מפרשי רש"י על שמות טו כו
<< | מפרשי רש"י על שמות • פרק ט"ו • פסוק כ"ו | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ט • י • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כא • כד • כה • כו • כז •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַיֹּ֩אמֶר֩ אִם־שָׁמ֨וֹעַ תִּשְׁמַ֜ע לְק֣וֹל ׀ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ וְהַיָּשָׁ֤ר בְּעֵינָיו֙ תַּעֲשֶׂ֔ה וְהַֽאֲזַנְתָּ֙ לְמִצְוֺתָ֔יו וְשָׁמַרְתָּ֖ כׇּל־חֻקָּ֑יו כׇּֽל־הַמַּחֲלָ֞ה אֲשֶׁר־שַׂ֤מְתִּי בְמִצְרַ֙יִם֙ לֹא־אָשִׂ֣ים עָלֶ֔יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה רֹפְאֶֽךָ׃
רש"י
"אם שמוע תשמע" - זו קבלה שיקבלו עליהם
"תעשה" - היא עשייה
"והאזנת" - תטה אזנים לדקדק בהם
"כל חקיו" - דברים שאינן אלא גזירת מלך בלא שום טעם ויצר הרע מקנטר עליהם מה איסור באלו למה נאסרו כגון לבישת כלאים ואכילת חזיר ופרה אדומה וכיוצא בהם
"לא אשים עליך" - ואם אשים הרי הוא כלא הושמה כי אני ה' רופאך זהו מדרשו (מכילתא) ולפי פשוטו כי אני ה' רופאך ומלמדך תורה ומצות למען תנצל מהם כרופא הזה האומר לאדם אל תאכל דברים שמחזירים אותך לידי חולי וזהו איזון מצות וכן הוא אומר (משלי ג) רפאות תהי לשרך
רש"י מנוקד ומעוצב
אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמַע – זוֹ קַבָּלָה, שֶׁיְּקַבְּלוּ עֲלֵיהֶם.
תַּעֲשֶׂה – הִיא עֲשִׂיָּה.
וְהַאֲזַנְתָּ – תַּטֶּה אָזְנַיִם לְדַקְדֵּק בָּהֶם.
כָּל חֻקָּיו – דְּבָרִים שֶׁאֵינָן אֶלָּא גְּזֵרַת מֶלֶךְ בְּלֹא שׁוּם טַעַם, וְיֵצֶר הָרַע מְקַנְטֵר עֲלֵיהֶם: מָה אִסּוּר בְּאֵלּוּ? לָמָּה נֶאֶסְרוּ? כְּגוֹן לְבִישַׁת כִּלְאַיִם, וַאֲכִילַת חֲזִיר, וּפָרָה אֲדֻמָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם.
לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ – וְאִם אָשִׂים, הֲרֵי הוּא כְּלֹא הוּשְׂמָה, כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ. זֶהוּ מִדְרָשׁוֹ (מכילתא כאן). וּלְפִי פְּשׁוּטוֹ, כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ וּמְלַמֶּדְךָ תּוֹרָה וּמִצְוֹת לְמַעַן תִּנָּצֵל מֵהֶם, כָּרוֹפֵא הַזֶּה הָאוֹמֵר לָאָדָם: אַל תֹּאכַל דְּבָרִים שֶׁמַּחֲזִירִים אוֹתְךָ לִידֵי חֹלִי; וְזֶהוּ אִזּוּן מִצְוֹת. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ" (משלי ג,ח).
מפרשי רש"י
[לג] שמוע תשמע זו קבלה וכו'. בא לפרש כל הנך ציווים על מה הם באים, ופירש כל אחד ואחד. ועדיין צריך ליתן טעם למה אצל קבלה נאמר "קול" ואצל העשייה נאמר "ישר" ואצל מצוותיו "האזנה" ואצל חקים "שמירה", ויש לפרש שאצל קבלה נאמר "קול" כי לשון שמיעה הוא קבלה, לכך אמר אצל הקבלה לשון "קול", כי אצל השמיעה שייך קול. ואצל העשיה נאמר "ישר", לפי שזה הלשון שייך על מעשה, שיאמר האדם המעשה הזה הוא ישר. ואצל דקדוקי מצות לדקדק בהן שייך 'האזנה', להטות [אוזן] לדקדק בהן. ואצל החקים 'שמירה', מפני שהשטן מקטרג עליהם (רש"י כאן), וצריכים אלו שמירה יותר שלא יבוא לעבור עליהן. ושייך בזה שמירה כדכתיב (קהלת ח', ב') "אני פי מלך שמור", כי הגזירה שמקבל מאחר ושומרה, אף על גב שאין טעם לו, יקרא זה שהוא שומר גזירת המלך. וכך יש לפרש דעת רש"י. וגם בזה נטה מן המכילתא ומדברי רז"ל, שהם לא דרשו הפסוק כך. וראה רש"י כי דברי המכילתא רחוקים מן הפשט, ופירש הכתוב לדעתו שהוא קרוב לפשוטו. ואני אומר כי דברי רז"ל בוודאי קרובים, ורחוקים בתחלת המחשבה וקרובים כאשר מדקדק בהם, ואין כאן מקום זה, רק הערותיך לדקדק בהן:
[לד] ואם אשים כאילו לא הושמו. פירוש ד"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (ר' קהלת ז, כ), והקב"ה מוכיח אותו על חטאיו, הרי 'כאילו לא הושמו' "כי אני ה' רופאך":
[לה] ופשוטו של מקרא מלמדך תורה ומצוות וכו'. משמע מדברי רש"י כי "אני ה' רופאך" כלומר אני רופא שלך ומלמד אותך שלא יבא עליך חולי, כך משמע מדבריו. ויהיה "רופאך" תאר כמו רופא, ונקרא "רופאך" אף בשעה שאינו מרפא - אך שהוא מלמד לו שלא יחלה. אך קשה לי מה שהביא בסוף דבריו - 'וכן הוא אומר (ר' משלי ג, ח) "רפאות היא לשרך"', דמשמע כי דברי תורה היא לו רפואה ממש, ולא שיהיה משמע כי אני רופא שלך ומלמדך שלא יבא חולי עליך, שבזה לא היה צריך לומר כי התורה היא רפואה אם הוא הרופא ומלמד שלא יחלה, ויש לומר דכך מביא ראיה, שאם התורה מרפא החולה כל שכן שגורמת שלא יחלה, ולפיכך השם יתברך שנתן תורה ומצוות לישראל, הוא הרופא לישראל שלמד אותם שלא יחלה:
אבל מדברי המכילתא לא משמע שיהיה פירוש "כי אני ה' רופאך" כי אני רופא שלך, וכן איתא שם - "כי אני ה' רופאך" אמר הקב"ה למשה אמור לישראל כי התורה שנתתי להם - לחיים הם להם, רפואה היא להם, כענין שנאמר (משלי ד', כ"ב) "כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא". והנראה כי הם מפרשים "כי אני ה' רופאך" כמשמעו, שהתורה היא רפואה. וגם הרמב"ן הקשה זה על רש"י שאין במשמעות הכתוב שיהיה "רופאך" תואר כלומר שאני רופא שלך, אבל הכתוב משמע "כי אני ה' רופאך" המרפא אותך. ונראה לי כי לדעת המכילתא כך פירושו "כל המחלה אשר שמתי במצרים" דהיינו מכות שלא בטבע ובמנהגו של עולם שהיו במצרים "לא אשים עליך", "כי אני ה' רופאך" היינו במכה שהיא כמנהגו של עולם ואינה ביד השם יתברך, כמו שאמרו חכמים (בבא מציעא דף קז:) הכל בידי שמים חוץ מצנים ופחים, ואני רופא מרפא אותך מתחלואים אלו, ואם כן - איך אשים עליך מכות שאינם כמנהגו של עולם, שהם ביד השם יתברך. אי נמי, דהכי פירושו "כל מחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך" לעתיד, "כי אני ה' רופאך" עתה על ידי התורה רפאתי אותך מכל התחלואים, שבשעת נתינת התורה נרפאו כל ישראל מכל התחלואים שהיו בם. וכן אמרו (מכילתא להלן כ, טו) שלא היו בישראל סומים וחרשים. ומאחר שאני רופאך, ומכל שכן שלא אשים עליך מכאן ולהבא. ואם תאמר ומאי רבותא מה שאמר "אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך" לא אמית אותך, שלמה ימית אותו, ויראה שאין זה קשיא, שלפעמים יבאו חלאים על ידי מערכת השמים וכיוצא בזה המורים רע, ועל זה אמר שלא ישים עליהם: