ד ו) והתודה זה ודוי דברים.
משרשי המצוה. לפי שבהודאת העון בפה תתגלה מחשבת החוטא ודעתו, שהוא מאמין באמת, כי גלוי וידוע לפני האל ברוך הוא כל מעשהו, ולא יעשה עין רואה כאינה רואה, גם מתוך הזכרת החטא בפרט ובהתנחמו עליו יזהר ממנו יותר פעם אחרת לבל יהי נכשל בו, אחר שיאמר בפיו כזו וכזו עשיתי ונסכלתי במעשי יהיה נגדר שלא ישוב לעשות כן, ומתוך כך ירצה לפני בוראו ברוך הוא. והאל הטוב החפץ בטובת בריותיו הדריכם בדרך זו יזכו בה.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (תענית טז א) שהתשובה היא שיעזב החוטא חטאו ויסירנו מלבו וממחשבתו ויגמר בלבו שלא יעשה כן עוד. כדכתיב (ישעיהו נה ז) יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבתיו. ואחר כך יתודה עליו. כלומר שיאמר דברי התשובה בפיו, שנאמר (שמות לב לא) ויעשו להם אלהי זהב. וגם כן צריך להזכיר בפרוש שלא ישוב לעשות החטא עוד, שנאמר (הושע יד ד) ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וגו'. ואמרו זכרונם לברכה (פ"א מהל' תשובה ה"ב) ששעיר המשתלח היה מכפר כשעשה תשובה על כל עברות שבתורה הקלות והחמורות? בין שעבר עליהן בזדון או בשגגה, בין שהודע לו או לא הודע לו, אבל אם לא עשה תשובה אין שעיר המשתלח מכפר אלא על הקלות. ומה הן הקלות ומה הן החמורות, עבירות שחייבין עליהן מיתת בית דין או כרת, וכן שבועת שוא ושקר, אף על פי שאין בהם כרת מן החמורות הן, ושאר מצות עשה ולא תעשה שאין בהם כרת נקראות קלות כנגד החמורות. ועכשיו בעונותינו שאין לנו מקדש, ולא מזבח כפרה אין לנו אלא תשובה, והתשובה מכפרת על כל העברות, ואפילו היה רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה שלמה באחרונה אין מזכירין לו שום רשעו, שנאמר (יחזקאל לג יב) ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו וגו'. במה דברים אמורים שהתשובה לבדה מספקת בעבירות שבין אדם למקום, כגון האוכל דבר אסור או בועל בעילה אסורה, וכן המבטל אחת ממצות עשה וכיוצא בזה, אבל עבירות שבין אדם לחברו, כגון החובל בחברו, או הגוזל ממונו, או בכל דבר אחר שהזיקו שלא כדין בין במעשה בין בדבור, אין נמחל לו לעולם בתשובה בלבד, עד שיתן לחברו מה שהוא חייב לו ועד שירצהו, ואם לא רצה חברו להתרצות לו כבר אמרו זכרונם לברכה (יומא פז א), מה תקנתו. ומענין המצוה כמו כן, מה שאמרו בתוספתא, שעשרים וארבעה דברים הם שמעכבין את התשובה, ושם מנו אותן חכמים. ויתר פרטי המצוה יתבארו בפרק אחרון מיומא.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ולא התודה על חטאיו ביום הכפורים שהוא יום קבוע מעולם לסליחה וכפרה בטל עשה זה, ואוי לו לאדם אם ימות בלא ודוי ונשא עונו.
ועיקר הודוי שקבלנו מרבותינו ונהגו בו כל ישראל לאמרו בימי התשובה הוא, אבל חטאנו אשמנו וכו'. ואמרו זכרונם לברכה בשבת פרק במה מדליקין (דף לא.) מי שחלה ונטה למות, אומרים לו התודה, שכן דרך כל המומתין מתודין, וכן במסכת שמחות תניא, נטה למות אומרים לו התודה עד שלא תמות, הרבה שהתודו ולא מתו, והרבה שלא התודו ומתו, והרבה שמהלכין בשוק ומתודין, שבזכות שאתה מתודה אתה חי. אם יכול להתודות בפיו יתודה, ואם לאו יתודה בלבו. וכתב הרב משה בן נחמן זכרונו לברכה [1], שכך קבל מחסידים ואנשי מעשה, שסדר ודוי של שכיב מרע כך הוא. מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שרפואתי בידיך ומתתי בידיך, יהי רצון מלפניך שתרפאני רפואה שלמה, ואם אמות תהא מתתי כפרה על כל חטאים ועונות ופשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך, ותן חלקי בגן עדן, וזכני לעולם הבא הצפון לצדיקים ותזכר הסדר הזה לומר חטאים תחילה ואחר כך עונות ואחר כך פשעים, כמו שזכרנו חטאתי עויתי פשעתי, לפי שכבר חלקו בזה בגמרא (יומא לו א) רבי מאיר וחכמים, ורבי מאיר סבר דאיפכא הוא דאמרינן כמו שאמר משה (שמות לד ז) נשא עון ופשע וחטאה. והלכה כחכמים שסברו שהחטאים מזכיר תחילה, וטעם הענין מפרש בגמרא (שם).
מצות עשה שישוב החוטא מחטאו לפני ה׳ ויתודה. וכל מצוות שבתורה, בין עשה ובין לא תעשה, אם עבר על אחת מהן, בין בזדון בין בשוגג, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני הקב״ה, שנאמר "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו׳ והתודו את חטאתם אשר עשו" (במדבר ה', ו'-ז') זה וידוי דברים. וידוי זה – מצות עשה. כיצד מתודה? אומר: אנא ה׳ חטאתי עויתי ופשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי ממעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה. וכן בעלי חטאות ואשמות בעת שמביאין קרבנם על שגגתם או על זדונם, אין מתכפר להם בקרבנם עד שיעשו תשובה ויתודו וידוי דברים, שנאמר "והתודה את אשר חטא עליה" (ויקרא ה, ה). (סנהדרין מג:) וכן כל חייבי מיתות בית דין ומחוייבי מלקות, אין מתכפר להם במיתתן או בלקייתן עד שיעשו תשובה ויתודו. ותנו רבנן בפרק במה מדליקין (שבת לב.) מי שחלה ונטה למות, אומרים לו התודה. וכן החובל בחבירו או מזיק ממונו, אע״פ שישלם לו כל מה שהוא חייב לו, אין מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם, שנאמר "מכל חטאות האדם" (במדבר ה, ו).
וכן ביום הכיפורים מתודה כהן גדול וידוי דברים ג׳ פעמים. שנים על פרו: אחד עליו ועל ביתו, ואחד עליו ועל מטהו. ועל שעיר המשתלח כתוב בפירוש "והתודה עליו את כל עונות בני ישראל" (ויקרא טז, כא). וידוי הפר אנו למדין מדכתיב "והקריב ... וכפר ... ושחט" (ויקרא טז, יא). ואיזו כפרה קודמת לשחיטה? הוי אומר זו כפרת דברים. וקיימא לן כרבנן שאומר שם בפרק אמר להם הממונה (יומא לה: וכל הסוגיא) שיאמר "חטאתי עויתי פשעתי". ובמצות לא תחלל בארנו מקצת עבירות שיום הכיפורים מכפר עליהם ושאינו מכפר. ועכשיו שחרב בית המקדש בעונותינו לא נשאר לנו כי אם כפרת דברים, וחייבין כל ישראל ביום הכיפורים לשוב ולהתודות. ובפרק יום הכיפורים (יומא פז:) אמרינן שצריך שיתודה האדם קודם שיאכל וישתה בערב יום הכיפורים, שמא תטרוף דעתו עליו בסעודה. ואע״פ שהתודה קודם שאכל, חוזר ומתודה בליל יה״כ ערבית, וחוזר ומתודה שחרית במוסף ומנחה בנעילה. ובלשון נעילה נחלקו בברכות בירושלמי (פ"ד ה"א) חד אמר נעילת שמים וחד אמר נעילת שערי העזרה. והיכן אומר וידוי? יחיד אחר תפלה ושליח צבור באמצע תפלה. ומסיק שם (פרק יוה"כ דלעיל) ד"אבל אנחנו חטאנו" שאנו אומרים הוא עיקר הוידוי, דאמר התם בר המדורי הוה קאימנא קמיה דמר שמואל כי מטא שליח צבורא לאבל אנחנו חטאנו קם אכרעיה ש״מ עיקר וידוי הוא. ומשם אני מביא ראיה שלא היה רגיל לעמוד ביה״כ ושמא אנוס היה מחמת זקנה או מחמת חולי ולא היה יכול לעמוד כל היום. (דף פז:) עבירות שהתודה עליהם יום הכיפורים זה, חוזר ומתודה עליהם ביום הכיפורים אחר, אע״פ שהוא עומד בתשובתו, שנאמר "כי פשעי אני אדע" (תהלים נא, ה).
איזה היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר עבירה שעבר בה ואפשר בידו לעשותה, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח. כיצד? הרי שבא על אשה בעבירה ולאחר זמן נתייחד עמה, והוא עומד באהבתו בה ובכח גופו ובמדינה שעבר בה, ופירש ולא עשה, זהו בעל תשובה גמורה. והוא ששלמה אמר "וזכור את בוראך בימי בחורתיך" (קהלת יב, א). גרסינן בפרק ג׳ דיומא (דף לח:) כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא, או בא לידו דבר ערוה פעם ראשונה ושנייה ולא חטא, שוב אינו חוטא, שנאמר "רגלי חסידיו ישמור" (שמואל א ב, ט). ובפרק קמא דקידושין (דף מ.) אומר בא לידו דבר עבירה וניצול הימנה, עושין לו נס. אע״פ שהשב בזקנותו או בחליו, שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה, שאינה תשובה מעולה, מכל מקום מועלת היא לו ובעל תשובה הוא. ואפילו עבר כל ימי חייו ועשה תשובה ביום מיתתו, תשובתו תשובה, שנאמר "עד אשר לא תחשך השמש" (קהלת יב, ב) שהוא יום המיתה. ואומר "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם" (תהלים צ, ג). ומה היא תשובת חוליו? שיגמור בפיו ובלבו לשוב מחטאו ולא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר "יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו" (ישעיהו נה, ז). וכן יתנחם תמיד על מה שעבר, שנאמר "כי אחרי שובי נחמתי" (ירמיהו לא, יח). אמרינן בפרק סדר תעניות כיצד (תענית טז.) תנו רבנן כל המתודה בדברים ואינו גומר בלבו לעזוב, כאלו טובל ושרץ בידו, שאין הטבילה מועלת עד שישליך השרץ מידו. וכן הוא אומר "מודה ועוזב ירוחם" (משלי כח, יג). פרק יום הכיפורים (יומא פו:) צריך אדם לפרש החטא בוידוי, שנאמר "אנא חטא העם הזה ... ויעשו להם וגו׳" (שמות לב, לא). גרסינן בפרק אלו הן הגולין (מכות י:) מן התורה, מן הנביאים, מן הכתובים – בדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכין אותו וכו׳.
גרסינן בפרק קמא דראש השנה (דף טז:) אמר רב יצחק ד׳ דברים מעבירין רוע הגזירה: צעקה לפני הבורא בבכי ובתחנונים, וצדקה, ושינוי השם שמשנה שמו כלומר שאני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, ושינוי מעשה שמשנה כל מעשיו לטובה. והתם דריש כולהו מקראי ועוד דרשו רבותינו פ״ב דתעניות (תענית טז.) שגלות שיגלה האדם ממקומו מכפרת. גרסינן עוד בירושלמי דתענית (פ"ב ה"א) אר״א ג׳ דברים מבטלין גזירות קשות ואלו הן: תפלה, צדקה, תשובה. ושלשתן בפסוק אחד בדברי הימים: "ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם ויתפללו ויבקשו פני וישובו מדרכיהם הרעים ואני אשמע מן השמים ואסלח לחטאתם וגו׳" (דברי הימים ב ז, יד). "ויתפללו" זו תפלה; "ויבקשו פני" זו צדקה, שנאמר "אני בצדק אחזה פניך" (תהלים יז, טו); "וישובו" זו תשובה. בפרק קמא דקידושין (דף מ.) כל הסוגיא דורש כי מחשבה טובה, הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. אבל מחשבה רעה, אין הקדוש ברוך מצרפה למעשה, דכתיב ביה בדוד "און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה'" (תהלים סו, יח), אלא א״כ היא של עבודה זרה דכתב ביה בעבודה זרה "למען תפוש את בית ישראל בלבם" (יחזקאל יד, ה). עוד אמר שם: לעולם יראה אדם עצמו כאלו כל העולם חציו זכאי וחציו חייב. עשה עבירה אחת, הכריע כל העולם כולו לכף חובה. עשה מצוה אחת, מכריע את כל העולם כולו לכף זכות. ואפילו רשע כל ימיו ובאחרונה עשה תשובה, אין מזכירין לו את הרשעה שעשה בראשונה. ושבח גדול לשב שיתודה ברבים ויודיע פשעיו להם ויגלה עבירות שבינו לבין חבירו ואומר להם אמנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך וכך והריני היום שב ומתנחם. וכל המתגאה ואינו מודיע אלא מכסה פשעיו, אין תשובתו גמורה, שנאמר "מכסה פשעיו לא יצליח" (משלי כח, יג). כך מסיק בפרק יה״כ (יומא פו:) ודורש מקרא זה מכסה פשעיו לא יצליח, בעבירות שבין אדם לחבירו. אבל בעבירות שבין אדם למקום, אין לו לפרסם עצמו. כדאמרינן בסוף פרק אין עומדין (ברכות לד:) חציף עלי מאן דמפרש חטאיה ועל זה נאמר "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" (תהלים לב, א).
אמרינן ביומא (דף פו.) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר "שובה ישראל עד ה׳ אלהיך כי כשלת בעוניך" (הושע יד, ב). ועוד דורש מלשון מכשול שזדונות נעשות לו כשגגות ומעמידה [שם] בשב מיראה, אבל בשב מאהבה זדונות נעשות לו כזכיות, שנאמר "ובשוב רשע מרשעתו וגו׳ עליהם הוא יחיה" (יחזקאל לג, יט). משמע שיחיה על כל מה שעשה אף על העבירות ועוד דורש [שם] מכאן שהתשובה מארכת ימיו של אדם. עוד אמר שם: מדת בשר ודם שהקניטוהו, ספק מתפייס בדברים ספק מתפייס בממון, אבל הקב״ה אינו מתפייס אלא בדברים, שנאמר "קחו עמכם דברים ושובו אל ה׳" (הושע יד, ג). ולא עוד אלא מחזיק לו טובה, שנאמר "וקח טוב". ולא עוד אלא שדומה כמי שבנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר "ונשלמה פרים שפתינו". ויחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם כולו, שנאמר "ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו" (הושע יד, ה). מסקינן בפרק קמא דראש השנה (דף יח.) אע״פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים היא יפה ביותר ומיד היא מקובלת, שנאמר "דרשו ה׳ בהמצאו" (ישעיהו נה, ו). במה דברים אמורים, ביחיד. אבל בציבור כל זמן שצועקין ועושין תשובה בלבב שלם, מיד הם נענים, שנאמר "כה׳ אלהינו בכל קראנו אליו" (דברים ד, ז).
הנה דרשתי לרבים: העולה בדרך התשובה, על דרך שאמר הנביא "ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה וגו׳" (יחזקאל יח, לא), שאדם שלא הורגל ביראת שמים יעשה עצמו כשכיר יום ויאמר בבוקר "היום הזה אהיה עבד נאמן לאדון הכל" ויזהר בכל היום מכעס ושקר ושנאה ותחרות וקנאה ומלהסתכל בנשים ואמחול כל מה שעשו לי. דאמרינן בפרק בני העיר (מגילה כח.) כל המעביר על מדותיו, מעבירין לו כל פשעיו. וגרסינן בפרק ארבעה נדרים (נדרים כב.) כל הכועס, אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, ומשכח את תלמודו ומוסיף טפשות ובידוע שעונותיו מרובין מזכיותיו, שנאמר "רשע כגובה אפו בל ידרש וגו'" (תהלים י, ד) ונאמר "כעס בחיק כסילים ינוח" (קהלת ז, ט) ונאמר "ובעל חימה רב פשע וגו׳" (משלי כט, כב). וגרסינן בערבי פסחים (פסחים קיג:) שלשה הקב״ה אוהבן: מי שאינו כועס, ומי שאינו משתכר, ומי שאינו מעמיד על מדותיו. ויזהר אדם ממושב ליצים דאמר ר׳ אליעזר בפרק קמא דעבודה זרה (דף יח:) קשה הליצנות שתחילתו יסורין וסופו כליה, שנאמר "ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם כי כלה ונחרצה שמעתי וגו'" (ישעיהו כח, כב). ויכרע על ברכיו שעה אחת ביום וכפיו פרושות השמימה ויתודה ויבקש רחמים שיעזרהו האלהים על תשובתו. ותקנתי על זה בקשה מיוחדת והיא כתובה לרבים כסדר הזה יעשה למחרתו וכן כמה ימים עד שתהיה התשובה קבועה בלבו ויהיו המעשים קלים עליו לעשותם. גרסינן ביומא (דף פה:) האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה, והאומר אחטא ויום הכיפורים מכפר אין יום הכיפורים מכפר, וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה, וכל המזכה את הרבים אין חטא בא לידו. עוד גרסינן שם (דף פו:) מפרסמין את החנפים מפני חילול השם, שנאמר "ובשוב צדיק מצדקו ועשה עול ונתתי מכשול לפניו" (יחזקאל ג, כ). פירש רש״י החניפים הם הרשעים שמראין עצמן כצדיקים, אם יש מכיר במעשיהם מצוה לפרסמן מפני חילול ה׳ שבני אדם למדין ממעשיו שסבורין שהוא צדיק, ועוד כשפורענות באה עליו אומרים בני אדם מה מועיל לו זכותו. "ונתתי מכשול לפניו", אני אמציא לידו חטא גלוי לכל, שיכשול בו וידעו מעשיו.
עוד שם (יומא פה:) אמרינן אין תשובה ויום הכיפורים מכפרין אלא עבירות שבין אדם למקום, כגון מי שאכל דבר האסור או בעל בעילה אסורה. אבל עבירה שבין אדם לחבירו, כגון חובל בחבירו או קללו או גזלו וכיוצא בהם, אינו נמחל לו לעולם עד שישלם לו מה שחייב לו, וגם צריך שירצהו וישאל ממנו מחילה. בפרק החובל (בבא קמא צא:) ואפילו לא הקניטו אלא בדברים צריך לפייסו ולפגוע בו עד שימחול. לא רצה חבירו למחול לו, מביא לו שורה של שלשה בני אדם מריעיו ופוגעים בו ומבקשים ממנו למחול. (יומא פז.) לא נתרצה, מביא לו שורה שניה ושלישית, שנאמר "ישור על אנשים ויאמר חטאתי וישר העוותי ולא שוה לי" (איוב לג, כז). הרי זה ג׳ לשונות פיוס ושלשה שורות. לא רצה, מניחו והולך לו וזה שלא מחל הוא החוטא. ואם הוא רבו, הולך ובא מאה פעמים עד שימחול לו. עון גדול הוא להיות אכזרי מלמחול ודרכן של זרע ישראל להיות נוחין לרצות, כדרך שמצינו ביוסף לאחיו. אבל העכו״ם ערלי לב, אינם כך, שנאמר "ועברתו שמרה נצח" (עמוס א, יא). וכן הוא אומר על הגבעונים בפרק הערל (יבמות עט.) לפי שלא מחלו ולא נתפייסו והגבעונים לא מבני ישראל המה. וגרסינן בירושלמי דהחובל (פ"ח ה"ז) אמר רבי יוסף הדא דאיתמר שצריך למחול באדם שלא הוציא עליו שם רע אבל באותו שהוציא עליו שם רע אין לו מחילה עולמית. עוד אמרינן ביומא (דף פז.) החוטא לחבירו ומת חבירו קודם שיבקש ממנו מחילה, מביא עשרה בני אדם ומעמידן על קברו ואומר "חטאתי לה׳ אלהי ישראל ולפלוני זה שעשיתי לו כך וכך". ואם היה חייב לו ממון, יחזור ליורשיו. לא היה יודע לו יורש, יניחנו בבית דין.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
- ^ (בתורת האדם שער הסוף ענין הוידוי)