מלבי"ם על בראשית לז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על בראשית · לז · >>

תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(א – י)    למה אמר וישב יעקב שכבר ידענו זה ממ"ש למעלה ויבא יעקב אל יצחק אביו וגו' ולא נזכר שיצא משם. מ"ש אלה תולדות יעקב יוסף נתקשו בבאורו, ומ"ש שהיה רועה את אחיו הלא ממ"ש אח"כ הלוא אחיך רועים משמע שיוסף היה בביתו, ומז"ש והוא נער את בני בלהה, ומה שאמר שהביא דבה יקשה על יוסף המביא, ועל השבטים שעשו דברים לא נכונים שהביאם אל אביו כי אם הוציא דבת שקר היל"ל ויוצא דבתם:

מה היה הקנאה על כתנת פסים אחת, ולמה שנאו אותו, ונזכר ג"פ ששנאו אותו. בחלום הא' אמר ויגד לאחיו, ובחלום הב' ויספר אותו, ולמה כפל המלך תמלך אם משול תמשל:

(א) "וישב יעקב". באשר קוטב ספור הפרשה הזאת וכל ענין מכירת יוסף היתה נסבה מאת ה' לתכלית כולל כדי שירדו אבותינו מצרימה להצרף שם בכור הברזל, יקדים לומר שלא היה אפשר שירד יעקב מצרימה באופן אחר ע"י רעב וכדומה, כי יעקב התיישב בקביעות א] מצד שהיא "ארץ מגורי אביו" והיה אצלו כארצו ומולדתו ובית אביו, ב] מצד שהיא "ארץ כנען", המוכנת לקדושה ולהשגחת ה', ולכן סבב מסבב הסבות הספור שיבא בפרשה שעי"כ נתגלגל שירדו למצרים:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ב) "אלה תולדות יעקב". הנה הטעם מה שהסכימו השבטים שבטי יה למכור את אחיהם, ותחלה רצו לשפוך דמו שבהכרח החזיקו אותו לרשע ואיש משחית, עד שחשבו למצוה לבערו מן העולם, כי לא יתכן שבעבור קנאה קלת הערך על כתנת הפסים שעשה לו אביו נהפכו הצדיקים האלה מצוקי ארץ לחבר רוצחים וחיתו טרף, זאת יבארו לנו הכתובים האלה ללמד זכות על השבטים מצד אחד, כי היה כוונתם לש"ש, וע"כ לא מצאנו שנענשו ע"ז, כי היו בזה כגוי אשר צדקה עשה ומשפט אלהיו לא עזב, ובכ"ז יגלה גם צדקת יוסף מצד השני, כי ישטמוהו בעלי חצים בלא פשע, וע"כ ותשב באיתן קשתו, וספר "אלה תולדות יעקב", ר"ל מאורעות של יעקב או ענינים שקרה לתולדותיו, "יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן", שהגם שהיה בן שבע עשרה והוא הצעיר בבית אביו, היה מנהיג את אחיו ומלמדם בעניני רעית הצאן [וכפי' הרי"א] כי היה מבין בזה יותר מאחיו, או שר"ל שהיה רועה ומנהיג בעת שהיו אחיו עוסקים ברעית הצאן היה מוכיח אותם ביראת ה' ורעה אותם דעה והשכל, והגם שזה יתראה כאלו היה בו מדת הגאוה, ראינוהו שהיה עניו ביותר, עד "שהוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה" שהיה משרת אותם, הגם שהם היו בני השפחות והפחותים מאחיו, "ויבא יוסף את דבתם רעה", שלפי שבני יעקב מן האמהות היו חושבים את בני השפחות כעבדים מצד אמותם, ודברו עליהם דבה לקראם עבדים, ובני השפחות גם הם נדברו רע על בני האמהות, וכמ"ש חז"ל הביא יוסף דבת שני הצדדים מה שדברו רעה זע"ז "אל אביהם", כדי שיוכיחם אביהם ויעשה שלום ביניהם ויזהירם מזה. והנה מצד יוסף היה כ"ז עדות על צדקתו ומדותיו הטובות, שכבר נתבאר בחכמת המדות, שאחר שבכל מדה נטע ה' בנפש האדם שני קצוות מתנגדים כמו הגאוה והענוה, הפזרנות והכילות, הרחמים והאכזריות. והאדם נוטה לרוב לאחד משני הקצוות, רק כי יש בידו להטות א"ע ע"י כח הבחירה שבו אל הקצה השני, הנה ימצא בזה שלשה אופנים. א] המתנהג תמיד במדה אחת שטבעו נוטה אליה זה לא יחשב למעלה, כמו מי שהוא עניו תמיד או נדיב או רחמן, שאחר שאינו עושה זה מצד שכלו רק מצד טבעו יהיה עניו ונדיב ורחמן גם נגד רשעים, והמעלה תהיה אם נראהו נוהג לפי עצת השכל עניו ונדיב ורחמן נגד צדיקים, (ואכזרי) [וגאה] וכילי ואכזר נגד עוברי עברה, ובזה יתברר הצדיק והרשע, כי גם הרשע מתנהג בשני הקצוות אבל לצד הרע, שהוא שפל בעיניו נגד אנשים פוחזים שישפיל א"ע לפניהם וינדב מממונו למען ימצא בחברתם תאות לבו, ויתגאה ויתאכזר נגד אנשים צדיקים וטובים:

והנה יוסף נהג את מדותיו עפ"י עצת שכלו בארח טובים, שהיה נער ומשרת את אחיו הפחותים במדרגה מצד ענות צדק ושפלות רוחו, ובכ"ז גבה לבו בדרכי ה' ולא נפל לבבו להורות חכמה ודעת גם לאחיו הגדולים אשר ראה כי צריכים לעצתו וללמודו, וכן כאשר שמע דבתם זע"ז הגיד זאת לאביו מאהבתו אותם וממדת האמת והשלום אשר מצאו קן בנפשו למען יוכיחם אביהם ויעשה עצת שלום ביניהם, אבל השבטים דנו כ"ז לחובה, שמה שרועה אותם ומנהיגם בעצה הוא מגאותו וזדון לבו, ומה שמשפיל א"ע לפני בני השפחות הוא משפלות מדותיו ורוע תכונתו שהפחות ידבק בפחותים, ומה שמביא דבתם אל אביו הוא מפני שרוצה להשפילם בעיני אביו ושהוא מוציא דבה ומשלח מדנים:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ג) "וישראל אהב את יוסף מכל בניו", והיה טעם האהבה מצד "שבן זקנים הוא", אם הבן שנולד לעת זקנתו, אם שדרך הזקנים שיקח הבן הצעיר שיעמוד לפניו לשמשו, והוא נקרא בן זקונים שעומד לשרתו בזקנתו, ולכן "עשה לו כתנת פסים", כי יתר הבנים שהיו תמיד בשדה עם הצאן לבשו כדרך הרועים, אבל הוא שעמד בבית לפני אביו היה צריך ללבוש בגדי כבוד לכבוד אביו, וכמ"ש במד' בעשו כשעמד לשמש לפני אביו לבש בגדים יקרים לכבוד אביו, שזה מחביבת מצות כבוד, ולכוונה זו עשה לו הכתנת הזאת:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ד) "ויראו אחיו". אבל אחיו דנו בזה כוונה אחרת כמו שיתבאר, וחשבו "כי אתו אהב אביהם", שבאמת אהבת אב לאחד מבניו בדרך געגועים אינה אהבה עצמית רק אהבה גשמיית, אבל הם חשבו שאוהבו אהבה עצמיית, שעז"א כי אותו אהב, וכן באשר ראו כי אהב אותו מכלם וא"א שלא ימצא גם בהם ילד שעשועים, ולכן וישנאו אותו, והוא כי עד עתה רק אחד מן הבנים היה הלב והסגולה ויתר הבנים היו כקליפות, וישמעאל נדחה מפני יצחק ועשו מפני יעקב, ויצחק ויעקב ירשו ברכת אברהם הבכורה והברכה וירושת הארץ והדבוק האלהיי, ולבני הפילגשים נתן אברהם מתנות וישלחם, ועשו בבכי ירש ברכת חרב והר שעיר ונדחה מנחלת ה', ובאשר לא ידעו השבטים שעתה יתנוצץ הענין האלהי על מטה שלמה ושכל שבטי יה יהיו לב וסגולה, וראו שיעקב אהב רק את יוסף, חשבו שזה מפני שחושב שהוא הלב והסגולה ויתר בניו כקליפות, ובפרט שעשה לו כתנת פסים שמורה שרוצה ליחדו לעבודת ה' ולתת לו מעלת הבכורה. וע"כ יציינהו בבגדי כהונה וכתנת בד קודש, ובאשר נדמה להם שהוא איש גאה ואיש זדון משתרר עליהם ומוציא דבה להבאיש ריחם בעיני אביהם, בפרט מה שראו בענין החלומות כי חושב למלוך עליהם, ואם ירצה הבכורה ומתנות האלהיות איך ירצה במלוכה ומשרה, ועפ"ז חשבו שהוא אם יצליח להטות לב אביו לכל זה יהיה סילון ממאיר לבית יעקב. לכן חשבו לכלות קוץ מכאיב מן הכרם לתועלת כללי, לא מקנאת איש מרעהו רק למען לא יחלל שרי קדש ויתן לחרם יעקב וישראל לגדופים, "ולא יכלו" (לסבול) "דברו לשלום", ר"ל מה שהוא היה מדבר אליהם לשלום, כי השנאה הרגילה תתקרר עת ידבר האויב דברי שלום ורצוי כמ"ש מענה רך ישיב חמה, אבל השנאה שהיא ע"י קנאה וכ"ש ע"י שחושב כי הוא אורב לנפשו וכבודו ושהוא רשע למות, תגדל עוד ע"י דבורו לשלום כאלו בפה חנף ישחית רעהו ובפיו שלום ידבר ובקרבו ישים ארבו:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ה) "ויחלם יוסף חלום ויגד לאחיו". יוסף בצדקתו ובטהר נפשו החזיק את אחיו לאוהבים וחשב שהם יפתרו חלומותיו לטובה, כי כל החלומות הולכים אחר הפה, ובאשר החלום נוגע לאחיו כתב לשון "ויגד", שזה ההבדל בין "הגדה לספור", שהגדה היא בדבר הנוגע אליו וצריך לו לדעתו, אבל האחים שלא יכלו לסבול דברו לשלום, כ"ש שחרה להם על דברו דברי אהבה כמחזיק אותם לידידים. וע"ז בעצמו "הוסיפו עוד שנא אותו", גם בטרם ששמעו את החלום, כי חשבוהו לעז פנים שלא יבוש מלכסות שנאה במשאון בדברי אהבה ולא רצו לשמוע החלום כלל:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ו) "ויאמר". אמר להם שהחלום נוגע להם, ועז"א "שמעו נא החלום הזה", כי הוא גזרת ה' והודעה נבואיית עליכם, ובמד' כן יהיו הנביאים מוכיחים אתכם שמעו נא את אשר ה' אומר:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ז) "והנה אנחנו". בא בחלום הזה ג' הודעות, שעז"א ג"פ והנה שמורה דבר חדש. א] ששררת יוסף תבוא ע"י התבואה, שעז"א "והנה אנחנו מאלמים אלמים". ב] שתחלה יעמדו השבטים כנגד יוסף והוא יתחזק עליהם בכח, ועז"א "והנה קמה אלמתי", שיקום מעצמו, "וגם נצבה" שישאר עומד במעלתו. ויש הבדל בין "עמד ובין נצבה", שההתיצבות הוא בכח ובהתחזקות כמ"ש בכ"מ, שזה מורה שיתחזק נגד המתקוממים עליו ורוצים להפילו. ג] שאח"כ יסכימו לשררתו ברצון טוב ונפש חפצה, שעז"א "והנה תסבינה אלמתיכם ותשתחוין לאלמתי" ברצון טוב, וכן היה שתחלה עמדו נגדו ואח"כ באו מעצמם והשתחוו לו:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ח)"ויאמרו לו אחיו". אמרו לו הלא יש סתירה בדברי החלום, שממ"ש והנה קמה אלומתי, מורה שתשתרר עלינו ביד חזקה ובמלחמת תנופה תלחם בנו, וממ"ש והנה תסבינה מורה שנמליך אותך מחפץ לבבנו. ויש הבדל בין "מלך" ובין "מושל", שהמלך הוא הנבחר בבחירת העם וברצונם, והמושל הוא ביד חזקה, והאיש המושל ביד חזקה אי אפשר שיהיה מלך, שמורה על רצון העם ובחירתם, וא"כ איך אפשר "שמלוך תמלוך עלינו" אחר "שמשול תמשול בנו", אם תמשול עלינו ביד חזקה לא תמלוך בבחירתנו, כי אז מושל תקרא לא מלך, וא"כ דברי החלום סותרים זה את זה, ומעתה "ויוספו עוד שנא אתו". א] "על חלמתיו" שזה מורה שמהרהר כל היום למלוך ולהשתרר עליהם, שאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו, "ועל דבריו", שלא לבד שמהרהר בלבו, ידבר להם זאת בפיו כאלו רוצה שיסכימו תיכף להמליכו עליהם:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ט) "ויחלם עוד חלום אחר". שהחלום השני מורה ענין אחר מוסיף על הראשון, שאחר שישתחוו לו אחיו ברצון בעת שיבאו לקנות תבואה במצרים, יבא אביו וכל בית אביו למצרים בגדולה וכבוד, ואז ישתחוו לו אביו ונשיו וכל בית אביו, אולם יוסף שראה שע"י ספור חלומו הראשון שהגיד להם בדרך הגדה כדבר נוגע להם נעשו אויבים לו, ורצה להוציא השנאה מלבם ולומר להם שהחלום היה דבר בטל והראיה שחלם עוד חלום שהשמש ישתחוה לו עם הירח ואחד עשר כוכבים, שזה דבר בטל בודאי ודמיון כוזב, וכן החלום הראשון היה דבר בטל, ועז"א ויספר אתו לאחיו, שהספור מורה על דבר שאינו נוגע להם רק ספורי מעשיות. "ויאמר הנה חלמתי חלום עוד," שמבואר שהוא דבר בטל, וכן גם הראשון אין בו ממש, ואם היה מספר זה רק להאחים, היה פועל בזה להסיר קנאתם, אבל,

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


(י) "ויספר". באשר "ספר גם לאביו ואל אחיו", ואביו רצה בצד אחד לפתור חלומו לטובה, ובצד אחר רצה שלא יקנאו בו אחיו, לכן "ויגער בו אביו", כאומר הנה חלמת דבר שא"א להיות מג' צדדים א] "הבוא נבוא אני". האפשר שאב ישתחוה לבנו. ב] "ואמך", שכבר מתה. ג]" ואחיך", שהם רבים ועצומים ממך:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יא) "ויקנאו בו". אמנם מה שחשב יעקב ע"י גערתו לשכך חמת אחיו היה בהפך כי קנאו בו אחיו, כי ראו שיש איזה ממש בחלומות אלה, וחשבו שאביו רוצה להמליכו על אחיו בשימסור לו הבכורה והברכה, אמנם "אביו שמר את הדבר, "כי הבין שהוא חלום נבואיי מגיד עתידות:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יב) "וילכו אחיו." עתה יספר כי זרע השנאה הזאת הצמיח ראש ולענה, למען התרחק ממנו ומנכליו ודבתו התרחקו לרעות צאן אביהם בשכם רחוק מבית אביו, ובטחו שאביו לא ישלחנו לשם שהוא מקום סכנה, וגם שאם יהרגוהו שמה יתלה אביהם שהעמים יושבי הערים הרגוהו משנאתם את יעקב:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יג) "ויאמר ישראל" וגו' "הלוא אחיך רעים בשכם". שהוא מקום סכנה וצריך לדעת שלומם, "לכה ואשלחך", אם תרצה ללכת אשלחך, שזה מורה הפעל שבא בה"א בסוף שמורה על הפעולה הבלתי מוחלטת כמ"ש כ"פ, "ויאמר הנני", ועי"ז חשב יעקב שיוסף יודע שאין להאחים שנאה עליו:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יד) "לך נא ראה" וגו' "והשבני דבר". עשאו שליח גם על החזרה, שיהיה שליח מצוה גם בחזרתו, "וישלחהו מעמק חברון" שהלך ללוותו וחז"ל אמרו מעצה עמוקה אשר בחברון, ר"ל שמדרך הטבע לא היה ראוי שיעקב ישלח ילד שעשועים למקום סכנה, ואם התירא וחשש על כל האחים שהיו גבורים ועבדיהם עמהם ונכונים למלחמה, איך לא התירא משלוח את יוסף ההולך לבדו במקום אויבים ואורבים, רק שהיה סבה מאת ה', ופשטות מאמר זה ומה שאמרו חז"ל בכיוצא בזה מורה שלא כמ"ש העקדה להחליט, שאף שאין לאדם יכולת על גזירות האלהים הכוללים שא"א אדם לבטלם, מ"מ הענינים החלקיים כלם נשארים לבחירת האדם, כי הענין הכולל יוכל להתקיים ע"י אמצעיים רבים, ומזה הוציא שאף שהמסובב שע"י ירדו אבותינו מצרימה היה ענין כולל אלהי השגחיי מוכרח, מ"מ האמצעיים שהובילו לזה שהוא מכירת יוסף ועניניו היה כלו בחירי. ואני אומר שאף שההקדמה בעצמה אמיתית והוא ענין תוריי יסודתו בהררי קודש, כי לכן נענשו המצריים על שנשתעבדו בישראל, מ"מ פה גם האמצעיים לא היו בחיריים והיה כלו מאת ה', כי אף שידוע שיש הבדל בין הפעולות הטובות שילוה אל עושיהם עזר אלהי לעזרו לבצע מעשהו אשר התחיל בבחירתו, ובין הפעולות הרעות שנעזבים כלם לבחירת האדם מבלי ילוהו שום עזר על עשיתם, כמ"ש הבא לטהר מסייעין אותו הבא לטמא פותחין לו, וא"כ לא יצויר שהתחבר בפעולה הרעה הזאת של מכירת יוסף שום עזר אלהי וכ"ש הכרח אלהי על עשיתה שא"כ תבטל הבחירה האנושית, מ"מ אחר ששבטי יה טעו בדמיונם וחשבו שהוא מעשה טובה ומצוה תחשב לבער קוצים מן הכרם וכוונתם היה לשמים, הלא בכאלה הענינים שיחשבו על עבירה שהיא זכות וכשרון היה ראוי שיורה ה' חטאים בדרך ויצילם מחטא זה, שאף לאבימלך אמר גם אני ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת ואחשך גם אנכי אותך מחטוא לי, וכ"ש לזרע קדש, שזה נכלל במ"ש הבא לטהר מסייעין אותו, וזאת שנית, שהגם שהמעשה של המכירה היתה בחיריית מ"מ השנאה ששנאו אותו ומה שעשה לו אביו כתונת פסים וספורי החלומות שהיו אמצעיים אל המכירה היה מאת ה', כמ"ש במד' למה וישנאו אותו כדי שיקרע הים לפניהם, וכן השליחות ששלחו יעקב היה נגד דרך הטבע רק מעמק חברון, והגם שהמכירה היתה בחיריית היו כמוכרחים מצד השנאה שהקבע בלבם ומצד שהקבע בדעתם כי הוא רשע למות וכי הוא רודף את הכלל, וה' סגר לפניהם הדרך ולא האיר עיניהם לדעת האמת כי יוסף צדיק הוא בדרכיו ותמים במעשיו, ושיכיר יעקב שנאת האחים ולא ישלחהו למקום סכנה, וע"כ אמרו שהיה יעקב ראוי לירד בשלשלאות של ברזל למצרים, ואמרו משל לפרה שמושכים בנה לבית השחיטה והיא הולכת אחריו, ר"ל שהיה מוכרח שיעקב ירד מצרים, ולא היה אפשר שיהיה זה רק ע"י שיוקח בשביה ע"י שובים ויוליכוהו בשלשלאות וכמ"ש בפסוק וישב יעקב, וסבב ה' שיהיה בכבוד כי עין ה' על יראיו, שהגם שאם היה נמשך בשלשלאות היה נעשה התכלית הכללי שירד יעקב מצרים, אבל השגיח ה' שיהיה זה בכבוד ע"י יוסף ולא ע"י שבי ומאסר, שזה מחסדי ה' על יראיו:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


(טו) "והנה תעה בשדה". יוסף הלך לבקשם בחלקת השדה שקנה יעקב מאת בני חמור, כי חשב ששם ימצאם, וכשלא מצאם חשב שהלכו ממקום למקום כדרך הרועים:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(טז - יז) "איפה הם רעים". כי אין דרך ליסע עם המרעה למקום רחוק, והשיב לו כי נסעו לגמרי משכם והלכו לדותן, ומזה היה ליוסף להבין כי מרמה אתם, שמי ילך עם המרעה למקום רחוק משכם לדותן, ולא תאמר שהלכו ממרעה למרעה עד הגיעו אל דותן. עז"א "כי שמעתי אמרים נלכה דתינה", שהלכו לדותן בלא עכוב בדרך, וע"כ אמרו חז"ל נסעו מזה, נסעו מן האחוה, שבזה חשבו שידמה אביו שנהרג בדרך שמשכם לדותן, ובכ"ז "וילך יוסף אחר אחיו", שחשבם כאחיו:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(טז - יז) "איפה הם רעים". כי אין דרך ליסע עם המרעה למקום רחוק, והשיב לו כי נסעו לגמרי משכם והלכו לדותן, ומזה היה ליוסף להבין כי מרמה אתם, שמי ילך עם המרעה למקום רחוק משכם לדותן, ולא תאמר שהלכו ממרעה למרעה עד הגיעו אל דותן. עז"א "כי שמעתי אמרים נלכה דתינה", שהלכו לדותן בלא עכוב בדרך, וע"כ אמרו חז"ל נסעו מזה, נסעו מן האחוה, שבזה חשבו שידמה אביו שנהרג בדרך שמשכם לדותן, ובכ"ז "וילך יוסף אחר אחיו", שחשבם כאחיו:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יח) "ובטרם יקרב." פי' חז"ל ששסו בו את הכלבים, ר"ל "שהתנכלו להמיתו טרם יקרב", וזה ע"י הכלבים. "ויתנכלו אתו," פי' שמלאו ממנו מזמות, שחשבו שרודף אותם ורוצה לאבד אותם בעוה"ז ובעוה"ב, ועי"כ שפטו להמיתו:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יט) "ויאמרו" וגו' "הנה בעל החלמות הלזה בא". הוא פי' על ויתנכלו אותו, אמרו לא בא לראות שלום אחיו רק מצד שהוא בעל החלומות שחלם שישתרר עלינו בשדה, לכן בא אל השדה למלאות חלומו:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כ) "ועתה". הוא פי' על להמיתו, ר"ל א"כ לא נמתין עד שיצליח להשתרר עלינו רק "עתה נהרגהו", ונגד מה שיראו שאביו ידרוש אחריו ויודע לו, אמרו "ונשלכהו באחד הברות ואמרנו חיה רעה אכלתהו," ונגד החשש מחלומותיו אמרו "ונראה מה יהיו חלמתיו," שאם חלומותיו אמתיים, בהכרח יצילהו ה':

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(כא – כב)    מ"ש ויצילהו משמע שהצילו: ואמר ויאמר, ויאמר אליהם, ולמה ב"פ ויאמר:

(כא) "וישמע ראובן ויצלהו מידם". מבואר שתחלה רצה להצילו לגמרי שלא יעשו לו מאומה, וזה ויצילהו פי' שהשתדל להצילו לגמרי, וכאשר לא שמעו לו "ויאמר לא נכנו נפש", עכ"פ אל תהרגו אותו, שדי בעונש אחר, וכאשר לא שמעו גם לזה,

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כב) "ויאמר אליהם" עכ"פ "אל תשפכו דם", כי תוכלו להרוג אותו ע"י גרמא במה "שתשליכו אותו אל הבור הזה" העמוק שלא יוכל לצאת ממנו," אשר במדבר" שאין איש עובר להוציאו משם וימות ברעב, והתורה העידה שהיה כוונתו "למען הציל אתו מידם:"

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כג – כד) "ויהי כאשר בא". נח רגזם קצת, "ורק הפשיטו את כתנתו", לא על הכוונה לשלחה אל אביהם רק מצד שהיא "כתונת הפסים אשר עליו לבדו", שע"ז נפלה המשטמה ביניהם, וישלכו אתו הברה לא ע"ד שיטבע שם, כי "הבור רק אין בו מים":

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כג – כד) "ויהי כאשר בא". נח רגזם קצת, "ורק הפשיטו את כתנתו", לא על הכוונה לשלחה אל אביהם רק מצד שהיא "כתונת הפסים אשר עליו לבדו", שע"ז נפלה המשטמה ביניהם, וישלכו אתו הברה לא ע"ד שיטבע שם, כי "הבור רק אין בו מים":

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(כה – כז)    מה ראו שבטי יה למכור את אחיהם ולצער את אביהם הזקן, ותחלה אמר שעברו ישמעאלים ואח"כ אמר שעברו מדינים, ואמר וימכרו לישמעאלים ואח"כ אמר והמדנים מכרו, ואח"כ ויקנו פוטיפר מאת הישמעאלים:

(כה) "וישבו לאכל לחם". מספר זה לאות שהיו צדיקים בעיניהם בדבר הזה, כי חשבו את יוסף כסילון ממאיר ומשחית בבית יעקב כנ"ל. "וישאו עיניהם", מסבב הסבות זמן "ארחת ישמעאלים הבאים מגלעד" ששם הצרי "ונושאים נכאת וצרי", מינים אלה שלח אח"כ יעקב ליוסף מנחה, מבואר שמינים אלה היו יקרים במצרים, ואחר שנשאו מינים אלה ולא מעט שימכרו בדרך רק שהיו ארחות ושיירות גדולות, וגמליהם נושאים, כמות רב משאות גמלים, מבואר שהולכים רק "להוריד מצרימה", ובזה היה השגחה פרטית שיגיע יוסף למצרים, משא"כ אם היו נושאים תבואה או מינים אלה מעט:

 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כו) "ויאמר יהודה". פי' רי"א שא"ל ההורג נפש יהיה, או לקחת ממונו, ועז"א "מה בצע", מה נרויח מזה, או להנקם, עז"א "כי נהרג את אחינו", או להטיל מוראו על הארץ, עז"א הלא "וכסינו את דמו" ולא יודע לאיש:

 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כז) "לכו". ובאשר עקר מגמתנו שיתרחק מבית אביו ולא ישתרר עלינו, ונשיג התכלית הזה במה שנמכרנו לישמעאלים. אולם בענין המכירה נראים דברי המפרשים שהישמעאלים הוציאוהו בעצמם מן הבור, ולא אחיו מכרוהו, כמ"ש ה"ר בחיי ומהרע"פ שיש פעלים רבים שמשמשים על גרם הפעולה, והיה עצת יהודה באופן זה שהם ילכו ויתרחקו מכאן, שעז"א "ועתה לכו", וכאשר יעברו הישמעאלים ויראו איש מושלך בבור, יחשבו שהוא איש מחויב מיתה ויוציאוהו ויקחוהו לעבד כמו שהיה המנהג אז, ובזה יהיה עבד בלא פעולתנו, ועז"א לכו מפה ועי"כ "ונמכרנו" [פי' נגרום המכירה או נמסרנו] "לישמעאלים", ובכ"ז "ידנו אל תהי בו", פי' במכירה הזאת כי יעשה מעצמו, [וכן מ"ש אשר מכרתם אותי מצרימה פי' שגרמתם המכירה], "וישמעו אחיו" שקבלו דברי יהודה והלכו ממקום הזה:

 

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כח) "ויעברו". אבל בתוך כך "עברו אנשים מדינים סוחרים" מצד האחר, והקדימו לבא למקום הבור לפני בוא הישמעאלים, "וימשכו" המדנים משכו "ויעלו" את יוסף מן הבור, והם "מכרוהו לישמעאלים בעשרים כסף", והישמעאלים הביאו את יוסף מצרימה, ומה שהזמין ה' את המדנים היה בשביל שלא יקחהו ראובן כמו שיתבאר:

 

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כט - ל) "וישב ראובן אל הבור." ראובן היה עמהם באותה עצה והתרחק ג"כ עם יתר האחים, ושער בעצמו שיוכל לשוב אל הבור טרם שיגיעו הישמעאלים לשם, למשל הבור היה במזרח והאחים היו כנגדו בצד מערב, וראו שהישמעאלים באים מרחוק מצד מערב והתרחקו הם לצד צפון או דרום, ושער ראובן שבטרם יבאו הישמעאלים עד המקום ששם ישבו האחים, ומשם עד הבור שהיה ודאי רחוק מן האחים לצד מזרח שלא ישמעו קולו, יקדים הוא א"ע ויוציאהו מן הבור, אבל המדנים באו מצד מזרח ששם הבור והוציאו אותו קודם שבא ראובן ופגעו בהישמעאלים ומכרוהו, וכשבא ראובן "ראה שאין יוסף בבור," ולכן שב אל האחים והגיד להם דבר חדש "שהילד איננו" ולא נודע מי לקחו, "ואני אנה אני בא" לבקשו, כי ודאי ישלח אותו אביו לבקשו:

 

פסוק ל (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כט - ל) "וישב ראובן אל הבור." ראובן היה עמהם באותה עצה והתרחק ג"כ עם יתר האחים, ושער בעצמו שיוכל לשוב אל הבור טרם שיגיעו הישמעאלים לשם, למשל הבור היה במזרח והאחים היו כנגדו בצד מערב, וראו שהישמעאלים באים מרחוק מצד מערב והתרחקו הם לצד צפון או דרום, ושער ראובן שבטרם יבאו הישמעאלים עד המקום ששם ישבו האחים, ומשם עד הבור שהיה ודאי רחוק מן האחים לצד מזרח שלא ישמעו קולו, יקדים הוא א"ע ויוציאהו מן הבור, אבל המדנים באו מצד מזרח ששם הבור והוציאו אותו קודם שבא ראובן ופגעו בהישמעאלים ומכרוהו, וכשבא ראובן "ראה שאין יוסף בבור," ולכן שב אל האחים והגיד להם דבר חדש "שהילד איננו" ולא נודע מי לקחו, "ואני אנה אני בא" לבקשו, כי ודאי ישלח אותו אביו לבקשו:

 

פסוק לג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(לג) "חיה רעה אכלתהו." הם שתי פליאות. א] איך "חיה רעה אכלתהו", שגם אם נענש ע"י חטא לא היה ראוי שתאכלהו, כמו הנביא שנשלח לבית אל שנגזר עליו שימות ע"י אריה לא נגע האריה לאכלו. ב] למה "טרף טרף יוסף" ואין חיה רעה מושלת באדם עד שנדמה לה כבהמה, וגם שתמה אם נשאר כתנת הפסים שלמעלה איה הכתנת שלמטה וכי "כתנת בני אכלתהו חיה רעה," והיה ראוי שישאר גם הכתנת התחתון, ואמר טרף טרף ע"י בעלי בחירה כמו שפרשו חז"ל, וע"כ לא רצה לקבל תנחומים:

 

פסוק לד (כל הפרק)(כל הפסוק)


(לד) "ויקרע." מדין אבל, וישם שק לתשובה, כמ"ש בשו"ת מהרי"ו שהשולח שליח במקום סכנה ונהרג חייב לקבל תשובה:

 

פסוק לה (כל הפרק)(כל הפסוק)


(לה) "כי ארד אל בני". שהיה קבלה בידם ששבטי ישראל צריכים להיות שנים עשר דוקא, ואם לא לא יבנה בית ישראל על מכונו כנודע, וע"כ אמרו חז"ל שזה היה סימן בידו שירד לשאול:

 

פסוק לו (כל הפרק)(כל הפסוק)


(לו) "והמדנים". סיים הספור שלא אחיו מכרוהו רק המדנים, שהם הוציאוהו מן הבור והם עקר המוכרים שע"י שמכרוהו להישמעאלים היה כדי שיוליכוהו למצרים, כי הם לא הלכו למצרים, ונקרא ע"ש שהם מכרוהו אל מצרים היינו שיורידוהו למדינת מצרים: