אלשיך על בראשית יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · אלשיך · על בראשית · יב · >>

"ויאמר יי אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאר ונברכו בך כל משפחת האדמה. וילך אברם כאשר דבר אליו יי וילך אתו לוט ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן". (א - ד):

לבא אל ביאור המקראות, נשים לב אל קצת הערות, הלא המה. א. אומרו ויאמר ה' כו', כי מן הראוי יאמר תחלה וירא אליו ה', ואחר כך מה דבר אליו, ומה גם אם היתה זו פעם ראשונה, שהיה ראוי יודיע חדוש ההתראות. ב. מלת לך שהיא מיותרת. ג. אומרו מארצך כו', כי באומרו לך לך אל הארץ אשר אראך, מי לא ידע כי מארצו יצא וממולדתו ומבית אביו. ד. כי נהפוך הוא הסדר האמתי, כי הראוי יאמר מבית אביך וממולדתך ומארצך, כי תחלה יוצא מבית אביו ואחר כך ממולדתו ואחר כך מארצו. ומה גם לרבותינו ז"ל (בראשית רבה לט יב) שפירשו מארצך זו איפרכיא שלך, וממולדתך זו שכונתך, ומבית אביך כמשמעו. אלא שדעת רבותינו ז"ל אחשבה - מאשר פירשו פסוק זה כך על פסוק ושכחי עמך ובית אביך (תהלים מה יא), - שדעתם לתרץ קושי סדר הכתוב על שישכח ולא ידאג על פרידת יודעיו, שהוא שישכח אברהם אלו השלשה סוגים ולא ידאג אל פרידתו מהם, ועל כן הנשכח ראשונה הקדים אל המאוחר. אך עדיין ראוי לבקש דרך ישכון אור פשוטו על נכון. ה. כי אם יאבה אביו לבא עמו, למה ימנעהו שיאמר לו שאדרבה ילך מבית אביו ויעזבם. ו. אומרו אשר אראך, ולא אמר אשר אומר אליך, כאשר אמר לו על העקידה, וכן ליצחק שכון בארץ אשר אומר אליך. ז. אומרו ואעשך כו', כי היתכן שלעשות מצות קונו יצטרך הבטחות, ומה רב קושי העקידה ולא הבטיחו שום הבטחה ולא נמנע מעשות הדבר. ח. למה נתייחדו לו ההבטחות האלה פה מזולתן. ט. אומרו ואברכך, כי הלא גם בעשות אותו לגוי גדול גם הוא ברכה. י. אומרו ואגדלה שמך, היתכן כי חפץ אברהם בגדולות ובנפלאות. יא. אומרו והיה ברכה, כי איך יהיה הוא הברכה. יב. אומרו ואברכה מברכיך, מה יתן ומה יוסיף לו שיברך מברכיו ושיקלל מקללו, ומה גם כי חפץ חסד הוא ולא יחפוץ בקללת מקללו. יג. אומרו ונברכו בך כו', כי הלא מקלליו גם הם ממשפחות האדמה המה, ואיך יתקיים התברך כל המשפחות אם מקללו יארר. יד. אומרו וילך אברם כאשר דבר אליו ה', כי מי לא ידע כי כאשר דבר אליו ה' הלך. טו. אומרו וילך אתו לוט, כי אחר שהוא עתיד לומר ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט כו' למה הזכיר פה תחלה את לוט. וגם הזכירו אותו לבדו. טז. אומרו ואברם בן חמש שנים כו', למה הודיע אלהים אותנו את כל זאת, ואיך יתקשר עם כל הקודם או עם המאוחר. יז. אומרו ויצאו ללכת כו', כי מהראוי לא יאמר רק וילכו ארצה כנען. יח. אומרו והכנעני אז בארץ, כי הוא מיותר ולבלי צורך ובלתי מקושר. יט. אומרו לה' הנראה אליו, מי לא ידע כי הוא הנראה אליו. כ. אומרו ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה', כי אחר שהמזבח הוא לה' (ו)ראוי שיקרא בשם ה':

אמנם לכאורה אפשר יאמר, כי הנה היה הדעת נוטה יאמר אברם בלבו, מה לי טוב מלזכות את אבי כי אחזירהו בתשובה ואביאהו ואטעהו בנחלת ה', והטוב אשר היחל בצאתו מאור כשדים, שהיה ללכת ארצה כנען, עתה אומר לו גמור ואבואה עמו נטפל אליו כי הוא ראש בית אב. כי הנה אחרי צאת אברם מחרן חיה תרח יותר מששים שנה, כמאמרם ז"ל (בראשית רבה לט ז) כי מה שנאמר וימת תרח קודם הצווי הזה, אינו אלא שפטרו הוא יתברך מכבוד אב ואם. עוד שנית הלא היא כי יאמר הנני עושה נפשות, ויותר יקל לי להחזיר בתשובה בני ארצי ומולדתי אשר ידעוני, מן הגוי אשר לא ידעוני רק לשמע אזן ולא ישמעו לי, כאלה שהם מארצי ומולדתי:

ועל פי הדברים האלה לפי דרך זה אפשר לכאורה שאמר לו הקב"ה, על האחד אל תעשה עצמך טפל אל אביך להיות הולך אחריו, שכאשר ילך הוא תלך אתה אחריו, כי אם "לך לך" לעצמך. ועל השנית אמר "מארצך וממולדתך ומבית אביך" אשר עדן לא למדו ממך כלום, אך לא הנפש אשר עשית בחרן, כי אם תביאם אתך אל הארץ אשר אראך. אך לא תתעכב שם לגייר יותר, כי הלא כל מה שאתה מגייר שם, יש בם שתי חסרונות. א. שאינם מזרעך. ב. שלא יהיו גדולי האיכות מפאת נפשותם. אך שם בארץ אשר אראך "אעשך לגוי גדול" שאת עצמך אעשה בריה חדשה להוליד. ועוד שנית שיהיו לגוי גדול האיכות, והוא מאמרם ז"ל (שם יד) אומר גוי גדול אשר לו אלהים קרובים כו' (דברים ד ז) אני מעמיד ממך, שהם אשר נפשותם חלק אלוה ממעל. ושמא תאמר כי טוב טוב אגייר עמים רבים במקום שמכירים אותי מעשות גוי גדול. אל תחוש, כי "ואברכך" ברבוי עצום יותר מארצך וממולדתך. ועל אומרי ומבית אביך, אל יתחמץ לבבך על בלתי עשותו עיקר וראש בית אב ממנו לימשך אחריו, כי הלא "ואגדלה שמך" באופן יהיה הוא טפל אליך. ועל אומרי אל הארץ אשר אראך, דע היתרון אשר תקנה כי על ידה "והיה ברכה", כי שם תשרה בך שכינה באופן שלא יצטרך לברכך, כי אם כאילו אתה בעצמך ה"ברכה", כי נשמתך קשורה בו יתברך, ולא אצטרך לברך רק את מברכיך וההפך למקללך. ולא עוד אלא כי בחוצה לארץ אין מתברכים על ידך רק בני המקום אשר אתה שם, אך לא שאר העולם, אך בארץ ההיא מתמצית שיורי ברכתך "נברכו" גם "כל משפחות האדמה". הנה זה הדרך היה נראה לכאורה:

אמנם אשר אבחר דרכי במקראי קדש אלה, הלא הוא, כי בא אלהי עולם ה' ללמד לאברהם דעת, למען ישכיל איש הישראלי, מה בין היותו בחוצה לארץ אל היותו באדמת הקודש. והוא כי הלא יאמר איש, הלא ארבעה המה נפלאו ממני דרך יתרונם בדבר הלזה. א. האדם עצמו. ב. הארץ הלזו. ג. עולם הגלגלים ד. עולם הרוחני אשר עליו. והוא כי על האחד - הוא האדם, כי על עצמו יאמר מה תתן ומה תוסיף ארץ ישראל בי, והלא כאיכותי בחוץ לארץ איכותי בארץ אם טוב ואם רע. ועל השנית היא עצם הארץ, הלא יאמר הנה הארץ וחוץ לארץ ממזרח שמש עד מבואו גוף אחד הוא, כי סדנא דארעא חד הוא, ומה בין חלק זה לחלק זולתו. ועל השלישית יאמר מה בין חלק הגלגל אשר לעומת חוץ לארץ לחלק אשר נגד הארץ, ואשר הוברי השמים ישפטו בחוצה לארץ למה יגרע ממנו בארץ, ומה גם כי הגלגל סובב סובב הולך סביב אל כל עצם הארץ הטהורה והטמאה. ועל הרביעית גם הוא אמור יאמר מה בין חלק אשר לעומת חוץ לארץ, לאשר הוא לעומת הארץ, אחר שכל עולם העליון עליון נורא:

על כן על כל ארבע אלה בא האלהים ללמד לאדם דעת ולהעמיד את אברם על האמת. ויורהו ויאמר לו, על האחת "לך לך", לומר אתה דע לך כי אינך בחוץ לארץ מה שאתה בארץ, והוא, כי הלא כל איש חכם לב, הוא ידע כי לא כנפשות העמים נפשות עם אלהי אברהם, כי אלה מהחצונים עולם הפירוד, ואלה מן הקדושים עולם האחדות. כי על כן כל "נפשות" ישראל אחד יקראו כד"א (בראשית מו) כל "נפש" ששים ושש, מה שאין כן בגויים שנאמר בעשו "נפשות" ביתו (בראשית לו), כי על כן כל ישראל ערבים זה לזה. עוד ידענו מחכמי האמת כי אין דבר רוחני קדוש הולך ממקום למקום, שיעתיק ויעקר לגמרי ממקום שהיה בו, כי אם ששם ישאר עיקר שורשו, וממציאותו מתפשט והולך אל מקום החפץ. אם כן איפה נפשות עם בני ישראל, אשר הן הנה חלק אלוה ממעל, הלא בבואנה אל העולם הזה, ישאירו שורשיהן למעלה תחת כנפי השכינה, היא ארץ העליונה אשר היא לעומת ארץ הקדושה, כי על כן שתיהן ארצות החיים יקראו, באופן כי אין נפש קדושה באה למטה לארץ, שלא ישאר שורשה במקומה העליון, עם ה' אלהים, ולאיש הצדיק דבקות נמשך אליו משורשו אל נפשו פה, נמצא דבק על ידי כן באלהיו ועל כן יקרא חי. מה שאין כן החוטא המיסך מסך טומאה על נפשו ומפסיק חוט הקדושה הנמשכת, ומבדיל בינו לקונו הוא האלהים חיים, שעל כן מי שהוא רשע שרובו עונות נקרא מת, כמי שנחתכו רוב סימני חיותו, וזהו אשר הנביא דבר (ישעיה נט) עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם:

וממוצא דבר יצא כי העבד ישראל השוכן בארץ ישראל אשר היא לעומת ארץ העליונה, דבק בשורשו, כי אויר ארץ ישראל קדוש הוא, וימשך בו דרך ישרה איכות שורש נפשו אל נפשו אשר בקרבו, נמצא כי שלם יקרא בלי פירוד מניה וביה, ממנו לשורשו. מה שאין כן בהיותו בחוץ לארץ שאויר ארץ העמים טמא ומפסיק, כי איזה הדרך ימשך איכות שורש נפשו אשר בארץ העליונה אשר לעומת התחתונה, דרך עקלתון אל טומאת אויר ארץ טמאה אל נפש קרב איש השוכן אתה בתוך טומאתה: ונבא אל הענין כי הלא זה מאמרו יתברך אל אברהם עבדו, אל יעלה על רוחך כי מהותך בחוץ לארץ ומהותך בארץ אחת היא, כי הלא דע כי בהיותך בחוץ לארץ אינך דבק עם שורשך ואינך בעצם שלם, כי אם כאילו נפרד קצתך מקצתך, כי נפרד אתה מעיקרך ושורשך. אך בלכתך אל הארץ אתה כהולך ומתחבר אל עצמך ושורשך. וזהו "לך לך", שהוא כי לך ולעצמך אתה הולך הוא השורש הדבק באלהיך, כי איכותך מתעלה ומתקדש ומשתלם בזה. הנה כי אין עצמותך בחוץ לארץ כעצמותך בארץ: ועל השניה אמר "מארצך", לומר אל תאמר כי כל גוף הארץ אחת הוא, ואפילו תלך אל קצות הארץ עודך בארצך כי סדנא דארעא חד הוא, כי דע לך כי לא כן הוא, כי "מארצך" אתה הולך, כי בלכתך שם הוא כאילו בגוף ארץ אחרת אתה, ומה גם לרבותינו ז"ל (תענית דף י א) האומרים כי בתחלה ברא אלהים ארץ ישראל בלבד ואחר כך חוץ לארץ שנאמר עד לא עשה ארץ וחוצות:

ועל השלישית עולם הגלגלים אמר "וממולדתך", לומר דע כי המולד שלך בחוץ לארץ, ממנו אתה הולך. כי מה שגוזר מולדתך פה לא יגזור לך בארץ ישראל. כי בלכתך מארצך אל הארץ, הוא כמהלך גם מתחת שליטת המזלות, וזהו "וממולדתך" כי המולד שלך הגוזר שלא תוליד יתבטל כאילו אינך תחת המולד שלך:

ועל הרביעית אמר "ומבית אביך", והוא כי אין לאדם בית בעולם הזה, כי גר הוא כאורח נטה ללון, ולהבל דמה, ימיו כצל עובר, אך הבית האמיתי הוא למעלה כד"א (קהלת יב ה) כי הולך האדם אל בית עולמו. אלא שיש הפרש, כי בית עולמו של איש ישראל הוא תחת כנפי השכינה כי שם ביתו, ובית כל יתר בני נח הוא תחת השרים החצונים בעולם המלאכים. על כן אמר לו בלכתך מחוץ לארץ, הוא כאילו מתהלך גם בעולם העליון - ממה שהוא לעומת ארץ התחתונה - גם ממה שהוא מדרגת בית אביך שלא נתגייר, שהוא בין השרים, כי אתה מתעלה ואינך תחת שרי מעלה:

ולעומת אומרו לך לך, אמר לו "אל הארץ אשר אראך", והוא בשום לב אל אשר הערנו כי לא נאמר וירא ה' אל אברם טרם יספר מאמרו יתברך אליו, וגם אומרו אחרי כן ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו שהוא מיותר. אמנם הנה למדנו יתברך, מה גדלה מעלת אברהם - עם היותו שלם - על ידי בא אל הארץ הקדושה. כי כה אמר אליו, הנה למה שאדמת העמים היא טמאה ואין שכינה שורה בה, וגם נפש האדם שם נפרדת מקדושת מקורה, על כן איננה זוכה לקבלת השראת קדושה שיזכה בעליה להראות אליו הוא יתברך, שבמראה אליו יתודע שם. כאשר מצינו ביעקב עודנו בחוץ לארץ, כי לא נאמר בו וירא אליו ה' רק ויאמר אליו מלאך האלהים בחלום כו', אך בבואו אל הארץ הוא אומר וירא אלהים אל יעקב עוד כו', וכן בבית אל בברחו שהיה בארץ ישראל נאמר עלה בית אל כו' הנראה אליך בברחך כו'. כדבר הזה קרה לאברהם כי עודנו בחוץ לארץ היה הוא יתברך מדבר בו אך לא היה מתראה אליו, על כן נאמר ויאמר ה' אל אברם, אבל לא נאמר וירא ה' אל אברם, כי עודנו עומד בחוץ לארץ. על כן אמר לו הוא יתברך, אל יתחמץ לבבך באמור אם חפץ בי ה' ודובר בי, למה לא יתראה אלי בצד מה. כי דע איפה כי המקום גורם, כי פה הוא מקום שאפילו אתה רחוק משרשך, אך "לך לך" שהוא הקרב עצמך אליך והדבק בשרשך הקדוש, ודע קדושת הארץ בזה, כי הלא תבא אל "הארץ אשר אראך", והוא כי עד כה הנני דובר בך ואינני מראה אליך מראה, אך עתה תבא אל הארץ "אשר אראך" שאהיה מראה לפניך מראה, ולא דבור בלבד משולל מראה. וכן היה לו כי "ויעבור אברם בארץ כו' וירא ה' אל אברם" כו', אז "ויבן שם מזבח" להודות לשם ה'. ועל מה היתה ההודאה, לזה אמר "לה' הנראה אליו", שהוא לה' שזיכהו הראות אליו, מה שלא זכה עד כה עודנו עצור בחוץ לארץ. ובזה טעם בנין המזבח מפורש בכתוב, מה שאין כן לרש"י ז"ל שהיה על בשורת הזרע ועל בשורת הארץ. ואושר זה לו מפאת נשמתו אשר תדבק ביוצרה מעלה מעלה, על ידי קדושת הארץ, ותשרה עליו שכינה. נמצאו באברהם שלשה הדרגות נבואה זו למעלה מזו. א. והיא טרם היותו בארץ כי שמע את הקול מדבר אליו, ומראה איננו רואה זולתי קול. ב. כאשר עבר בארץ כי שם ה' נראה אליו, אך עדיין היה נופל בהנבאו. ג. בהמולו את בשר ערלתו, כי מאז נוסדו יחד אליו שלמות מעמד שלשתן. והוא מאמר הכתוב וירא ה' אל אברם כו' והוא יושב כו', לומר כי שני הדברים אשר נתוספו לו שהם מראה והעדר נפילה, הנה הנם על ידי המילה, כי וירא אליו ה' שהוא מראה, וגם עם שהוא יושב ולא נופל. הנה לך הוראות שני הדברים הנאמרים באמת מה שאמרתי לך לך מארצך:

(ב) ולעומת אומרו וממולדתך, אמר "ואעשך לגוי גדול" כי גם שמזלך מונע ממך זרע אני אעשך לגוי גדול:

(ג) ולעומת אומרו ומבית אביך שהוא עולם המלאכים או שרים, אמר "ואברכך" כלומר אני על ידי עצמי ולא על ידי שר או מלאך. וכל זה שאמרתי שאצטרך על ידי עצמי לברכך, הוא בעוד ששמך אברם, אך יבא זמן שהוא כאשר "אגדלה שמך" שהוא להוסיף אות אחת על שמך ליקרא אברהם, כי אז אחר שאגדלה שמך, תדבק בך שכינה באופן שתהיה ברכה, כי להיותי בך, ממך תמשך הברכה, כאילו אתה בעצמך הברכה, ולא אצטרך לברך רק את זולתך, וזהו "ואברכה מברכך" וההפך במקללך. ומה שלא יהיה על ידי רק על ידי השרים, יהיה ליתר משפחות האדמה, וזהו "ונברכו בך" וכו' ולא אמר ואברך בך כל משפחות האדמה. וגם זה "בך" בזכותך:

והנה על פי הדברים האלה אין כוונתו יתברך להבטיחו הבטחות שיעשה המצוה ויקבל פרס חלילה, רק בא להגיד לו מה בין ארץ ישראל לחוצה לארץ. והנה על פי דרכו היה אפשר יעלה על לב הרואה את כל זאת, לדבר ולומר מי יודע אם על ידי כן פתחה אזנו לעשות הדבר על רוב הברכות, על כן בא הוא יתברך והעיד כי לא עשה אברהם רק למה שהיה דבר ה' בלבד ולא על ההבטחות, וזהו אומרו (ד) "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'", כלומר על מה שדבר אליו ולא על רוב הברכות היו לו רוב ההודאות:

"ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה". (ב):

זולת האמור, אפשר יאמר, כי הנה שלשה מיני אושר העולם הזה הן בני חיי ומזוני. על שלשתן יאמר, על בני "ואעשך לגוי גדול". ועל חיי שהוא על מציאות עצמותו אמר "ואברכך". ועל מזוני אמר "ואגדלה שמך" כו', והוא, כי אין צריך לומר מזוני לעצמך כי אם גם ואגדלה שמך, שהוא על ידי גמילות חסדים שתטיב ותפרנס לכל העולם. ועל כל זה "והיה ברכה":

ובמדרש (וכן בפסחים קיז ב) "ואעשך לגוי גדול" אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם קובע אני לך ברכה בי"ח. "ואעשך לגוי גדול" זה שאומרים אלהי אברהם. "ואברכך" זה שאומרים אלהי יצחק. "ואגדלה שמך" זהו שאומרים ואלהי יעקב. יכול יהיו חותמין בכולן, תלמוד לומר "והיה ברכה" בך חותמין ולא בהם ע"כ. יורה מה גדלה מעלת נשמת איש הישראלי הדר בארץ ישראל לששורשה משם, עד גדר הקרא ה' אלהיו בייחוד. והוא בשום לב, מי הכריחם לפרש הכתוב על הברכה. ב. איך באומרו ואעשך מורה על אומרו אלהי אברהם. ג. אומרם ואברכך זהו שאומרים אלהי יצחק, ואגדלה שמך זהו שאומרים אלהי יעקב, כי הלא זה וזה הוא ברכה לאברהם שיברכהו ה' ויגדל שמו, ואיך יובן מזה אלהי יצחק ואלהי יעקב. ד. לדקדק לשונו באומרו זהו שאומרים, ולא אמר ואעשך שיאמרו אלהי אברהם, ואברכך שיאמרו אלהי יצחק וכן ביעקב. ה. למה ביעקב הפליג לייחס הדבר אל גדולת שמו מביצחק ואברהם. ו. מה איכפת ליה אם יהיו חותמין בכולן, שאומר יכול כו' תלמוד לומר והיה ברכה:

אמנם הוקשה לו, א. אומרו ואעשך לגוי גדול כי זאת הלמ"ד בלתי מתיישבת, וטוב טוב היה יאמר כאומרו ביעקב גוי וקהל גוים יהיה ממך, כן יאמר פה גוי גדול יהיה ממך. ב. כי גם זה ברכה גדולה היא, ואיך יאמר ואברכך אחרי כן. ג. למה בין ואברכך לוהיה ברכה שהוא מעין הברכה האמורה הפסיק בואגדלה שמך. ד. והיא עיקר קושייתו אומרו והיה ברכה שהוא משולל הבנה, שהיה לו לומר ותהיה מבורך, או אם הכוונה היא שהברכות יהיו בידו יאמר והיה מברך, אך אומרו ברכה קשה, כי אין האדם הברכה:

על כן אמר קובע אני לך ברכה כו', והוא כי אין דרך המלך - ומה גם מלך מלכי המלכים - לכנות מלכות על איש אחד כי אם על גוי גדול, על כן באומרו ואעשך לגוי גדול, הוא שאחשיבך לגוי גדול שאכנה אלהותי עליך כאשר על גוי גדול, וזהו שאומר אלהי אברהם. והנה נודע לבקיאים במדרשות כי רוב דרשותיהם הם בגזירה שוה, ובזה הנה באברהם דקדקנו הכרח הלשון. וביצחק מאומרו ואברכך, והוא כי ביצחק נאמר גור בארץ הזאת כו' ואברכך, וזהו אומרו ואברכך זה שאומרים אלהי יצחק, כי נאמר כאן ואברכך כאשר נאמר ביצחק. וכן ואגדלה שמך זה שאומרים אלהי יעקב, והוא כי נאמר כאן שמך ונאמר ביעקב כי אם ישראל יהיה שמך, וזהו ואגדלה שמך זהו שאומרים כו':

ולענין כוונת המאמר הלא הוא כי מלבד מה שהוקשה לו בכתובים, גם הוקשה לו בנוסח שייחד עזרא, כי לא ימנע או היא ברכת אבות או ברכת אברהם, אם היא ברכת אבות היה לנו לחתום מגן אברהם יצחק ויעקב. ואם היא ברכת אברהם, למה מזכיר בה יצחק ויעקב, ועוד למה ביצחק לא הטיל וי"ו כמו ביעקב שאמר ואלהי. ועוד אומרו אלהי שלשה פעמים, ולא נעשה הנוסח אלהי אברהם יצחק ויעקב:

אך לבא אל הענין נזכירה מה שכתבנו על פסוק מאמר יעקב באומרו והיה ה' לי לאלהים (בראשית כח יא), ובפסוק ויבא יעקב שלם כו' (שם לג יח). והוא כי אמר יעקב הנה דרכך שלא לכנות שמך על הצדיקים בחייהם, אך לאבי על היותו סומא אמרת לי ואלהי יצחק. והנה זה חסדך אשר תעשה עמדי כי ושבתי בשלום אל בית אבי, כלומר בשלום מכל רע ומכל פגם, ועם כל זה והיה ה' לי לאלהים שיקרא שמך עלי, ולא כאבי שעל העדר שלום שהיה סומא נקראת אלהיו. וכן היה לו, כי ויעקב שלם בגופו שלם בממונו, שלא היה סומא בלתי שלם בגופו ליחשב כמת, וגם שלם בממונו ולא עני חשוב כמת, ועם כל זה ויקרא לו אל אלהי ישראל, הנה כי קרא יתברך את עצמו אלהי ישראל בחייו, עם היותו שלם מכל פגם:

נמצאו בשלשתן שלשה הדרגות זו למעלה מזו, באברהם לא נקרא שמו יתברך עליו בחייו כלל, וביצחק נקרא אך בהיותו סומא, וביעקב אפילו בהיותו בריא אולם שלם בכל. והענין כי ראה יתברך כאשר גזרה חכמתו לקבוע לאברהם ברכה, פן יאמר אברהם איה כבודי הגדול הזה, כי הלא גדולים ממני החשבת את יצחק ואת יעקב, כי לאחד מהם נקראת אלהיו בחיים בהיותו סומא, ולאחד גם בהיותו בריא אולם. על כן הוא יתברך בנוסח ברכת אברהם, כלל את כלן איש אשר כהשגתו, וייחס ברכת כל אחד מהם אל אברהם. וזהו ואברכך זהו שאומרים אלהי יצחק, לומר כי לא נאמר אלהי יצחק ויעקב כי אינן שוין, כי אם ואברכך שהוא ברכה נוספת על הקודם, וזהו אומרו זהו שאומרים אלהי יצחק, שממה שאומרים אלהי יצחק ולא סמכו אותו אל אברהם לומר ויצחק, וגם נאמר בלא וי"ו, יורה על ברכה נוספת בכנות שם אלהותו יתברך עליו שאינה מעין של אברהם, כי זה אלהיו במותו וזה בחייו, והוא הנודע כי ביצחק נקרא שם ה' עליו בחייו ליקרא אלהי יצחק. אך אינה כשל יעקב, כי אם ואגדלה שמך שהוא גדולת שם יותר על הברכה האמורה ליצחק, על כן אין זה כי אם על יעקב שנתגדל יותר, כי גם עודנו שלם בגופו נקרא שם ה' עליו ליקרא אלהיו, וזה שאומרים ואלהי יעקב, שנאמר פעם שלישית ובוי"ו נוספת ביעקב, שהוא כי למה שאלהות שביצחק הוא בהיותו חשוב כמת, הוא מעין של אברהם, על כן גם שאומרים אלהי פעם שנית, אומר בלא וי"ו שיש הדמות מה. וזהו אומרו זהו שאומרים ואלהי יעקב, כלומר ולא אומרים אלהי יעקב כאשר ביצחק, והוא האמור, כי ביצחק יש הדמות, אך ביעקב שהוא הגדלה יתירה שהוא בהיותו בריא נאמר בוי"ו. והכוונה לומר לאברהם אל יקנא לבך על יתרונותם, כי הלא בך תלוי הדבר כי ברכתם זו לך תחשב, וזהו ואברכך, וזהו שאומרים אלהי יצחק, כי אם לא הייתה אתה אביו לא היה זוכה לכך. וכן ביעקב כי להגדלת שמך יחשב מה שזכה לכך כי נשתלם הזכות. ושמא תאמר ובמה אדע כי גדולתם זו תלויה בי ולא בהם, ולמה תאמר קובע אני לך ברכה והלא לשלשתנו תתייחס, הלא הוא, כי יכול יהיו חותמין בכלם כמו בך, תלמוד לומר והיה ברכה, כי אתה תהיה הברכה כי בך חותמין ולא בהם. ואין ענין הזכרת האלהות בכל אחד, אלא זכות לאברהם שעל ידי זכות שבת אברם בארץ יזכה להוליד את השלמים האלה ולהגדילם כמדובר:

"וילך אברם כאשר דבר אליו יי וילך אתו לוט ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן. ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען". (ד - ה):

(ד) הנה היה אפשר להעלות על לב איש, כי חמדת הסבות האמורות נגעה על לבו וילך, והלום אמר כי לא לבו הלך לקראת קבלת פרס, כי גם מה שוילך אברם, לא היה רק "כאשר דבר אליו" במה שדברו ה' ולא פנה אל רהבים וגדולות: או יאמר כי כאשר צוה לו ה' שלא יעשה עיקר מאביו להביאו לבא הוא סמוך אליו, כי אם יעשה עיקר מעצמו כי הוא העיקר לפי האמת, שכן עשה. ושמא תאמר אם כן שלא שת לבו לפתות את בית אביו אחרי זאת שיבאו עמו איך בא לוט עמו, לזה אמר "וילך אתו לוט" כלומר מעצמו. כי אברם אחר שהוא יתברך צוה לו יעזב מהם כן עשה. ושמא תאמר איך עזב לוט את ראש בית אב הוא תרח שבאו כלם סמוכים אצלו והלך אחר אברם, על כן אמר "ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה" כו' לומר כי להיות אברם גם הוא גדול בן חמש ושבעים שנה, ראה להיות סמוך ונטפל עמו, וזהו "ואברם" כו':

(ה) ואז כאשר ראה כי בא אתו מאליו אז לא ראה לדחותו, כי אם "ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט" כו'. ואמר "ויצאו אתו" כי אומרו אתו הוא מיותר. וגם אומרו ללכת כאשר הערנו. וכן אומרו כאשר דבר אליו ה'. אך יאמר הביטו וראו מה בין אברם לזולתו, כי הלא תרח עם היות כי כשיצא מאור כשדים הוא וכל הנלוים אליו יצאו ללכת ארצה כנען, עם כל זה לא באו ארצה כנען רק ויבאו עד חרן וישבו שם, להיות כי כל ישעו וכל חפץ תרח לא על תאות קדושת מקום היה, כי אם לברוח מאור כשדים, על כן גם שיצא ללכת ארצה כנען לא חש יותר, וזהו ויצאו מאור כשדים כו'. אך כאשר וילך אברם למה שהיתה הכוונה לעשות רצון קונו - וזהו כאשר דבר אליו ה' - אז "ויצאו - אתו - ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען", כי תרח להיותו בלתי קדוש לא נמשך עד ארץ כנען הקדושה, שעם שיצא ללכת ארצה כנען כשבא עד חרן נשאר שם. אך אברם למה שיצאו אתו לא עם תרח, כאשר חשב ללכת ארצה כנען, כך לא שקט עד הדבק וימשך עד הקדושה וילכו ארצה כנען, כי ה' גמר בעדם להביא טובתם אל הפועל, עם היות שמתחלה לא נאמר לו רק אל הארץ אשר אראך ולא ידע איזו היא:

[א"ה: בפסוק לא נאמר "ויצאו" אתו, רק "ויצאו" לבד, רק כוונת רבינו האלשיך ז"ל לדרוש תיבת "אתו" האמורה בפסוק ד' "וילך אתו לוט", שהוא מקושר לכאן, שכיון שהלך "אתו", לכן, כיון שיצאו ללכת ארצה כנען באו ארצה כנען]:

או יאמר, כי גם שהוא יתברך הסתיר ממנו איזו ארץ היתה, עם כל זה נתן בלבו האמת ומאליו מתחלה "ויצאו ללכת ארצה כנען", וכן היה מאתו יתברך כי ויבאו ארצה "כנען":

"ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ. וירא יי אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת ויבן שם מזבח ליי הנראה אליו. ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל ויט אהלה בית אל מים והעי מקדם ויבן שם מזבח ליי ויקרא בשם יי" (ו - ח):

(ו) הודיענו כמה מעלות טובות לתורה אשר שם משה לפני בני ישראל, וכמה מתייחסת ארץ ישראל לקיומה, כי שם בחר ה' לעסוק בה ולקיים מצותיה כי היא מיוחדת לכך, כמפורש אצלנו בפרשת ראה על פסוק כי אתם עוברים את הירדן כו' ושמרתם לעשות את החוקים כו'. ונבא אל הענין, והוא כי שני דברים נתעתד אברהם לקבל בכניסתו לארץ. אחד מראה, כאשר כתבנו למעלה (פסוק א) כי לא נאמר וירא ה' אל אברם עד היותו בתוכה. שנית לקבל מתנת הארץ. אמר הנה "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם", שהוא יותר מחצי שיעור כל אדמת הקדש מצפונה של ארץ ישראל שנכנס משם עד שכם, ועם כל זה לא נראה אליו ה' ולא נתנה לו הארץ "עד" הגיעו לאלון מורה, הוא מקום מעותד לקבלת ישראל את התורה באלה ושבועה, כדבר שנאמר שם ונתת את הברכה על הר גריזים כו' הלא המה בעבר הירדן כו' אצל אלוני מורה. ואמר כי אז בהגיעו אל המקום ההוא, עם היות קצת מניעה אל השראת הקדושה והשפע מרעת יושבי בה, כי הלא "והכנעני אז בארץ" כי טמאים הם וימלאו אותה גלולים בתועבותיהם, עם כל זה נצטרפה זכות הארץ עם זכות התורה העתידה לקבל אותה זרע אברם, ששרתה עליו רוח ה' (ז) "וירא אליו ה'", וגם "ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת", כי שם הוא מקום יחס אל מתנה זו על התורה ועל העבודה אשר יקבלו שמה, כי לכך ניתנה למו ועל מנת כן, כנודע:

(ח) והנה כנגד שתי מתנות טובות אשר ניתנו לו אז שם, אחת השגת מראה שוירא אליו ה', עם היות המקום בלתי מוכן עדיין על גלולי העמים אלילים, שנית מתנת הארץ. ראה בחזיונו כי שם מקומות קרובים זה לזה, שבאחד מהם היו עתידים ישראל להבריח הקדושה ולשום שם טומאת עבודה זרה - שהוא הפך המתנה האחת - הוא בית אל, כי שם יתן ירבעם אחד מעגליו. ובשני היו עתידים לעשות דבר המונע קבלת מתנת הארץ, הוא העי, על מעל החרם אשר ימעול שם עכן. על כן, עם שעיקר בנין המזבח היה על המראה בזכות הארץ, חס גם כן להגן מעתה בצד מה בל יכביד הוא יתברך עונש העונות ההם לבל ימנע תיקון לגאול הארץ, על כן "נטה אהלה" בין שני המקומות "בית אל מים והעי מקדם", על דבר החרם בדבר עכן. "ויבן שם מזבח" כלומר "שם" בארץ ההיא למען תהיה נוחה ליכבש, ועל דבר בית אל המעותד לקרא שם בשם עבודה זרה, על כן הקדים "ויקרא בשם ה'" מעתה. ובזה יתכן לתת טעם למה היו טועים יותר ישראל אחר העגל אשר שם ירבעם בדן מאחר אשר שם בבית אל, כי הועיל בצד מה לזה קריאת שם אברם בשם ה'. עם שיש טעם זולת זה בספר הזוהר, כי זכר ונקבה עשאם ואת הנקבה נתן בדן, ועל כן היתה מושכת בטומאתה את העם יותר:

"ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה". (ט):

הנה מהראוי יאמר נסוע והלוך. ועוד כי הלא בכלל ההליכה היא הנסיעה ולמה יזכירנה. ועוד כי ה' ראשונה של הנגבה מיותרת. אך הנה ידענו כי הר המוריה אשר שם השכינה היא נגבה לארץ ישראל. ואשר לו חשק ללכת וליקרב שמה, גם קדושת המקום מתקרבת אליו, וההפך במתרחק, ככתוב אצלנו על פסוק (דברים יב כא) וכי ירבה ממך הדרך וכו' כי ירחק ממך המקום. כי על הראות לך כי רב הדרך ותתרחק מהמקום, גם המקום הקדוש ירחק ממך. אך נהפוך היה באברהם החפץ לידבק בקדושת המקום, כי על כן כאשר היה הולך הוא "הלוך" לעומתו, היה "נוסע הנגבה" הוא מקום הר המוריה, כי קדושתו באה ונוסע לקראתו להקביל פניו, כענין (שמות יט יד) ויוצא משה את העם לקראת האלהים, שאמרו רבותינו ז"ל (מכילתא) כי בלכתם אל פני הר סיני, כן האלהים היה נוסע מהר סיני ובא לקראתם, והוא מאמר הכתוב באומרו ה' מסיני בא ולא אמר לסיני. כן יאמר וילך אברם "הלוך" הוא, "ונסוע הנגבה" הוא מקום בית המקדש, שבא להקביל פניו. ועל כן לא אמר נגבה כי אם גם ה"א בראש תיבה, לומר מי היה נוסע הנגב עצמו. וה"א בסוף כאומר לנגב, כי אברהם הולך לנגב. באופן שהשני ההי"ן, השניה שהוא הולך לנגב, והראשונה היא שהנגב נוסע לקראתו:

ודרך רמז יאמר, כי בשלחו יתברך את הנפש הזאת אל העולם השפל להלבישה בחומר, לבל יקשה בעיניה, "אומר ה' אל אברם" הוא הנפש - כאשר כנו אותה במדרש הנעלם - "לך לך" להנאתך ולטובתך "מארצך" העליונה, "וממולדתך" הן הנפשות שהיו אתך רעותיך משרשך, "ומבית אביך" יתברך, "אל הארץ" הוא הגוף "אשר אראך". ואל תחושי לדבר ולומר אויה לי כי אתגרש מהסתפח בנחלת ה' ובמלכו של עולם ולדבקה בו יתברך, להתלבש בחרש מחרשי אדמה, כי הלא על ידי כן "ואעשך לגוי גדול" כי תוליד בנים גדולים וטובים חיל רב ועצום, הלא המה פרקליטין שרפי קודש אשר תקנה במצותיך אשר תעשה, כנודע. ועוד שנית כי אינו דומה אורך טרם התלבשך באדמה, לאורך אשר אחר שובך מן האדמה, כי אז יאיר אורך שבעתים כי יברכך ה', וזהו "ואברכך". וגם "ואגדלה שמך", כי יהללוך בשערים מעשיך בישיבות של מעלה ובישיבות של מטה. אך שמע בקולי איעצך "והיה ברכה", כי לא בלבד תכשיר את עצמך כי אם תזכה את הרבים והיה אתה לעם ברכה:

ואל תאמרי בלבבך איך אעשה ושאור שבעיסה מעכב על ידי, וימנעני מעשות את הטוב ויקרבני לידי חטאות ואשמות אין מספר, אל תשיתי לב, כי הלא כאשר תעשי את אשר צויתיך אני אקרבך לידי זכיות אין מספר וארחיקך מן החטא, כי הנה "אברכה" את "מברכך" הם היצר טוב ושרפי קדש אשר בראת במעשיך הטובים, אשר כל מצוה מהם גוררת מצוה, אברך אותם שירבו מאד כי אקרבך לידי זכיות רבות. ואת היצר הרע הוא "מקללך" ומאבדך "אאור" ואתיש כחו. ועל ידי כן "ונברכו בך" ויושפעו בזכותך "כל משפחות האדמה" ותהיה כמזכה את כלם, כי אז אין קצה לזכותך, מאשר אילו נשארת על השמים תמיד היית ריקה מכל האושר והטובה הזאת:

אז על ידי הדברים האלה הנאמרים באמת, יורדת היא למטה לארץ, וזהו "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'", ובהתנהגו כן "וילך אתו לוט" הוא היצר הרע, כי לפתח חטאת רובץ, אך הולך אתו כעני כי יעטוף לפני מלך ושרים, כן היצר הרע מתחלה הוא כהלך, וזהו אומרו לוט כמד"א (שמואל א כא) לוטה בשמלה, ולא עוד כי אם שגם היצר הרע אתו בעזרו לעבוד את ה', כד"א בכל לבבך בשני יצריך (ספרי פרשת ואתחנן), וכן אמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה) על ומצאת את לבבו נאמן לפניך, שגם יצרו הרע היה אתו נאמן ועובד את ה' כיצר הטוב. ועל ידי כן "ואברם בצאתו מחרן", הוא חרון אף העולם הזה, יצא בסלוקו מלווה בלויית חן "חמש שנים" הם חמשה חומשי תורה, והשבעים שנה אשר חי בעולם הזה, כולם מקדימים והולכים ומתקרבים להעיד כל אחד על המצות אשר נעשו בו, כאמור בספר הזוהר (ויחי דף ריז) על ויקרבו ימי ישראל למות, ויקרבו ימי דוד למות. וזהו "ואברם בן חמש שנים" שהיה כבן חמש לתורה, וגם היו אתו "שבעים שנה בצאתו מחרן" הוא העולם הזה שנקרא חרן:

ועם כל זה מי יבטח בעצמו, ינוח ויעמוד לגורלו לקץ הימין ולא יצטרך להתגלגל. כי דע איפה כי גם אחר כל הדרך הטוב וצאתו בלוית חן מן העולם, לא יבצר ממנו ישנה וישלש, וזהו "ויקח אברם את שרי אשתו", הוא חומר המתייחס אליו כאשתו שלוקח אותו פעם שנית בעולם הזה, "ואת לוט בן אחיו" הוא היצר הרע אחר שנעשה קרוב אליו כבן אחיו מהפעם הראשונה, "ואת כל רכושם" זכיות "אשר רכשו" יחד הנזכרים בראשונה, "ואת הנפש" אשר החזירו בתשובה, זכות כלם יוצאים אתו לעזור לו אל הכשרון ""ללכת" ארצה כנען", להכניע בזה העולם לגמור שיורי טהרה בפעם שנית וזהו "ללכת ארצה כנען". ועוד שלישית, וזהו (וילכו) [ויבואו] "ארצה כנען", כמד"א (איוב לג כט) פעמים שלש עם גבר:

והנה כל זה הוא אם הכשיר מעשיו, אך אם "ויעבור [אברם]" הוא הנפש, שעבר עבירות בהיותו "בארץ" הוא הגוף, "עד מקום שכם" שהגיעו אשמותיו עד גדר היותו כשוקע בהם עד שכמו, מאי תקנתיה הלא הוא כי יבא "עד אלון מורה", הוראות, הוא בית המדרש כד"א אם פגע בך כו' משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נמוח כו' (קידושין ל ב). וזהו "והכנעני" הוא היצר הרע "אז" על ידי בית המדרש הוא "בארץ", כי לארץ שפל רומו כי אז יכנע, ולא בלבד יועיל לו השתקעו בבית המדרש לטהר טומאתו, כי אם גם "וירא אליו ה'", כי יתראה אליו השם יתברך ויופיע עליו חכמת בינה מרוח קדשו. ועוד שנית כי יאמר לו "לזרעך אתן את הארץ הזאת" של בית המדרש, כי יבטח שלא תמוש תורה מזרעו. זולת מה שויבן שם מזבח כי שם זובח את יצרו וקיטרו וקידשו וטיהרו לעבוד את השם גם הוא:

ואז על ידי כן כאשר "ויעתק משם ההרה" שהוא לקברות יובל באחד ההרים כאשר יועתק מן העולם, אז תלך "מקדם לבית אל" כי הוא הולך קדמת בית "אל" הוא בית המקדש שלמעלה. "ויט שם אהלה" צל וחופות מעשיו הטובים. והנה "בית אל מים" היא מפאת השכינה שנקראת ים, כי היא במערב שעזרתו מצד אחד, "והעי" הוא תל מעשיו הטובים "מקדם", כמה דאת אמר (מיכה א ו) לעי השדה. ועל כן "ויבן שם" בבית המקדש שלמעלה, "מזבח" להקריב נפשו על ידי השר הגדול מיכאל. ולא בלבד בשם השכינה, כי אם גם "ויקרא בשם ה'" השם הגדול והנורא. ומאז "ויסע אברם הלוך" עולה ומשיג "הנגבה" מקום האורה הגדולה כי על כן מנורה בדרום:

"ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ. ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את. והיה כי יראו אתך המצרים ואמרו אשתו זאת והרגו אתי ואתך יחיו. אמרי נא אחתי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך". (י - יג):

הנה ראוי לשים לב, האם אחר כל ההבטחות שהובטח על לכתו לארץ ואעשך כו', לא שת לבו יפרנסהו יתברך בארץ, כי אם מיד שראה רעב בארץ ירד מצרימה, כי הלא לא נתרוקנה ארץ ישראל, ואשר זן את הנותרים עריצי גוים האם לא יזון את אברם בארץ ואיה הבטחון אשר בטח בה'. והנה הרמב"ן ז"ל (בראשית יב י) כתב כי על עון זה גלו בניו מצרימה, אך רבותינו ז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק כו) לזכות חשבוהו על אברם, ומנו זה בכלל עשר נסיונות. עוד קושיא שניה ורבה היא אלי, היתכן גבר כאברהם יעץ תחבולה לאבד נפשו חלילה, להניח את שרה הגדולה ממנו בנביאות, יבואו אליה גוים ויחללוה והיא בעולת בעל, והיא משבע מצות בני נח, ומה גם מי שקיים אפילו ערובי תבשילין. ומר ממות באמור אליה אמרי נא וכו' למען ייטב לי בעבורך כו' שמורה באצבע כי טובים לו דודי אתנניה והיא את ערלים תשכב, ומי ישמע כדבר הזה ולא תצלנה אזניו. ואף גם זה חשבו הרמב"ן לאברהם לו עון, אך גם זאת מנו רבותינו ז"ל (פרקי דרבי אליעזר שם) בכלל הנסיונות. וגם אמרו שבחים עליו שהבטיחו ה' כמה הבטחות, ואדרבה בהגיעו שם מיד ויהי רעב כו' והוצרך לבא מצרימה ולא הרהר. ועוד למה בחר במצרים מבשאר מקומות, והן אמת כי לזה אפשר לומר שהוא סמוך אל אומרו בסוף פסוק הקודם הלוך ונסוע הנגבה - היא דרומה של ארץ ישראל, ועל כן כאשר "ויהי רעב בארץ וירד מצרימה", כי היא גם היא דרך נגב הארץ. עוד ראוי להעיר כי כאשר הקריב לבא מצרימה - ומה גם לרבותינו ז"ל (בראשית רבה מ ד) כי ראה אותם שחורים אז גדל לפניו בערכם יופי שרה - וחש פן תבער בם אש יצרם - ומה גם כי שטופי זמה המה, שעל כן אמר הנה נא ידעתי כו' - למה לא שב מדרכו אל ארץ אחרת. ועוד אומרו והיה כי יראו כו' כי כל מלת והיה היא שמחה, ואדרבה קינה מיבעי ליה. ועוד אומרו אמרי נא כו', והלא אדרבה היא עת לשתוק והם יהיו נדונים בקרבם עד תתקרר דעתם, ואולי טוב טוב היה לומר אישי הוא, כי לא ימנע, או שומרים מצות בני נח או לאו, אם שומרים לבלתי בא אל בעולת בעל, הלא גם כן ישמרו מלשפוך דם, ומי הגיד לו שימהרו לשפוך דם. ועוד באומרו ויהי כבא אברם כו', כי פסוק זה אין לו גזרה, אלא למה שראו אותה אחרי כן שרי פרעה, שאינם המצרים הנאמרים בפסוק הקודם: והנה אין ספק, כי אל אלהים ה' חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח ומתקן מראשית אחרית. והוא כי הנה גלוי היה לפניו יתברך, שעתידין ישראל לגלות מצרימה ואחרי כן לארבע גליות. והנה במקומות אשר ידחו שמה היה אפשר אבוד יאבדון מהר בין בגלות מצרים בין בגליות אחרים. התעתדו ליאבד במצרים - כנודע במאמרם ז"ל (מכילתא בשלח ג) על פסוק ויבא מלאך וילך מאחריהם וכו' שהיו נתונים בדין אם ליגאל אם ליאבד, וגם בספר הזוהר אומר שאם היו שוהין עוד מעט שם לא היתה להם תקומה שישתקעו בכח הטומאה, וגם היו עובדי עבודה זרה. ולא שוה למו, כי אם מה שאמרו רבותינו ז"ל (ויקרא רבה לב ה) ארבע מדות שהיו להם במצרים כו' והעיקרית היא שנשמרו מעון זמה, שאלמלא כן היו אבודים, וזהו גן נעול כו' אלו הנקבות גל נעול אלו הזכרים, ואמרו (שם) כי בזכות שבאה שרה מצרים וגדרה עצמה מן הערוה זכו הנשים במצרים לגדור עצמן, ובזכות שיוסף במצרים גדר עצמו מן הערוה גדרו הזכרים עצמם. ועוד אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה מ ח) כי כל מה שאירע לאברהם במצרים אירע לישראל שם, באברהם ויהי רעב כו' וירד, ובישראל והרעב כבד בארץ וירא יעקב כו' רדו שמה כו'. באברהם והרגו אותי ואותך יחיו, ובישראל כל הבן הילוד היאורה כו' וכל הבת תחיון. באברהם וינגע כו' ועל ידי כן שלחה, וכן בישראל על ידי עשר מכות ועוד נגע אחד על פרעה וביתו ואחרי כן שלחם. אברם יצא כבד במקנה כו', וישראל יצאו ברכוש גדול כו':

ונבא אל הענין, והוא, כי למען הקל ותת תקוה לישראל לצאת מהגלות ההוא בל יאבדו שמה, הכין מעתה מעין צערם, לאברם ושרה. וגם זכות שרה שגדרה עצמה מן הערוה שעל ידי כן נגאלו ישראל כמדובר. על כן גלגל הוא יתברך נסיון זה לאברהם להטיב לבניו על גלות מצרים:

ועל הארבע גליות שלא יתייאשו ישראל לצאת בשלום מתוכם, על כן גלגל הוא יתברך שיפלו ארבעה מלכים יחד תחת אברהם, שהם מלכי אומות הארבע גליות, כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה מב ז) אמרפל מלך שנער זו בבל כו', אריוך זה מדי, כדרלעומר זה יון, ותדעל מלך גוים זה אדום כו'. הנה שצער אברהם [היה] הכנה אל הבנים להקל מאליהם, וגם בטחון להחזיק האמונה בלבם, כי כאשר נפלו יחד ביד אברהם, ככה יפלו ביד ישראל באחרית הימים כאשר יתבאר לפנים בס"ד:

עוד יתכן בכוונתו יתברך, כי מעתה התחיל לקיים ההבטחות שבפסוק ואעשך לגוי גדול כו' שהם הנוגעים אל עצמו, והוא כי באומרו ואעשך כו' אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה לט יד) אותו הגוי שיאמר עליו ומי גוי גדול כו' שהם מקבלים התורה אוציא ממך. והנה כתבנו במקומו כי גלות מצרים הכנה אל קבלת התורה, שהיה הגלות ההוא כור הברזל להתיך הזוהמא לקבל התורה לשיקראו גוי גדול. והכנת צאת הכוונה אל הפועל היה על ידי רדת אברם מצרימה כאשר נבאר במקומו בס"ד, על כן סמך ויהי רעב בארץ וירד וכו'. ועל אומרו ואברכך הוא "ואברם כבד מאד" וכו'. ועל ואגדלה שמך היה ענין "ויהי בימי אמרפל" וכו', כי שם נתגדל אברם בעולם, כמו שאמרו (בראשית רבה מב ט) אל עמק שוה שהושוו כל האומות ועשו לו בימה גדולה והושיבוהו עליה ואמרו אתה מלכנו אתה אלהינו וכו'. ועל ידי המילה ותוספת הה"א נתקיים והיה ברכה, שכל עצמו היה ברכה, שלא היה אבר שיהיה בו פיסול ופגם, ומכל עצמו היה נמשך ברכה. והנה הן אלה קצות דרכיו יתברך, אשר יפול לב אדם עליהם בסמיכות עניינים אלו ומציאותם. אך הנה אברהם מעצמו עשה לתומו, ובכן עדיין צריך טוב טעם לאברהם, תחת מה נסע מצרימה ולא בטח יזון אותו יתברך שמה:

אמנם הנה ידוע מאמר התנא (אבות פרק א משנה ב), על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. והנה על זה אמרו רבותינו ז"ל (במדבר רבה יב יד) כי עד מתן תורה היה עומד העולם על עמוד אחד והוא גמילות חסדים, ומשנתנה תורה היו שנים, ומשהוקם המשכן היו שלשה. והנה ידוע כי העמוד הראשון היה על ידי חסד אברם שהיה גומל חסדים טובים לכל העולם, ועל ידי כן היה מקרבן לדעת את ה' ולעבדו, כבמדרש:

ובזה נבא אל הענין, והוא בשום לב אל הזכירו שם אברם באומרו וירד אברם מצרימה, כי אחר שבפסוק הקודם נזכר, היה די יאמר וירד מצרימה ויחזור אל שמו הנזכר. ואין לומר כי על היות פרשה פתוחה בין פסוק לפסוק, לא סמך אל הקודם, כי הלא בראש פרשת וירא, שאומר וירא אליו ולא אמר אל אברהם, הוא כי סמך אל אברהם הנזכר בשלהי פרשה הקודמת. ועוד אומרו ויהי כאשר הקריב, שראוי לדקדק על דרך רבותינו ז"ל (רש"י שמות יד י, ועי' במכילתא בשלח מסכתא דויהי פ"ב) על ופרעה הקריב קרב לא נאמר וכו':

אך אמנם למה שראה אברם שבלעדי חסדו אין העולם מתקיים, אמר בלבו אם אמרתי פה אשב, גם שלא יבצר מליזון פה, אך איך אעשה הוותרנות וחסדים טובים עם כל באי עולם לאלפים ולרבבות אם אין בר ולחם ומזון בארץ. על כן נועץ ללכת למקום שבו יוכל לעשות חסדים טובים, הפך אלימלך שיצא מהארץ לבל עשות חסד. נמצא כיוון לקיים העולם, וזהו אומרו "ויהי רעב בארץ" כו', והוא בהזכיר מאמרם ז"ל (ברכות יג א) על פסוק כי אב המון גוים כו' בתחלה היית אב לבני מדינתך, עכשו אב המון של כל העולם, הנה פירשו כי שם אברם הוא היותו אברם לארצו שהיה אב להם להאכילם ולהביאם תחת כנפי השכינה:

ונבא אל הענין, אמר "ויהי רעב בארץ" שהוא אל כללות ארץ ישראל באופן שכולם יבאו אליו יעשה עמהם חסד ולחם אין, על כן "וירד" למה שהוא "אברם" אב לבני מדינתו, "מצרימה" להאכילם ולהכשירם מה שעתה לא יוכל לעשות. וגם לא ירד להשתקע כי אם "לגור שם" וגם "כי כבד" וכו':

(יא) ועל כן "ויהי כי הקריב", קרב לא נאמר כי אם הקריב, כי הקריב עמו אוכלוסים, הנפש אשר עשו בחרן ורבים מעמי הארץ המתיהדים ומתלוים עמו. ועל כן מה ש"ויאמר אל שרי אשתו" היה "הנה נא ידעתי כו' אמרי נא" כו', אך לא שוב אחור, כי מי יכלכל כל העם הנלוים אליו לגמול חסד אתם, אם היה שב ממקום השובע. ואז "ויאמר אל שרי אשתו", אל תאשימני שהבאתיך אל מקום מסוכן שיקחוך, כי הלא "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את", כלומר שאילו ידעתי מקודם לא באתי הנה:

(יב) לכן "והיה כי יראו אותך המצרים" ביופי הגדול הזה לא יעלה על לבם שאשה כמותיך עזבך אישך ביד זולתו, כי אם מיד "יאמרו אשתו זאת". ולא תאמרי שאם יהרגו אותי, תתקוממי למסור עצמך למות עלי, כי הלא "ואותך יחיו" ובשום פנים לא יכוך כי ירצו להשתמש בך:

(יג) לכן אל תאחרי מלומר אחותי את עד שיתבעו המצרים במצרים, בל יוכר כי תחבולה היא, כי אם "אמרי נא" כלומר מעתה טרם בואנו שם, אמרי "אחותי את" לעיני כל שומע, באופן יהיה הדבר שגור מעתה בפי כל ולא יחשבוך למנכלת: והענין בשום לב אל אומרו וחיתה נפשי בגללך, אחר אומרו ייטב לי שהוא נוסף על החיים. אך הוא כי אמר אוי לי אם אומר כי אשתי את, כי יסתכן גופי כי יהרגוני, ואוי לי אם אומר אחותי [את] ואובד נפשי, שאהיה סבה לשכב אצלך להיות עמך פריצי גוים ואת בעולת בעל. לכן עשי זאת איפה והנצלי, והוא, כי הנה מהשתי צרות שלפנינו האחד שיהרגו אותי והשנית שיקחו אותך, הנה זאת של הריגתי היא יותר ודאית ומוכנת מיד, וזהו והיה כי יראו אותך כו' מיד יאמרו אשתו זאת והרגו אותי. לכן "אמרי נא אחותי את למען ייטב" שהוא לגופי על ידך, שלא יהרגוני כי אם אדרבה ייטיבו "לי", ואז שתעשי הצלה הזה, מיד בזכות שהצלת גופי ממות, מובטח אני בה' שלא יגעו בך. באופן שלא אשחית נפשי על היותי סבת קחתם אותך, כי אם "וחיתה" "נפשי" שלא תמות "נפשי" בעולם הבא על שאסבב קיחתך, כי אם שלא יגעו בך. והוא "בגללך", שעל ידי הצילך גופי, תזכי להציל גם נפשי במה שלא יגעו בך, וזהו אומרו "ייטב לי" וכו' "וחיתה נפשי" וכו':

והנה עדיין היה אפשר לומר למה תחשדם בשפיכות דמים יותר מבאשת איש, על כן אמר "והיה" שהוא לשון שמחה, והוא כי השמח שמחה גדולה על כל הון יקר אשר מצא, אם מיד יקחוהו ממנו יותר יתעצב וירגיש מאשר יצטער בעליו טרם בא לידו, ועל דרך זה אמר הנה "והיה כי יראו אותך המצרים" כלומר ישמחו הרבה כמוצאי מציאה גדולה מאד, וזהו אומרו "והיה" לשון שמחה, ואחר רוב שמחתם מיד יתנו אל לבם "ואמרו אשתו זאת", כלומר והיא בעולת בעל ויתעצבו מאד, כי נפל כריסם בבירא כי תהפך שמחתם לאבל, ובמר נפשם יהרגו אותי להשיב שמחתם בם, ועל כן "ואותך יחיו":

ועל פי דרכנו כיוון בל תאמר הלא טוב הס שלא להזכיר אחותי את, עד נראה גלוי דעתם אם רעה בלבבם, ולא שניתן פתחון פה בידם לתובעני באומרי אחותך אני, לזה אמר הנה כי כן היה אם היו נותנים פנאי, אך "והיה כי יראו" וכו' מיד "והרגו אותי".

אך "אמרי נא אחותי את", לא תהפך לומר אחי הוא, כי באומרה שהיא אחותו עושה ממנו עיקר ושהיא סמוכה אליו, "למען ייטב לי" כי אלי יבאו, שאמהרנה להם, ולא תחושי שאם ייטיב לי שאהיה מוכרח לתתך למו ואמית ואשחית נפשי, כי בה' בטחתי, כי "וחיתה נפשי" וכו' כי לא יגעו בך, והוא מעין הקודם:

"ויהי כבוא אברם מצרימה ויראו המצרים את האשה כי יפה הוא מאד. ויראו אתה שרי פרעה ויהללו} אתה אל פרעה ותקח האשה בית פרעה". (יד - טו):

(יד) הנה פסוק זה משולל גיזרה, כי אין שום נפקותא מאשר ראוה המצרים יפה מאד, ולא היה לו לומר אלא פסוק שאחר זה. ולכאורה היה אפשר לומר שהורה מעלת אברהם, כי הוא היה עם שרה כמה שנים, ולא ידע כי אשה יפה היתה עד עתה, ואלו שטופי הזמה, "כבוא אברם" וכו' בראיה אחת שויראו המצרים את האשה מיד הכירו "כי" אשה "יפת" מראה "היא":

עוד אפשר להמשיך הכתובים, שהיה אפשר להתריס נגד אברהם, באמור איך הועילו מועצותיו שסמך עליהם וסיכן את אשתו, שאדרבה על ידי אומרו אחותי היא נלקחה, לזה אמר "ויהי כבוא אברם" וכו' והוא כי אברם לא נתיירא רק מהמצריים, כי לא עלה בדעתו תלקח למלך הבלתי מקבל תואנות ודחיות. וכאשר דמה כן היה, כי הוא לא חשש רק מהמצריים כאומרו והיה כי יראו אותך המצרים כו', והועיל לו נגדם שהרי "כבוא אברם מצרימה ויראו המצרים את האשה כי יפה היא מאד", ולא עשו דבר ולא הכלימוה, אם לא שראו אותה שרי פרעה כו' שעל ידי כן "ותוקח" כו' מה שלא עלה על לב אברם:

(טו) ושמא תאמר הלא היה לו לחשוב כי אשה כמוה תלקח למלך, לכן הורה הכתוב אופן לקוחיה פתאום, וזהו אומרו "ויראו אותה" כו' ומיד ויהללו "אותה" וכו' ותוקח כו' בלי מיתון כלל, ומי יעלה על לבו יעשה דבר קשה כל כך בנחיצות גדול ולכן לא יאשם אברם על שלא חשב כזאת:

"וינגע יי את פרעה נגעים גדלים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם" (יז):

הנה אומרו אשת אברם הוא מיותר. ואפילו אומרו על דבר כו', לא היה צריך לאומרו כי ידוע הוא. והנה רבותינו ז"ל (בראשית רבה מא ב) אמרו שהיה המלאך שואל אותה אכה והיא אומרת הכה, וזהו "על דבר שרי". והנה עדיין אומרו אשת אברם מיותר. ואחשוב בא לתת טעם למה נגעו ה', והלא הוא אמר אחותי היא והיא אמרה אחי הוא, לזה אמר "על דבר שרי" כו', והוא כי אין ספק כי בראות שרי את עצמה בצער ההוא, כי ודאי אמרה לו אינני אחות אברם כי אם אשתו. ועל כן, שלא היה שומע אליה נגעו ה'. וזה יאמר "וינגע ה' את פרעה" וגם "את ביתו" הבלתי מוחים, תדע למה, הלא הוא "על דבר שרי אשת אברם", שהוא על דבורה של שרי שדברה אליו, ומה היה דבורה הוא שהיתה אומרת "אשת אברם" צועקת ואומרת "אשת אברם" אנכי בעולת בעל ולא אחי הוא. ועל פי דרכו רמז שלא התנגע פרעה על שבא עליה, כי אם "על דבר" כו' כי מיד שדברה והיה ממאן, מיד נתנגע באופן שלא שימש, ומה גם לרבותינו ז"ל (שם) שאמרו שלקה בראתן המבטל תשמיש וזהו "וינגע" כו':

"ויקרא פרעה לאברם ויאמר מה זאת עשית לי למה לא הגדת לי כי אשתך הוא. למה אמרת אחתי הוא ואקח אתה לי לאשה ועתה הנה אשתך קח ולך". (יח - יט):

(יח) "ויקרא פרעה" וכו'. הנה יש יתורי דברים בפסוק זה. אמנם יאמר, לו יונח שהיה ראוי להעלים מעם הארץ כי אשתך היא כי אם אחותך, לא היה ראוי להסתיר הדבר ממני, כי לא נחשדתי להרוג דם נקי כי השופט כל הארץ לא יעשה משפט. וזהו אומרו "מה זאת עשית לי למה לא הגדת לי":

(יט) ושמא תאמר כי אחר שהוצאת קול ואמרת לפני העם כי אחותך היא, לא היה לך פתחון פה לשוב לאמר אלי כי אשתך היא, כי תהיה כמו אכזב לבל יראה דעתך למונעה מהמלך עם היותה אחותך. כי הלא מה שאמרתי למה לא הגדת לי, הוא לו הונח שיפה עשית במה שאמרת לפני העם "אחותי" היא, אך לפי האמת אעיקרא דדינא פירכא כי "למה אמרת" מתחלה "אחותי היא", באופן שלא יכולת לומר לי אחר כך אשתי "היא". ושמא תאמר שמא אחד מהעם יהרגך לקחתה, לא יתכן כי אינה ראויה רק למלך, כמו שאמרו ז"ל (רש"י, וע"ע תנחומא ה) על ויהללו אותה אל פרעה שאמרו זו ראויה למלך, וזהו "ואקח אותה לי לאשה", לומר לי בלבד היתה ראויה "לאשה", ולמה יראת יקחנה זולתי. ואם כן מעיקרא היה לך לומר שאשתך היא, כי ממני לא היית ירא שאהרוג אותך, כי מלך במשפט אני, וכל שכן שלא אקח בעולת בעל. והראיה שממני אין פחד, כי הנה "ועתה הנה אשתך קח ולך" שאיני הורגך לקחתה. גם כיוון אל יעלה על לבך שמחמת הנגעים אני מחזירה, רק למה שהיא "אשתך קח ולך":

"ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אתו ואת אשתו את כל אשר לו". (כ):

עתה שנתפרסם היות הוא בעלה, היה אברהם בסכנה שפחד בראשונה פן יהרגוהו על דבר אשתו, על כן צוה עליו אנשים ללותו, שאומרו "וישלחו" הוא לויה כמאמר המתרגם: