מלבי"ם על בראשית יז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על בראשית · יז · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(א – ג)    למה נזכר פה שהיה אברם בן צ"ט שנה. למה הזכיר שם אל שדי. למה אמר התהלך לפני והיה תמים וכי עד עתה לא היה תמים. מה הוסיף בברית הזה על מה שכבר כרת עמו בברית בין הבתרים. למה נפל על פניו במראה זאת דוקא. ולמה אמר שנית וידבר אתו אלהים:

(א) "ויהי אברם בן תשעים וכו'". באשר רצה ה' שיהיה יצחק קדוש מרחם משחר ושיוכן להוליד גוי קדוש שיחול עליו הדבוק האלהי, הוצרך שיולד בהיות אברהם בן צ"ט שהוחלש כח החומר ע"י הזקנה וגבר כח הנפש, וגם שיולד בנס כי כן כל הנהגת ה' עם הנולד יהיה למעלה מן הטבע, וחוץ ממה שהוחלש החומר ע"י הזקנה הוסיף להחלישו ע"י המילה. ובזה הזרע אשר יוליד יגבר בו ענין הרוחני וכמ"ש במדרש קנמון אני מעמיד בעולם מה קנמון הזה כ"ז שאתה מזבלו ומעדרו הוא עושה פירות, כך משנצרר דמו משבטל יצרו וכו'. ר"ל שהקנמון כ"ז שיוסיפו לזבלו להחליש כח העצמי, ע"י גדול הקנמון והעבודות המתקנות אותו יגבר בו הריח והרוחניות, כך היה באברהם בטול כח הגוף ע"י הזקנה וכח היצר ע"י המילה, שעי"כ יתגדל רוחניותו וריחו, והיה צריך שיסמך המילה אל לידת יצחק שיולד יצחק סמוך למצוה מטפה קדושה, וז"ש במדרש זמן היה לו לאברהם אימתי שנתנה לו מילה. "ויאמר אליו אני אל שדי", לדעת הראב"ע נקרא בשם זה על ששודד המערכה ועושה נסים נסתרים, ולהנהגה זו צריך שיקדם מצות מילה שהוא נגד הטבע שנברא כך, וכן יתקן ה' את הטבע הכללית לטובת בחירו, ולדעת ר' סעדיה נקרא שדי שאמר לעולמו די, וכן אמר במדרש אני שאמרתי לעולמי די שאלמלא כן היו נמתחים והולכים, כי מצוה זו יורה שמעשי ה' לא נגמרו בשלמותם עד שצריך האדם לתקנם, וכמ"ש במדרש (תנחומא פ' תזריע) שהשיב ר"ע לטורנוסרופוס שמעשי בני אדם נאים ממעשה הקב"ה, וא"ל עוד שהתינוק יוצא עם שררו ואמו חתכתו, ר"ל שהקב"ה ברא את העולם בענין שיהיה בו פסולת וחסרונות כדי שהאדם יתקנם וישלים הבריאה, וכל דבר שנברא צריך תקון והאדם נברא לתקן את הכל ולהסיר את הערלה והקליפה והפסולת מכל מעשה בראשית, ובזה הוא משלים את הבריאה, וכמ"ש בב"ר (פ' ע"ט) ויקרא לו אל אלהי ישראל אמר אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים, וראשית מעשיו הוא המילה להסיר הערלה מגופו ולהתיש החומריות והתאוה להגביר כח הנפשי, ובזה משלים שם שדי, שהוא מורה שה' אמר לבריאותיו די, ואין יתרת ומום בבריאה, והערלה שהיא יתרת שעלה ביצירת האדם הוא בכונה כדי שהאדם ישלים א"ע ע"י מצות ה', וכמו שיתחיל בהשלמת עולמו הקטן ובהסרת הקליפה שבו, כן יעבוד עבודתו כל ימי חייו להשלים ולתקן ולהסיר הקליפה הנמצא בעולם הגדול עד שיושלם שם שדי שאמר לעולמו די, וע"ז אמר שמעשה בני אדם נאים ממעשה יוצר בראשית, כי כן רצה ה' שהוא ישלים את מעשיו, ויעשה מן החטין גלוסקאות בהסרת המוץ והסובין, ואמרו חז"ל החרדל צריך למתוק התורמוסין צריך למתוק החטין צריכים לטחון אפילו אדם צריך תקון, ועז"א "התהלך לפני", כי תהיה שותף עמי במעשה בראשית להשלים ולתקן הכל, וראשית מעשיך "והיה תמים", להסיר המום והערלה שבגופך:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ב) "ואתנה בריתי ביני ובינך". שבברית הראשון על מתנת הארץ כתיב ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית. והיה הברית רק מצד הנותן לא מצד אברהם, אבל ברית הזה תהיה ביני ובינך, בענין שיחול החיוב על שני הצדדים הכורתים ברית, כי גם אברהם התחייב א"ע להיות שותף לה' במעשה בראשית להשלים את הבריאה ולתקנה, וראשית התקון יתחיל בעולמו הקטן שהוא גופו, ובזה "ארבה אותך במאד מאד", רבוי זה מענין גדולה שתגדל על כל המעשים, כי אתה לבדך תלך מהלך השלמות על כל היצור, כיכפי מה שתתגבר החלק האלהי והרוחני בעולמך הקטן כן תחול השראת השכינה והאלהות בעולם הגדול:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ג) "ויפול אברם על פניו". באשר אל המדרגה הגדולה שהתחיל להכינו עתה לא יכול לעמוד על עמדו בעוד לא הטהר מערלתו, והתפלצו כחות גופו מאור אלוה השופע במראה זאת, "וידבר אתו אלהים", זה הפעם הראשון שנזכר בדבור ה' אל אברהם שם אלהים, כי שם אלהים מצאנוהו מצורף אל בריותיו, אלהי אברהם אלהי יצחק אלהי ישראל, מה שלא מצאנו כן ביתר שמות, שיש אלהות המתפשטת בכלל הבריאה, שהם הכחות האלהיות שהטביע בכלל העולם שמצד זה נקרא אלהי עולם, והוא שם אלהים הנזכר בכל פרשת מעשה בראשית, שבו הטביע חוקי הטבע וכח כל יצור, ויש אלהות החלה על כל איש המוכן לזה עפ"י הכנתו, שהאבות אשר נתקדשו להיות מרכבה לשכינה שכן עליהם האלהות בענין אחר נשגב מן האלהות הנמצא בטבע, ותחת המרכבה הכללית שבה ינהיג ה' ההנהגה הכללית היו הם מרכבה מיוחדת להנהגה מיוחדת לפי המעשים הבחיריים, ונקרא אלהי אברהם, מצד האלהות ששכן ושפעל נסים נסתרים לפי הנהגת חסדי אברהם וכן אלהי יצחק ואלהי ישראל, ומצד זה דבר אתו אלהים, ואמר מלת אתו, כי בזה יצא הנהגה נשגבה משותפת משניהם שזה ההבדל בין דבר אתו ובין דבר אליו (כמ"ש בס' התו"ה ויקרא סי' ג'):

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(ד – יד)    מה שכפל הדברים בענין הברית ואתנה את בריתי והקימותי את בריתי אני הנה בריתי אתך ואתה את בריתי תשמר. היתה בריתי בבשרכם. מה שכפל וארבה אותך במאד מאד והפריתי אותך. ומה שכפל להיות לך לאלהים והייתי להם לאלהים. ולמה פעם יקראהו ברית ופעם אות ברית. ומה שכפל המול לכם כל זכר ונמלתם את בשר ערלתכם ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר. ומה שכפל ימול וכו' יליד בית ומקנת כסף, המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך:

(ד) "אני". עתה בא לפרש לו תנאי הברית שמשני הצדדים, תחלה פירש לו הברית אשר מצד ה', ואח"כ מפסוק ט' יפרש תנאי הברית שמצד אברהם, כמ"ש ואתה את בריתי תשמר,"אני הנה בריתי אתך" ר"ל תנאי הברית אשר מצדי הוא "והיית לאב המון גויים", ר"ל בל תחשוב שע"י המילה יתרחקו בני אדם ממך, אחר שאתה נבדל מהם באות בשר, ומי יקבל עליו להיות כמוך לכרות ערלת בשרו, כי בהפך תהיה אב ומורה ומנהיג להמון גוים רבים:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ה) "ולא יקרא". מה שנקראת בשם אב רם, תקרא בשם אב רם של המון, באשר תהי' אב המון גוים, ולא שיהיה כן בעתיד, כי מעתה "אב המון גוים נתתיך", וע"כ תיכף תשנה את שמך, ורמז לו כי ע"י מצות המילה שהיא באבר העומד במקום תקפו וחזקו של אדם ואליו ישפכו כל עורקי הגוף, שהוא האבר הנושא פרי, והטפה הזרעיית מאוספת מכל כחות הגויה והנוגע בו כנוגע בכל חלקי האדם וכחותיו, ובמצוה הזאת תשלח תושיה בכל רמ"ח אברים שהם כמספר אברהם, עד שתמלוך על כל רמ"ח אבריך וכן תמלוך על הגוף הכללי שהם כל המון גוים, כמש"פ במ"ש ומלכת בכל אשר תאוה נפשך והיית מלך על ישראל ויהודה, שע"י שתמלוך על המון הכחות שבנפשך ועל תאותך ומאויך כן תמלוך על הגוי כולו, וע"י שיהיה שמך אברהם תהיה אב המון גוים:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ו)"והפריתי". ולא תחשב שע"י המילה יחלש כח המוליד כי בהפך "הפריתי אותך", שאתה בעצמך לא תמוש מעשות פרי ברבוי שלמעלה מן הטבע, שעז"א "במאד מאד, ונתתיך לגוים", שגוי מורה הקבוץ הגדול ויעמדו ממך קבוצים רבים שכל שבט ושבט יהיה גוי גדול, ושם גוי אינו מציין שי"ל מלך והנהגה, לכן הוסיף שגם יהיו להם מלכים, ולא מלכים מעמים אחרים רק והיה אדירו ממנו ומושלו מקרבו יצא עד שגם מלכיהם ממך יצאו:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ז) "והקימותי". וחוץ ממה שיהיה בריתי אתך "אקים את בריתי ביני ובינך", שיהיה לו קיום לעולם עד שימשך ממך" אל זרעך אחריך לדורותם" עד שיהיו "לברית עולם", שכולל הברית שנמשך כל ימי עולם וגם שבברית הזה יהיה תלוי קיום והעולם, כמ"ש אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, והוא "להיות לך לאלהים", שתחול עליך האלהות שתהיה מרכבה לשכינה ושימשך הדבוק ביני ובינך עד שאקרא אלהי אברהם, ועי"כ שאהיה לך לאלהים אהיה אלהים גם "לזרעך אחריך", אפילו בדורות שקודם מתן תורה שלא היו ראוים אל הדבוק האלהי, התיחדה ההשגחה האלהית עליהם ועל יחידי סגולה שבהם בזכות האבות, וה' היה עמהם בארץ אויביהם לשמרם ולהצילם בהשגחה מיוחדת:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ח) "ונתתי", עד"שאתן לך ולזרעך אחריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם," ששם אחוזה מציין שאוחז ומחזיק בארץ ומשתמש בה, כי תחלה נתן לו את הארץ לרשתה ר"ל שיהיה שלו ע"י ההבטחה, אבל לא אחזו בה, כמי שיש לו מתנה במדינת הים שהוא לו מתנה וירושה ואינה אחוזה כי לא החזיק בה, אבל בעת שיהיו לאחוזה שהוא אחר שבאו אל הארץ מאז "והייתי להם לאלהים", יזכו הם עצמם שאהיה להם לאלהים מצד עצמם ולא מצד אלהות של האבות, כי מאז יהיו ראוים בעצמם אל הענין האלהי, וה' יקרא אלהי ישראל מצד קדושתם וצדקתם:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ט) "ויאמר אלהים אל אברהם", עתה יתחיל מאמר בפ"ע לבאר לו חיוב הברית שיקבל עליו אברהם מצדו, ועז"א "ואתה את בריתי תשמר", וגם החיוב מצדך ימשך גם "לזרעך אחריך לדורותם":

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


(י) "זאת בריתי". הנה יש הבדל בין ברית ובין אות ברית, למשל בברית מי נח הברית היה שלא יביא מבול והקשת אשר בענן היה אות הברית, אבל בברית המילה, המילה היא הברית והיא בעצמה אות ברית, ובאר תחלה איך שהיא הברית, שע"ז אמר" זאת בריתי אשר תשמרו, המול לכם כל זכר", ר"ל שמצות המילה אינה רק כריתת בשר הערלה, רק שעם כריתת בשר הערלה תמולו גם ערלת האוזן וערלת השפה וערלת הלב, כי כ"ז שהערלה בבשר היא מתפשטת בכל הגויה בין על כח הלב והמחשבה בין על כח הדברי בין על השמיעה לדברי ה' ומצותיו, וע"י הסרת הערלה עפ"י מצוה חוקיית שחקק ה' תסירו כלל הערלה ותמולו לכם היינו לעצמכם עד שימול כל זכר, שכלל גוית הזכר תהיה נמולה בכל חלקי הגויה, כי יסיר קליפת החומר וחשכתו, וחייתו באור תראה, ובזה יתקיים הברית האלהי להיות לכם לאלהים, וערלת החומר לא תבדיל ביניכם לבין אלהיכם:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יא) "ונמלתם". עתה יפרש איך שהיא אות ברית, שמה "שתמול את הבשר" שהוא האבר שעליו הערלה ותסירו הערלה ממנו זה"יהיה אות הברית", אם במה שהרושם הזה נראה וגלוי לכל ובו יזכרו כל בעלי הברית את הברית אשר כרת ה' עמהם, אם במה שדרך עבדי המלך להיות להם חותם וכבלא דעבדא לאות שהם עבדים, וכן המילה חותם ההכנעה והשעבוד לאל עולם, ואם במה שבזה יתאחדו כל בעלי הברית להיות לגוי אחד בארץ ניכרים באות ברית כי הם כולם עבדי אל אחד, וכ"ז נכלל במ"ש "ביני וביניכם":

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יב - יג)" ובן". עתה באר זמן המילה שמצותו כשהנולד הוא "בן שמונת ימים" וממילא מצותו על האב או על הב"ד, "יליד", ובאר שמצוה זו המוטל על האב למול את בניו מוטל עליו גם למול את עבדיו, גם "יליד בית" ואף "מקנת כסף מכל בן נכר הגם שאינו מזרעך" בכ"ז "המול ימול", אבל בכ"ז לא ישוה מילת העבדים אל מילת הבנים, כי מה שהעבד "המול ימול", הוא רק מצד שהוא "יליד ביתך ומקנת כספך", הוא אינו נכנס בזה בברית כאיש הישראלי ומילתו הוא רק מצד שהוא קנינך, כמו שנצטוו בשבת למען ינוח שורך וחמורך, אבל "והיתה בריתי בבשרכם" זה יהיה "לברית עולם", בענין שמילת הבנים הוא מצד שהם נכנסים בברית, ומילת העבדים הוא רק מצד הקנין שהם שלך:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יב - יג)" ובן". עתה באר זמן המילה שמצותו כשהנולד הוא "בן שמונת ימים" וממילא מצותו על האב או על הב"ד, "יליד", ובאר שמצוה זו המוטל על האב למול את בניו מוטל עליו גם למול את עבדיו, גם "יליד בית" ואף "מקנת כסף מכל בן נכר הגם שאינו מזרעך" בכ"ז "המול ימול", אבל בכ"ז לא ישוה מילת העבדים אל מילת הבנים, כי מה שהעבד "המול ימול", הוא רק מצד שהוא "יליד ביתך ומקנת כספך", הוא אינו נכנס בזה בברית כאיש הישראלי ומילתו הוא רק מצד שהוא קנינך, כמו שנצטוו בשבת למען ינוח שורך וחמורך, אבל "והיתה בריתי בבשרכם" זה יהיה "לברית עולם", בענין שמילת הבנים הוא מצד שהם נכנסים בברית, ומילת העבדים הוא רק מצד הקנין שהם שלך:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יד) "וערל זכר". הגם שהעבד שלא נמול מהאדון אין עליו עונש כשאינו מל א"ע אבל ערל זכר מישראל שלא מלו אביו מחויב למול א"ע וכשאינו מל חייב כרת, מצד "שאת בריתי הפר" כי הוא מן אלה שנכנסו בברית:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(טו – כא)    למה לא אמר שרי אשתך לא תקרא שמה שרי, כמ"ש באברהם. מ"ש בכפל וברכתי וברכתיה. איך צחק אברהם כבלתי מאמין בהבטחת ה'. ולמה אמר לו ישמעאל יחיה. ומהו מלת לפניך. ומה התשובה אבל. ולמה כפל והקימותי את בריתי אתו ואת בריתי אקים את יצחק. ולמה הפסיק בענין ישמעאל:

(טו) "ויאמר אלהים". בא דבור מיוחד שלישי בעבור שרה, "שרי אשתך" עד הנה נקראת שרי, כי עיקר שמה היה יסכה ואברהם קראה שרי ר"ל שרתי שלי, עתה שאתה נעשית אב המון גוים כן היא שרה שמה, ע"ש השררה הכוללת לא המיוחדת לך:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(טז)" וברכתי". וגם תכלל בברכה שנתברכת," והבן "שאני צריך לתת לך "יהיה ממנה", ואז "תתברך" שנית במה "שתהיה לגוים" וכן "המלכים של העמים" של בניו לא יהיו מבני ישמעאל רק ממנה יהיו, וכבר בארתי (ישעיה א) ההבדל בין עם לגוי, גוי מציין הקבוץ הגדול ואינו מציין שי"ל מלוכה והנהגה כוללת, ועם מציין שי"ל מלך מנהיג אותם לכן אמר מלכי עמים:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יז) "ויפול אברהם". הנה צחק ושמח על הבשורה, אבל היה לפלא בעיניו, "ויאמר בלבו הלבן", ר"ל הלא יש בזה שלש פליאות. א] מצדי "הלבן מאה שנה יולד," ואין זה בדרך הטבע אף אם האשה ילדה, ועוד שני פליאות מצד שרה. א] "האם שרה תלד" אחר שהיא עקרה. ב] "הבת תשעים שנה תלד" אף אם לא היתה עקרה:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יח)" ויאמר אברהם". וע"כ חשב אברהם בלבו, אחר שהוא נס שלא כדרך הטבע וה' לא יעשה נס לבטלה, אחר שלקיים הבטחתו שיהיה לי זרע כבר נתקיים בישמעאל, ע"כ שיודע ה' שישמעאל עתיד למות או שיהיה רשע עד שלא יקויים בו ההבטחה מ"ש לזרעך נתתי את הארץ, ולכן מוכרח לנוסס נסים גדולים כאלה כדי לקיים הבטחתו, וע"כ בקש" לו ישמעאל יחיה" ולא ימות וגם שיהיה לפניך צדיק ולא רשע, וכ"פ הרי"א:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יט) "ויאמר אלהים". השיב לו, לא כמו שאתה חושב שאני עושה נס זה יען שישמעאל ימות, רק מפני "ששרה אשתך יולדת לך בן", מפני שהזרע המיועד צריך להיות משרה שהיא מיועדת לכך, שמצד שהיא אשתך תלד בן הראוי לך, שיהיה לב וסגולה, שאין הגר ראויה שיצא ממנה זרע כמוהו, וקראת את שמו יצחק ע"ש הצחוק, כי יולד באמת בדרך נס ופליאה, וזאת אני רוצה שיצחקו כולם ויתפלאו על לידתו, "והקימותי, ואתו אקים את בריתי" לא עם ישמעאל וזרעו שזרע ישמעאל אינם בכלל הברית אשר כרתי עמך:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כ - כא)" ולישמעאל". אבל מה שנוגע" לישמעאל שמעתיך" לברכו ברבוי עם" ויוליד שנים עשר נשיאים" לא מלכים, ויהיה לגוי גדול לא גוים ושבטים מחולקים, "ואת בריתי" לא "אקים" אתו רק את "יצחק":

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כ - כא)" ולישמעאל". אבל מה שנוגע" לישמעאל שמעתיך" לברכו ברבוי עם" ויוליד שנים עשר נשיאים" לא מלכים, ויהיה לגוי גדול לא גוים ושבטים מחולקים, "ואת בריתי" לא "אקים" אתו רק את "יצחק":

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כב - כג)" ויעל אלהים". פי' הר"ן מפני שמדרך הנבואה שגם בכלות הדבור לא יעלה האור תיכף, רק בכאן נסתלק תיכף כדי שיקיים המצוה, וע"כ "ויקח אברהם "וכו' "וימל בעצם היום הזה," ולמד שמלן כולם ביום אחד שלא לאחר המצוה אפילו יום אחד, הגם שזה היה "כל זכר" הנמצא "באנשי בית אברהם" וזולת זה לא היו זכרים בביתו ויש סכנה מפני שכניהם שיפלו עליהם בהיותם כואבים ויהרגום, בטח לבו בה':

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כב - כג)" ויעל אלהים". פי' הר"ן מפני שמדרך הנבואה שגם בכלות הדבור לא יעלה האור תיכף, רק בכאן נסתלק תיכף כדי שיקיים המצוה, וע"כ "ויקח אברהם "וכו' "וימל בעצם היום הזה," ולמד שמלן כולם ביום אחד שלא לאחר המצוה אפילו יום אחד, הגם שזה היה "כל זכר" הנמצא "באנשי בית אברהם" וזולת זה לא היו זכרים בביתו ויש סכנה מפני שכניהם שיפלו עליהם בהיותם כואבים ויהרגום, בטח לבו בה':

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כד - כז) "ואברהם". הגם שהיה זקן בן צ"ט וישמעאל בן י"ג לא עכב ישמעאל בעדו הגם שכחו חזק ונמול עמו ביום ההוא, ויודיע שרק אברהם נמול מצד עצם המצוה כי הוא שנכרת עמו הברית, אבל "ישמעאל" "וכל אנשי ביתו" רק "נמולו אתו", שאם היו יוצאים מרשות אברהם לא היו חייבים במילה, וכן לא חל חיוב זה על זרעם:

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כד - כז) "ואברהם". הגם שהיה זקן בן צ"ט וישמעאל בן י"ג לא עכב ישמעאל בעדו הגם שכחו חזק ונמול עמו ביום ההוא, ויודיע שרק אברהם נמול מצד עצם המצוה כי הוא שנכרת עמו הברית, אבל "ישמעאל" "וכל אנשי ביתו" רק "נמולו אתו", שאם היו יוצאים מרשות אברהם לא היו חייבים במילה, וכן לא חל חיוב זה על זרעם:

 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כד - כז) "ואברהם". הגם שהיה זקן בן צ"ט וישמעאל בן י"ג לא עכב ישמעאל בעדו הגם שכחו חזק ונמול עמו ביום ההוא, ויודיע שרק אברהם נמול מצד עצם המצוה כי הוא שנכרת עמו הברית, אבל "ישמעאל" "וכל אנשי ביתו" רק "נמולו אתו", שאם היו יוצאים מרשות אברהם לא היו חייבים במילה, וכן לא חל חיוב זה על זרעם:

 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כד - כז) "ואברהם". הגם שהיה זקן בן צ"ט וישמעאל בן י"ג לא עכב ישמעאל בעדו הגם שכחו חזק ונמול עמו ביום ההוא, ויודיע שרק אברהם נמול מצד עצם המצוה כי הוא שנכרת עמו הברית, אבל "ישמעאל" "וכל אנשי ביתו" רק "נמולו אתו", שאם היו יוצאים מרשות אברהם לא היו חייבים במילה, וכן לא חל חיוב זה על זרעם: