מ"ג בראשית יח כד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות בראשית


<< · מ"ג בראשית יח · כד · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אולי יש חמשים צדיקם בתוך העיר האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקם אשר בקרבה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
אוּלַ֥י יֵ֛שׁ חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעִ֑יר הַאַ֤ף תִּסְפֶּה֙ וְלֹא־תִשָּׂ֣א לַמָּק֔וֹם לְמַ֛עַן חֲמִשִּׁ֥ים הַצַּדִּיקִ֖ם אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבָּֽהּ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
מָאִם אִית חַמְשִׁין זַכָּאִין בְּגוֹ קַרְתָּא הֲבִרְגַז תְּשֵׁיצֵי וְלָא תִּשְׁבּוֹק לְאַתְרָא בְּדִיל חַמְשִׁין זַכָּאִין דִּבְגַוַּהּ׃
ירושלמי (יונתן):
מָאִים אִית חַמְשִׁין זַכָּאִין בְּגוֹ קַרְתָּא דְיֵיצְלוּן קֳדָמָךְ עֲשָרָה לְכָל קִרְוָוא כָּל קְבֵיל חַמְשָׁא קוּרְיַין סְדוֹם וַעֲמוֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם וְזוֹעַר הֲרוּגְזָךְ שֵׁצְיָא וְלָא תִשְׁבּוֹק לְאַתְרָא בְּגִין זַכְוַות חַמְשִׁין זַכָּאִין דִבְגַוָוהּ:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"אולי יש חמשים צדיקם" - עשרה צדיקים לכל כרך וכרך כי ה' מקומות יש

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ולא תשא למקום — כטעם "תסלח", כמו "נושא עון" (שמות לד ז). ולמקום הוא סדום, כי בעבורו ניגש אברהם להציל את לוט:

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"חמשים צדיקים" - כתב רש"י עשרה לכל כרך וכרך התשחית בחמשה תשעה לכל כרך וכרך ואתה צדיקו של עולם תצטרף עמהם אולי ימצאון שם ארבעים וימלטו ארבעה כרכים וכן שלשים יצילו שלשה ועשרים יצילו שנים ועשרה יצילו אחד ולא בקש על פחות מעשרה שדור המבול היו שמנה צדיקים ולא הצילו על דורן ותשעה על ידי צירוף כבר ביקש ולא מצא כל אלו דברי הרב ז"ל ואני תמה אם כן מה התפלה והתחינה הזאת אשר היה מתחנן בכל פעם ופעם "אל נא יחר לאדני" ו"הנה נא הואלתי" והלא ראוי הוא שיהיו ארבעים מצילין ארבעה ושלשים והעשרים יצילו לפי חשבון כאשר החמשים יצילו חמש וכן מה שאמר כי תשעה על ידי צירוף כבר בקש ולא מצא והלא לארבעים וחמשה היה מבקש הצירוף ולא היו שם ארבעים וחמשה אבל תשעה אולי ימצאון שם והנה דעת הרב לומר שהרבים ראוין להצלה גדולה יותר מאשר יצילו המועטים אפילו הצלה מועטת כמו שאמרו (ת"כ בחקותי) אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובים העושין את התורה והנה הודה הקב"ה שיצילו ארבעים וחמשה בצירוף צדיקו של עולם כל הכרכין כאילו היו חמשים שלמין ומעתה כשיהיו מ' צדיקים מצילין ארבעה אף בצירוף הצדיק יתעלה ינצלו וכן השלשים והעשרים והעשרה שכבר הודה בצירוף הזה ואם תאמר שהודה בו עם ארבעים וחמשה שהם רבים ושמא לא יודה בצירוף עם המועטין כמו שאמרנו צדקת ה' ראויה היא להצטרף ולהציל כיון שהודה שלא יבדיל בין רב למעט זה דעת הרב ודרך פשט הכתובים סלולה שאמר תחילה חמשים לתת חשבון שלם של עשרה לכל אחד ואחד וחזר ופחת כמו שיכול ולהציל הכל היה אומר ולא ידעתי מי הכניסו לרב במה שאמר.

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כד) "אולי יש." כי בזה שאין המשחית מבחין בין טוב ורע, בארו חז"ל שדוקא בין צדיק שאינו גמור ובין רשע אינו מבחין, אבל צדיקים גמורים יבחין גם המשחית. ואהרן עמד בין החיים ובין המתים ועצר המגפה. וכבר פירשו המפרשים מ"ש בסורא הוה דברא בשבבותיה דרב לא הוה דברא, סברי כ"ע משום כבודו דרב הוא, אתחזי להו בחלמא, זכותיה דרב נפיש רק משום האי גברא דהוה משאיל מרא וחצינא לבה"ק, כי כשחשבו שהוא בעבור רב חשבו שרב הוא צדיק שאינו גמור שלכן מוכרח להציל כל השכונה, כי המשחית לא יבחין אותו באשר הוא צדיק שאינו גמור, והודיעו בחלום, שזכותיה דרב נפיש ולא היה צריך להציל כל השכונה, כי גם המשחית לא היה נוגע בו באשר הוא צדיק גמור, ורק משום האי גברא דהוה שאיל מרא וחצינא, שהוא לא היה צדיק גמור והמשחית לא היה מבחין להצילו, הוכרח להציל את כל השכונה. וע"ז טען אברהם "אולי יש חמשים צדיקים" שאינם צדיקים גמורים רק שהם צדיקים "בתוך העיר" הזאת, שלפי ערך אנשי סדום הם צדיקים, ואותם לא יבחין המשחית להצילם, אחר שאינם צ"ג, וא"כ "האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה", ר"ל שהם רק צדיקים בקרבה לפי ערך אנשי סדום[א]:

הערות

[א] בזה תבין מ"ש בשבת מעולם לא יצאה טובה מפי הקב"ה וחזר בו לרעה חוץ מדבר זה שנא' (יחזקאל ט) ויאמר ה' אליו עבור בתוך העיר, א"ל הקב"ה לגבריאל לך ורשום על מצחם של צדיקים תיו של דיו כדי שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה ועל מצחם של רשעים תיו של דם כדי שישלטו בהם מלאכי חבלה, אמרה מדה"ד רבש"ע מה נשתנו אלו מאלו א"ל הללו צדיקים גמורים הם, א"ל היה בידם למחות ולא מיחו, ויפלא הלא אמר לו רשום על מצחם של צדיקים ועל מצחם של רשעים וידע שהם צדיקים, וגם למה לא אמר תיכף שהיה בידם למחות, רק שתחלה חשב שהם צדיקים שאינם גמורים וצדיק שאינו גמור אינו יכול למחות ולהוכיח כי יאמרו לו טול קיסם מבין עיניך, רק ששאל אחר שאינם צדיקים גמורים מה נשתנו אלו מאלו, כי המשחית אינו מבחין בין רשע ובין צדיק שאינו גמור, וכאשר השיב לו שהם צדיקים גמורים שזה מבחין גם המשחית, אז אמר היה בידם למחות כי צדיק גמור לו נאה להוכיח: