רבינו בחיי על בראשית יח
<< · רבינו בחיי על בראשית · יח · >>
<< · רבינו בחיי על בראשית · יח · >>
באור פני מלך חיים ורצונו כעב מלקוש (משלי טז, טו)
שלמה המלך ע"ה באר בכתוב הזה (משלי טז) התועלת המגעת לאדם ברצון המלך ובהסברת פניו, והמשיל רצונו לגשם שבעב מלקוש שהוא רצון הכל והכל מתאוין לו, וכן במקום אחר המשילו לטל, הוא שאמר על זה (שם יט) נהם ככפיר זעף מלך וכטל על עשב רצונו. ומה שהמשיל רצונו לשני דברים לגשם ולטל, לפי שתועלת הגשם הוא לעתיד, אין תועלתו נראית לשעתו מיד, רק בזמן הקציר ברבוי התבואה תתפרסם התועלת, ותועלת הטל בא מיד, כן רצון המלך יש בו תועלת פעמים מיד ופעמים לעתיד. וכן למדנו שלמה המלך בקצת פסוקים מספר משלי הנזק המגיע לאדם מכעס המלך אע"פ שאינו נפרע, וגם אינו עתיד להוציא כעסו מן הכח אל הפעל, ואין צריך לומר אם הוא רוצה להפרע מן המכעיסים אותו. ובאר בכלל דבריו שאם הוא כועס ואינו נפרע הנה זה שכעס עליו קראוהו פחד ורעדה, כמי ששומע נהמת שאגת אריה וקול שחל שהוא נרעד ונבהל ואע"פ שאין סופו להרע לו. ועל זה אמר נהם ככפיר זעף מלך וכטל על עשב רצונו. ואם הוא כועס ורוצה לפרע הנה זה מות, ועל זה אמר (משלי טז) חמת מלך מלאכי מות. וכשם שחמתו מות כן רצונו ואור פניו חיים, וע"ז אמר בכאן באור פני מלך חיים. וכוון שלמה בכל זה לדון ק"ו במלך מלכי המלכים הקב"ה אם במלך בשר ודם החיים דבקים באור פניו, והתועלת נמצאה ברצונו, כתועלת האדמה הנמצאת בגשם שבעב מלקוש, וכענין שכתוב (ישעיה נה) כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה, עאכ"ו בהקב"ה שהחיים אמתיים תלויים ברצונו ובהסברת פניו, כענין שכתוב (תהלים ל) כי רגע באפו חיים ברצונו. ועל זה אמר שלמה ע"ה באור פני מלך חיים, ובא ללמדנו כי החיים דבקים בגלוי שכינה. וכן מצינו גלוי שכינה על שלשה חלקים. הא' לדבור ולצוות את הנביא על מצוה ממצות התורה. והשני להגין על עבדיו הצדיקים, כענין שכתוב (במדבר יד) ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים וכבוד ה' נראה באהל מועד. והג' דרך רצון והסברת פנים כענין גילוי שכינה שבמשכן, וגילוי שכינה על אברהם גלוי שכינה שבמשכן שנא' (ויקרא ט) ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם, כי מפני שהשתדלו במצות המשכן זכו לגלוי השכינה, גלוי השכינה של אברהם כי מפני שהשתדל במצות המילה זכה לגלוי שכינה, וזהו באור פני מלך חיים, כי מלת חיים כוללת רפואה מלשון (ישעיה לח) ויחי מחליו, וכתוב (שם) ותחלימני והחייני, וכן אברהם הגיעה לו רפואה בגלוי שכינה, שהיה חולה במצות מילה ואז נתרפא כאשר נראה לו הש"י. וזהו שכתוב.
וירא אליו ה' באלני ממרא והוא יושב פתח האהל כחם היום. הפרשה הזאת דבקה ומחוברת עם הפרשה של מעלה, על כן אמר וירא אליו כלומר לאברהם שהזכיר, שאלולי כן היה ראוי שיאמר וירא ה' אל אברהם, כשם שהזכיר למעלה וירא ה' אל אברם, אבל אמר וירא אליו והכוונה לומר כי בזכות המילה נראה לו השם, וכן דרז"ל לבקר את החולה.
באלוני ממרא. הודיענו המקום שבו נמול, ושם נתן לו שכר באותו מקום עצמו בגלוי שכינה. ומצינו שהשכינה נגלית לנביאים, באש ברוח במים ובארץ. באש למשה על הסנה, שנא' (שמות ג) וירא והנה הסנה בוער באש, גם לכל ישראל בסיני הוא שכתוב (דברים ד) ודבריו שמעת מתוך האש, וכתיב (שמות כד) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת. ברוח לאליהו, שנא' (מלכים ב ב) ויהי בהעלות ה' את אליהו בסערה השמים וגו' והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים וגו' (מלכים א יט). וכן באיוב (איוב לח) ויען ה' את איוב מן הסערה. במים ליחזקאל, שנא' (יחזקאל א) ויהי בשלשים שנה ברביעי בחמשה לחדש ואני בתוך הגולה על נהר כבר, וכתיב (שם) ואשמע את קול כנפיהם כקול מים רבים. בארץ הוא שכתוב (ישעיה ו ג) מלא כל הארץ כבודו, וכתיב (יחזקאל מג) והארץ האירה מכבודו. וכאן נגלה לאברהם באילן, והוא שכתוב באלוני ממרא. וממרא הוא אחד מחבריו, שכן כתיב באברהם (בראשית יד) והוא שוכן באלוני ממרא האמורי אחי אשכול ואחי ענר והם בעלי ברית אברם, והיה יכול לומר בערבות ממרא ואמר באלוני ללמדך שהיו שם אילנות. וממה שאמר והשענו תחת העץ, למדנו שלא היה שם אלא אילן אחד. ולמה נגלה לאברהם באילן, לפי שבשרו שיוליד אחרי זקנתו כאילן זה שכתוב בו (איוב יד ז ט) כי יש לעץ תקוה אם יכרת ועוד יחליף ויונקתו לא תחדל אם יזקין בארץ שרשו ובעפר ימות גזעו. מריח מים יפריח ועשה קציר כמו נטע, ועוד שהצדיקים נמשלו לעץ, והוא שכתוב (תהלים א) והיה כעץ שתול על פלגי מים. וכן פירש רבינו חננאל ז"ל.
והוא יושב פתח האהל כחם היום. ע"ד הפשט לפי שהיה חלוש ממצות המילה היה יושב שם כחום היום, כי השמש מרפא בכנפיה.
וע"ד המדרש כחום היום, ארבע שעות מן היום היה שהוא עת האוכל, והיה ממתין לאורחים שם.
וע"ד הקבלה והוא יושב פתח האהל, ירמוז לכנסת ישראל שהיה מישב דעתו ורואה בה, כי מפני שהתחיל בה וירא אליו ה' ואנו יודעים כי השם המיוחד לא נראה לאבות כי אם באל שדי, על כן הוצרך לומר והוא יושב פתח האהל, והבן זה.
וישא עיניו וירא. ראה בחוש העין שלשה אנשים נצבים עליו, והוסיף שנית לשון וירא לבאר כי הוסיף לראות בעין השכל והתבונן בהם והכיר שהם מלאכים, ולכך אמר וירץ לקראתם וישתחו ארצה. והמלאכים האלה היו מיכאל רפאל גבריאל, מיכאל בא לבשר את שרה ולהציל את לוט שהם שתי שליחות חסד ורחמים, רפאל לרפאות את אברהם, גבריאל להפוך את סדום, וזהו שכתוב ויבאו שני המלאכים סדומה בערב, והוא מיכאל וגבריאל, מיכאל להציל את לוט, גבריאל להפוך את סדום, וזהו שכתוב ויהפך את הערים ולא אמר ויהפכו. ומה שאמרו רבותינו ז"ל אין מלאך אחד עושה שתי שליחות, לא אמרו אלא כשהם זה הפך זה, שהרי המלאך הממונה על הרחמים לא יתכן שיעשה דין שהוא הפכו, והמלאך הממונה על הדין לא יבא על הרחמים, אבל כשהם שתי שליחות של דין או של רחמים עושה ואפי' כמה שליחות, ועל כן תמצא שעשה מיכאל שתי שליחות של חסד בשורת התולדה לשאינה ראויה להוליד, והצלת לוט שלא היה ראוי להצלה. ואם תאמר שימסר בידו גם השלישית והיא הרפואה כי הכל בכלל חסד הוא, הא לאו דידיה הוא, והיה מסיג בזה גבולו של רפאל, ולכך נמסר לכל אחד ואחד מה שיש בכח פקידתו ומנויו לעשות ושלא להסיג גבול, כי כה משפט העליונים, ממה שכתוב (איוב כה), עושה שלום במרומיו. ועוד תמצא אם תשכיל בפרשה כי נגלית לו כאן השכינה עם מחנותיה, שהרי ג' המלאכים האלה מלאכי צבאות הם, ומארבע מחנות שכינה הם.
ובבראשית רבה בכל מקום שתמצא מיכאל שם כבוד השכינה, ולכך בראותו אותם רץ אחריהם כרץ אחר השכינה. ומה שנגלו שלשה ולא ארבעתם, הכל לפי הצורך, מלאך החסד על שתי שליחות שהיו של חסד, מלאך הרחמים על הרפואה, מלאך הדי על חרבן סדום, והרביעי כבר נגלה לו בין הבתרים. והבן זה.
ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך. על דרך הפשט קרא את כולם אדונים ואמר לגדול שבהם אם נא מצאתי חן בעיניך, וכל הענין. וזה הפירוש לדעת האומר כי הוא חול. אבל מפני שמצאנוהו קמוץ בכל הספרים יש לנו לומר שהוא קדש וקראם בשם רבים.
ויתכן לומר כי למיכאל לבדו הוא שקרא בשם רבו מפני שהוא מלאך החסד כמדתו, לכך התחיל לדבר עמו והזכיר בתחלת דבריו מים ובסוף דבריו חמאה וחלב ולא נזכר יין בסעודה, וזה מבואר. וטעם היות השם הזה קמוץ כשהוא קדש ידוע הוא.
ולפי הפשט בחכמת הנקודות הקמ"ץ מעלה גדולה וראשון לשבעה תנועות, שהם קמ"ץ פת"ח צר"י סגו"ל חול"ם שור"ק חיר"ק, כי מתוך שבעתם תבנה ותכונן התורה, והם הנקראים שבע הברות, או שבעה קולות שעליהם אמר דוד במזמור של מתן תורה שבעה קולות, לפי שכל התורה מיוסדת עליהם, וזהו פשט המאמר בשבעה קולות נתנה, ועליהם אמר שלמה (משלי ט) חצבה עמודיה שבעה, כי הם העמודים אשר כל הבית נכון עליהם. וההפרש שבין קמ"ץ לפת"ח אינו אלא בנקודה, כי מעלת הקמ"ץ אינו אלא בצורת הנקודה, והנקודה רמז לנקודת המציאות שהוא היכל הקדש מכוון באמצע הנמשל לנקודה. ועל כן הנקודה משמשת לשבעה פנים. כשתשימנה על האות מלמעלה יהיה חול"ם, באמצע האות יהיה שור"ק, ואם בפת"ח ישוב קמ"ץ, ואם בחיר"ק ישוב ציר"י, ואם בציר"י סגו"ל, ואם בשב"א ישוב קבוץ שפתים הרי ז'. ועוד באותיות עצמן אם תתן הנקודה באות ה"א ישוב חי"ת, ואם בוי"ו ישוב זי"ן, בכ"ף ישוב בי"ת, ואם בנו"ן ישוב גימ"ל, ואם ברי"ש ישוב דל"ת. ולכך המוסיף נקודה או גורעה מחריב את העולם ומקצץ נטיעות התורה ושרשיה. ואע"פ שנראה שהקמ"ץ והפת"ח הכל דבר אחד ותנועה אחת, אין הדבר כן, אלא שיש הפרש ביניהן במבטא, שהרי תנועת הקמ"ץ גבוהה ועליונה, ותנועת הפת"ח למטה ממנה, כי הקמ"ץ בתיבה יורה על מעלה גדולה ועל דבר שהוא עומד בפני עצמו, אינו נסמך לאחר, כענין ארון שהוא קמו"ץ, ומצינו ארון הברית שהוא בפת"ח, וכן (שמות כג) הנה אנכי שולח מלאך (במדבר כ), וישלח מלאך, שהוא בקמ"ץ, ומלאך הברית הוא בפת"ח, כי הפת"ח נסמך לעולם למה שאחריו, ולא כן הקמ"ץ כי הוא עומד בפני עצמו, ומטעם זה כל אתנחתא וסוף פסוק הוא בקמ"ץ, כי שם עומד לא יסמוך. ומטעם זה בנקוד זה השם לא תמצא פת"ח אלא קמ"ץ, כי המעלה העליונה הגדולה המורה עליונות ושהוא בלתי נסמך לאחר כדבר הנברא, ומפני זה נכתב באל"ף דל"ת כשהוא קדש בקמ"ץ, וכשהוא חול בפת"ח. ומה שכתוב בלוט אל נא אדני, בקמ"ץ, והוא חול, לפי שהוא סוף פסוק. וזהו ההפרש הגדול שיש בתורתנו בין קמ"ץ לפת"ח, כהפרש שיש בין אור לחשך ובין קדש לחול. וכן מצינו שהמחליף פת"ח בקמ"ץ לא ימלט מאחת משתים, או יהרוס הכונה, או יבא לידי כפירה, כי אות ה"א של (בראשית יח) האף תספה, אילו קמצתו היית מהפך כוונתו של אברהם והורס מחשבתו, ואות ה"א של (איוב ח) האל יעות משפט, אילו קמצתו יהיה כפירה. מלבד שאמרו עוד חכמי הדקדוק כי הקמ"ץ הוא נאמר על ענין אמתי ולא כן הפת"ח. ומזה אמר הכתוב (שמואל ב א) ואעמד עליו ואמתתהו, וי"ו של ואעמד תמצאנה בקמ"ץ, אבל וי"ו של ואמתחהו בפת"ח כי מה שאמר ואעמד עליו אמת היה ולא כן ואמתתהו, כי שאול הרג את עצמו. והנה כל זה מחכמת תורתנו האלהית ולשוננו הקדושה, ומטעם זה נמשלו האותיות לגוף והנקודה לנשמה, כי הנקודות מניעות האותיות כמו שהנשמה מניעה את הגוף, כמו שדרשו רבותינו ז"ל בספר הבהיר דמיין נקודתא באתוותא דאורייתא דמשה כנשמתא דחיי בגופא דאינש. וכן אמרו במסכת מגלה ושום שכל זה הנקוד.
וע"ד הקבלה טעם קמצתו מפני שהשם עצמו נקמץ מחובר משני השמות הקדושים, כל אחד בן ארבעה אותיות, האחד מורה קדמות ויחוד, והאחד מורה על האצילות, וע"כ האל"ף בראש והיו"ד בסוף ומדת הדין באמצע.
ודע כי יש שמות ד' כל אחד בן ד', והשלשה נזכרים בתורה, המקור העליון, והקו האמצעי, והכנוי. ושלשתם רמוזים בפסוק (שמות לה) את קלעי החצר את עמודיו ואת אדניה בסדר ויקהל, וכן בפסוק (איוב לח) על מה אדניה הטבעו או מי ירה אבן פנתה, כי המשכן דוגמא לבריאת עולם, והרביעי בענין רבקה נרמז, והבן זה.
ואקחה פת לחם. הצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, שאח"כ הביא להם בן בקר רך וטוב.
וסעדו לבכם. מכאן יש ללמוד סמך וסעד שהכיר בהם מלאכות אע"פ שבאו אליו בדמות אנשים, וע"כ אמר לבכם ולא אמר לבבכם, כענין שכתוב בבשר ודם (תהלים קד) ולחם לבב אנוש יסעד, לפי שבשר ודם יש לו ב' לבבות יצר טוב ויצר הרע, אבל המלאכים אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים. הנה חסרון אות הבי"ת למדנו כמה ענינים. וכן (שמות לא) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ שע"ד הפשט היה ראוי שיאמר בששת, וחסרון אות הבי"ת מלמדנו כמה ימות העולם כי השי"ת עשה את השמים ואת הארץ ששת ימים, כלומר ששת אלפים, כי יומו של הקב"ה אלף שנים, שנאמר (תהלים צ) כי אלף שנים בעיניך כיום וגו'. ומזה תוכל להבין שאין אות אחת בתורה לבטלה, אבל הכל בחכמה ובהשגחה גמורה. וכן העיד לנו משה ע"ה בסוף התורה (דברים לב) כי לא דבר רק הוא מכם, ודרשו רז"ל ואם רק הוא מכם הוא רק. ומה שכתוב בבשר ודם (תהלים מח) שיתו לבכם לחילה, ולא אמר לבבכם הלא הוא מדבר לעתיד שאין שם יצר הרע, ולכך דרשו רז"ל לחולה כתיב, והוא המחול הידוע לצדיקים לע"ל.
כי על כן עברתם. ע"כ אני אומר פת לחם דבר מועט לפי שפתאום עברתם על עבדכם שאילו הייתי יודע הייתי מכין סעודה גדולה:
ויאמרו כן תעשה כאשר דברת. דרך מוסר שפת לחם די ואל תטריח עצמך בדברים אחרים. ויתכן לפרש כן תעשה כאשר דברת שתקח אתה פת לחם אבל לא יאכל ממנו, רמז לו לעתיד במה שארע בסוף בעוגות שרה שפרסה נדה כי ע"כ לא הביאם לפניהם עם בן הבקר:
שלש סאים. הם איפה שכן אמרו רבותינו איפה שלש סאים ומאחר שדרך הכתוב לקצר היה ראוי שיאמר מהרי איפה. ומה שאמר שלש סאים יתכן לומר כי נתכוון לכבוד שלשתן ועשה חלקים שוים שלא להטיל קנאה בסעודה והביא סאה לפני כל אחד ואחד להורות כי כבוד שלשתן שוה עליו. ועוד לכוונה אחרת כדי להרבות בכנופיא ולהראות שהם טרודים ומשתדלים בכבודים ושידעו זה אנשי המקום וע"כ השתדל וטרח בכבודן לצאת ולבא כמי שמשתדל בכבוד שבת, כמו שאמרו רבותינו ז"ל רב נחמן מכתף ועייל מכתף ונפיק אמר אילו מקלעי לי רבי אמי ורבי אסי לא מכתפינא מקמייהו, וכוונתו לומר שלא היתה מעלת השבת גרועה לו ממעלת שני החכמים ההם המיוחדים בדורו, וכיון שאלו היו נכנסין להתאכסן אצלו היה טורח ומשתדל בכבודם אף כי יש לו לרוח ולהשתדל בכבוד השבת בכניסתו ועוד למדנו הכתוב במה שאמר שלש סאים שהיתה עינו יפה ואילו אמר איפה היה במשמע איפה מצומצמת, וע"כ האריך וכתב שלש סאים לבאר כי היתה איפה גדולה והיה מביא הסל בעין יפה ובנדיבות גדולה:
ואל הבקר רץ אברהם. היה אפשר לו לשלוח אל הבקר אחד מאנשיו שהרי בביתו של שאברהם י"ח וג' מאות איש חניכיו ילידי ביתו ולא רצה אבל הלך הוא בעצמו ובכבודו במרוצה לכבוד האנשים אע"פ שהיה זקן וחלוש במצות המילה, והנה זה עדות זריזותו ומעלתו ונדבת לבו:
ויקח חמאה וחלב ובן הבקר. ואילו הלחם לא הביא ודרשו רז"ל בזה שרה אמנו פרסה נדה ואברהם אבינו אוכל חולין בטהרה היה ולפיכך לא הביא הלחם.
ויש לשאול בזה כי אם היה אברהם אוכל חולין בטהרה לא היה זה חובה על שאר בני אדם ואולי כוונת החכמים שלא רצה להאכילם ממה שלא הורגל הוא לאכול ממנו. והנכון לפרש כי היה זה מפני אסור חמץ ולפי שהיה אברהם אוכל חולין בטהרה סלקה את ידיה מן העיסה, ואברהם חשש לאסור חמץ שהרי זמן הפסח היה וזהו שהזכיר כאן עגות לושי ועשי עגות. ובענין לוט הזכיר מצות כדי להשלים בין שניהם עגות מצות, והנה כל התורה כולה רמזים ומה שחסר כאן גלה כאן, וכן תמצא כיוצא באלו ענינים הרבה במקומות רבים מן התורה:
ויאכלו. ע"ד הפשט הראוים לאכילה זה ישמעאל ושאר בני ביתו של אברהם, וכמוהו (ישעיה ח') והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם. אין התוף והחליל ראוים לשתיה עם היין, אלא התוף והחליל ראוים לנגן והיין לשתות, וע"ד המדרש ויאכלו נראה כמי שאכלו שהיה הבשר ראשון ראשון מסתלק, והוא כענין שכתוב (שופטים ז') וישלח מלאך ה' את קצה המשענת אשר בידו ויגע בבשר ובמצות ותעל האש מן הצור ותאכל, הדבר המסתלק והכלה קרוי אכילה מלשון (דברים ל"ב) וחרבי תאכל בשר, (שם ל') ואכלת את כל העמים:
ודע כי כלל הפרשה הזאת יש שסוברים אותה במראה הנבואה וחושבים להכריח הענין בטענה שאין אדם משיג לראות המלאכים בעין הבשר כי אם במראה. ולפי השגתם המשיג הסברא הזאת לא לשה שרה עגות גם אברהם לא עשה בן הבקר אבל היה במראה הנבואה, גם נצטרך לומר בלוט שעלה במדרגת מעלת הנבואה, גם אנשי סדום שהכתוב מעיד שהיו רעים וחטאים, ואיך יתכן שיעלה לוט למעלת הנבואה, והקב"ה מנע הדבור מאברהם כל זמן שהיה לוט עמו, כענין שכתוב ( בראשית יג) וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו. אבל עקר הפרשה הזאת בכללה היא כפשוטן של כתובים, וענין שרה ואברהם ולוט ואנשי סדום הכל כפשוטו ממש לא מראה נבואה, ואם לבך חוכך איך יושגו המלאכים לעיני הבשר כי אם במראה, זה אמת ויציב, כי ההרגשים א"א שישיגו המושכלים בחושיהם, והפרשה הזאת א"א ללמדה לשום משכיל אם לא ע"ד הקבלה, והוא שהמלאכים האלה נקראים בשם אנשים הכוונה בהם על כבוד נברא במלאכים, ומשכילי האמת יקראוהו מלבוש, כי הוא מלבוש לג' מעלות עליונות הנקראות אדם שהן מתלבשות במדה זו הנקראת מלבוש, ומשחרב בית המקדש נפלה מדה זו שהיא המלבוש.
וכבר ידעת כי הנפש היא נקראה אדם לא הגוף, כי הגוף אינו אלא מלבוש הנפש, וכן הכתוב מעיד (איוב י) עור ובשר תלבישני, באר כי הגוף הוא המלבוש והנפש שהיא האדם מתלבשת בו.ומה שנקראו אנשים בפרשה הזאת והוא הדין בשאר המקומות שבכל הכתובים שהמלאכים נקראים בשם אנשים, הכוונה בהם במלבוש הזה, ומה שהכתובים יכנום בשם אנשים מפני שהוא מושג לעיני הגוף לאותם שהם זכי הנפשות, וזהו ענין הפרשה שיקראם פעם אנשים ופעם מלאכים, מלאכים לפי שהיו מלאכים ממש, אנשים לפי שהם המלאכים הנקראים מלבוש, עשה אזנך כאפרכסת והתעורר להבין הענין הזה.
ועוד דע כי יש סוד בענין הפרשה דרך אחרת, והוא שהיו אנשים ממש ומלאכים ממש, והתבונן היטב כי קרא הכתוב המלאכים בשם אנשים בענין אברהם, ובענין לוט קראם מלאכים, ודרשו רז"ל הכא אתמר אנשים והכא אתמר מלאכים, הכא אתמר אנשים כשהיתה שכינה על גביהן, ולהלן אתמר מלאכים כשנסתלקה שכינה לבשו מלאכות, הוא שכתו להלן וילך ה', וכתיב ויבאו שני המלאכים סדומה.
ויש לך להתבונן כי אילו קראם בענין לוט מלאכים בלבד היה טעם המדרש הזה מספיק, אבל תמצא שקראם הכתוב בענין לוט פעם מלאכים ופעם אנשים, הוא שכתוב ויבאו שני המלאכים סדומה, וכתיב וישלחו האנשים את ידם ויביאו את לוט וגו', וכתיב ויאיצו המלאכים, ואחריו מיד ויחזיקו האנשים, מכל זה יש לך להתבונו כי זה מופת חזק שהיו אנשים ממש ומלאכים ממש ועשו כל מה שעשו מדעת המלאכים.
ומעתה יבאו הכתובים אמתיים כפשוטן בשם אנשים ובשם מלאכים, והגלוי והסתום בהם אמת. וזהו ענין הדבור בנחש ובאתון, והמשכיל יבין. והכונה בזה מה שדרז"ל בבבא מציעא פ' השוכר את הפועלים (ב"מ פה), אליהו הוה שכיח במתיבתא דרבי, יומא חד ריש ירחא הוה נגה ליה יומא ולא אתא, אמר ליה מ"ט נגה ליה למר, אמר ליה אדמוקמינא לאברהם ומשינא ידיה ומצלי ומגנינא ליה וכן ליצחק וכן ליעקב. ולוקמינהו בהדי הדדי, סבר תקפנהו ברחמי ומייתו ליה למשיחא בלא זמניה, אמר ליה ויש דוגמתן בעה"ז, אמר ליה איכא רבי חייא ובניו. גזר רבי תעניתא אחתינהו לר' חייא ובניו אמר משיב הרוח אתא זיקא, אמר מוריד הגשם אתא מטרא, כי מטא למימר מחיה המתים רגש עלמא, אמרי ברקיע מאן גלי רזיא בעלמא, אליהו, אתיוה לאליהו ומחיוה שתין פולסי דנורא, אזל אדמי כדובא דנורא עאל בינייהו וטרדינהו, ולא אמרי מחיה מתים. והבן זה.
ויאמרו אליו איה. דרז"ל נקוד על אי"ו ללמדך שאף לשרה שאלו על אברהם איו, והיה ראוי לינקד הלמ"ד ולדרוש הכתב שהוא העקר, אלא שיש זקף קטן באות הלמ"ד והיה מתערב עם הנקודה ולכך נקוד אי"ו ולא אות הלמ"ד.
ונראה לי עוד בזה כי מלבד שנתנה מלה זו להדרש, עוד יש בה פנימי צריך ומוכרח, כי המלאכים האלה רמזו לאברהם ענין השפע המשתלשל מלמעלה אל המדות, ומן המדות אל השכלים הנפרדים, ומן השכלים הנפרדים אל העולם השפל. כי אחר שנתקדש אברהם ונחתם באות ברית קדש רצו המלאכים להגיד לו תעלומות חכמה בענין השפע, כי הם גם שאר הנפרדים כולם מושכים כח מן העשירית, והעשירית דרך הקו, והקו מן האל"ף, ולכך נקוד על אי"ו לרמוז כי מסרו לו ידיעה בענין השפע איך הוא משתלשל מן האל"ף ליו"ד דרך הקו, ומן היו"ד לשכלים, ומהשכלים לנביא, להודיע העתיד מה פעל אל בעולם השפל, ועל כן מודיעים הדבר ומבשרים אותו עליו.
ויאמר שוב אשוב אליך. זה המלאך שבא לבשר את שרה, ואמר כן ונתקיים דבורו בבשורת הבן לשנה הבאה, אבל לא מצינו שחזר, כמו שאמר לו שתי פעמים שוב אשוב למועד אשוב אליך. ואולי לא היתה כוונת המלאך שישוב אליו הוא בעצמו אלא שיתקיים ויבא דבורו כעת חיה, וכנה הכתוב קיום דבורו של מלאך לשובו, כי מה יעשה לו שובו אם לא יתבשר בבן. או נאמר שהוא מלשון (ישעיה ל) בשובה ונחת, שענינו הנחת הרוח, כלומר אניח את דעתך וארחם עליך בבן לשנה הבאה, כי מלאך ממונה על הרחמים היה.
כעת חיה . כעת המבורר של יולדה שהוא י"ב חדשים, שאין זמן ט' חדשים מובררים, לפעמים מקדים או מאחר, אבל הזמן שאינו שוהה ומתאחר יותר הוא י"ב חדש והוא המבורר, וכדאמר בעובדא דרבה תוספאה (יבמות פ ב) ולכך נתן לו המלאך עכשיו לפסח זמן מבורר שיהיה לו בן לפסח הבא.
והוא אחריו. יגיד הכתוב כי שרה שהיתה יושבת פנימה באהל כמו שכתוב הנה באהל, עמדה ממקומה לשמוע הדברים אל פתח האהל, והמלאך המבשר היה אחורי פתח האהל.
ויאמר ה' אל אברהם. השליח נקרא בשם השולח, ועל כן קרא הכתוב את המלאך בשם המיוחד, והוא שאמר היפלא מה', והיה לו לומר ממני אלא שהוא דבר המלאך, וזהו שאמר למועד אשוב, כי התופש את שרה למה זה צחקה הוא עצמו אמר למועד אשוב אליך.
היפלא מה' דבר. יאמר המלאך מיכאל היתכסה ויפסק אצילות הה"א בשמך המתקבלת מאת ה' שלא יתן לך ההולדה, והלא כשם שאתה כנגד מדת החסד כן יתן לך בן כנגד מדת הדין, שהרי יש לו להשלים המרכבה מעלה ומטה, למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן.
ותכחש שרה לאמר לא צחקתי. שרה אמנו שהיתה צדקת היאך אפשר שלא האמינה דברי המלאך והלא נביאה היתה. ודרז"ל אברהם היה טפל לשרה בנבואה, שנא' (בראשית כא) כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, ובודאי אין לך נביא שלא ידע כי המלאכים שלוחיו של הקב"ה וכל דבריהם מפי הש"י. ועוד לא די שלא האמינה אלא היתה מכחשת אחר שאמר לו המלאך למה זה צחקה שרה. והתשובה בזה כי אברהם אבינו ידע שהיו אנשים והכיר בחכמתו בהם שהיו מלאכים, וכמו שרמזתי, אבל ההכרה והידיעה הזאת לא היתה בשרה, והיתה סבורה שהיו אנשים כשאר אנשים ולא האמינה לדבריהם וע"כ צחקה. ומה שהיתה מכחשת שלא צחקה, עשתה כן מפני פחד אברהם, וחשבה כי אברהם היה אומר כן בהכרת פניה, וכאשר נתחזק בדברו באמרו לא כי צחקת אז הוברר לה כי מאת הש"י ידע זה בנבואה ושתקה. כן פירש הרמב"ן.
ואברהם הולך עמם לשלחם. וסמיך ליה וה' אמר, ובאורו אמר לאברהם, כי בזכות הלויה בא אליו הדבור. ושיעור מצות לויה דרשו רז"ל, חבר לחבר עד עבורה של עיר, הרב לתלמיד עד תחום שבת, תלמיד לרב עד ג' פרסאות, בעל הבית לאורח מיל, שנאמר (תהלים צא) כי מלאכיו יצוה לך.
המכסה אני מאברהם. האריך הקב"ה בשבחיו של אברהם ואברהם לא גבה לבו על זאת אבל השפיל עצמו ואמר ואנכי עפר ואפר. ומכאן ראוי ללמוד שכל מי שמשבחין אותו אין ראוי שיתגאה על כך אלא שישפיל את עצמו יותר ממה שהיה.
כי ידעתיו. לשון גדולה ומעלה, מלשון (תהלים קמד) מה אדם ותדעהו, או יהיה לשון השגחה, כי ידיעת הש"י את האדם היא השגחתו בו, וכשאמר כי ידעתיו בא למעט שאר בני אדם שאינם צדיקים שאין ההשגחה בהם כמו בצדיקים.
וצריך שתשכיל כי ההשגחה בעולם השפל במין האדם היא כללית ופרטית, ופסוק מלא הוא, שמצינו גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני האדם לתת לאיש כדרכיו וגו', ובשאר בעלי חיים היא כללית לא פרטית רק בכלל כדי לקיים המין. וההשגחה הפרטית שבמין האדם נחלקה לשני חלקים, השגחה בו לידע כל פרטי מעשיו ומחשבותיו, והשגחה בו להגין עליו ולהצילו מן המקרים. ההשגחה בו לידע כל פרטי מעשיו היא בכל אדם מישראל או מן האומות, כענין שכתוב (תהלים לג) היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם, ההשגחה בו להצילו מן המקרים אין זה בכל אדם, ואפילו בישראל, כי אם בצדיקים שבהם, שהקב"ה מציל את הצדיקים מן המקרים ששאר בני אדם נמסרים בידם, ולא יעזוב את חסידיו ולא יגרע מהם עינו, אלא השגחתו בצדיק תמיד לא תפרד ממנו כלל. וזה לשון כי ידעתיו שההשגחה בו ובשאר הצדיקים להצילם ממקרי בני האדם, וזה דעת הרמב"ן בפסוק זה כשתסתכל בו. ולשון כי ידעתיו דברי ה' הנודע לאבות שהוא המשגיח והמטיב לאברהם שיצוה לזרעו אחריו לשמור דרך ה', הוא ה' הנראה להם באל שדי שלא נודע להם. וזה מבואר.
למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו. כתב רבינו חננאל ז"ל נעשו דברי האבות בקבלה בלא כתיבה בתורה כמו תורה הכתובה, ומכאן אתה למד כי המשנה שהיא סדורה בהגדת אבות לבנים היא קבלה שחייבים לשמור דבריהם כחיוב דברי תורה הכתובים, שזה וזה שוים, שהרי עשרת הדברות נשמעו מפי הגבורה ונכתבו מפי הנביא ע"ה ושאר התורה נכתבה מפי הנביא, וכשם שאין הפרש בין המצות שהן בשמיעה ובין המצות שהן בכתיבה, כך אין הפרש בין המצות שהן בכתיבה ובין המצות שהן בקבלה שהכל שוין, ע"כ.
ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה ארדה נא וגו'. הכתובים דבקים זה עם זה, יאמר זעקת סדום ועמורה וחטאתם שגדלה מאד ארדה ואראה, אם כולם חטאו ואם לא אדעה מי החוטאים. החטאת הזאת היתה שהיו בהם כל המדות הרעות, וכמו שדרשו רז"ל ואנשי סדום רעים וחטאים, רעים בממונם שנאמר (דברים טו) ורעה עינך באחיך האביון, וחטאים בגופם וכד"א (בראשית לט) וחטאתי לאלהים. לה' זו ברכת השם. מאד זו שפיכות דמים, שנאמר (מלכים ב כא) וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד. אבל נגמר דינם בעון שהיו מואסים את הצדקה ולא היו משגיחים על ענייהם ועל רעיהם שהיו מוטלים ברעב. וזהו ביאר הכתוב על דרך הפשט ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד שהיה חטאם מגיע לה', כענין שכתוב בענין העניים (דברים טו) וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. והנביא העיד כן באמרו (יחזקאל טז) הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה, וכתיב (שם) ותגבהנה ותעשנה תועבה לפני ואסיר אתהן כאשר ראיתי. ולפי שהיו תדירין בחטא הזה לכך נגמר גזר דינם עליו, שהרי אין לך אומה בעולם שלא יעשו צדקה אלו עם אלו, ואנשי סדום היו מואסים בה והיו אכזרים בתכלית, ואע"פ שלא נתנה תורה עדיין, הנה הצדקה מן המצות המושכלות, ודבר מתועב הוא שיראה אדם את מינו מוטל ברעב והוא עשיר ושבע מכל טוב ואינו מרחם עליו להשיב את נפשו, על אחת כמה וכמה על מי שהוא מאומתו ודר עמו בעיר אחת, ועל כן אבדן הש"י לאנשי סדום שהיו מונעים אותה ולקח נקמת העניים. ומזה דרשו רז"ל נקמתן של עו"ג ביד ישראל ונקמתם של ישראל ביד ענייהן. נקמתן של עו"ג ביד ישראל שנאמר (יחזקאל כה יד) ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל. ונקמתו של ישראל ביד ענייהן שנאמר (דברים טו) וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. באורו שאין העושר נתן לעשיר אלא להבחין בו איך יתנהג. אמר רבי כיון שעני הזה עומד על פתחך הקב"ה עומד על ימינו, אם נתת לו זה שעומד על ימינו מברכך, ואם לאו זה שעומד על ימינו נפרע ממך, שנאמר (תהילים קט לא) כי יעמוד לימין אביון, כתוב אחד אומר (משלי כב) עשיר ורש נפגשו עושה כלם ה', וכתוב אחד אומר (שם כט) רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה', הא כיצד כאן כשנתן לו כאן כשלא נתן לו.
ובמדרש זעקת סדום ועמורה כי רבה, ההיא רביתא דהות מסקא רפתא לעניי בחצבא, אתגלי מלתא, שפיוה בדובשא ואוקמוה על אגר שורא, אתו זבובי אכלוה, היינו דכתיב זעקת סדום ועמורה כי רבה, על עסקי ריבה.
הכצעקתה הבאה אלי. על דרך הפשט באור הכתוב כתרגומו הכצעקתה הבאה אלי עשו חייבים כליה, זהו שאמר כלה, ואם לא יעשו תשובה אענישם, זהו ואם לא תייבין אתפרע, ועשה מלת אדעה מלשון (שופטים ח טז) ויודע בהם את אנשי סכות. (תהלים קלח) וגבוה ממרחק יידע.
וע"ד המדרש הכצעקתה, הכצעקתם אין כתיב כאן אלא הכצעקתה ואיזו, זו צעקתה של ריבה בבראשית רבה.
וע"ד הקבלה הכצעקתה הבאה אלי, אנשי סדום כפרו בשם המיוחד כאנשי העיר והמגדל, ולכך כתוב כאן וירד ה', וכאן ארדה נא, כי הראה להם כחו. ויאמר הכתוב ארד ממדת רחמים למדת הדין, ואראה ברחמים, כסוד (שמות ב) וירא אלהים את בני ישראל. הכצעקתה כלומר הכצעקת ה"א הבאה אלי במדת הדין עשו, אכלם במדת הדין, ואם לא אדעה, כלומר אמשיך אל הדעת, כסוד וידע אלהים. ענין הכתוב (שמות ג) הנה צעקת בני ישראל באה אלי, שהיא צועקת לפני המלך ה' מתוך הלחץ הגדול אשר מצרים לוחצים אותם.
ויגש אברהם ויאמר האף תספה. אם תשכיל בפרשה זו תמצא כי מחשבתו של אברהם היתה כי הקב"ה חפץ להפסיד ולהשמיד הכל במדת הדין, ומזה אמר האף תספה צדיק עם רשע האף תספה ולא תשא למקום, ומלת תספה אינו לנוכח כי אם לנקבה נסתרת, כלשון (הושע יד) כל תשא עון וקח טוב. ועל כן היו כל תפלותיו של אברהם בפרשה הזאת למדת הדין, הוא שאמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדני, ואמר אל נא יחר לאדני, ואמר עוד אל נא יחר לאדני ואדברה אך הפעם. ולפי שזאת היתה מחשבתו של אברהם, התחיל מתוכח עם הקב"ה חלילה לך מעשות כדבר הזה, והזכיר חלילה לך שני פעמים כנגד שני המדות מדת רחמים ומדת הדין, ואמר חלילה לך אפילו במדת הדין להמית צדיק עם רשע, שאם כן יהיה כצדיק כרשע ותבטל הבחירה והעבודה, ותרבה הכפירה בעולם, חלילה לך במדת הרחמים מקל וחומר לפי שאתה שופט כל הארץ, השופט כל הארץ לא יעשה משפט, כענין שאנו אומרים בראש השנה ויגבה ה' צבאות במשפט, והמלך המשפט. והודיעו הקב"ה כי לא מחשבתו מחשבות אברהם אבל יתנהג עמהם במדת רחמים, והוא שהקב"ה מדבר עמו בכל הפרשה בלשון רחמים, ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה, ויאמר ה' אם אמצא בסדום.
אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר. כתב רש"י חמשה כרכים היו, י' לכל כרך וכרך. התשחית בחמשה ט' לכל כרך ואתה צדיקו של עולם הצטרף עמהם. כן אולי ימצאון שם מ' וימלטו ד', וכן שלשים יצילו ג', וכן כ' שנים, וי' אחד. ועל פחות מעשרה לא בקש לפי שאין הדור מתקיים בפחות מעשרה צדיקים, ולפיכך נאבדו דור המבול לפי שלא היו שם עשרה, שהרי באי התיבה לא היו רק ח', נח ואשתו, שלשת בניו ושלשת נשי בניו. ועוד שחשב אברהם שהיו בסדום י', והם לוט ואשתו, ד' בנותיו וד' חתניו. וכשלא היו שם י' נאבדו כשם שנאבדו דור המבול כשלא היו שם עשרה להגין על הדור. זהו שכתוב וילך ה', תכף שהזכיר העשרה, כי לפי שידע הקב"ה שלא היו שם עשרה וא"א לו לאברהם להסיר מהן לכך נסתלקה שכינה. ורבוי התפלה לאברהם בכל פעם ופעם אחר שהודה לו הקב"ה שישא לכל המקום אם ימצא שם מ"ה ומ' יצילו ד' כרכים, דבר ידוע היה כי השלשים יצילו ג', והעשרים שנים והעשרה כרך אחד, הכל לפי החשבון ההוא, ולמה יטרח אברהם בדבריו להרבות בתפלה על חנם. אבל חשב אברהם כי חפץ הש"י לרחם על המרובין יותר מן המעוטין, לפי שאין למועטין זכות כל כך, כמו שאמרו רז"ל אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובין העושין את התורה, והנה הקב"ה הודה לו בכל פעם ופעם שירחם אפילו במועטים, וזהו שהזכיר מדת רחמים בתחלת הענין. וטעם שנוי הלשון, פעם לא אשחית פעם לא אעשה. תחלה אמר לא אשחית פעם שנית לא אעשה, תחלה אמר לא אשחית אם אמצא שם מ"ה, כלומר ראוים הם להשחת כיון שאין עשרה לכל כרך, אבל אני לא אשחית אלא אלקה אותם ביסורין. אח"כ אמר לא אעשה בעבור מ', כלומר לא אעשה לא השחתה ולא יסורין, כיון שהם עשרה לכל כרך. וכן אמר בשלשים לא אעשה, לפי ששלשה כרכים הם הרוב, אבל בעשרים וכן בעשרה אמר לא אשחית, כלומר אבל ילקו ביסורין, כיון שהג' שהם הרוב הם הרשעים, וכיון שלא היו שם עשרה נשחת הכל. ומתוך פרשה זאת יש התעוררות גדול לחשבון עשרה שהוא קיום העולם, ממה שנתבאר כאן הפסד העולם בעבור חסרון העשרה.
ואנכי עפר ואפר. ע"ד הפשט
ואנכי עפר הייתי,
ואפר אשוב, וזהו ודוי הצדיקים. וכן דוד ע"ה אמר (תהלים קג) כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו. וכן אמר איוב (איוב מב) על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר.
וע"ד המדרש בזכות שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר זכו בניו לשתי מצות עפר סוטה ואפר פרה. וכן מצינו כל ישראל שנקראו בשם אפרים, שנאמר (ירמיה לא) הבן יקיר לי אפרים, הוא כאלו אמר אפרים שני אפרים, אפרו של אברהם ואפרו של יצחק.
ואברהם שב למקומו. ע"ד הפשט הוא אלוני ממרא, כי משם נפרד תחלה.
ויתכן לפרש למקומו למדתו שהיא הכנסת האורחים, כי מאחר שיצא ידי חובתו באלה באכילה ובשתיה ולויה היה חוזר עוד לבקש אורחים יותר, וזהו שב למקומו, כי נפשו של אברהם אצולה ממדת החסד והמדה ההיא מקומו. ואפשר לפרש עוד למקומו לגבול הרגשותיו ומדת גופו, כי בעוד שהשכינה היתה אצלו היה כולו שכלי מופשט מכל עניני החומר והרגשותיו בטלים, לא נשאר לפני ה' בלתי אם צורה והנפש והוא השכל הזך והטהור, כיון שנסתלקה שכינה חזר להרגשותיו ולגבולי המדות הגופניות, וזהו ואברהם שב למקומו, כלומר לגבול מדות גופו, כי מקומו של אדם הוא המקיף אותו והמגבילו.
ועל דרך הקבלה ואברהם שב למקומו, חזרה מדת החסד למקומה כשלא מצאה זכות, ואז פועלת מדת הדין, זהו שאמר אחריו ויבאו המלאכים סדומה, וכתיב ויהי בשחת אלהים, ואין למדת הדין פעולה עד שתמסרם מדת החסד בדין, ואז מדת הדין פועלת בנדונים. וזהו סוד הכתוב (בראשית כב) ויקח בידו את האש ואת המאכלת. כלומר שמדת החסד לוקטת כחותיו של יצחק ומוסרת בדין, וזהו וילכו שניהם יחדו, ויצחק הולך אחר אברהם ברשותו ובהסכמתו. והנה מדת הדין עקודה לפני מדת החסד שאלמלא כן תחרב העולם וזהו סוד (שם) ויעקד את יצחק בנו. וזהו באור לשון ורב חסד שהחסד מתרבה על הדין וזה מבואר.