מלבי"ם על הושע ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על הושע · ב · >>

תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


והיה (תשובת הושע) דבר זה הורע בעיני הושע לגרש את אשתו ואת בניו, ולכן חזר מדבריו הקודמים והתחיל ללמד זכות על ישראל, אמר אל השם איך תרצה לשלח את אם הכנסיה ואת בניה, הלא לעתיד "יהיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר", ר"ל שהחול הגם שי"ל מספר, כי כבר התבאר שמציאת דברים רבים בלתי בעל תכלית בפעל הוא דבר נמנע (כמ"ש במו"נ ח"ב), בכ"ז הגם שי"ל מספר אין אדם יכול לספרו מפני ריבויו ודקותו, והגם שאפשר למדדו במדה גם זה א"א לעשותו כי רב החול נסתר במצולות ים ובתהומות הארץ שא"א לאדם להגיע שמה, כן לא יהיה אפשר לספר את ישראל, אם מצד ריבוים אם מצד שיהיו מפוזרים ונסתרים באפסי ארץ עד שרבים מהשבטים חשובים כאובדים כי אין יודע מקומם כחול הטמון במעמקי ימים, ואז "יהיה במקום אשר" צוה ה' עתה "שיאמר להם לא עמי אתם" דהיינו במקום שהדיחם בגלות והסתיר פניו מהם, אז "יאמר להם" שהם "בני אל חי" שאז יכירו כולם כי אביהם חי ומשגיח על בניו בהשגחה מיוחדת מופלאת שעי"ז יתקיימו משך זמן הגלות, ונודע בגוים זרעם כי הם זרע ברך ה':

ביאור המילות

"והיה מספר". המפ' נדחקו בסמיכות ענין הזה לשל מעלה, ואיך אחר כ"ז אמר ריבו באמכם, ולמ"ש הוא ויכוח, הושע השיב עמ"ש קרא שמו לא עמי, והלא והיה מספר וכו' וא"כ אמרו לאחיכם עמי, והשיב לו ה' א"כ ריבו באמכם:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ונקבצו", ואח"כ באחרית הימים יתקבצו המפוזרים בין "בני יהודה" שגלו בחורבן בית ראשון ע"י נבוכדנצר שלא שבו כולם בימי עזרא, ובין "בני ישראל" שהם עשרת השבטים שגלו ע"י מלך אשור, כולם יתקבצו ממקומות פזוריהם ויהיו "יחדו" לעם אחד, וגם "ישימו להם ראש אחד" שהוא משיח בן יוסף שהוא יהיה לראש עליהם תחלה (כמ"ש ביחזקאל ס' ל"ז), "ועלו מן הארץ" יעלו מכלל כדור הארץ שהם נפוצים בו לא"י, "כי גדול יום יזרעאל" שאז שם הבן הראשון שנקרא יזרעאל להורות על משפט ה' בם יתקיים באופן אחר כמ"ש (בפסוק כ"ה) וזרעתיה לי בארץ, שיקרא בשם יזרעאל מענין זריעה, שהגלות יהיה דומה כזורע גרעיני תבואה בעומק האדמה ונדמה לו שהגרעינים נרקבו ונבלה ואח"כ יציצו ויצמחו ויוציאו פרי תבואה כפלי כפלים, כן יציצו מן הגולים שנזרעו בארצות שבים עם רב כחול הים אשר לא יספר עם הגרים הנלוים עליהם כמ"ש חז"ל, ויום יזרעאל היינו יום שתתגלה הזריעה הזאת שזרע אלהים בארץ וישא אלומותיו, יום זה יהיה גדול מאד מצד הנסים והגדולות שיעשה ה' ביום ההוא לעיני כל הגוים:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אמרו", ר"ל אחר שיהיה מספר בני ישראל כחול הים וכו' א"כ אני מצוה אל הבנים ואל הבת "שתאמרו לאחיכם" (שרצו לקראו בשם לא עמי) שהם "עמי, ולאחותיכם" (שרצו לקראה בשם לא רוחמה) שהיא "רוחמה", אחרי שלעתיד יהיו עם ה' וה' ירחמם ובזה טען נגד ה' שרצה שישלח את אשתו ויקראו לבניו לא רוחמה ולא עמי, ומבקש שכן ה' יאמר להם עמי אתם, ע"ש העתיד:

ביאור המילות

"ולאחותיכם". היה ראוי "לאחיותיכם", כמו את אחי ואת "אחיותי" (יהושע ב' י"ג), או שיאמר "אחותכם" בלשון יחיד, אולם מצאנו פעל זה בריבוי אחד, ואחותיך סדום ובנותיה (יחזקאל ט"ז נ"ה), ועמ"ש בזה בס' התו"ה ויקרא (סי' שפ"ז) על וחמישיתיו:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ריבו", (תשובת השם), א"כ אתם הבנים "ריבו באמכם" ותוכיחו אותה על זנותה, כי כל זמן "שהיא לא אשתי" והיא זונה מאחרי, הלא "אנכי לא אישה" ואין הבנים בני, ומוטל עליכם הבנים לריב עם אמכם שתטיב את דרכה, וזה תשובה אל הושע שא"כ מוטל על הנביאים, והושע מכללם, לריב עם האם דהיינו הכנסיה ולהוכיח אותה ולהחזירה למוטב "ותסר", ריבו אתה "שתסר זנוניה מפניה" הוא הע"ז שעובדת בפרהסיא עד שעניני הזנות נראים על פניה, "ונאפופיה מבין שדיה" היא תאות הנאוף עצמו המוסתרים בין שדיה, שהם יצרא דע"ז ויצרא דעריות:

ביאור המילות

"ריבו באמכם". סתם ריב נקשר עם את או עם. ואם נקשר עם למ"ד מורה שרב בשביל חברו, כמו האתם תריבון לבעל (שופטים ו' ל"א), או בשביל עצמו, איש אשר יריב לו, פי' שהבעל יריב על כבוד עצמו, כמו אם אלהים הוא יריב לו (שם). ואם נקשר עם מלת אל מורה שמציע טענותיו לפניו, כמו כי יבואו לריב אלינו (שופטים כ"א כ"ב), וכן למה תריבו אלי (ירמיה ב'), צדיק אתה ה' כי אריב אליך (שם י"ב), הצעת הטענות והוכוחים. וריב הנקשר עם ב' רב עמו על שמגיע לו רע על ידו, וירב בלבן וכו' כי דלקת אחרי. וכן פה ריבו שתסיר זנוניה, כי יגיע לכם רע על ידם, כי את בניה לא ארחם:

"זנוניה, ונאפופיה". זנות מציין היציאה מרשות בעלה וההפקר. וזנונים מציין ההפקר בפרהסיא (כנ"ל א' ב'). ונאף. מציין תאות הניאוף (כמ"ש ירמיה ג' ח', יחזקאל ט"ז ל"א), ובהשאלה בא זנות על יצרא דע"ז, וניאוף על יצרא דעריות, לכן אמר "מבין שדיה". ונאפוף מורה התמדת הניאוף, שהשמות שנכפל בם למ"ד הפעל מורה על חזוק הפעולה והתמדתה:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"פן", שאם לא תסר זנוניה מפניה, אז אם היא לא אשתי אנכי לא אישה כנ"ל, וא"כ "אפשיטנה ערומה" ואקח מאתה את הבגדים שנתתי לה. והנה הנביא צייר מעמד העם בעת שבחרם ה' במצרים, כילדה עזובה שהשליכוה אבותיה ערומה מתבוססת בדמיה אל המדבר, וה' עבר עליה ורחץ אותה מדמיה והלביש אותה בגדים ולקחה לו לאשה והכניסה עיר מושב וארץ זבת חלב ודבש, כמ"ש (יחזקאל ט"ז) ביום הולדת אותך לא כרת שרך וכו' ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וכו' ואת ערום ועריה, ואפרוש כנפי עליך ואכסך ואלבישך רקמה וכו' ועפ"ז יאמר שאחר שע"י זנותה יבוטלו הנשואין א"כ "אפשיטנה ערומה" כמו שהיתה ערום ועריה ויותר מזה כי "והצגתיה כיום הולדה" שהיתה מתבוססת בדמיה וגם "ושמתיה כארץ מדבר" וציה עד "שתמות בצמא", ר"ל שאחזיר אותה אל גלות העמים שזה משל המדבר, ושם תתבוסס בדמי הרוגים ואקח מאתה הבגדים שנתתי לה שהוא השראת השכינה וההשגחה וכל כלי תפארתה:

ביאור המילות

"ושמתיה כמדבר ושתיה כארץ ציה". ארץ ציה גרוע מן המדבר, כי המדבר ישוב להיות ארץ מושב אם יעבד ויזרע, לא כן הציה, (כמ"ש ישעיה ל"ה א', ירמיה ב' ו',), ויש הבדל בין שיתה ובין שימה, שפעל שית מורה על הקביעות (כמ"ש ישעיה ה' ו', ירמיה י"ג ט"ו). ובזה מוסיף שישיתה בקביעות, וכארץ ציה שהיא שממה לעולם, וגם שבארץ ציה לא ימצא מים לעולם מחום השמש ועי"כ תמות בצמא:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואת בניה", ועי"כ "לא ארחם" גם על בניה, ובנמשל שלא אחוס גם על הצדיקים שביניהם שאחר שכלל הכנסיה זנו מאחרי, העולם נדון אחר רובו, והם ג"כ בני זנונים:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי זנתה אמם", ולכן בניה הם בני זנונים, והגם שי"ל שרוב בעילות אחר הבעל וגם אם האם זנתה הבנים כשרים, אבל הלא "הובישה הורתם" שהיא הובישה את ההריון של הבנים עד שהם ספק ממזרים, "כי אמרה אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי", כי מה שרוב בעילות אחרי הבעל הוא דוקא אם היא זונה בצנעה, ואם היא עדיין תחת רשות בעלה ונזונית על שולחנו שאז הוא העקר ורוב הבעילות הם ממנו, אבל היא כבר נפרדה מן הבעל, הן מצד שהיא מפרסמת את זנותה ואמרה בפרסום אלכה אחרי מאהבי, ויוצאת מרשותו לרשות הזונים, הן מצד שלפי דבריה אינה נזונית עוד משל בעלה רק מקבלת מזונותיה מן הזונים והם נותנים "לחמי ומימי", וכן המלבושים, הם נותנים "צמרי ופשתי" שתטוה לה בגדים, וכן יתר צרכיה "שמן" לסוך, "ומשקים" להתענג כמו יין וחלב, וממילא רוב בעילותיה הם מן הזונים ובניה בני זנונים, והנמשל שהכנסיה נפרדה מה' לגמרי ועובדת ע"ז בפרהסיא, וחושבת שכל שפעה והצלחתה באים מצד מערכת הכוכבים והמזלות ושה' לא ייטיב ולא ירע ואין תועלת מעבודתו כלל, ובזה נהיה ככל משפחות האדמה לשרת עץ ואבן, ולכן לא ירחם ה' גם על הטובים וישליך את כולם מעל פניו:

ביאור המילות

"זנתה אמם הובישה הורתם". שם אם יבא לפעמים גם על האומנת, ולכן אמר (ירמיה ט"ז ג') ועל אמותם היולדת אותם, ושם (כ"ב כ"ו) ואת אמך אשר ילדתך, ואמר (שיר ג') אל בית אמי ואל חדר הורתי, שמוסיף על בית אמו שגדלה אותו, החדר שבו ישבה הורתו בעת ההריון, ופה הוסיף שהובישה אותו גם מצד ההריון שיהיה עליו חשש ממזרות:

"מאהבי". בפועל. מורה על הפלגת האהבה, ולרוב בא על האהבה החומריית:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן הנני שך את דרכך בסירים" מספר ההשתדלות שיעשה ה' להשיבה אליו כמשל ההשתדלות שיעשה הבעל אל האשה המנאפת תחתיו, שיש לה דרך גדול קבוע שבו תצא כל יום מביתו ללכת אל המנאפים ושך את הדרך בסירים בל תוכל ללכת בו, ועדיין יש לה מקום לדבר עם הנואפים אחורי הגדר במקום שהגדר פרוץ, ועז"א "וגדרתי את גדרה", ועדיין יש לה נתיבות צרות מיוחדות שתצא אליהם בנתיבות האלה, אמר שיקלקל אותן הנתיבות באופן "שנתיבותיה לא תמצא" עוד ובזה יכלא אותה להפרידה מן הזונים עמה, ובנמשל שישנה סדרי המערכת ומשטריהם ויגדור בגדר סביב בל יוכלו להשפיע עליה טוב והצלחה ויקלקל כל המעשים והסגולות והטלמסאות שתעשה להריק את שפעם וברכתם, וגם שישית איבה בינה ובין העמים שכניה שבטחה בם שיבואו לעזר לה ושלמדה מעשיהם וכרתה עמהם ברית, ויגדור בעדה שלא תוכל לצאת אליהם ולהתחבר עמהם ולהתערב בם:

ביאור המילות

"הנני שך את דרכך, ונתיבותיה לא תמצא". הדרך הוא הדרך הגדול הקבוע לרבים, ונתיבות הם אשר הם מהלך ליחידים לפרקים, ויוכלו לעות את הנתיבות עד שלא יוכרו כלל, לא כן את הדרך הגדול שהוא ניכר תמיד, רק שיסך אותו בסירים וקוצים, וכן אמר (איכה ג') גדר דרכי בגזית, נתיבותי עוה:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ורדפה", וחוץ מזה שיעכב בעדה שלא תוכל לצאת, יסבב הדבר שגם מאהביה יתרחקו ממנה, באופן שתחלה "תרדוף אותם ולא תשיגם" כי יברחו ממנה, ואח"כ יתעלמו מעיניה לגמרי עד שכאשר "תבקש אותם לא תמצאם", ובנמשל שגם הצלחת הטבע והמערכה תתרחק מאתה עד שתתעלם מעיניה ולא תדע מקומם איה, וכן העזר והברית שהיה לה עם העמים סביבה יסור מאתה, "ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה", אמנם הגם שילחצנה ההכרח לשוב אלי בכל זאת לא תכיר חטאתה, רק תדמה כזונה הנ"ל שגם אחר שיתרחקו מאהביה ממנה והיא תרדף אותם ולא תמצאם עוד עד שלבסוף תהיה מוכרחת לשוב לבית בעלה לא תתחרט על מעשיה וזנותיה, כי בהפך תתאונן על מה שהיא מוכרחת לשוב לבית בעלה, ותאמר בפירוש שמה שאלכה ואשובה אל אישי הראשון אינו מפני שאני מתחרטת על מה שיצאתי מביתו לבית הזונים, ומפני שטוב לי יותר בבית אישי מבבית הזונים, כי בהפך בבית הזונים היה טוב לי יותר מבבית אישי, רק מפי "כי טוב לי אז מעתה" שמן המעמד שאני בו עתה שהזונים עזבו אותי ואין לי עתה עוזר ותומך מן המעמד הזה היה טוב לי אז בבית בעלי, הגם שאינו טוב מן המעמד שהייתי בו בעת שהייתי בבית מאהבי נותני לחמי ומימי, שהיה טוב לי יותר מבבית בעלי. והנמשל שגם אחר שסר הצלחתה ומצאוה רעות רבות וצרות והיא מוכרחת לשוב בתשובה, חשבה שזה בא מפני שהמערכה והמזל מתנגד לה ועומד לנגדה במערכה רעה, ואחר שעשתה כל התחבולות ועבודת נכר לרדף את מאהביה ולהשיב שפע המערכת אליה לטוב ולא הועיל לה ומוכרחת לשוב אל ה' ולחסות בצל ההשגחה, תאמר שהחסות בצל ההשגחה היא רק טוב נגד המעמד של עתה שהמערכה תתנגד לה לנגד לא לנגד הזמן שהמערכה תשקיף עליה בעין טובה שאז מוכנת לשוב אל מאהביה ולעבוד עבודת נכר:

ביאור המילות

"ורדפה". בנין הכבד מורה על התמדת הרדיפה:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והיא לא ידעה" זה בא מסבת שלא ידעה שגם בתחלה שעבדה ע"ז והיה לה כל טוב, לא היה זה ע"י מאהביה ושפע הכוכבים, רק "כי אנכי נתתי לה הדגן והתירוש והיצהר", ור"ל שזה האות שגם עתה עדן היא מאמנת בע"ז וחושבת שהטוב שהיה לה תחלה היה מן שפע הכוכבים וע"ז, ואינה יודעת שישראל אין עומדין תחת המערכה, וכל השפע שהיה לה היא השגחיית שה' נתן לה הדגן והתירוש רק הם כפרו בטובת ה', עד שעת שהרבה להיטיב עמה בהשגחתו עד "שכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל" מכספי ומזהבי שנתתי לה לא שהבעל נתן לה מאומה, באופן שהטוב שהיה לה עד עתה היה השגחיי והרע שמגיע לה עתה הוא בעבור שסר ממנה ההשגחה על כן כלאה הארץ את יבולה והשמים נעצרו:

ביאור המילות

"והיא לא ידעה". הלא יפלא איך אחר שספר שתשוב אל אישה יחזור לספר איך יענוש אותה ומוכרח כמ"ש בפירושי:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן אשוב", אמר ה' שלכן יעשה עמם מעשים שעל ידם יכירו שחובתם ורעתם אינם מצד המערכת רק ע"י ההשגחה, כי עד עתה שעצר את השמים מהוריד מטר חשבו שזה בא מפאת הטבע והמערכה ולא ה' פעל כל זאת, לכן יעשה בהפך שיתן מטר על הארץ והארץ תתן את יבולה עד שיראו שכפי הטבע והמערכה הם מוכנים לקבל טוב וברכה ושיהיה בר ולחם בארץ רק בעת גמר הדגן והתירוש ישוב ה' ויקח אותו מאתם, וז"ש "לכן אשוב ולקחתי דגני בעתו", הדגן שהיה נגמר בעת קציר אשוב ואקח אותו בחזרה ובזה ידעו שהיא רעה השגחיית, וכן "והצלתי צמרי ופשתי" אשר כבר נגמרו, והם כבר מוכנים "לכסות את ערותה" אציל אותם ואקחם מידה, ואז תראה שהגם שמאהביה שהם כוכבי המערכת וסדרי הטבע הם בעזרתה להיטיב לה, בכ"ז לא יוכלו להועיל לה ולהציל אותה מיד ה', וז"ש

ביאור המילות

"דגני בעתו, ותירושי במועדו". יש הבדל בין עת ובין מועד. שהעת היא עת הטבעי, והמועד הוא ההסכמיי, (כמ"ש באילת השחר כלל רצ"ט) והדגן דרך לקוצרו תיכף כשיגמר שהוא העת הטבעי, לכן אמר בעתו, והתירוש לא יבצרו הענבים תמיד בעת גמרם כי יניחם לפעמים על האילן כדי שיתבשלו היטב בחום השמש, ולקיטת ענבים תלוי ביעידת הבעלים והסכמתם, לכן אמר במועדו, שבעת שיעד לקחת הענבים אז ישחיתם ה':

"ולקחתי, והצלתי". הלקיחה תצוייר גם כשאינו עדיין ביד הבעלים, אבל ההצלה הוא כשיקחם מיד מי שהוא כבר בידו, כמו ויצל אלהים את מקנה אביכן, ר"ל שכבר היה בידו, וכן וינצלו את מצרים, ור"ל "צמרי ופשתי" שכבר הוא בידם:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ועתה אגלה את נבלותה לעיני מאהביה", שהגם שמאהביה שהם סדרי המערכת עומדים אצלה ועיניהם עליה לטובה, בכל זה אפשיט את בגדיה ואגלה את נבלותה, "ואיש לא יצילנה מידי" ובזה תבין כי אין להם שום כח נגד ה', ולא לבד שאין בכחם לתת מאומה מבלי רצון ה' כי גם לא יוכלו להועיל שיתקיים בידה הטוב אשר כבר השיגה ידה:

ביאור המילות

"לעיני מאהביה". מוסב על כלל המאמר, ולקחתי דגני והצלתי צמרי "ואגלה נבלותה" כ"ז יהיה לעיני מאהביה ובכ"ז "איש לא יצילנה מידי":

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והשבתי", זאת שנית, "שאשבית כל משושה" שהם ימי "החגים והחדשים שלה" שאז חגגה לעבודת נכר בחשבה שעתים האלה הם ימי הצלחה וימים שהכוכבים ישפיעו טוב וברכה, אשבית את הימים האלה כי יתהפכו לימי צרה ואפלה, ומזה תכיר שאין טובה ואשרה תלוי בידי המערכת רק בידי ה' המחליף את הזמנים ומסדר את הכוכבים במשמרותיהם כרצונו:

ביאור המילות

"חגה מועדה". החג הם הימים שמרבים להביא בם שלמי חגיגה, והמועד כולל כל מועדים הקבועים, ור"ה ויוה"כ לא נקראו בשם חג בשום מקום, כי לא הביאו בהם שלמי חגיגה, כמ"ש באילת השחר (כלל תקמ"ה) וביחזקאל (מ"ה י"ז, מ"ו י"א), ולעומת זה מועדים הם הקבועים, וחג יקרא גם הבלתי קבוע אם יעשה לו חג לזבוח זבחים, כמו חג לה' מחר, ובזה מוסיף במ"ש וכל מועדה:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והשמותי גפנה ותאנתה". זאת שלישית שלא לבד שימנע את תבואת הארץ, כי גם ישומם את הארץ בעצמה ואת העצים המובחרים נושאי פרי שהם הגפן והתאנה, "יען אשר אמרה אתנה המה לי אשר נתנו לי מאהבי", באשר היא תייחס גם ירושת הארץ אל הבעלים כזונה אשר תעיז פניה לאמר על הנדוניא שנתן לה בעלה שהיא אתנן שקבלה מאוהביה, ולכן אשומם העצים נושאי פרי "ושמתים ליער" שמתקבצים בו חיות השדה והם יאכלו פרים, והנמשל שיתאספו שם אומות פראיים שהושיב שם סנחריב והם יאכלו פרי גפנם ותאנתם. והנמשל מכל זה, שאחר שאמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון שהוא בעת שהתחילו לשוב קצת בימי הושע בן אלה שבטל את השומרים שהושיבו מלכי ישראל לבל יעלו לרגל, ראה ה' שאין תשובתם שלימה ולבם עדיין נוטה אל הע"ז, רק שחשבו שהמזל מתנגד להם לכן הביא עליהם את מלך אשור והחריב את ארצם כפעם בפעם וזרים ירשו אותם:

ביאור המילות

"אתנה". כמו אתנן. ושרשו נתן ונפלה נו"ן פ"א הפעל ונכפלה מן למ"ד הפעל במלת אתנן, כמו סגריר, נאפוף, וה"א נוספת, כמו אשכר, ובאשר בנו שם זה בחסרון הנו"ן עשו ממנו פעל בחסרון זה. אפרים התנו אהבים, גם כי יתנו בגוים (לקמן ח' ט' יו"ד):

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ופקדתי" אמר שלבסוף ראה שכל התחבולות שעשה כדי שתכיר שהרעה הבא עליה הוא עונש השגחיי כ"ז לא הועיל מאומה, כי ראיתי שבעת "שפקדתי עליה את ימי הבעלים אשר תקטיר להם" להעניש אותם עליהם, לא שבה עי"כ אלי, רק "ותעד נזמה וחליתה ותלך אחרי מאהביה". היתה דומה כזונה אשר פשט בעלה מעליה את כל בגדיה ולקח את כל תכשיטיה כדי שלא תלך אחרי הזונים ולא נשאר לה רק נזם וחלי אחד, ותעד תכשיט הנזם והחלי שנשאר לה כדי ללכת אחרי מאהביה, כן גם בעת שהענישם ה' בימי הושע בן אלה ומלך אשור לקח כל אשר להם לא שבו אל ה' רק שלחו אל סוא מלך מצרים והתמידו בעבודת ע"א "ואותי שכחה". שעי"כ לא שבה עד ה' המכה אותה רק בקשה עזר מעמים וישועה מעבודת אלהי נכר:

ביאור המילות

"ופקדתי". הוא עבר בוא"ו החבור כמו ותעד, ותלך שהם פעלים עוברים, ודוגמתו ש"א (ג' י"ג) והגדתי לו כי שופט אני את ביתו, לפי פירושו שם:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן הנני מפתיה והולכתיה המדבר", מדמה אותה כמשל הזונה שראה בעלה שכל התחבולות שעשה להפרידה מן הזונים אין מועילים, יפתה אותה להוציא אותה מן היישוב ששם נמצאו הזונים אחריה אל המדבר ששם לא תמצא איש לזנות עמו ותתיחד עם בעלה לבד, ושם "אדבר אל לבה" להשיבה לאהבתי, וכיון בזה אל מ"ש ביחזקאל (כ' ל"ה) והבאתי אתכם אל מדבר העמים ונשפטתי אתכם שם פנים אל פנים, שהם הגליות שיגלו לבין העמים, שהגם שיהיו בין העמים יהיו דומה כאילו הם במדבר שממה, כי העמים יתרחקו מהם, ויהיו רעבים גם צמאים מוקפים מנחשים ועקרבים העוקצים אותם, ושם אמר והבאתי אתכם במסורת הברית וכו' שז"ש שיוליך אותם אל המדבר ששם יהיו תחת השגחת ה', ושם ידבר אל לבם שישובו אליו:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ונתתי לה את כרמיה משם", הכרמים שלקח מהם כמ"ש והשמותי גפנה ותאנתה יתן להם משם, תפס המשל ששם ישוב הבעל לאהוב את אשתו בהיותה באמנה אתו ויחזיר לה הכרמים שלקח מאתה בעבור זנותה. ובנמשל ידמה אותה כימי צאתה מארץ מצרים שהוציאם אל המדבר ושם קבלו את התורה והאמונה והיו תחת השגחתו המיוחדת ושם ראו את אותותיו ואת מעשיו, ושם אין הזונים נמצאים כי המערכת לא ישפיעו טוב בתהו יליל ישימון, שלפי הטבע אין שם לחם ומים ואף כי גפן ותאנה, רק אני אתן לה את כרמיה ר"ל את פרנסתה וצרכיה, כי בגלותם יחוייב מצד הטבע שיהיו חסרים כל טוב כי מנעו מהם קנות שדות וכרמים ועשות מקנה וקנין רק בהשגחת ה' המופלאת יהיה להם שארית וימצאו כל מחסורם, וגם יכוין על הכרמים הנפשיים שהם התורה והאמונה שמסרו נפשם עליה בגלותם בימי ההרג והשמד, והם הכרמים שדבר עליהם בשיר באמרו כרמי שלי לא נטרתי כמ"ש בפירושי שם, עד שלבסוף אתן להם את "עמק עכור לפתח תקוה", שיסיר מהם קושי השעבוד באחרית הימים וימצאו חן וחסד בכ"מ גלותם ויתחילו לקוות אל החירות והגאולה, "וענתה שמה כימי נעוריה" שישובו הנסים שנעשו עמהם בימים הקודמים, וימי נעוריה מרמז על הנסים שהיה להם בימי קדם כמו בעת כיבוש הארץ ובעת נבנה המקדש בימי שלמה, "וכיום עלותה מארץ מצרים" הם הנסים שנעשו להם במצרים ועל ים סוף:

ביאור המילות

"עמק עכור". מליצה נלקחת משם המקום שעשו שם שפטים בעכן שעבר על החרם והיה לו לפתח תקוה, כמ"ש חז"ל יעכרך ה' ביום הזה ביום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעוה"ב, וכן ישוב הגלות לפתח תקוה העתיד:

"וענתה", מלשון הרמת קול בשיר, כמו ותען להם מרים, וכן פירשו חז"ל בתנחומא:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והיה ביום ההוא נאום ה' תקראי אישי", שם "בעל" מורה על הממשלה והקנין שמושל על הדבר מפני שהוא שלו וקנינו, ושם "איש" מורה על האהבה והקורבה והאישות, ועד עתה שלא היה לה' קורבה עמהם, והשגחתו היתה נסתרת ומעוטפת במסך טבעי היו עובדים מצד היראה וקוראים לו בעלי מצד ממשלתו עליהם, שבזה יביטו לפעמים אל משרתיו אשר הם אמצעיים אל השפע המגיע להם מאתו על ידם וייראו ויכבדו גם אותם, אבל לעתיד יתהלך בתוכם ויתן להם ברכותיו מבלי אמצעי כאשר יתיחד איש עם אשתו, כמ"ש חז"ל ע"ז שתהיה ככלה בבית חמיה ולא ככלה בית אביה, כי יהיה מעונתו בעולם השפל לשכון כבוד בתוכם, ותקבל שפע האלהית פנים אל פנים, ותעבוד מאהבה ולא תירא ותכבד זולתו:

ביאור המילות

"אישי בעלי". בעל מורה על הקנין, בעל השור, בעל הבור, בעל הבית, ואיש מורה על האישות (עמ"ש ש"ב י"א כ"ו), וגם ר"ל שלא תזכיר שם בעל שמשותף להבעלים, כמ"ש והסירותי את שמות הבעלים מפיה, ויל"פ ביום ההוא נאום ה' אז ידבר אלי ה' לאמר "תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי" כן ינאם ה' ולכן דבר זה בלשון נוכח:

(כא-כב) "צדק ומשפט". בין אדם לחברו, "ואמונה" בין אדם למקום (ישעיה א' כ"א), משפט לפי הדין, צדק לפנים משורת הדין (ישעיה שם), "חסד רחמים" עי' מ"ש ישעיה ס"ג ו', באמונה, "וידעת" הידיעה הוא בדבר שהשיג בחושיו או שהתברר לו ע"י מושכל ראשונות עד שא"א שיסופק כלל. והאמונה הוא בדבר שלא השיג בבירור רק שקבל מפי מגידי אמת, ומאמין בדבר, וכ"מ שיש לו ידיעה ברורה א"צ עוד לאמונה:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והסירותי", ועי"כ "אסיר את שמות הבעלים מפיה" כי לא תדע עוד אמצעיים מובילים השפע והברכה אליה מאת אישה העליון, וחוץ מזה "לא יזכרו עוד בשמם", כי אז יהיה כל העולם תחת השגחת ה' לא תחת המערכת, עד שעבודת הבעלים תבוטל לגמרי:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"זכרתי להם ברית ביום ההוא עם חית השדה" שהמערכת והטבע לא ימשלו עוד על בני האדם, רק על החיה והעוף שהם ישארו תחת הנהגת הטבע לא בני אדם כפי' רי"א, וגם כפשוטו יאמר שלא ימצא אז שום רע בעולם לא מבעלי הרצון כי יכרות להם ברית עם החיות הרעות שלא יזיקו (וגם הוא משל על האנשים הפראיים כחיתו טרף שאכלו אותם בימי קדם), וגם לא ימצאו אז רעות בעלי הבחירה כי "קשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ", ועי"כ "והשכבתים לבטח" וכן אמר ביחזקאל (סי' ל"ד) וכרתי להם ברית שלום והשבתי חיה רעה מן הארץ וישנו ביערים, וכן בהבטחות אדון הנביאים (ויקרא כ"ו) והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וארשתיך לי", ואז אארוש אותך מחדש, כמ"ש ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך, ויהיו אירוסין חדשים נבדלים מן הקודמים כמ"ש וכרתי את בית ישראל ברית חדשה, כי האירוסין הקודמים היו רק לזמן כי היו עתידים לחטא ולבטל הקשר, כמ"ש כי תוליד בנים ובני בנים וכו' כי אבד תאבדון מהר וכו', וכה"א וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר וכו' וחרה אפי בו וכו' אבל אז לא יחטאו עוד ולא יבוטל הקשר, וז"ש "וארשתיך לי לעולם" וזה יהיה ע"י "שארשתיך לי בצדק ובמשפט", כי שלמות האדם תלוי בשני דברים,

  • א) בדברים שבינו לבין חברו,
  • ב) בדברים שבין אדם למקום, ונגד דברים שבין אדם לחברו אמר שיעשו אז צדק ומשפט, שהמשפט הוא מה שיתנהג כפי שורת הדין, והצדק הוא מה שיתנהג לפנים משורת הדין, וע"י שאת תביא לנדן[1] שני ענינים יקרים שהם צדק ומשפט, יביא המארס להם כנגדם ג"כ שני מתנות יקרות שהם "חסד ורחמים" שבעל הרחמים ישקיף על דכאות המרוחם ועניו ויעשה אתו כפי הראוי, וזה נגד משפט, ובעל החסד לא ישקיף על המקבל אם הוא ראוי רק יעשה עמו מצד מדת חסדו, וזה נגד צדק שיעשו המה:
 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וארשתיך", ונגד מצות שבין אדם למקום עקרם תלוי באמונה שיאמין בה' ובתורתו וביעודיו, ועז"א "וארשתיך לי באמונה" ואחר שתביא הארוסה בידה מתנה הזאת שהיא האמונה, יביא לה כנגדן מתנה מצדו "שתדע את ה'", שיגלה לה אותותיו ומופתיו והשראת שכינתו בתוכם עד שידעו את ה' בידיעה ברורה כדבר המושג בחוש, שלא יצטרכו עוד לאמונה, שהאמונה היא בדבר שאין לו בו ידיעה ברורה רק קבלה, אבל הם יהיה להם ידיעה לדעת את ה' שהוא גדול מן האמונה:

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והיה ביום ההוא אענה נאום ה'", מצייר במליצתו שהזרע הנזרעת בארץ היא שואלת ודורשת מן הדגן והתירוש. כי בקשת הזרע הוא שתעשה פרי תבואה ושיצמחו הדגן והתירוש מן הזרע אשר נזרע, והדגן והתירוש הם שואלים ודורשים מאת הארץ, כי מגמתם היא שהארץ תתן כחה להם ותניק להם לחותה וחלבה ולשד השמן, והארץ שואלת ודורשת מן השמים שהשמים יתנו רביבים מטר יורה ומלקוש בעתו ומגד שמש וגרש ירחים. והשמים הם שואלים ודורשים מאת ה' שהוא הנותן הגשם בעתו כפי השגחתו וגזרתו, שהגם שלפי הטבע ראוי שיהיו גשמים לפעמים ימנעו ע"י גזרת ההשגחה, כמ"ש וגם אני מנעתי מכם את הגשם בעוד שלשה חדשים לקציר, ובזה"ז לפעמים לא יבא מענה אל הזרע מאת הדגן והתירוש והיצהר, כגון שיהיה שדפון או ירקון או ארבה או חסיל אשר ישחיתו את תבואת הארץ, ולפעמים לא יבא מענה אל הדגן והתירוש מאת הארץ, שישחת כח האדמה, כמ"ש כי תעבוד את האדמה לא תוסיף תת כחה לך, ולפעמים לא יבא מענה מן השמים אל הארץ, שיהיה עת בצורת ויבשות לפי הטבע ולא יהיה מטר, ולפעמים לא יבא מענה מאת ה' אל השמים, שימנע את המטר מצד ההשגחה ולא יהיה גשמי ברכה, אבל אז יענה כולם מענה אל השואלי' ויהיו דרושים לכל חפציהם, וזה יהיה ע"י העניה הכללית ההשגחיית שיבוא מאת ה'. שעז"א והיה ביום ההוא אענה נאום ה', ובזה יתעוררו כל ארבעה הנזכר להשיב מענה כהלכה. הראשון, שתבא מענה ההשגחה אל השמים. שעז"א "אענה את השמים", והוא, שיצוה להריק מטר השגחיי מברכתו ההשגחיית, "והם יענו את הארץ" שגם השמים וסדרי המערכה יסכימו עם הברכה עד שלא יצטרך לשדד הטבע ולהרסה כי יהיו מוכנים לענות את הארץ ולתת את שאלתה:

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והארץ תענה את הדגן" שיתוסף כח האדמה ולשד שמנה עד שתמלא שאלת הדגן והתירוש לתת להם תנובה.

"והם יענו את יזרעאל" הם ימלאו שאלת הזרע שנזרעה לשאת פרי תבואה:

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וזרעתיה לי בארץ" עתה באר כי מ"ש במשל שתבא מענה מן ה' ותשתלשל למטה עד שהדגן והתירוש יענו את יזרעאל, יש לו מליצה גם על הזריעה שזרע את בית ישראל, והוא יהיה האות לשנות גם את שם שלשת הבנים (שנזכר בסי' א') לטובה, שהבן הראשון שנקרא שמו יזרעאל שהיה מורה על הזריעה והפיזור בארץ שוביהם, ישתנה להורות על הזריעה שיזרע אותה ה' בארץ, שיהיה מיוחד לו, שתדמה כזורע קב חטים ומוציא כמה כורים כן ירבו ויצמחו ויתוספו עליהם גרים ותעשה פרי תבואת קדש לה' לגאון ולתפארת, כמ"ש למעלה והיה מספר בני ישראל כחול הים, ובזה תענה הארץ את הדגן שתצמח מן הזריעה להיות צמח ה' לצבי ולכבוד. ונגד הבת שקרא בשם לא רוחמה, "ורחמתי את לא רחמה", שירחם גלות עשרת השבטים, וזה נגד עניית השמים, כי הרחמים קטנים מן החסד ומורים על נסים נסתרים והשגחה מעוטפת בלבוש הטבע המיוחס לשמים. ונגד הבן שצוה לקראו בשם לא עמי שהם שבט יהודה ובנימין "אומר ללא" עמי "עמי אתה", ונגד מ"ש כי אתם לא עמי ואנכי לא אהיה לכם "הוא יאמר אלהי", כי על שבט יהודה תתגלה שכינתי בגלוי עד שלא יהיו נסים מעוטפים בדרך הטבע רק בהשגחה גלויה אלהית, וזה נגד עניית ה' שיענה את השמים להריק שפע רצון ממעון קדשו:  

  1. ^ פירוש: שאת תביאי לנדוניה