מ"ג בראשית יב א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


מ"ג בראשית יב · א · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויאמר יהוה אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וַאֲמַר יְיָ לְאַבְרָם אִיזֵיל לָךְ מֵאַרְעָךְ וּמִיַּלָּדוּתָךְ וּמִבֵּית אֲבוּךְ לְאַרְעָא דְּאַחְזֵינָךְ׃
ירושלמי (יונתן):
וַאֲמַר יְיָ לְאַבְרָם אִיזֵיל לָךְ מֵאַרְעָךְ אִתְפְּרֵשׁ מִן יַלְדוּתָךְ פּוּק מִבֵּית אָבוּךְ זִיללְאַרְעָא דְאַחֲזִינָךְ:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"לך לך" - להנאתך ולטובתך ושם אעשך לגוי גדול כאן אי אתה זוכה לבנים ועוד שאודיע טבעך בעולם

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

לך לך — השם ציווה לאברהם ועודנו באור כשדים שיעזוב ארצו ומקום מולדתו, גם בית אביו. והטעם, שידע השם שתרח, אחר שיצא ללכת אל ארץ כנען, ישב בחרן. ותרח לא מת עד אחר שישים שנה שיצא אברהם מבית אביו מחרן, רק הכתוב לא פירש שניו בצאתו מאור כשדים.

ואחר שאמר אשר אראך – גילה לו הסוד, כי כן כתוב: "ויצאו ללכת ארצה כנען" (בראשית יב ה). או יהיה טעם אראך הוא, שאמר לו "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה" (בראשית יג טו):

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויאמר ה' אל אברם לך לך" - להנאתך ולטובתך ושם אעשך לגוי גדול וכאן אי אתה זוכה לבנים לשון רש"י ואין צורך כי משפט הלשון כן הגשם חלף הלך לו (שיר השירים ב יא) אלכה לי אל הגדולים (ירמיהו ה ה) קומו ועברו לכם את נחל זרד (דברים ב יג) ורובם ככה אבל רבותינו (יומא ג ב) עשו מדרש במה שאמר הכתוב (דברים י א) ועשית לך ארון עץ ועשה לך שתי חצוצרות כסף (במדבר י ב) בעבור שאין המלאכה שלו והיה ראוי שיאמר כמו שאמר במשכן ואת המשכן תעשה (שמות כו א)

"מארצך וממולדתך" - כתב רש"י והלא כבר יצא משם עם אביו ובא עד חרן אלא כך אמר לו הקב"ה התרחק עוד מבית אביך ורבי אברהם פירש וכבר אמר השם אל אברם לך לך מארצך כי הדבור הזה היה בעודנו באור כשדים ושם צווהו לעזוב ארצו ומולדתו ובית אביו אשר שם ואיננו נכון כי אם היה כן היה אברם עיקר הנסיעה מבית אביו במצות האלהים ותרח אביו ברצון נפשו הלך עמו והכתוב אמר (לעיל יא לא) ויקח תרח את אברם בנו יורה כי אברם אחרי אביו ובעצתו יצא מאור כשדים ללכת ארצה כנען ועוד כי הכתוב שאמר (יהושע כד ג) ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען היה ראוי שיאמר "ואקח את אביכם את אברהם מאור כשדים ואולך אותו בכל ארץ כנען" כי משם לוקח ושם נצטוה בזה ועוד יקשה עליהם כי אברהם בצוותו את אליעזר לקחת אשה לבנו אמר לו כי אל ארצי ואל מולדתי תלך (להלן כד ד) והוא הלך אל ארם נהרים אל עיר נחור (שם כד י) אם כן היא ארצו ומולדתו ושם נאמר (בפסוק לח) אם לא אל בית אבי תלך ואל משפחתי כי שם בית אביו ומשפחתו שהיא מולדתו לא כאשר השתבש רבי אברהם לומר אל ארצי חרן ומולדתי אור כשדים והנה הוא האומר כאן כי באור כשדים נאמר לו לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך והנה לו ארצות רבות אבל העיקר כבר ידעת אותו ממה שכתבנו בסדר שלפני זה (יא כח) כי חרן היא ארצו ושם מולדתו והיא ארץ אבותיו מעולם ושם נצטוה לעזוב אותם וכך אמרו בבראשית רבה (לט ח) לך לך אחת מארם נהרים ואחת מארם נחור וטעם להזכיר "ארצך ומולדתך ובית אביך" כי יקשה על האדם לעזוב ארצו אשר הוא יושב בה ושם אוהביו ורעיו וכל שכן כשהוא ארץ מולדתו ששם נולד וכל שכן כשיש שם כל בית אביו ולכך הוצרך לומר לו שיעזוב הכל לאהבתו של הקב"ה

"אל הארץ אשר אראך" - היה נודד והולך מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר עד שבא אל ארץ כנען ואמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת אז נתקיים "אל הארץ אשר אראך" ואז נתעכב וישב בה ומה שאמר ויצאו ללכת ארצה כנען לא להתישב בה כי עדיין לא ידע כי על הארץ ההיא נצטוה אלא שאחז צדיק דרכו דרך ארץ כנען כי כן היה בדעתו ובדעת אביו גם מתחלה בצאתם מאור כשדים ומפני זה אמר ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי (להלן כ יג) כי היה תועה כשה אובד ויתכן לומר כי אברהם מבראשונה ידע כי ארץ כנען היא נחלת ה' ובה יתן ה' חלקו והאמין כי "אל הארץ אשר אראך" ירמוז לו על ארץ כנען או על כולה או על אחת מכל הארצות האל ושם פניו אל כלל ארץ כנען כי שם הארץ אשר יראנו באמת

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע (משלי יג, כ)

שלמה המלך ע"ה יזהיר בפסוק הזה (משלי יג) על אדם להשתדל בחברת החכמי' ולהתרחק מחברת הכסילים, ואומר הולך שהולך אחריהם תמיד ומתחבר אליהם ועושה עצמו טפל להם, ונותן אותם עליו אלופים לראש, מי שיש לו מדה זאת אין ספק שיחכם, והמתחבר עם הכסילים שיהיה הוא להם ראש ירוע, כלומר ישבר, והנה הפסוק מבאר הנזק המגיע מחברת הכסילים והתועלת המגיע לאדם מחברת החכמים, כי זה ישבר וזה יחכם, וידוע כי המתחבר אל החכם יהנה והחכם אינו חסר כלום, וע"כ נמשלה התורה לנר, כענין שאמר דוד ע"ה (תהלים קיט) נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי, לפי שהנר הכל מדליקין ממנו ואין אורו חסר כלום, ומזה אמרו במדרש הולך את חכמים יחכם, משל למה הדבר דומה לאדם שנכנס לחנותו של בשם וקלט ריח הבשמים כשיצא כל בגדיו מבושמים והוא לא קנה מן הבשם, כלומר והבשם לא מכר לו כלום, וזהו שאמר הולך את חכמים יחכם, ורועה כסילים ירוע, יאמר כי המתחבר עם כסילים ישבר, כלומר יגיע הענין לנזק גדול כי המתחבר אליהם מזיק לעצמו, גם להם יגיע נזק וחסרון, והנה הוא בהפך מן המתחבר אל החכמים. והעולה לנו מזה כי יש בחברת הכסילים נזק. מבלי תועלת ויש בחברת החכמים תועלת מבלי נזק. ולשון כסילים הם בוחרי המדות המגונות והתאוות הגופניות ומבזים עניני השכל, והם הם שאין ראוי להוכיחם מפני שהכת היא מן השלש כתות שצוה שלמה ע"ה שלא להוכיחם, ואלו הם, כסילים לצים רשעים, כסילים הוא שאמר (משלי כג) באזני כסיל אל תדבר כי יבוז לשכל מליך, לצים הוא שנאמר (שם ט) אל תוכח לץ פן ישנאך, רשעים הוא שנאמר (שם) יוסר לץ לוקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו, וכשם שחברת החכמים סבה גדולה והזמנה רבה בקיום עבודת הש"י וההתמדה עליה, כן חברת הכסילים והרשעים הזמנה גדולה וסבה לבטולה, שכן כתוב (דברים ז) כי יסיר את בנך מאחרי, וע"כ ראה דוד ע"ה להתחיל ספרו בהרחקת חברת הרשעים והזכיר מיד ענין התורה, הוא שאמר (תהלים א) אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים וגו', וסמך מיד כי אם בתורת ה' חפצו, והנה שלמה ע"ה אחז הדרך הזה בעצמו שהתחיל בראש דבריו ענין התורה, והוא שאמר (משלי א) שמע בני מוסר אביך וגו', וסמך מיד הדברי המעכבים אותה והיא חברת הרשעים, הוא שאמר (שם) בני אם יפתוך חטאים אל תבא. והנה אברהם אבינו ע"ה רצה לקיים ענין התורה והעבודה, וכמו שדרשו רז"ל קיים אברהם אבינו אפילו ערובי תבשילין, והוצרך להזהר מחברת אנשי דורו הרשעים שהיו סבה לבטול הבחירה, וע"כ בא אליו דברי הש"י שיתרחק מהם ואל יתלכלך עמהם, ושילך מארצו וממולדתו אל הארץ אשר יראנו. וזהו שכתוב ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, ודרשו רז"ל היה דומה אברהם לצלוחית של פליטון הנתונה בבית הקברות ולא נודע ריחה מה עשו נטלוה וטלטלוה ממקומה והודיעו ריחה לעולם, כך היה אברהם דר בתוך עובדי ע"ז א"ל הקב"ה לך לך, התרחק מהם ואל תתלכלך עמהם, וזהו שתפש לשון לך לך, והנה זה מעשרה נסיונות שנתנסה אברהם ועמד בכולן שלם, וזהו הראשון , והאחרון הוא ענין העקדה, ונא' בלשון הזה עצמו ולך לך אל ארץ המוריה כדי להשוות האחרון לראשון, והדבור הזה היה בחרן כי הוא ארצו ומולדתו ועליה אמר אברהם (בראשית כד), אם לא אל בית אבי תלך וגו', ובוודאי זה היה נסיון גדול שילך מארצו וממולדתו שנולד בה ואשר ישב בה מאז ושם כל משפחתו ובית אביו, אל ארץ לא ידעה. ודע כי קודם שיזכיר הכתוב ויאמר ה' אל אברם היה ראוי להודיענו מעלותיו ומדותיו כדי שנכיר מי הוא ואחרי כך יזכיר הדבור כי כן עשה בנח, אבל י"ל כי כבר גלה לנו הכתוב בפרשה של מעלה על מעלתו הגדולה ברמז במלת אור כשדים כמו שנתבאר שם

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"אל הארץ אשר אראך" אל המקום מהארץ אשר אראך אותה במראות אלהים לפיכך עבר בארץ ולא נטע אהלו עד המקום שנראה אליו שם האל יתברך שאמרו ויעבור אברם בארץ עד מקו' שכם וירא אליו ה' ויאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת:

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(א – ג)    הסדר הראוי היה נכון לאמר מבית אביך ממולדתך ומארצך. ולמה לא גילה לו אן ילך. ולמה הבטיחו הבטחות האלה. ומ"ש והיה ברכה כפול עם ונברכו בך כל משפחות האדמה:

(א) "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך," אמר לו שתכלית היציאה הוא שיפרד מדעותיהם וממעלליהם הנשחתות, כי האדם יקנה תכונות ומדות. א] מן הארץ מאוירה ומזגה ומערכת מזלה. ב] מן העיר ששוכן בה ומקום מולדתו שלומד וממנהגיהם ומדותיהם. ג] מבית אביו, וצוה ה' שעם היציאה הגופניית תהיה גם יציאה מחשביית, שיפרד מטבע ארצו שהיה מזגה רע וממדות אנשי מולדתו, וגם מאהבת בית אביו, ולכן תפס הסדר מארצו תחלה, שקל יותר שישכח האדם את ארצו משישכח את מולדתו, ומולדתו קל, לשכח מבית אביו, וע"כ אמר לך לך שילך אל עצמו נפרד בטבעו מכל אלה, ואמר אל הארץ אשר אראך. שזה היה מן הנסיון שיקל לאדם לעזוב ארצו ומולדתו אם יודע מחוז חפצו לאן ילך. וכבר היה בדעתם ללכת אל ארץ כנען, ואם היה מגלה לו תיכף אין זה נסיון, וגם שאז יוכל להיות שהיה אביו הולך עמו שכבר יצא ע"ד זה מאור כשדים. ורצון ה' היה שילך לבדו, לכן אמר אשר אראך, וגם כי לא יזכה האדם אל הקדושה עד יטהר תחלה מן הטומאה, ע"כ לא גילה לו איכות מעלת הארץ וקדושתה עד נפרד מטומאת ארצו ומולדתו. ויודיע בזה, כי האדם המשתדל בעיונו להשיג את ה' ולדעת אותו, ישפיע עליו שפע מרום בהשפעת רוה"ק או נבואה להשכילו באמתו, שכן אחרי שאברהם דרש וחקר ועיין להשיג את ה' ע"י עיונו, זכה לדבר ה' ויאמר ה' אל אברם. וכמו שבעל הכרם כשרואה גפן שורק נטועה במקום רע יעקרנה ממקומה אל מקום אחר טוב, מצד אוירו, ומצד האדמה ומצד הנטיעות שכנותיה, וכן שתל ה' השורקה הטובה בקרן בן שמן:


 

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'". מה היה המקרא חסר אם היה אומר לך לך אל הארץ אשר אראך, ולמה הזכיר פרטים אלו מארצך וממולדתך ומבית אביך. גם מלת לך צריך ביאור כי אין משמעותו לך להנאתך. גם מה שפירש הרמב"ן שהוא מלשון אלך לי אל הר המור. (שיר ד.ו) לא נראה כי גם לי גם לך יהיה לו ביאור אחר היותר קרוב לפשוטו. ונ"ל שהעתיקו הקב"ה מענין לענין כדרך שמחנכין התינוק, כי אולי יהיה קשה עליו לקבל הכל בבת אחת, ע"כ עשה לו ג' חלוקות והעתיקו אל ענין רביעי, כי מתחלה בקש ממנו לעזוב ארצו וזה שאלה קטנה,יען כי אין לאדם תועלת מארצו יותר מארצות אחרות. כי אם השם והכבוד המדומה שעושין לו במקום שמכירין אותו וזולת זה אין לו שם עזר וסעד מכל אנשי ארצו הרחוקים ובנקל יתפתה לעזבם. ואח"כ כאשר הסיח מלבו כל ארצו אמר פן יהיה נפשו קשורה באנשי תולדתו שיש לו קצת עזר וסעד מהם, כדרך המשפחות שהאחד נכנס בעובי הקורה בעד שאר בשרו. ולא יתנו לזרים מקום למשול בהם, וזה תועלת קצת יותר מהראשון. ואחר שנתפתה גם לזה חשש פן תדבק נפשו בבית אביו שיש לו שם תועלת נוסף על כל אלו והוא תועלת ממון, כי בית והון נחלת אבות.

נוסף על שלשה מיני קורבה אלו יש קורבה רביעית, כי אדם קרוב אצל עצמו יותר מכל שלשה מיני קרובים אלו, ע"כ נאמר לך לך לעצמותך כדרך שנאמר לאדם שילך לעבוד את האדמה אשר לוקח משם, ולמעלה פר' (בראשית ג.כג) פרשתי שקאי על הר המוריה כי אדם ממקום כפרתו נברא, ומקורו מן הר המוריה כי משם לוקח עפרו ודרך הסולם שבבית המקדש שלמטה מכוון כנגד בה"מ שלמעלה עולים ויורדים בו הנשמות הטהורות אם כן שם עצמות הגוף, ושם חביון עוזה של הנשמה, וא"כ אדם קרוב אצל עצמותו ביותר מן כל מיני קרובים שהזכיר ע"כ נאמר לך לך. וכן נאמר לשון זה בעקידה (שם כב.ב) ולך לך אל ארץ המריה וגו'. ובשניהם לא גלה לו המקום מיד, כי כאן נאמר אשר אראך. ובעקידה נאמר אשר אומר אליך. לפי שלא רצה הקב"ה לגלות לאברם מקום מוצא הגוף והנפש עד אשר יערה עליו ממרום רוח קדשו תחלה, כי מהידוע (תנחומא בא ה) שאין הנבואה שורה בחוצה לארץ וא"כ כל זמן היותו בח"ל עד שלא היה בו רוח נבואה לא ידע ולא יבין מהות הנשמה אשר מקורה מן הר המוריה, ואפילו מהות יצירת החומר משם, לא יבין. עד בואו אל תוך הארץ הקדושה מקום מוכן אל הנבואה אז הראה לו השי"ת מעלות המקום הקדוש ההוא ואיך הוא מקום לעצמותו של אדם כי שם ביתו ומקום חוצבה של הנשמה, ומחצב החומר, אשר בעבורו ראוי לו לעזוב כל אלו ולילך לדבק במקום קדוש ההוא כי שם יגיע אל דביקות השכינה. וזה שפירש"י הלוך ונסוע הנגבה לילך לדרומה של ירושלים והר המוריה�

ומטעם זה לא נאמר בתחלת מראה זו וירא אליו ה'. כי אם עד אחר שנכנס בארץ כי אז היה מוכן לראות במראות השכינה, אבל קודם זה שהיה עדיין בח"ל לא היה שומע כ"א קול דברים כי לא נראה אליו ה' עדיין עד בואו לארץ וכמו שנתבאר בסמוך. וע"כ קרא למקום ההוא סולמא של צור כדאיתא בילקוט פר' זו (יב.א) כיון שהגיע אברהם לסולמא של צור אמר יהא חלקי בארץ הזאת. מי הגיד לבעל המדרש שהגיע אברהם לסולמא של צור. ודאי כוונתו על הר המוריה כי שם מקום הסולם אשר ראה יעקב עומד בבית אל ודרך אותו סולם עולים ויורדים הנשמות ושם צור חוצבו של הגוף כמ"ש (ישעיה נא.א) הביטו אל צור חצבתם כי מאותו צור שנקרא אבן שתיה הושתת העולם הכללי, גם האדם שנקרא עולם קטן נוצר ממקום אותו צור, אשר בו מקום הסולם גם לנשמה כאמור. ומטעם זה נאמר לך לך כאן, ובעקידה, וכן בפסוק אלך לי אל הר המור, וכן הגשם חלף הלך לו. הלך למקום מקורו, כי אד עולה מן הארץ. וכן (דברים ב.יג) קומו ועברו לכם את נחל זרד היינו ג"כ לא"י. וכן (ירמיה ה.ה) אלכה לי אל הגדולים. כי שם דירת השלימים. וכן כל לי ולו ולך ולהם שבמקרא פירש על דרך זה, והבין אברהם ממלת לך לך לילך לארץ כנען אע"פ שלא נאמר לאיזה ארץ ילך.

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר ה' אל אברם וגו'. טעם שדבר אליו ה' קודם הראות לו, מה שלא עשה כן בכל הנבראים, ב' טעמים בדבר, או להיות שהוא עליו השלום נשתדל בהכרת בוראו מה שלא עשה אדם זולתו ובן חמש שנים הכיר את בוראו מעצמו בהתחכמותו (נדרים לב.), לזה לא הוצרך להגלות אליו אלא אמר אליו דברותיו וכבר הוכר אצלו המדבר. או אפשר, כי להיותו אדם ראשון בקדושה, אשר בעשרה דורות שקדמוהו לא היה אדם שהכיר אלהותו ודבר אתו אלהים, לזה נהג ה' עמו בסדר זה שלא הראה שכינתו אליו עד שבחן אותו אם מקיים גזרותיו, ולאחר שקיים דבריו והלך לו מארצו וכו' אז נגלה אליו דכתיב (פסוק ז) וירא ה' אל אברם, מה שאין כן שאר הנבראים שכבר קדמה ונשתקעה האמונה בלבם מאברהם והושרשו בקדושה היה נגלה להם תחלה. וצא ולמד מאבות ומשה בסנה. ודרך זה מסכים לדברי רז"ל (ב"ר פל"ט) שהעמידו פסוק (תהלים מה) שמעי בת וראי וגו' באברהם אבינו, בתחלה שמעי והוא אומרו ויאמר ה' אל וגו', ואחר כך נגלה אליו וירא וגו', והוא אומרו וראי. ולא היו שניהם שמיעה וראיה כאחת אלא בהפסק ביניהם. ולזה לא אמר הכתוב שמעי וראי בת או בת שמעי וראי והפסיק בין שמעי לוראי:


לך לך מארצך וגו'. אחר שאמר מארצך אין מקום לומר ממולדתך כי בצאתו מארצו הנה הוא יוצא גם ממולדתו:


אכן הטעם הוא להיות כי בערך צער הפרידה קטן הוא צער פרידתו מארצו מפרידת מולדתו ופרידתו ממולדתו מפרידתו מבית אביו לזה סדר ההדרגות ממטה למעלה. וליטול שכר על כל פרט ופרט, כדרך אומרו (לקמן כב כ) את בנך וגו' כי ה' ישתדל להטיב ב"ה לאוהביו:


עוד ירצה לומר שילך לו מארצו אך לא יהיה כסדר יציאתו מאור כשדים שיוליך עמו מולדתו ובית אביו אלא הוא לבדו יעזוב ארצו ויפרד גם ממולדתו ואפילו מבית אביו. אך אברהם לא הבין זה בדברי ה' ולקח עמו לוט. או אפשר שהבין כן אלא שלוט דבק בו כאומרו (לק' ד') וילך אתו לוט דבק בו. והגם שאמר אחר כך (לק' ה') ויקח אברם וגו' ואת לוט וגו' פירוש שלא דחפו, עד שימצא המצאה שלא יכלימהו. ולזה תמצא כי כשמצא סיבה קטנה שרבו הרועים תיכף אמר אליו (לק' יג, ט) הפרד וגו' אם הימין וגו', והדבר הוא כמעט זר שיאמר אליו כדברים האלה בכל כך הרחקה, אלא לצד שהיה חושב מחשבות להפרידו כדבר ה' לזה תכף במוצאו סיבה דחפו בב' ידים. וראיתי לחזק פירוש זה גם כן ממה שאמר הכתוב (לקמן יג, יד) וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך מאמר זה יוכיח כי יושב ומצפה היה ה' מתי יפרד לוט, להראותו את הארץ שאמר לו בתחלת דבר אליו, אשר אראך, ולא הראהו עד עתה שנפרד לוט, והוא מאמר ראשון לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אז אראך:


עוד יכוון לומר על זה הדרך לך לך לתועלתך והגם שאין הטובה מסובבת מהשתדלות כאומ' (תהלים עה) לא ממוצא וממערב וגו' הרים וגו' ודרשו ז"ל (במד"ר פכ"ה) וזה לשונם כל הרים שבמקרא כמשמעה חוץ מזו שהיא לשון הרמה ע"כ. אף על פי כן יש טעם בדבר לצד שינוי מקום, והוא אומרו מארצך, ואמרו ז"ל (חולין צה:) ג' דברים אף על פי שאין נחש יש סימן והם בית תינוק וכו', ואמרו עוד (ב"מ עה:) מאן דביש ליה בהאי מתא ולא אזיל למתא אחריתא צועק לפני ה' ואינו נענה:


וממולדתך. על דרך אומרם ז"ל (רמב"ם דעות ו') לעולם ידור אדם בשכונת אריה ולא בעיר עם רשעים ע"כ:


אל הארץ אשר אראך. פירוש שלא הודיעו, לראות אם ימהר לעשות דבר מלך שלטון מבלי דעת המקום, וזה נסיון מהנסיונות. עוד רמזו שיראנה לו כולה דכתיב (לקמן י"ג י"ד) שא נא עיניך וראה צפונה ונגבה וגו' ונתן לו כח הראיה לראות כולה:


עוד יתבאר על דרך מה שאמרו בספרי בפסוק (במדבר לה) אשר אני שוכן בתוכה אשר אני שוכן בתוך בני ישראל אין שכינה שורה אלא בתוך בני ישראל ובעודן בארץ ע"כ, והוא שאמר ה' לאברהם אל הארץ אשר אראך פירוש ראויה לך ואתה ראוי לה. ושיעור התיבה הוא אראה אותך לה ואראה אותה לך כי זה בלא זה אינם ראוים להשראת שכינה ולרוב ההצלחות:

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר ה' אל אברם. רבי יצחק פתח: "שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך". אמר ר' יצחק: משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת. אמר: תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה ואמר: אני בעל הבירה. כך לפי שהיה אברהם אבינו אומר: תאמר שהעולם בלא מנהיג? הציץ עליו הקב"ה ואמר: אני הוא בעל העולם. "ויתאו המלך יפיך", ליפותך בעולם. "כי הוא אדוניך והשתחוי לו", הוי ויאמר ה' אל אברם. רבי ברכיה פתח: "לריח שמניך טובים". אמר ר' ברכיה: למה אבינו אברהם דומה? לצלוחית של אפרסמון המוקפת צמיד פתיל ומונחת בקרן זוית, ולא היה ריחה נודף; כיון שהיתה מטלטלת, היה ריחה נודף. כך אמר הקב"ה לאברהם: טלטל עצמך ממקום למקום ושמך מתגדל בעולם.

ויאמר ה' אל אברם לך לך. רבי ברכיה פתח: "אחות לנו קטנה", זה אברהם שאיחה את כל באי העולם. בר קפרא אומר: כזה שהוא מאחה את הקרע. "קטנה", שעד שהוא קטן היה מסגל מצות ומעשים טובים וכו'. "אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום", שנכנס בשלום ויצא בשלום.

ויאמר ה' אל אברם לך לך. "החכמה תעוז לחכם", זה אברהם. "מעשרה שליטים", מעשרה דורות שמנח ועד אברהם, ומכולם לא דברתי עם אחד מהן אלא עמך, ויאמר ה' אל אברם לך לך. רבי אחאי פתח: "אהבת צדק ותשנא רשע", מדבר באברהם אבינו בשעה שבקש רחמים על סדומיים. א"ל הקב"ה: אברהם, "אהבת צדק" לצדק בריותי ושנאת מלחייבן, "על כן משחך אלקים אלקיך שמן ששון מחברך", מנח ועד אצלך עשרה דורות,ף ומכולן לא דברתי עם אחד מהן אלא עמך. מה כתיב למעלה מן הענין? "וימת תרח בחרן", ואחר כך ויאמר ה' אל אברם. אם לענין החשבון, עוד מתבקש לו ס"ה שנה; אלא בתחילה אתה דורש שהרשעים קרויים מתים בחייהם. לפי שהיה אברהם אבינו מתפחד ואומר: אצא ויהיו מחללים בי שם שמים ויאמרו: הניח אביו לעת זקנתו והלך לו; א"ל הקב"ה: לך לך, לך אני פוטר מכבוד אב ואם, ואין אני פוטר לאחר מכבוד אב ואם; ולא עוד, אלא שאני מקדים מיתתו ליציאתך, בתחילה "וימת תרח", ואחר כך ויאמר ה' אל אברם לך לך. רבי יהודה אומר: לך לך שני פעמים: אחת מארם נהרים ואחד מארם נחור, ואחד שהפריחו מברית בין הבתרים והביאו לחרן. רבי ירמיה אומר: בשעה שהיה אבינו אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור, וראה בני אדם אוכלים ושותים ופוחזין, אמר: הלואי לא יהא חלקי בארץ הזאת. כיון שהגיע לסולמא של צור וראה בני אדם עסוקים בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור, אמר: הלואי יהא חלקי בארץ הזאת. א"ל הקב"ה: "לזרעך אתן את הארץ הזאת".

אמר רבי לוי: שני פעמים כתיב לך לך, אין אנו יודעין איזו חביבה, אם הראשונה או השניה? מן מה דכתיב: "אל ארץ המוריה", הוי שניה חביבה מן הראשונה. אמר ר' יוחנן: לך לך מארצך, מאפרכיא שלך; ממולדתך, זה שכונתך; ומבית אביך, זה בית אביך. אל הארץ אשר אראך, ולמה לא גילה לו? כדי לחבבה בעיניו, וליתן שכר על כל פסיעה ופסיעה. ודכוותה "קח נא את בנך", א"ל: לאיזה בן? א"ל: את יחידך, א"ל: זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, א"ל: אשר אהבת, א"ל: ואית תחומין במעיא? א"ל: את יצחק. ולמה לא גילה לו? כדי לחבבו בעיניו, וליתן לו שכר על כל דבור ודבור. משהה הקב"ה ומתלה בעיניהן של צדיקים ואחר כך מגלה להם טעמו של דבר, כך אל הארץ אשר אראך. ודכוותה "על אחד ההרים אשר אומר אליך". ודכוותה "וקרא אליה את הקריאה אשר אנכי דובר אליך". ודכוותה "קום נא אל הבקעה ושם אדבר אתך". למלך שהיה עובר ממקום למקום, ונפלה מרגלית מעל ראשו, והעמיד המלך פמליא שלו, ועשה צבורים והביא מכברות וכבר את הראשון ולא מצאה, והשני לא מצאה, בשלישי מצאה. אמרו: מצא המלך מרגלית שלו. כך אמר הקב"ה: מה צורך היה לי לייחס שם, ארפכשד, עבר, פלג, רעו, שרוג, נחור, תרח? לא בשבילך? הדא הוא דכתיב: "ומצאת את לבבו נאמן לפניך". כך אמר הקב"ה לדוד: מה צורך היה לי ליחס פרץ, חצרון, רם, עמינדב, נחשון, שלמון, בעז, עובד, ישי? לא בשבילך? הדא הוא דכתיב: "מצאתי דוד עבדי":

דבר אחר: לך לך, למאה שנה יהיה לך בן, מנין לך לך. דבר אחר, אמר ליה הקב"ה: נסיון ראשון ונסיון אחרון איני מנסה לך אלא בלשון זה: לך לך מארצך, "לך לך אל ארץ המוריה":

אמר רבי יצחק: ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם, ואלו הן: צדקה, צעקה, ושינוי השם, ושינוי מעשה. צעקה דכתיב: "ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יוציאם". צדקה דכתיב: "צדקה תציל ממות". שינוי השם, דכתיב: "שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן". שינוי מעשה, דכתיב: "וירא האלהים את מעשיהם". ויש אומרים אף מקום, דכתיב: ויאמר ה' אל אברם לך לך, והדר ואעשך לגוי גדול. ואידך, ההוא זכותא דארץ ישראל דאהניא ליה:

דבר אחר: למה הדבר דומה? למלך שנכנס למדינה וראה בחור נאה מסיק בקמין במרחץ. א"ל המלך: בוא עמי ואני נותנך בפלטין שלי. הלך עמו ועשאו בקסטר. אמרו בני פלטין: אתמול מסיק בקמין ועכשיו בקסטר? כך אמר הקב"ה: בוא אחרי ואני עושה אותך כהן גדול כאדם הראשון, שנאמר: ואעשך לגוי גדול, וכתיב: "והכהן הגדול מאחיו", וכתיב: "אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק":

רבי אליעזר אומר: חמש אותיות נכפלו, וכולן לשון גאולה. ך"ך, שבו נגאל אבינו אברהם מאור כשדים, שנאמר: לך לך מארצך. ם"ם, בו נגאל אבינו יצחק מיד פלשתים, שנאמר: "לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד". ן"ן, בו נגאל אבינו יעקב מיד עשו, שנאמר: "הצילני נא". ף"ף, בו נגאלו ישראל ממצרים, "פקד פקדתי". ץ"ץ, בו עתיד הקב"ה לגאול לישראל בסוף מלכות רביעית, שנאמר: "איש צמח שמו ותחתיו יצמח". וכולן נמסרו לאברהם, אברהם מסרן ליצחק, ויצחק ליעקב, ויעקב ליוסף, ויוסף לאחיו, שאמר להם: "פקד יפקד אלהים אתכם". ואשר בן יעקב מסר סוד גאולה לסרח בתו. וכשבאו משה ואהרן אל זקני ישראל ועשו אותות לעיניהם, הלכו זקני ישראל אצל סרח בת אשר, אמרו לה: בא אדם אחד ועשה אותות לעינינו כך וכך. אמרה להם: אין באותות הללו ממש. אמרו לה: והלא אמר "פקד פקדתי"! אמרה להם: הוא האיש, לגאול את ישראל בא, שכך שמעתי מאבא ף"ף. מיד "ויאמן העם":

בעל הטורים (כל הפרק)(כל הפסוק)

לך לך. פתח באמירה בלשון שנברא בו העולם שבעשרה מאמרות נברא העולם וכולו לא נכרא אלא בזכות אברהם לכך כתיב עליו מאמר. לך לך רמז לו כשתהיה בן מאה כמנין לך לך אז ואעשך לגוי גדול שנולד לו יצחק. ד"א רמז לו שלאחר שתלך מארצך תחיה כמנין לך לך שהרי בן ע"ה שנה היה כשיצא וכל שנותיו קע"ה. ד"א רמז לו הגליות השנים שב' פעמים ילכו ישראל בגולה. ד"א רמז לו שאחר נ' דורות כמנין לך ילכו בגלות בימי צדקיהו ובזכותך שדברתי עמך בן ע"ה שנה (צ"ל ע') שנה בברית בין הבתרים ישובו לאחר ע'. ולכך סמך בחרן ללך לך לפי שבחרון אפו של הקב"ה בעו"ה גלו: