מ"ג בראשית יב ב
<< · מ"ג בראשית · יב · ב · >>
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וְאַעְבְּדִנָּךְ לְעַם סַגִּי וַאֲבָרְכִנָּךְ וַאֲרַבֵּי שְׁמָךְ וּתְהֵי מְבָרַךְ׃ |
| אונקלוס (דפוס): | וְאַעַבְּדִינָךְ לְעַם סַגִּי וְאֵבָרְכִינָךְ וְאֵרַבֵּי [נ"א: וְאַרְבֵּי] שְׁמָךְ וּתְהֵי מְבָרָךְ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְאַעֲבִידְנָךְ לְעָם רָב וְאֵבָרְכִינָךְ וְאַרַבֵּי שְׁמָךְ וּתְהֵי מְבָרֵךְ: |
| ירושלמי (קטעים): | לךְ לךָ ואעשׁךָ. וֵאֲמַנֵי יָתָךְ לְאוּמָא רַבָּא וַאֲבָרֵךְ יָתָךְ נ"א ואתקף שמך וְאַתְקֵף וְיֶהֱוֵי אַבְרָם לְבִרְכָן סַגְיָין: |
רש"י
"ואברכך" - בממון ב"ר
"והיה ברכה" - הברכות נתונות בידך עד עכשיו היו בידי ברכתי לאדם ונח ומעכשיו אתה תברך את אשר תחפוץ ב"ר ד"א ואעשך לגוי גדול זהו שאומרים אלהי אברהם ואברכך זהו שאומרים אלהי יצחק ואגדלה שמך זהו שאומרים אלהי יעקב יכול יהיו חותמין בכולן ת"ל והיה ברכה בך חותמין ולא בהם
"מארצך" - והלא כבר יצא משם עם אביו ובא עד לחרן אלא כך אמר לו התרחק עוד משם וצא מבית אביך
"אשר אראך" - לא גלה לו הארץ מיד כדי לחבבה בעיניו ולתת לו שכר על כל דבור ודבור כיוצא בו (בראשית כב) את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק כיוצא בו (שם) על אחד ההרים אשר אומר אליך כיוצא בו (יונה ג) וקרא עליה את הקריאה אשר אנכי דובר אליך
והשתא מקשה לפי האמת שאמר הכתוב "לך לך" - 'להנאתך ולטובתך', היאך יתפרש קרא ד"ואעשך לגוי גדול", דאין לפרש כמו ב"ר, דהא "ואברכך" דהוא בממון לא יתכן לפרש 'ושם אתה זוכה ולא כאן', דלמה לא יכול לזכות במקום אשר הוא, ואין לומר "ואעשך לגוי גדול" "ואגדלה שמך" מתפרש 'וכאן אי אתה זוכה לבנים וכדי שאודיע טבעך בעולם', "ואברכך" מתפרש 'לפי שהדרך ממעט הממון', דזה לא יתכן כלל, דכיון "ואברכך" הוא כתיב בין "ואעשך לגוי גדול" ובין "ואגדלה שמך", איך מתפרש "ואברכך" שלא יהיה ממעט ממה שהיה לו כבר, "ואעשך לגוי גדול" שלפני זה וכן "ואגדלה שמך" שאחר זה בתוספות ברכה, דמשמע דהברכה היא לטובתו, ולפיכך פירש 'דבר אחר':
אמנם כל אלו הדברים אינם צריכים, כי לא קשיא מידי, שאין דברי ב"ר סותרים לפירוש רש"י, ואף על גב דמדברי (ב"ר) [רש"י] משמע שהוא לטובתו, ובחוצה לארץ אי אתה זוכה לבנים כלל, ובודאי היה זוכה לבנים בארץ ישראל, מכל מקום הוצרך להבטיחו שלא ימעט, שהיה סובר אברהם אף על גב שיהיו לו בנים - מכל מקום יהיו לו מעט בשביל הדרך שממעט מפריה ורביה, ויסבור שיהיה לו בנים מועטים, ולפיכך הוצרך להבטיחו שלא ימעט מפריה ורביה כלל, אלא "ואעשך לגוי גדול" לגמרי. וכן משמע מתוך פירוש רש"י דקאמר 'ממעט פריה ורביה', אבל בודאי בנים יהיו לו. ולפי זה "ואעשך לגוי גדול" קאי על "לך לך", אחר שאמר שהוא להנאתו ולטובתו, אפשר שיהיה לו מעט בנים - כתב "ואעשך לגוי גדול", והשתא צריך "לך לך" וגם צריך "ואעשך" "ואגדלה שמך", דאי "לך לך" בלבד הווא אמינא אף על גב דיהיו לו בנים - יהיו לו מועטים, ולכך נאמר "ואעשך לגוי גדול", וכדי שלא תאמר דגם כאן היה זוכה לבנים, ולא היה לו הבטחה רק שלא ימעט, כתב "לך לך" ד'כאן אי אתה זוכה':
ומה שהוצרך לומר 'בשביל שהדרך ממעט פריה ורביה', ולא אמר כי לכך ברכו "ואעשך לגוי גדול" כי 'כאן אי אתה זוכה לבנים' ולכך אמר ואעשך שם לגוי גדול, דאין זה קשיא, ודאי שני ענינים הם; האחד שיהיו לו בנים, והשני לעשות אותו לגוי גדול, ואם בא לומר שכאן אינו זוכה לבנים לא היה לומר "ואעשך לגוי גדול", אלא 'ואתן לך בנים', ואם בא לומר טובתו שיהיה לגוי גדול, דבר זה הוא ברכה בפני עצמו, שהרי דבר זה לא תליא כלל בארץ, רק שיהיו לו בנים תולה בארץ, ולכך הוצרך לתרץ 'לפי שהדרך וכו. ועוד דעל כרחך צריך לפרש המקרא כך 'בשביל שהדרך ממעט וכו, דומיא "ואברכך" שנכתב אחריו:
ופירש אחריו מיד "ואעשך לגוי גדול", שרצה לומר דהוי כאילו כתב למעלה מיד אצל "לך לך", שאם כך איך יפרש "לך לך" 'להנאתך ושם אתה זוכה לבנים וכאן אי אתה זוכה' - היכן כתובים בנים, ופירש אחריו "ואעשך לגוי גדול" שבו נזכר טובות הבנים והגדלת השם. ומה שאמר כי הוא ממעט השם, ולעיל כתב שהוא להודיע טבעך בעולם, תרוייהו אית ביה, כי בודאי הדרך ממעט השם כלפי אותה החשיבות שהיה במקומו, דאין אדם מכובד אלא בביתו, ומכל מקום מהני כלפי המקום שלא היה שם ולא היה ניכר כלל, והבטיחו שלא יהיה ממעט מן השם כאילו היה בביתו ובמקומו:
[ד] זה שאומרים אלקי אברהם. פירוש כי הבטיחו הקב"ה שיהיה ממנו אומה גדולה, ומאחר שתהיה ממנו אומה גדולה הקב"ה מיחד שמו עליו, דאין הקב"ה מייחד שמו רק על אבות האומה, והיינו טעמא מפני שאין הקב"ה מייחד שמו על יחיד פרטי, רק על אומה שלימה, ואותם שהם אבות האומה הקב"ה מייחד שמו עליהם, ולפיכך על האבות דווקא:
[ה] זהו שאומרים אלקי יצחק וכו'. מפני שכל אחד הוא תוספת ברכה, לכך צריך לדרוש על יצחק ועל יעקב. וראוי לך לידע שיש במדרש הזה (פסחים דף קיז:) עניין פנימי נסתר, כי ראוי "ואעשך לגוי גדול" לאברהם כי אליו הגדולה, והברכה היא מכח יצחק יורדת לעולם, 'הרוצה להעשיר יצפין' (בבא בתרא דף כה:), והוא ידוע למבינים. והגדלת השם הוא במדת יעקב לעשות לו שם תפארת (ראה ישעיה סג, יד), והוא ידוע, וזה "ואגדלה שמך" שאמר 'אלקי יעקב':
[ו] בך חותמין כו'. ואם תאמר מאחר שכלם אבות למה לא יחתום בכולם, ואין זה קשיא, דאין חותמין בשתים, כדאמרינן במסכת ברכות (דף מט.). ואם תאמר מאי שנא אברהם, נראה מפני שהבן בכח האב ואין האב בכח הבן, ולכך בחתימת אברהם יש חתימה יצחק ויעקב. ואלו דברים הם אמת למבינים, והוא דבר נעלם:
[ז] התרחק עוד וצא. כפל לשון 'התרחק וצא' מפני כי התרחק קאי על "מארצך וממולדתך", שכבר יצא משם, ועל זה שייך 'התרחק', אבל על בית אביו שייך 'צא', שלא יצא עדיין משם, ולפיכך קאמר צא והתרחק עוד מבית אביך (כ"ה ברא"ם). הקשה הרמב"ן (פסוק א) דאם כן יהיה ארץ מולדתו אור כשדים, ואברהם אמר "כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך" (ראה להלן כד, ד), והעבד הלך לנחור (ולא) אל ארם נהרים (שם שם י), ונראה דחילוק יש, כי עדיין לא היה מולדתו בחרן, רק תרח בלבד, ולא נקרא זה 'מולדתו'. ועוד כי תרח כבר כתיב "ומבית אביך", לכך פירש "וממולדתך" מאור כשדים, ששם היו ישובים מולדתו. אבל כאשר אמר "כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך" כבר היה מולדתו בחרן, אם כן בודאי מולדתו חרן ולא אור כשדים, כיון שמשפחתו היה שם, שבאותו זמן נחור ובניו באו מאור כשדים וישבו בחרן (להלן כד-י, כד), לפיכך אי אפשר לפרש "ארצי ומולדתי" רק על חרן. ומה שפירש (רש"י להלן כד, ז) "אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי" - 'אור כשדים', ולא פירש "מארץ מולדתי" - חרן, דזה לא יתכן, כיון שהוא יתברך לקחו מארץ כשדים כדכתיב (להלן טו, ז) "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים" אם כן איך לא יזכור התחלת הוצאה דהוא אור כשדים, אלא ודאי "מארץ מולדתי" היינו אור כשדים, שהיו יושבים שם מולדתו של אברהם כאשר לקחו משם, ולא קשיא מידי, ודברים אלו ברורים. והרא"ם תירץ דודאי כאשר היה בחרן לא נקרא 'ארץ מולדתו' חרן, רק אור כשדים, שלמה יקרא חרן ארץ מולדתו, והוא לא נולד רק באור כשדים, אבל כאשר היה בארץ כנען, כיון דאור כשדים וחרן הכל מעבר הנהר, ולפיכך מצטרף חרן לאור כשדים כאילו היה ארץ אחת, וגם חרן נקרא 'ארץ מולדתו':
[ח] לא גילה לו מיד וכו'. ובפרשת וירא אצל "קח נא בנך יחידך" (ר' להלן כב, ב) כתב 'ולמה לא גילה מיד, כדי לחבב המצוה עליו', ואצל "אל אחד ההרים" (שם) כתב ש'הקדוש ברוך הוא מתהא הצדיקים ואחר כך מגלה להן וכל זה כדי להרבות שכרן, וכן אל הארץ אשר אראך', מדכלל ביחד "אל הארץ אשר אראך" ו"את בנך יחידך" ו"אל אחד ההרים" שמע מינה דסבירא ליה דחד טעמא הוא בכלם, ופירוש זה שכאשר אין מגלה לו מיד - הדבר חביב עליו, מפני שהוא מצטער אחר המצוה שלא ידע, ומפני כך כל דבור ודבור שהוא מקבל מן השם יתברך מקבל אותו מאהבה, ונותן לו שכר על כל דבור ודבור. וכן אצל "קח נא בנך יחידך וגומר" לא גלה לו מיד, כדי שיהיה מצטער אחר המצוה, ויקבל כל דבור ודבור באהבת המצוה. וכן "על אחד ההרים אשר אומר אליך" לא גלה מיד, כדי שלא ידע המצוה ויצטער עליה, ומפני כך יקבל הדבור באהבה, ונותן לו שכר על כל דבור ודבור. והיינו דקאמר ש'הקב"ה מתהא הצדיקים ואחר כך מגלה להן וכל זה כדי להרבות שכרן', וכמו שהתבאר למעלה. ובמדרש רבה (ב"ר לט, ט) איתא התם 'אל הארץ אשר אראך, ולמה לא גלה מיד, כדי לחבבה בעיניו ולתת לו שכר על כל פסיעה ופסיעה, הוא דעתו דרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן קח נא את בנך יחידך, ולמה לא גלה מיד כדי לחבבה בעיניו ולתת לו שכר על כל דבור ודבור, דאמר רב הונא משום ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הקב"ה מתהא הצדיקים ואחר כך מגלה להן טעמו, וכן אל הארץ אשר אראך, על אחד ההרים, וקרא עליה הקריאה (יונה ג', ב') ', עד כאן. ודעת רש"י שהכל ענין אחד הוא, וגרס 'דאמר רב הונא', שכל ענין זה - שיהיה הצדיק מצטער אחר המצוה ויעשה אותה באהבה ובזה מרבה שכרו, לכך קאמר אצל "הארץ אשר אראך" - 'לתת לו שכר על כל פסיעה ופסיעה', שכל הדרך אשר ילך אל הארץ כנען - כל פסיעה ילך באהבה, ויתן לו שכר על כל פסיעה, ואצל "בנך יחידך" שייך לתת לו שכר על כל דבור ודבור. אבל רש"י כתב גם כן לתת לו שכר על כל דבור ודבור אצל "הארץ אשר אראך", מפני דלא קשה רק למה לא גלה מיד, ובזה שהוא נותן לו שכר על כל דבור ודבור יתורץ מה שלא גלה מיד. ובפרשת וירא גרסינן בב"ר (נה, ז) גם אצל "הארץ אשר אראך" 'לתת לו שכר על כל דבור ודבור', וזה בשביל דמייתי התם לראיה אל "בנך יחידך", דשם הטעם לתת לו שכר על כל דבור ודבור. ובשביל שרש"י (כאן ד"ה אשר אראך) הביא גם כן לראיה "בנך יחידך אשר אהבת", כתב 'לתת לו שכר על כל דבור ודבור', שזה שייך בשניהם:בריש הפרשה נ"ב מה ק' לרש"י שפי' ועוד אודיע טבעך בעולם לפי שלפירש הראשון שתלויה ההנא' בו אעשך לגוי גדול א"כ צריך אתה להגיה מבחוץ ושם אעשך לגוי גדול וזהו דוחק ע"כ פי' שההנאה הוא דרך טבעי לפי שאודיע טבעך בעולם ואעשך לגוי גדול היא ברכה בפני עצמה א"כ יקשה לרש"י איך שייכ' הברכה לכאן מאחר שהקב"ה לא בא לנסותו וגם אינו דרך תנאי לומ' שם אתה ראוי לכך כמו שפי' דעיקר ההנא' וטוב' לאו מחמת הברכות האמורו' בפסוק אלא מחמת הודעת טבעך כו' א"כ איך נתקשרו הפסוקים לכך פי' לפי שהדרך מחסר הוזקק כו' מהרש"ל:בד"ה הוזקק כו' שהבטיחו כו' נ"ב ויש מקשין איך הפסוקים האחרים כגון והיה ברכה וגו' איך באו לכאן ונ"ל דמחובר למעלה לואגדלה שמך כלומ' במה בעבור והיה ברכה כלומר שהברכות יהיו מסורין בידך מעתה ובמה ידעו שכך הוא שיראו שכל מברכיך מבורך וס"ס מה יהיה גידול השם בך יברכו לאמור ישימך אלהים כאברהם ודוק מהרש"ל: בד"ה זהו שאומרים כו' נ"ב אפשר שק"ל בפירש הראשון שהיה לו לכתוב והיה מבורך מה לשון ברכה אלא ש"מ על הברכה ממש קאי ומ"ה נמי מיושב למה כתב והיה ולא כתב תהי' לפי שמדבר בענין הברכה שחותמין אותו עם השם המיוחד דהיינו והיה ודוק מהרש"ל:
אשר אראך כו' ולמה לא גילה לו כו' נ"ב תימה שהוא מביא לשון זה של רש"י והוא כנגדו דאי על חיבוב בנו קאי א"כ מה לחבב עליו את המצו' וג"כ קשה למה הזכיר שם יותר מצוה ובפרשת לך לך לחבבה בעיניו אלא בודאי רש"י סבר שפי' לחבבה בעיניו קאי אמה שלפניו דעדיין לא גילה והיא הארץ לכן כתב סתם לחבבה בעיניו אבל הכא מה שלפניו היא שחיטת בנו ואינו נופל עליו חיבוב אם לא בעשיית המצוה ודוק ומ"מ נ"ל שפי' אמת שרש"י הקשה ב' קשיו' האחד למה צריך להאריך ולומר מארצך וממולדתך כו' ועוד קשי' למה לא גילה לו הארץ ומה אל הארץ אשר אראך רק דרש"י ז"ל קיצר לשונו ומערב שני הקושיו' יחד וכאשר פי' תמצא להדיא בילקוט בפ' זו וכן בפ' וירא וגבי האי עניינ' איתא התם כדי לחבבה בעיניו והיינו על הארץ שהלך משם דומיא דלחבבו בעיניו דקאי על בנו ודוק מהרש"ל:ואעשך וכו' לפי שהדרך וכו' - משום שרבינו כתב לעיל דעיקר הבטחת הבנים היא בתיבת לך לך וכן הבטחת השם א"כ ל"ל תו ואעשך לגוי גדול וכו' משו"ה פי' דהבטחה זו מלתא אחריתי והיא לשלול הנזק אפילו בשעת הדרך ומתחלה היא הבטחת הטוב ואח"כ שלילת הנזק בשום זמן ובזה א"ש שהיפך רש"י הסדר ופי' הך דואעשך לגוי גדול וכו' קודם שפי' מארצך וכו' שהוא בפ' הראשון לפי שזה נקשר עם מ"ש לעיל דכוונתו לתרץ דלא תיקשי למה שפי' בתיבת לך לך דא"כ היינו מאי דכתיב בתריה ואעשך וכו' ולך לך למה לי:והיה ברכה וכו' ד"א - דלפי' א' קשה דליכא שום קשר ושייכות לוהיה ברכה עם הקודם ואעשך וכו' ולפי' ב' קשה דמה ענין לדברים הללו הכא באמור לו שילך מארצו, ובענין מ"ש רש"י בפי' שני זה שאומרים וכו' היאך משתמע זה מלשון הכתוב נ"ל במאי דקי"ל כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה וצ"ל מלך העולם שאין מלך בלא עם והקשו מברכה ראשונה של שמונה עשרה ותירצו התוספות בברכות דאלהי אברהם הוי מלכות לפי שאברהם הודיע מלכותו לכל העולם נמצא שחשוב אלהי אברהם כמו אלהי עולם מלא וזהו ואעשך לגוי גדול כאילו הוא גוי גדול ואברכך וכו' זה מובן כמ"ש התם אילן אילן במה אברכך אם וכו' הרי יש לך י"ר שכל נטיעותיך יהיו כמותך ה"נ שיאמרו אלהי יצחק שיהא בנך דומה לך וזה תכלית מה שאפשר לברכך מאחרי שיש לך כל השלימות ואגדלה וכו' כמה שאמרו רז"ל על פ' לא ימושו מפיך וכו' מכאן ואילך תורה מחזרת וכו' ואגדלה שמך שיהיה שמך הולך וגדל בלא הפסק ובמה יהיה זה במה שאומרים אלהי יעקב שגם בן בנך יהיה כמותך דהו"ל ג' דורות ומכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניא שלה ומ"ש בך חותמין וכו' א"ש בזה והיה ברכה שבעיקר הברכה דהיינו החתימה יהיה הוא לבדו שהכל הולך אחר החיתום:
מארצך והלא כבר וכו' - עכשיו בא ליישב ההרגש דלעיל למה לא הזכיר ל' יציאה מארצו ע"פ הפשט וקאמר לפי שכבר יצא מארצו ועכשיו לא בא לומר לו אלא שילך ויתרחק עוד אלא דס"ס גבי בית אביך ש"ך ל' יציאה ולכך לא ניחא ליה כ"כ בפשט הכתוב והביא תחלה הדרשה רלעיל א"נ כוונת רש"י ליישב שכל אלו הדברים מארצך וכו' הכל מיותר דהא סגי לך לך אל הארץ וכו' אלא ה"ק לי' שלא תהא יציאה זו כיציאה ראשונה שיצא מאור כשדים עם כל בית אביו אלא שיתרחק מהם ויצא מבית אביו שלא יהא חלקו בהם והוצרך לומר לו כן בהדיא כדי שלא יפחד ממה שימנע עי"ז מלקיים מצות כיבוד אב ואם לכך אמר ליה בהדיא וצא מבית אביך שהוא פוטרו ממצות כיבוד וכמ"ש במדרש:
אשר וכו' כדי לחבבה וכו' - הרא"ם ז"ל פי' לחבב את ארצו בעיניו כי כפי רבוי החביב שיש לו בארצו ככה הוא צערו בעזיבתו אותה וככה יגדל שכרו ע"ש ואחר המחילה הראויה אין זה במשמעות דברי רש"י כלל דעל הארץ אשר אראך קאמר כרי לחבבה וארצו מאן דכר שמה. ומה שהכריח הרב ז"ל דאל"כ מה ריבוי שכר יש לו בחבבו אדרבא איפכא מסתברא כי מי שנגזר עליו לצאת מארצו ללכת אל מקום מחובב לו אינו מצטער בעזיבתו אלא מי שנגזר עליו לצאת מארצו ללכת אל מקום שנאוי לו וכו' ע"ש, לעד"נ דל"ק דכוונת המדרש הכי הוא שלא גילה לו הארץ מיד כדי לחבבה בעיניו כלומר שיראה בעיניו וידמה לו דודאי ארץ משובחת מאד מאוד היא זו מאחר שהקב"ה אומר לו שיעזוב ארצו וילך לדור שם. ובזה מאחר שידמה בדעתו שהיא ארץ משובחת בתכלית כשיראה אח"כ ארץ כנען אע"ג דארץ טובה היא לפי האמת מ"מ לא תהיה חשובה בעיניו מאחר שכפי מחשבתו היה מדמה לראות התכלית של הטובה והעילוי שכך הוא לפי הטבע שאדם שיש לו תוחלת לראות איזה דבר בתכלית החשיבות כשרואה אפילו יהיה חשוב נראה בעיניו גרוע לפי דמיון מחשבתו וזה בחון במציאות ובזה יגדל שכרו כשלא יהרהר אח"כ ותדע שהכוונה כך היא ולא כפי הנראה לכאורה שלחבבה ממש בעיניו שהרי צווי זה של הליכתו לארץ כנען הוא אחד מעשרה נסיונות שנתנסה א"א כדאיתא במדרש ואם אין הכוונה כך מהו הניסיון. ומ"ש רש"י ולתת לו שכר על כל דבור אע"ג שלא נראה בהדיא בכתוב שחזר הקב"ה לומר לו שילך לארץ כנען. י"ל דהיינו מ"ש וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וק' דאטו עד השתא לא ידעינן שה' א"ל ללכת אלא דר"ל כאשד דבר לו פעם אחרת שילך לארץ כנען והשתא א"ש דכתיב דבר אליו דאילו בפעם ראשון נגלה לו בלשון אמירה כדכתיב ויאמר ה' וכו':
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וַאֲבָרְכֶךָ – בְּמָמוֹן (בראשית רבה לט,יא).
וֶהְיֵה בְּרָכָה – הַבְּרָכוֹת נְתוּנוֹת בְּיָדְךָ. עַד עַכְשָׁו הָיוּ בְיָדִי: בֵּרַכְתִּי לְאָדָם וְנֹחַ, וּמֵעַכְשָׁו אַתָּה תְבָרֵךְ אֶת אֲשֶׁר תַּחְפּוֹץ (בראשית רבה לט,יא). דָּבָר אַחֵר: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל" – זֶה שֶׁאוֹמְרִים "אֱלֹהֵי אַבְרָהָם". "וַאֲבָרְכֶךָ" – זֶה שֶׁאוֹמְרִים "אֱלֹהֵי יִצְחָק". "וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ" – זֶה שֶׁאוֹמְרִים "אֱלֹהֵי יַעֲקֹב". יָכוֹל יִהְיוּ חוֹתְמִין בְּכֻלָּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וֶהְיֵה בְּרָכָה" – בְּךָ חוֹתְמִין וְלֹא בָהֶם (פסחים קי"ז ע"ב).
מֵאַרְצְךָ – וַהֲלֹא כְבָר יָצָא מִשָּׁם עִם אָבִיו וּבָא עַד חָרָן? אֶלָּא כָּךְ אָמַר לוֹ: הִתְרַחֵק עוֹד מִשָּׁם וְצֵא מִבֵּית אָבִיךָ.
אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ – לֹא גִלָּה לוֹ הָאָרֶץ מִיָּד כְּדֵי לְחַבְּבָהּ בְּעֵינָיו, וְלָתֵת לוֹ שָׂכָר עַל כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר. כַּיּוֹצֵא בוֹ (להלן כב,ב): "אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק". כַּיּוֹצֵא בוֹ (שם): "עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אוֹמַר אֵלֶיךָ". וְכַיּוֹצֵא בוֹ (יונה ג,ב): "וּקְרָא אֵלֶיהָ אֶת הַקְּרִיאָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דּוֹבֵר אֵלֶיךָ" (בראשית רבה לט,ט).
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
אלשיך
ובמדרש (וכן בפסחים קיז ב) "ואעשך לגוי גדול" אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם קובע אני לך ברכה בי"ח. "ואעשך לגוי גדול" זה שאומרים אלהי אברהם. "ואברכך" זה שאומרים אלהי יצחק. "ואגדלה שמך" זהו שאומרים ואלהי יעקב. יכול יהיו חותמין בכולן, תלמוד לומר "והיה ברכה" בך חותמין ולא בהם ע"כ. יורה מה גדלה מעלת נשמת איש הישראלי הדר בארץ ישראל לששורשה משם, עד גדר הקרא ה' אלהיו בייחוד. והוא בשום לב, מי הכריחם לפרש הכתוב על הברכה. ב. איך באומרו ואעשך מורה על אומרו אלהי אברהם. ג. אומרם ואברכך זהו שאומרים אלהי יצחק, ואגדלה שמך זהו שאומרים אלהי יעקב, כי הלא זה וזה הוא ברכה לאברהם שיברכהו ה' ויגדל שמו, ואיך יובן מזה אלהי יצחק ואלהי יעקב. ד. לדקדק לשונו באומרו זהו שאומרים, ולא אמר ואעשך שיאמרו אלהי אברהם, ואברכך שיאמרו אלהי יצחק וכן ביעקב. ה. למה ביעקב הפליג לייחס הדבר אל גדולת שמו מביצחק ואברהם. ו. מה איכפת ליה אם יהיו חותמין בכולן, שאומר יכול כו' תלמוד לומר והיה ברכה:
אמנם הוקשה לו, א. אומרו ואעשך לגוי גדול כי זאת הלמ"ד בלתי מתיישבת, וטוב טוב היה יאמר כאומרו ביעקב גוי וקהל גוים יהיה ממך, כן יאמר פה גוי גדול יהיה ממך. ב. כי גם זה ברכה גדולה היא, ואיך יאמר ואברכך אחרי כן. ג. למה בין ואברכך לוהיה ברכה שהוא מעין הברכה האמורה הפסיק בואגדלה שמך. ד. והיא עיקר קושייתו אומרו והיה ברכה שהוא משולל הבנה, שהיה לו לומר ותהיה מבורך, או אם הכוונה היא שהברכות יהיו בידו יאמר והיה מברך, אך אומרו ברכה קשה, כי אין האדם הברכה:
על כן אמר קובע אני לך ברכה כו', והוא כי אין דרך המלך - ומה גם מלך מלכי המלכים - לכנות מלכות על איש אחד כי אם על גוי גדול, על כן באומרו ואעשך לגוי גדול, הוא שאחשיבך לגוי גדול שאכנה אלהותי עליך כאשר על גוי גדול, וזהו שאומר אלהי אברהם. והנה נודע לבקיאים במדרשות כי רוב דרשותיהם הם בגזירה שוה, ובזה הנה באברהם דקדקנו הכרח הלשון. וביצחק מאומרו ואברכך, והוא כי ביצחק נאמר גור בארץ הזאת כו' ואברכך, וזהו אומרו ואברכך זה שאומרים אלהי יצחק, כי נאמר כאן ואברכך כאשר נאמר ביצחק. וכן ואגדלה שמך זה שאומרים אלהי יעקב, והוא כי נאמר כאן שמך ונאמר ביעקב כי אם ישראל יהיה שמך, וזהו ואגדלה שמך זהו שאומרים כו':
ולענין כוונת המאמר הלא הוא כי מלבד מה שהוקשה לו בכתובים, גם הוקשה לו בנוסח שייחד עזרא, כי לא ימנע או היא ברכת אבות או ברכת אברהם, אם היא ברכת אבות היה לנו לחתום מגן אברהם יצחק ויעקב. ואם היא ברכת אברהם, למה מזכיר בה יצחק ויעקב, ועוד למה ביצחק לא הטיל וי"ו כמו ביעקב שאמר ואלהי. ועוד אומרו אלהי שלשה פעמים, ולא נעשה הנוסח אלהי אברהם יצחק ויעקב:
אך לבא אל הענין נזכירה מה שכתבנו על פסוק מאמר יעקב באומרו והיה ה' לי לאלהים (בראשית כח יא), ובפסוק ויבא יעקב שלם כו' (שם לג יח). והוא כי אמר יעקב הנה דרכך שלא לכנות שמך על הצדיקים בחייהם, אך לאבי על היותו סומא אמרת לי ואלהי יצחק. והנה זה חסדך אשר תעשה עמדי כי ושבתי בשלום אל בית אבי, כלומר בשלום מכל רע ומכל פגם, ועם כל זה והיה ה' לי לאלהים שיקרא שמך עלי, ולא כאבי שעל העדר שלום שהיה סומא נקראת אלהיו. וכן היה לו, כי ויעקב שלם בגופו שלם בממונו, שלא היה סומא בלתי שלם בגופו ליחשב כמת, וגם שלם בממונו ולא עני חשוב כמת, ועם כל זה ויקרא לו אל אלהי ישראל, הנה כי קרא יתברך את עצמו אלהי ישראל בחייו, עם היותו שלם מכל פגם:
נמצאו בשלשתן שלשה הדרגות זו למעלה מזו, באברהם לא נקרא שמו יתברך עליו בחייו כלל, וביצחק נקרא אך בהיותו סומא, וביעקב אפילו בהיותו בריא אולם שלם בכל. והענין כי ראה יתברך כאשר גזרה חכמתו לקבוע לאברהם ברכה, פן יאמר אברהם איה כבודי הגדול הזה, כי הלא גדולים ממני החשבת את יצחק ואת יעקב, כי לאחד מהם נקראת אלהיו בחיים בהיותו סומא, ולאחד גם בהיותו בריא אולם. על כן הוא יתברך בנוסח ברכת אברהם, כלל את כלן איש אשר כהשגתו, וייחס ברכת כל אחד מהם אל אברהם. וזהו ואברכך זהו שאומרים אלהי יצחק, לומר כי לא נאמר אלהי יצחק ויעקב כי אינן שוין, כי אם ואברכך שהוא ברכה נוספת על הקודם, וזהו אומרו זהו שאומרים אלהי יצחק, שממה שאומרים אלהי יצחק ולא סמכו אותו אל אברהם לומר ויצחק, וגם נאמר בלא וי"ו, יורה על ברכה נוספת בכנות שם אלהותו יתברך עליו שאינה מעין של אברהם, כי זה אלהיו במותו וזה בחייו, והוא הנודע כי ביצחק נקרא שם ה' עליו בחייו ליקרא אלהי יצחק. אך אינה כשל יעקב, כי אם ואגדלה שמך שהוא גדולת שם יותר על הברכה האמורה ליצחק, על כן אין זה כי אם על יעקב שנתגדל יותר, כי גם עודנו שלם בגופו נקרא שם ה' עליו ליקרא אלהיו, וזה שאומרים ואלהי יעקב, שנאמר פעם שלישית ובוי"ו נוספת ביעקב, שהוא כי למה שאלהות שביצחק הוא בהיותו חשוב כמת, הוא מעין של אברהם, על כן גם שאומרים אלהי פעם שנית, אומר בלא וי"ו שיש הדמות מה. וזהו אומרו זהו שאומרים ואלהי יעקב, כלומר ולא אומרים אלהי יעקב כאשר ביצחק, והוא האמור, כי ביצחק יש הדמות, אך ביעקב שהוא הגדלה יתירה שהוא בהיותו בריא נאמר בוי"ו. והכוונה לומר לאברהם אל יקנא לבך על יתרונותם, כי הלא בך תלוי הדבר כי ברכתם זו לך תחשב, וזהו ואברכך, וזהו שאומרים אלהי יצחק, כי אם לא הייתה אתה אביו לא היה זוכה לכך. וכן ביעקב כי להגדלת שמך יחשב מה שזכה לכך כי נשתלם הזכות. ושמא תאמר ובמה אדע כי גדולתם זו תלויה בי ולא בהם, ולמה תאמר קובע אני לך ברכה והלא לשלשתנו תתייחס, הלא הוא, כי יכול יהיו חותמין בכלם כמו בך, תלמוד לומר והיה ברכה, כי אתה תהיה הברכה כי בך חותמין ולא בהם. ואין ענין הזכרת האלהות בכל אחד, אלא זכות לאברהם שעל ידי זכות שבת אברם
בארץ יזכה להוליד את השלמים האלה ולהגדילם כמדובר:כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
ואעשך לגוי גדול. א"ל: אותה אומה שכתוב בה "כי מי גוי גדול", אני מעמיד ממך. "אתנך ואשימך" אין כתיב כאן, אלא ואעשך: משאני בורא אותך בריה חדשה את פרה ורבה. ג' גדולות וד' ברכות כתיב כאן, בשרו שהם שלשה אבות וארבע אמהות. לפי שהדרך גורמת לשלשה דברים: ממעטת פריה ורביה, וממעטת היציאה, וממעטת את השם. ממעטת פריה ורביה, ואעשך לגוי גדול; ממעטת את היציאה, ואברכך; וממעטת את השם, ואגדלה שמך. לפום דאמרי אינשי: מבית לבית חלוק, מאתר לאתר נפש, ברם את לא נפש את חסר ולא ממון.
ואגדלה שמך, שיצא לו מוניטון בעולם. ד' הן שיצא להם מוניטון בעולם: אברהם, ואעשך לגוי גדול; מהו מוניטון שלו? זקן וזקנה מכאן, בחור ובתולה מכאן. יהושע, "ויהי ה' את יהושע ויהי שמעו בכל הארץ", יצא לו מוניטון בעולם; ומהו מוניטין שלו? שור מכאן וראם מכאן, על שם "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו". דוד יצא לו מוניטון בעולם, "ויצא שם דוד בכל הארצות"; ומהו מוניטון שלו? מקל ותרמיל מכאן ומגדל מכאן, על שם "כמגדל דויד צוארך". מרדכי יצא לו מוניטון בעולם, "כי גדול מרדכי בבית המלך ושמעו הולך בכל המדינות"; ומהו מוניטון שלו? שק ואפר מכאן, ועטרת זהב מכאן.
אמר ר' יודן: קובע אני לך ברכה בשמונה עשרה, אבל אין אתה יודע אם שלי קודמת לשלך אם שלך קודמת לשלי. משהוא אומר "מגן אברהם", אחר כך אומר "מחיה המתים".
ר' אבהו אמר: "הבט נא השמים" אין כתיב כאן אלא "השמימה"; בה"א בראתי את העולם, הריני מוסיף ה"א על שמך ואת פרה ורבה. אמר ר' יודן: אותיותיך מנין "אברככה"; מה אברככה רמ"ח, אף אותיותיך רמ"ח. לא שָׁם אדם פרה מאברהם עד שנתברך, ולא שמה לו עד שנתברך מאברהם. כיצד? אברהם היה מתפלל על העקרות והיו נפקדות, ועל החולים והם מתרווחין. רב הונא אמר: לא סוף דבר אברהם הולך אצל החולה, אלא החולה רואה אותו והוא מרויח. אמר ר' חנינא: ספינות שהיו מפרשות בים הגדול היו נצולות בזכותו של אברהם. ולא של יין נסך היו, אתמהא? אלא חלא מזיל חמרא: בכל מקום שיין נסך מצוי, יין של ישראל נמכר בזול. אמר ר' יצחק: ואף לאיוב עשה כן, שנאמר: "מעשה ידיו ברכת"; לא נטל אדם פרוטה מאיוב והוצרך ליטול ממנו פעם שניה. והיה ברכה, קרי ביה בריכה: מה בריכה זו מטהרת את הטמאים, אף את מקרב את הרחוקים ומטהרם לאביהם שבשמים. אמר ר' ברכיה: כבר כתיב ואברככה, מה תלמוד לומר "והיה ברכה"? אלא א"ל: עד כאן הייתי זקוק לברך עולמי; מכאן ואילך הרי הברכות מסורות לך, למאן דחזי לך למברכא בריך:
אמר ריש לקיש: ואעשך לגוי גדול, זה שאומר "אלהי אברהם". ואברככה, זה שאומר "אלהי יצחק". ואגדלה שמך, זה שאומר "אלהי יעקב". יכול יהו חותמין בכולן? תלמוד לומר והיה ברכה, בך חותמין ואין חותמין בכולן:בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
אשר אראך. ב' במסורה הכא ואידך בזכריה גבי גליות מלמד שהראה הקב"ה לאברהם הגליות:
אראך. בגימטריא בעננים. מלמד שהיו עננים הולכים לפניו ומראים לו הדרך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך. ג' ברכות כנגד ג' ברכות כהנים וכן מברכך ג' תגין על ך' לומר לך כי ג"פ כ' הם ס' כנגד ס' אותיות שבברכת כהנים והם יברכך יאר ישא, ואברכך, בגימטריא אברהם:
והיה. ו' במסורה והיה ברכה. והיה תמים. והיה נכון לבקר. עלה אלי ההרה והיה שם. והיה לי לאב. והיה לנו לאב. אם תהיה תמים ונכון אז תהיה ברכה ועלה אלי ההרה והיה לי לאב:רבי עובדיה מברטנורא
• לפירוש "רבי עובדיה מברטנורא" על כל הפרק •
לך לך להנאתך ולטובתך ואעשך לגוי גדול לפי שהדרך גורמת וכו'. נ"ל דלכך פי' ואעשך קודם שיפרש מארצך וממולדתך הקודם לו בפסוק משום דקשה לו אחר שפי' להנאתך ולטובתך שר"ל ושם אעשו אם כן אמאו אצטריך למכתב ולכך פי' לפי שהדרך גורמת ג' דברים אעפ"י שהבטיחו כבר שיהיו לו בנים כשאמר לו לך להנאתך ולטובתך מכל מקום באולי לא יהיה לגוי גדול שהדרך ממעטת ג' דברים לכך כתיב ואעשך לגוי גדול וסיים לפרש כל הפסוק אחר כן חזר לענין ראשון. מהר"ר: מארצך וממולדתך ומבית אביך. נראה לפרש דלכך הזכיר שלשתם לתת לו טעם מדוע מצוה עליו ללכת משם מארצו ומולדתו ובית אביו כולן שוין לרשע ואין בהן טוב והאדם למד את דרכיו או מפני ארצו או ממשפחתו או מכית אביו: ואברכך בממון. קשה מנא לו שבממון. י"ל שכן מצינו במקום אחר שנאמרה ברכה אצל הממון שנא' ברכת ה' היא תעשיר. ד"א ואעשך לגוי גדול זה שאומר ה' אלהי אברהם וכו' קשה מאי ד"א י"ל שלפי פי' הראשון והיה ברכה אין לו הדבקות עם הכתוב שלמעלה שהואיל ולא בא (נ"ל חסר אלא) להבטיחו על ג' דברים אין טעם לכתוב בכאן והיה ברכה אבל לפי זה הפי' האחרון הרי הוא דבק עם מה שלפניו כמבואר. (ומה שאומר חתימת מגן דוד הוא משום דכתיב ועשיתי לך שם כשם הגדולים אשר בארץ כדאיתא בערבי פסחים):
<< · מ"ג בראשית · יב · ב · >>