"אם ללצים". הנה ללצים המתלוצצים ומלעיגים על האנשים הש"י יסבב שאחרים ילעיגו עליהם בבוא אידם ואולם לענוים המכבדים לאנשים שפלים עצמם יתן הש"י חן להם בעיני האנשים:
"אם ללצים הוא יליץ", ה' יסובב שיהיה לצנות ולשיחה בפי כל הבריות וזה מדה כנגד מדה, אבל "לענוים" שאינם מתגאים לחלוק על חקי החכמה שמצד ענותנותם יודעים כי שכלם קצר מהשיג תעלומותיה, "יתן" ה' שיהיו "לחן" בעיני הבריות,
ד) אם החומס נפשו הוא מכת הכסילים, שגדר הכסיל הוא שחולק על חקי החכמה מצד שבוחר ללכת אחרי תאותיו והגם שהוא יודע חקי החכמה, עז"א.
ביאור המילות
(לד-לה) "לצים, כסילים" ע"ל (א' כ"ב):
" כבוד, קלון". הוא ההפך מן כבוד, שבעת קלון מכבוד (חבקוק ב'):
אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן — הנכון בעיני לפרש ו״ו ולענוים כפ"א רפה בלשון ישמעאל, כלומר, אם השם שהזכיר בפסוק ראשון ללצים הוא יליץ, שיתן גמול הליצנות ללצים, אם כן ולענוים יתן חן, ומכל שכן הוא, שהרי הבטיחנו: מרובה מדה טובה ממדת פורענות ת״ק פעמים בפסוק (שמות כ ד-ה) "פוקד עון אבות על בנים וגו׳ ועושה חסד לאלפים". ויש מפרשים פסוק זה קשור עם הפסוק העליון: "ונוה צדיקים יברך" השם, אם כל צדיק וצדיק מהצדיקים ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן, ויהיה ['אם'] מלת תנאי, שהצדיק צריך ליתן חן לענוים ולהתלוצץ בלצים. או יהיה לצים ויליץ ב׳ עניינים, כמו (שופטים י ד): "רוכבים על שלשים עירים ושלשים עירים להם", דרך צחות, שהצדיק צריך להוכיח את הלצים ויליץ להם מליצה טובה להחזירם למוטב. או יהיה "מליץ" מן ההפכים: יסיר מהם הליצנות ויליץ להם מליצה טובה על ידי תוכחותיו.
ורש״י ז״ל פירש: אם ללצים אדם נמשך, סופו שאף הוא יהיה לץ; ואם לענוים יתחבר, סופו שיהיו מעשיו נותנים חן בעיני כל רואיהם.
ויש מפרשים פסוק זה קשור עם הפסוק שאחריו: אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן אם כן "כבוד חכמים ינחלו וכסילים מרים קלון" (משלי ג לה).
בשבת סוף פרק הבונה (דף קד.) וביומא סוף אמר להם (דף לח:) אמרו ז״ל: אם ללצים הוא יליץ. "בא לטמא – פותחין לו; בא לטהר מסייעין אותו". וכן במסכת הוריות פרק הגולין (מכות י, א) אמר רב הונא אמר רב: בדרך שהאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, שנאמר: אם ללצים הוא יליץ:
