כלי יקר על שמות/פרשת וארא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


מתוך: כלי יקר על שמות ו (עריכה)

פסוק א[עריכה]

עתה תראה אשר אעשה לפרעה. מלת עתה תשובה נכונה למשה על אשר אמר למה הרעות לעם הזה כי לא נתרעם משה על מה שלא שלח פרעה את ישראל תיכף ומיד בבואו אליו שהרי כבר אמר לו הקב"ה שני פעמים שלא יתן אותם מלך מצרים להלוך אך שנתרעם על מה שהרע לעם הזה יותר מבראשונה כי לפחות אם שליחתו לא יועיל להם תיכף לא יזיק והרי עינינו הרואות כי הזיק להם בשליחתו, ואמר משה אולי אני הייתי סבה לזה לפי ששלחת אליו איש כבד פה ולשון כמוני, ע"כ חרה אפו של פרעה ביותר כי אמר ראה היהודים משחקים בי וא"כ למה זה שלחתני, ואולי הבין זה מדברי פרעה שאמר למה משה ואהרן תפריעו את העם כי הל"ל משה ואהרן למה תפריעו, אלא כך אמר אילו היה עושה שליחות זה להפריע את העם ממעשיו איזו אדם הגון ודברן אחר החרשתי, אבל למה משה ואהרן שאינן ראוין לשליחות זה, והם יפריעו העם ממעשיהם דבר זה חרה לו ביותר שיעשה לו זה שליח נקלה מאילו היה עושה זה לו הראוי לשליחות.

והשיב לו הקב"ה עתה תראה וגו', כי מהידוע שכך היא המדה שבכל יום סמוך לעלות השחר החושך מחשיך ביותר מן חשכת הלילה ואח"כ אור השחר בוקע ועולה, וכן רוב החולים סמוך למיתתם הם מתחזקים ויושבים על המטה ומבקשים לאכול ואח"כ המוות גובר, וכן בימות החורף סמוך לעלית השמש הקור הולך וגובר ולסוף הוא מנוצח מן השמש, וזה דבר טבעי כי כל דבר טבעי המרגיש שבא כנגדו איזו דבר הפכי לו הרוצה לבטל מציאותו אז הוא מתחזק ביותר כנגד מתנגדו וימאן לענות מפניו ופועל בטבעו כל אשר ימצא בכחו לפעול ולסוף היא מנוצח כי גבר עליו ההפך, כך הוא בכל הדברים שהזכרנו, כמו כן מה שהרע פרעה לישראל עכשיו יותר ממה שעשה לשעבר זה מופת חותך שקרב קצו, ושזמן הגאולה קרובה לבטל כל פעולותיו של פרעה על כן הוא רוצה להתחזק בפעולותיו, זה"ש עתה תראה במלת עתה תירץ לו על מה ששאלו למה הרעות וגו', לפי שעתה הגיע הזמן שיהיה מוכרח לשלחם ולגרשם ע"כ הוא רוצה להתקומם עליהם ביד חזקה, וזה מופת כי קרוב ישועתי לבא וצדקתי להגלות

גם יש לפרש מלת עתה תראה, להורות שלא הגיע עדיין קץ ת' שנה שהיו להם להיות במצרים, שהרי לא נשתעבדו כ"א רד"ו שנים ע"כ הוסיף להם צרה ושעבוד כדי שהסך המועט יעלה לחשבון מרובה, כי בימים מועטים אלו דומה כאלו נשתעבדו בהם שנים רבים וע"י זה יתקרב להם הקץ שעתה תיכף ומיד תראה את אשר אעשה לפרעה, וזה דקדוק נכון

פסוק ב[עריכה]

וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה'. אליו מיותר לגמרי כי כבר הזכיר שמו של משה ונ"ל על דרך שארז"ל ‏[1] שלכך נקרא משה ולא משוי שנמשה ממים לפי שמשה לשון הוה, ורוח ה' דבר בבת פרעה לקרותו משה לשון משה ומושך, כי הוא המושך את ישראל מן הגלות מן המים הזידונים, ואילו היה משה בודק בשמו היה נודע לו באמת כי על ידו יגאלו ישראל ולא היה קורא תגר לאמר למה זה שלחתני למה הרעות וגו', אך מצד אחד יש ללמוד זכות על משה שבדק במהות עצמו וראה את עצמו כבד פה ולשון ע"כ חשב שאינו ראוי לשליחות זה, לכך נאמר וידבר דבור קשה, אלהים זה מידת הדין, אל משה לומר שהוא ראוי ליתן את הדין על שלא בדק בשמו משה ולהבין מתוכו שהוא יהיה משה ומושך את ישראל מן הגלות, ומצד זה לא היה לו לומר למה הרעות, אך מצד עצמותו נתמלא ה' עליו רחמים, ויאמר אמירה רכה, אליו בשביל מהות עצמו, כי מאחר שהיה כבד פה ולשון ע"כ מלאו לבו לומר למה זה שלחתני, ובשביל אליו נאמר לו אני ה' המורה על רחמים, כי שמו ומהותו סתרי אהדדי, לכך אמר אני ה' מלא רחמים לדונך לכף זכות.

פסוק ג[עריכה]

וארא אל אברהם וגו'. התחיל בלשון ראיה וסיים בלשון ידיעה כי היה לו לומר וארא אל אברהם וגו' ובשמי ה' לא נראתי להם, או היה לו לומר ואודע אל אברהם וגו' ושמי ה' לא נודעתי להם והקרוב אלי לומר בזה שלשון ראיה מורה יותר על בירור הדבר מלשון ידיעה, כי יש לך ידיעה בדבר הניכר ונודע במופת מצד ההיקש השכלי אשר יפול בו הטעות, או על ידי שמיעה שיפול הכזב בו, אבל הדבר שהאדם רואה עין בעין טוב מכולם כי לא יפול בדבר הנראה שום טעות או כזב, ותדע כי שם של שדי מורה על שם שהקב"ה אמר לעולמו די, ועל שם שיאמר די לצרתם כמו שפירש"י על פסוק ואל שדי יתן לכם רחמים, (בראשית מג, יד) וידוע שהאבות היו כל ימיהם מכאובים או רובם, כי אברהם הושלך לכבשן, והלך נע ונד, ונלקח אשתו. וכן ליצחק ועוד סתמו בארותיו, והיה גר בארץ. ויעקב יותר פשוט מכולם, והקב"ה אמר די לצרות כלם וזה הדבר אשר ראו בעיניהם את כל התלאה אשר עברה עליהם והצילם ה' בשם של שדי ואמר די לצרותם, אבל שם ה' המורה על רחמים גמורים בלי תערובות דבר רע, לא זו שלא ראו בעיניהם דבר זה אלא אפילו בידיעה על צד המופת לא נודע להם כי אני ה' מטיב לכל,

וא"כ נקט ראיה, וידיעה בדרך לא זו אף זו, כי הרעות לא זו ידיעה אלא אפילו בראיה עין בעין נראה להם, והרחמים גמורים לא זו שלא ראו אותם עדיין אלא אפילו לא נודעתי להם, בידיעה, מופתית, והרי אמרתי לאבות אני ה' מלא רחמים ולא קיימתי להם עדיין הבטחה זו, וזה מופת ראשון על הגאולה ועל התמורה מופת שני, וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען. והרי עדיין לא נתתיה להם, מופת שלישי, וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם עבודה קשה יותר מן הנגזר, כי אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה, שלשה אלו חברו אל עמק שלשה הבטחות שנזכרו אח"כ בג' פסוקים רצופים כי בם נזכר מפורש לכן אמור לבני ישראל אני ה' וגו', והזכיר שפטים גדולים לעשות במעבידיהם, וביאת הארץ כאשר מבואר לכל מעיין בפסוקים אלו.

דרך שני בהמשך פסוקים אלו הוא, שאין אלהים אלא דיין ולא פירש עדיין באיזו דין דנו הקב"ה, ע"כ נ"ל שדין זה קאי אל פסוק שלפניו שנאמר עתה תראה את אשר אעשה לפרעה דרשו רז"ל (סנהדרין קיא, א) ולא העשוי למלכי שבעה אומות, והנה תיבת למלכי נראה ייתור כי הוה ליה למימר ולא העשוי אל ז' אומות, ובשמו"ר (שמו"ר ה, כג) מסיק ולא תראה את אשר אעשה במלחמת שלשים ואחד מלכים, וקשה מנינא למה לי וכי עדיין לא ידענו שנלחמו ישראל בל"א מלכים, ועו"ק מהו שנאמר עתה תראה את אשר אעשה לפרעה. עתה למה לי, אע"פ שסוף פר' שמות בארתי לשון עתה, מ"מ עוד לאלהים פתרונים לפרשו בלשון אחר וזה, כי אמר הקב"ה למשה אני ה' היה הוה ויהיה, כי כל בשר ודם אינו בטוח לקיים הבטחתו כי רוח עברה בו ואיננו לקיים הבטחתו על כן צריך לקיימה לאלתר. ואם לא, אזי בדין המובטחים קוראים תגר על אשר לא נעשה פתגם דברו מהרה כי אם לא עכשיו אימתי, אבל אני הוה לנצח בכל הזמנים בשוה על כן לא היו האבות קוראים תגר אלא היו מצפים וממתינים מתי יבא דבר ה' והיו בטוחים שסופה להתקיים, אבל אתה קראת תגר על שלא נתקיימו דברי תיכף ומיד א"כ מכל שכן שתקרא תגר במלחמות ל"א מלכים, כי אותן המלחמות יתארכו בהכרח כמ"ש (יהושע יא, יח) ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה כי לא יכלו ישראל לנחול את כל הארץ מהרה פן ירבה עליהם חית השדה אלא מעט מעט יתגרשו מפניהם, ויען כי דרכך לקרא תגר כשאין ההבטחה נעשית מהרה על כן אני קונסך שבדין לא תראה המלחמה ארוכה שתהיה עם ל"א מלכים, חוץ ממלחמת פרעה שהוא מלך אחד ויכול אתה לראות עתה ר"ל תיכף את אשר אעשה לפרעה אותה לבד תראה, ועיקר המיעוט בא מן מלת עתה ר"ל דווקא דבר שנעשה עתה תיכף אותו תראה אבל לא דבר שלא יהיה נעשה עתה כי אם בימים רבים, כמו מלחמת שלשים ואחד מלכים אותה לא תראה, וזה"ש ושמי ה' המורה שאני הוה לנצח וסוף הבטחתי להתקיים, אבל עדיין לא ידעו דבר זה, והמתינו לצפות על דברי כאמור.

דרך שלישי הוא, שרצה הקב"ה לפרסם בעולם כי הוא ית' ברא עולמו יש מאין, כי עדיין לא היו מתפשטים בעולם מופתים המורים על החידוש, ע"כ הוצרך הקב"ה לעשות כל המופתים הללו כדי שיאמינו למפרע כי ה' ברא עולמו יש מאין, כמ"ש בזאת תדע כי אני ה', וכן יתרו אמר (שמות יח, יא) עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלהים, ודברו מזה הרבה מפרשים איך מופתי מצרים היו מופתים על חידוש העולם, ע"כ אמר וארא אל האבות באל שדי כי הוא שם מורה על שאמר הקב"ה לעולמו די והוא מופת על הבריאה אבל לא על החידוש יש מאין, זה"ש ושמי ה' לא נודעתי להם כי שם זה של הויה מורה שהקב"ה מהוה את הכל וכל ההוויות מאתו ית' כי זה מאמת החידוש לומר שאין הויה לשום נמצא זולתו ית', וזה תשובה למשה על שקרא תגר ואמר למה הרעות וגו', ואע"פ שכבר אמר לו ה' ולא יתן אתכם מלך מצרים להלוך מ"מ רצה משה לידע טעם לקישוי לב פרעה כל כך, ואם כדי לעשות כל המופתים היא גופא קשיא מה צורך יש בכל המופתים, עד שאמר לו הקב"ה טעמו של דבר כי אני ה' מהוה את הכל ודבר זה לא נתפרסם עדיין בעולם, כי אל האבות לא נראיתי כי אם בשם של שדי המורה כי אמרתי לעולמי די אבל עדיין לא נתפרסם מופת על החידוש, זה"ש ושמי ה' לא נודעתי להם ע"כ צריך אני להקשות לב פרעה כדי לעשות מופתים המורים על החידוש.

וא"ת מה יום מימים, ומה צורך בידיעה זו עכשיו יותר מבשאר זמנים על זה אמר וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען ואם לא אפרסם עכשיו כי לי כל הארץ א"כ יאמרו האומות לסטים אתם כי ביד חזקה אתם כובשים ארצות ז' אומות ולא כהה בהם ה' (ש"א ג, יג) ובזה יבואו לידי כפירה ומינות לומר לית דין ודיין כמבואר למעלה פר' בראשית (א א) על דברי ר' יצחק, וא"ת הלא גם בימי האבות הבטחתים לתת להם הארץ ולא עשיתי פרסום על החידוש, ע"ז אמר וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל וגו' ר"ל שהאבות לא היו צריכין למופתים כי בלאו הכי היו בנים אמון בם, ולכל האומות לא היה צורך בידיעה זו עדיין, אבל עתה שאני שמעתי נאקת בני ישראל והגיע זמן כניסתם לארץ, ע"כ אני צריך לפרסם עכשיו ע"י המופתים כי אני ה' מהוה את הכל ולי כל הארץ ובידי ליתן הארץ למי שארצה, וזה"ש ונתתי אותה לכם מורשה אני ה', לפי שאני ה' מהוה את הכל ואני עשיתי הארץ וכל אשר עליה ע"כ בידי ליתן אותה לכם מורשה.

דרך רביעי הוא, על דרך שארז"ל (סנהדרין צ, ב) מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר וגם הקימותי את בריתי אתם לתם להם את ארץ כנען לכם לא נאמר אלא להם מכאן לתחיית המתים מן התורה, פירש"י מכאן שעתידין לחיות וירשו את הארץ, ופירושו דחוק מכמה ספקות כי מה עניין תחיית המתים לסיפור זה שהיה להקב"ה עם משה על שקרא תגר, ועוד שלא מצינו בתורה ובנביאים ובכתובים שלימות המשיח יחיו האבות וישבו על אדמת ישראל כי מה תועלת להם בזה להחליף עולם עומד בעולם עובר וכ"ש לזמן התחיה כי אז יהיה העולם חרב ואיך ישבו האבות על האדמה. ועוד קשה על המדרש שמביא רש"י (בפסוק ט.) חבל על דאבדין כו' הרבה יש לי להתאונן על מיתת האבות אמרתי לאברהם קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה, בקש מקום לקבור את שרה ולא מצא עד שקנה בדמים וכן ביצחק ערערו על הבארות וכן יעקב שהוצרך לקנות השדה כו' ולא הרהר, וקשה ממה נפשך אם היתה הבטחת הארץ דווקא לזרעם ולא לאבות א"כ למה יהרהרו ויעררו האבות הרי מעולם לא הבטיח לאבות שיהיה להם חלק בארץ, ואם הבטיח גם לאבות א"כ איה הבטחתו.

והקרוב אלי לומר שלצדדין קתני, כי האבות לא ניתן להם חלק בארץ לצורך תשמיש העוה"ז כ"א מקום קבורה לבד כי מתי ארץ ישראל חיין תחילה, ובכל מקום שנאמר כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, אין הנתינה שוה בשניהם כי איך ירשו יחידים ארץ גדולה כזו, אלא לזרעם בעולם הזה, ולהם לצורך תחיית המתים לעולם הבא, שיהיה להם חלק וקבורה בארץ להנצל מצער גלגול מחילות, וא"כ כשבקש אברהם מקום לקבור את שרה ולא מצא היה לו לאברהם מקום להרהר על עיקר הבטחה זו לאבות שהיתה על שיהיה להם מקום קבורה ולא מצא, ומ"מ נתקיימה הבטחה זו אח"כ כשמצא לקנות בדמים אבל קודם שמצא לקנות היה לו להרהר ולא הרהר, וכן יצחק כשערערו על הבארות היה לו גם כן להרהר פן לא יתנו לו גם מקום קבורה בארץ אחר שמדקדקין עליו כ"כ שלא ליתן לו חלק מועט בארץ, וכן יעקב

וענין תחיית המתים תלוי בחידוש עולם, כי המאמין בחידוש יאמין גם בתחיה בק"ו, כדאיתא בגמ' (סנהדרין צא, א) מאן דלא הוי הוי מאן דהוי מכ"ש דהוי וזה"ש וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' המהוה את הכל, היה הוה ויהיה גם לעתיד, וכל זה מופת על התחיה ע"כ הוצרכתי לעשות כל המופתים בפרעה ובכל עבדיו כדי שיאמינו גם בתחיה, כי עד הנה שמי ה' המורה על החידוש לא נודעתי להם, ואעפ"כ הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען, להם היינו שיהיו נקברים בארץ כדי שיהיו בטוחים לעמוד לעתיד לבא בלא צער גלגול מחילות ופירוש זה יבא על נכון הן לדרך שלישי שכל הפרשה בניחותא לא כמאשים את משה על שקרא תגר, הן לדרך של רש"י שפירש חבל על דאבדין כו',

ועוד נראה לי, שהזכיר שם של שדי לאבות בהבטחת הארץ, לרמוז להם שתועלת הארץ הוא בעה"ז ובעה"ב, כי י"ש מן שדי רמז לשכר העה"ב שנאמר (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי יש, ד' מן שדי רמז לשכר העה"ז המתפשט לד' רוחות העולם כמ"ש (בראשית כח, יד) ופרצת ימה וקדמה וגו', ועל זה נאמר למשה (שמות לג, כג) וראית את אחורי ופני לא יראו, הראה הקב"ה למשה קשר של תפילין, כי הדלי"ת מן שדי היא בקשר של תפילין מאחוריו, שהראה לו הקב"ה כל שכר העה"ז הרמוז בד' רוחות, כמו שנאמר (דברים ג, כז) למשה עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה צפונה וגו'. אבל פני דהיינו אותיות י"ש שבתפילין מלפניו המרמז לשכר העה"ב, דהיינו שי"ן בתפילין של ראש ויו"ד בתפילין של יד לא יראו, אמר לו כי שכר העה"ב לא יראו כמ"ש (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתיך, ע"כ הזכיר כאן שם של שדי לומר שלא הרהרו על שלא מצאו מקום קבר בארץ, הבא לתכלית התחיה, אע"פ שהובטחו גם על התחיה בשם של שדי.

פסוק ו[עריכה]

והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי. כנגד ד' דברים שעברו עליהם שנאמר (בראשית טו, יג) כי גר יהיה זרעך הרי הגרות, בארץ לא להם הרי ריחוק השכינה, כי הדר בחו"ל דומה כאילו אין לו אלוה כו' (כתובות קי, ב) וסמך ריחוק השכינה לגרות כי הא בהא תליא שריחוק השכינה נמשך מן הגרות שיהיו כגרים בחו"ל במקום ריחוק השכינה, ועבדום זה דבר נוסף על הגרות, כי סתם גר אינו עבד לפחות, וענו אותם זה דבר נוסף על העבדות, כי סתם עבד אין מענין אותו חנם ובהצלה ראה הקב"ה להצילם בהדרגה מעט מעט, מתחילה הצילם מן הדבר המסוכן ביותר והוא העינוי, ועליו נאמר והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, כי הסבלות היינו העינוי, כמ"ש למען ענותו בסבלותם. ואח"כ הצילם גם מן העבדות, ועליו נאמר והצחתי אתכם מעבודתם. ואח"כ הצילם מן הקל שבכולם הוא הגרות, ועל זה אמר וגאלתי אתכם וגו', כי סתם גר אין לו גואל כמ"ש (במדבר ה.ח) ואם אין לאיש גואל ארז"ל (ב"ק קט, א) זה הגר כו'.

ולפי שמן הגרות נמשך סילוק השכינה, כי מטעם זה הוצרך להסמיך אל הגרות מאמר בארץ לא להם המורה על סילוק השכינה, לעומת זה אמר כאן שבביטול הגרות יזכו לדיבוק השכינה וע"ז אמר ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים ליקוחין ממש כדרך גבר בעלמה, ויען כי הדר בחו"ל כאילו אין לו אלוה ע"כ אמר כאן והייתי לכם לאלהים, וע"י דבוק זה וידעתם כי אני המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים הגדולה שברעות, ואחר כך פירש ליקוחין אלו באמרו והבאתי אתכם אל הארץ וגו', וע"כ תקנו בפסח ד' כוסות כנגד התשועה מן ד' רעות אלו, ולמעלה פרשת וישב (מ.יא) בכוס הנאמר בשר המשקים תמצא טעם נכון מאוד על ד' כוסות של פסח ע"ש.

והנה בד' לשונות של גאולה אלו, מה שהזכיר ד"פ שם אלהים בפסוק כה תאמר אל בני ישראל אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם, כלל ופרט למה לי אלא לומר כי מן הגרות נצולו בזכות אברהם שהלך לו מארצו וממולדתו ומבית אביו אל ארץ נכריה, ובזכות העבודה של יצחק שנעקד על גבי המזבח לעבודת ה' נצולו מעבודת מצרים, ובזכות יעקב שסבל ענויים כל ימיו נצולו מעינוי מצרים, אבל בענין דיבוק האלהי היו כל האבות שוים בו ע"כ כללם יחד ואמר אלהי אבותיכם שבזכות כולם יזכו לדיבוק השכינה, וי"א והצלתי אתכם מעבודתם היינו מן מזל טלה אשר אליו עבדו המצרים, ור"ל מן אלהות שלהם דהיינו עבודתם ונכון הוא

פסוק ט[עריכה]

וידבר משה כן אל בני ישראל וגו'. יש בספור זה כמה ספקות כי קוצר רוח היינו עבודה קשה ולמה חלקם, ועוד מ"ש אח"כ בא דבר אל פרעה משמע שתיקן בזה מיאון וסירוב של ישראל והדבר מחוסר ביאור, והכל מקשים הלא יש לק"ו זה פירכא כי מה לישראל שכן היה להם קוצר רוח, ומה השיבו הקב"ה על ק"ו זה ואיך תקנו במה שנאמר ויצום אל בני ישראל וגו'

והנראה אלי בזה, שכל הסיפור מן וארא אל אברהם עד ונתתי אותה לכם מורשה לא נזכר בו פרעה כלל שישלחם מארצו, ויובן מזה כאלו רצה ה' שיצאו מעצמם בלא הורמנא דמלכא, כי כן משמע הלשון והוצאתי ולקחתי, ואע"פ שכבר אמר לפרעה שלח עמי ויעבדוני, אולי אחר סירובו של פרעה רצה ה' שיצאו משם בעל כרחו של פרעה, וטעה משה בדבר זה כי היה לו להוסיף מדעתו ולדבר אל ישראל גם בפעם זה שישלחם פרעה, כי כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, כי לא איש הוא ית' ויתנחם, ומשה לא הוסיף כלום אלא אמר להם דברי הש"י כהווייתן, כמ"ש וידבר משה כן אל בני ישראל, כן מורה על דברים כהווייתן ולא שמעו אל משה לא קבלו דבריו, והיה להם להשיב על דבריו איך נצא בלא רשות המלך כדרך שנאמר (ש"א טז, ב) איך אלך ושמע שאול והרגני, אך מקוצר רוח שהיתה נשימתן קצרה כאיש מבוהל ע"כ לא יכלו להוציא מן הפה תשובתן אליו, ועוד שיראו מעבודה קשה פן תכבד עליהם כאשר כבדה עליהם בשליחות ראשון של משה, וכאשר ראה ה' כונת ישראל וסבת מיאונם וסירובם רצה לתקן טעותם, וידבר ה' אל משה בא דבר אל פרעה וגו'. כי גם מתחילה לא עלה בדעתו ית' שילכו בלא רשות, זולת שמשה וישראל שניהם טעו בדבריו הראשונים

והנה גם בדבריו אלה טעה, כי חשב מדתלה השליחות בפרעה ש"מ שדווקא דעת משלח בעינן אבל לא דעת ישראל כי ביד חזקה יגרשם שלא ברצונם, ע"כ אמר הן בני ישראל לא שמעו אלי, לא בדרך ק"ו אלא אמר לדעתי אינן רוצים לשמוע לצאת ממצרים כלל, שהרי מצינו לרז"ל במכת החושך שהיו רבים רשעי ישראל שלא היו רוצים לצאת, וכן פירש"י פר' בא (י כב), ואע"פ שהפסוק מגיד לנו האמת שמקוצר רוח לא שמעו, מ"מ משה היה סבור שלא שמעו בעבור שאין רצונם לצאת כלל, ע"כּ אמר משה בלא ק"ו מאחר שבני ישראל לא שמעו לי ואין רצונם לצאת א"כ איך ישמעני פרעה לגרשם, כי פרעה יקח לו מיאונם וסרבונם להתנצלות, וכאשר ראה ה' טעותו של משה וטעותם של ישראל רצה לתקן שניהם כאחד, שנאמר ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים. שיהיה כאן דעת המשלח ודעת השלוח, כי אין זה בלא זה, כי ידבר אל בני ישראל שיתרצו לצאת, כי ידבר על לבם דברים טובים ונחומים, ואל פרעה שיתרצה לשלחם, ואותן מישראל שלא רצו לצאת מתו בג' ימי אפלה, ומה שחזר ואמר איך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים. לפי שאמר לו הקב"ה בא דבר אל פרעה חשב שמא חזר ה' ממה שאמר והיה הוא יהיה לך לפה, ורוצה עכשיו שאני אדבר הכל ולא אהרן, ע"כ אמר הרי אני ערל שפתים, על זה נאמר וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום וגו', הורה שלא חזר מזה ואהרן יהיה לו לפה ובזה תיקן הכל.

ולפי פשוטו נוכל ג"כ לומר שאין פירכא לק"ו זה, כי משה לא הבין כוונתם שלא שמעו מקוצר רוח, וחשב שלכך לא שמעו לו כי אינם מאמינם בנבואתו וא"כ כ"ש שפרעה לא יאמין לו, אבל הקב"ה ידע האמת שמקוצר רוח לא שמעו ע"כ לא חש להשיב לו כלום על הק"ו, כי ידע הקב"ה שאין בק"ו זה ממשות, ולא השיבו כי אם על אמרו ואני ערל שפתים ואמר שאהרן יהיה לו למליץ כאמור, ומ"ש שנית בסוף הענין הן אני ערל שפתים, לפי שנאמר דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך וחשב משה כי מה שידבר ה' אלי ואל אהרן זהו הדבר שאהרן יהיה לי לפה אבל מה שידבר ה' לי לבדי אצטרך אני לבד לדבר אל פרעה, כי כן משמע הלשון את כל אשר אני דובר אליך, ע"כ השיב לו הקב"ה אתה תדבר וגו' ואהרן אחיך ידבר אל פרעה כל הדיבורים, אפילו מה שאני מדבר אליך לבד.

פסוק יד[עריכה]

אלה ראשי בית אבותם. לפי שרצה ה' ליתן אורייתא תליתאה ע"י שבט משולש בהרבה מיני שילוש שנזכרו בגמ', (שבת פח, א) ע"כ התחיל לבדוק בראשי בית אבותם ומצא ראובן ד' משפחות, ושמעון ה' משפחות, ולוי ג' משפחות על כן פסל הראשונים ובחר בלוי המשולש פעמים. והמפרשים אמרו שהיה מחפש בראובן תחילה אם ימצא בבניו איש כלבבו הראוי לזה השליחות, כדרך שחפש שמואל הנביא בבני ישי, וילפינן חיפוש מחיפוש דהתם מה להלן פסל הראשונים עד אשר מצא איש כלבבו, כך רצה לחפש כאן בבני ראובן ושמעון ויחפש ולא מצא עד אשר תהה בקנקנו של לוי ומצא את אהרן ומשה, ושוב לא היה צריך לחפש.

פסוק כו[עריכה]

הוא אהרן ומשה. הוא משה ואהרן. לפי שבעיקר השליחות נראה כי משה העיקר שהרי אליו לבד נראה ה' בסנה, והייתי אומר שאהרן טפל אליו ת"ל הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל, לומר לך שיש חלק לאהרן בהוצאה כמו למשה ע"כ הקדים את אהרן, אבל בענין הדבור אל פרעה נראה כי אהרן העיקר ומשה נופל לו שהרי משה היה כבד פה וכבד לשון, ע"כ אמר הם המדברים אל פרעה מלך מצרים הוא משה ואהרן, הקדים את משה לומר לך שאפילו בענין הדבור אל פרעה אינו טפל לאהרן אלא שקולים המה בכל דבר

דבר אחר, לפי שמצינו שקודם שליחות זה היה אהרן שלוח אל ישראל להשיבם מדרכיהם הרעים כדי שיהיו ראוים ליציאה ממצרים, ובאותו שליחות היה אהרן העיקר ועל זה אמר משה שלח נא ביד תשלח, היינו ביד מי שאתה רגיל לשלוח, כמו שפירש"י על אותו פסוק (שמות ד יג), ועל אותו שליחות אמר הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו וגו', כי באותו שליחות היה אהרן העיקר ע"כ הקדימו, אבל בשליחות של עכשיו שעיקרו אל פרעה ודאי משה העיקר ע"כ הקדימו, ואמר הם המדברים אל פרעה וגו' הוא משה ואהרן.

פסוק כח[עריכה]

ויהי ביום דבר ה' אל משה וגו' פירש"י שהוא מחובר למקרא שלאחריו, וכל שאר המפרשים תפשו עליו לומר אם כן הוא למה הפסיק בנתים, ואומר אני שרצה להורות בזה מעלת נבואת משה רבינו על כל שאר הנביאים, כי כל הנבואות הם בחזיון לילה כמ"ש (במדבר יב, ו) אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה וגו'. כי נבואתו היתה ביום ממש, כמו שלמדו רז"ל (ילקו"ש צו תקיא) מן פסוק ביום צותו הנאמר (בפר' צו ז לח) שכל המצות נצטוה עליהם משה ביום, ע"כ נאמר כאן ויהי ביום כשהיה יום ממש אז דבר ה' אל משה בארץ מצרים, כי כאן התחלת נבואתו ע"כ הודיע לנו שהתחלת נבואתו היתה ביום, וכן היו מסתמא כל הנבואות של משה כולם ביום.


מתוך: כלי יקר על שמות ז (עריכה)

קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין. כאן נאמר שיקח מטה אהרן ויהי לתנין, ולמעלה פר' שמות (שמות ד, ב) צוה שיקח משה מטה שלו ויהי לנחש, ונחלקו המפרשים בזה כי י"א שתנין היינו דג גדול כמו שפירש"י על פסוק התנינים הגדולים (בראשית א כא) וי"א שתנין היינו נחש, וכן פירש רש"י כאן.

והנה מקום אתי ליישב שינוי הלשון וזה, כי התנין הוא נחש גדול מסוכן ביותר כמ"ש (דברים לב, לג) חמת תנינים יינם. ש"מ שחמתו גדול מחמת סתם נחש, והנה משה ואהרן עשו כל הניסים באמרי פיהם כנחש זה שעיקר כחו בפיו, וכפי הנראה שרוב הניסים נעשו ע"י מטותם של משה ואהרן, ושלא יהיה פתחון פה לבעל הדין לחלוק ולומר שבכח המטות נעשו כל הניסים, ואולי יטעו לומר שיש צד כישוף במטותם, ע"כ נהפכו לנחשים לומר כמו הנחש הנושך בלי לחש בפיו, כך משה ואהרן כחם בפיהם והמטות פעלו כל אותן הפעולות בכח אמרי פיהם שלהם, כי הצדיק גוזר אומר ויקם לו, וע"כ נעשו מטות שניהם לנחשים, כד"א (בראשית מט, יז) יהי דן נחש עלי דרך, כך מטה משה ואהרן יהיו כנחשים שורפים להזיק לפרעה ולכל עבדיו. ותדע ותבין כי משה היה רועה ומנהיג לישראל במטה עזו כאשר ינהג הרועה את עדרו, והיה שר ומושל גם על פרעה, אבל אהרן לא היה מושל כי אם על פרעה ועמו לבד. ע"כ צוה ה' שלפני ישראל ישליך משה מטה שלו ויהיה לנחש עלי דרך לפרעה ולכל עמו, הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור, רמז לסוס מצרים ורוכבו, וינס משה מפניו. כי חשב שלעולם יהיה מטה שלו משחית ומחבל כנחש ואין זה ממדת טובו, ע"כ נאמר לו אחוז בזנבו ויהי למטה בכפו, כי אך פניו דהיינו מקום הראש והפה מסוכן להזיק ולהשחית בשונאי הש"י, הנה זנבו בהפוך זה כי סופו להיות רועה ישראל לא ירע ולא ישחית, כזנב של הנחש שאינו מזיק אלא הרי הוא כמטה בעלמא, כן יהיה כח זה של הנחש למטה בכפו, כאילו אמר שיהא נחש מזיק למצרים, ומטה עזו לישראל כאחד, ואם תרצה לומר שגם לישראל יהיה מטה ונחש כאחד, מטה עוז לטובים ונחש שורף לרעים, כי נשיכתן של חכמים נשיכת נחש, אתי ג"כ שפיר מה שנעשה נס זה לפני ישראל דווקא במטהו של משה.

אבל עדיין לא ראינו שום מופת, שאהרן יהיה רודה ומושל בפרעה וכל עמו ע"כ צוה ה' לפני פרעה להשליך מטהו של אהרן ויהי לתנין שחמתו גדול מחמת סתם נחש, כי בזה הורה שגם אהרן יהיה רודה ומושל בפרעה שנקרא תנין שנאמר (יחזקאל כט, ג) התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו. ולפי שפרעה נמשל לתנין שהוא גדול מן הנחש על כן הורו לו כי מטהו של אהרן יהיה לתנין כנגד פרעה שנמשל לתנים, כי סתם נחש אינו יכול לו כל כך כי התנין כחו גדול מן הנחש ע"כ הראה לו תנין שיהא כחו גדול מפרעה, כי בפרעה כתיב התנים הגדול במ"ם בסוף, המורה על נקיבה אשר כחה אינו גדול ככח התנין הזכר בנו"ן בסוף, על כן נעשה מטה אהרן לתנין כי הוא יבלע את פרעה שנמשל לתנים נקיבה, וכמו שאמר ויבלע מטה אהרן את מטותם. יען כי אמרו החרטומים יש גם לנו מטה עז שנמשל לתנים והיינו פרעה ועבדיו ומה זה אתה מתפאר במטה שלך שיהא לתנין, ע"כ הראו להם שתנינים שלהם חלושים כנקיבות ומטה של אהרן יבלע את מטותם, ולא הוצרך לעשות זה במטהו של משה כי כבר נעשה נס זה לפני ישראל, ועוד לפי שכנגד ישראל לא רצה ה' שיהיה חמת תנינים מטהו, ומטהו של משה כולל ההנהגה בין לישראל בין לפרעה על כן נהפך לנחש, אבל מטהו של אהרן שפעל כנגד פרעה לבד נהפך לתנין כדי לבטל כחו של פרעה שנמשל לתנים כאמור.

וראיה לדבר שבמכת היאור נאמר, והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך וזהו מטה משה, וכתיב בו הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור ונהפכו לדם אבל לא היה כחו גדול כל כך עד שישחית כל מימי מצרים ונהרותם ואגמיהם, ואח"כ נאמר אמור אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים על נהרותם וגו' ש"מ שכח מטה אהרן גדול מן כח מטה משה, שהרי מטה של אהרן פעל גם בנהרותם ואגמיהם ובכל מקוה מימיהם, וזה לפי שמטה אהרן נמשל לתנין שחמת תנינים גדול מן חמת סתם נחש, ולמטה משה לא ניתן חמת גדולה בעבור שהיה רועה בו גם את ישראל שצריך להתנהג עמהם בנחת גם בשעת הכעס, וזה רמז יקר

אמנם לאומרים שתנין היינו דג, נוכל לומר כי בפני ישראל נהפך המטה לנחש להורות שמתחילה היו ישראל כמקל זקוף בקומה זקופה ואחר כך הושפלה מלא קומתם ארצה להיות עם זוחלי עפר, וכאשר יאחזו בזנבו שיהיו בתכלית השפלות, יחזרו לקדמותם להיות כמטה זה, וכן היה שהוסיף להם פרעה שעבוד בסוף, ויזנב בהם לעשותם כזנבות האודים העשנים משם עלו אל מעלתם וזה לא יתכן לעשות לפני פרעה, על כן נעשה המטה בפניו לתנין דהיינו דג, להורות שכשם שסכל ה' עצתו בראשונה כי הוא רצה לעשותם כמטה יבש זה שאינו פרה ורבה וכך אמר פן ירבה, ונהפך הדבר שמטה היבש נעשה דג, כמ"ש (ויחי מט, טז) וידגו לרוב בקרב הארץ. כך גם עתה יסכל ה' עצתו, ועל כן לא חזר התנין להיות מטה לרמז שישארו ישראל ברבוים לעולם. ומ"ש ויבלע מטה אהרן, היינו התנין שהיה מתחילה מטה. והוכה היאור שיש בו דגים ע"י מטה משה דווקא, שהיה מתחלה נחש, אבל מטה אהרן שהיה מתחילה דג ונעשה עכשו למטה שלא בפני פרעה אין נכון שימית את דגתם אחר שהוא היה דג, ואח"כ צוה ליקח מטה אהרן להכות בכל נהרות ואגמים, ולפיכך נאמר והדגה אשר ביאור מתה, ולא אשר באגמים ונהרות שהוכו ע"י מטה אהרן, והחמיר ביאור לפי שהיה אלהיהם ע"כ עשה שפטים באלהיהם, והראו להם שאינו יכול להציל הדגים, אבל האגמים ונהרות לא החזיקו באלהות ע"כ לא המית את דגתם.

כה אמר ה' בזאת תדע כי אני ה'. לשון זה נאמר במכה ראשונה של סדר דצ"ך, וכן במכה ראשונה של סדר עד"ש נאמר למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ וכן במכה ראשונה של סדר באח"ב נאמר בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ, גם מהרי"א נתעורר ע"ז ופירש שפרעה היה חולק על ג' דברים האחד הוא מציאת השי"ת, כי כחש בה' ויאמר לא הוא (ירמיה ה, יב) ולא ידעתי את ה' (שמות ה, ב) על כן נאמר במכה ראשונה בזאת תדע כי אני ה'. השניה, שהיה חולק לומר אם תמצא לולמר שיש אלוה בנמצא מ"מ אינו משגיח בשפלים, על זה נאמר כי אני ה' בקרב הארץ, השלישית הוא, שהיה חולק על יכולת הש"י לומר שאינו יכול לשנות הטבע כלל, על זה אמר כי אין כמוני בכל הארץ, כלומר יכול לפעול כחפצו.

ואומר אני להוסיף ביאור על דבריו, להכניס כל ג' מכות תחת סוג אחד, כי ג' מכות ראשונים באו לאמת מציאת הש"י, לפי שהמצרים אמרו שהיאור הוא אלהיהם אין עוד מלבדו, ע"כ עשה ה' שפטים באלהיהם להורות שיש גבוה מעל כל גבוה, וכן מסיק בב"ר (בר"ר פט, ד) הרשעים מתקיימים על אלהיהם שנאמר והנה עומד על היאור ש"מ שחשבוהו לאלהות, ע"כ נאמר במכת היאור בזאת תדע כי אני ה' וגו'. ובענין הצפרדעים ששרץ היאור הורה שגם היאור ישרוץ דברים המאמתים מציאות הש"י, כי פרעה היה מחלל השם ואמר לא ידעתי את ה'. ע"כ הודיע היאור כי ראוי לקדש השם, כי הצפרדעים קדשו השם ברבים כדאיתא (פסחים נג, ב) שחנניא מישאל ועזריה מסרו נפשם על קידוש השם ולמדו קל וחומר מצפרדעים שעלו בתנורים, ולפיכך לא מתו אותם שבתנורים כדמסיק בילקוט פרשה זו ובכנים נאמר אצבע אלהים הוא. הרי שבמכה זו גם החרטומים הודו והמליכו שמו ית', לומר שמכה זו ממנו ית' והודאת בעל דין כמאה עדים דמי.

ובסדר עד"ש נרמז כי הוא יתברך משגיח למטה בכל פרטי האישים, להוציא מלב האומרים שאין הקב"ה משגיח כי אם על כללות המין ולא בפרטות על כל דרכי איש, ולפי דבריהם הכל נכנס בערבוביא כי אין הבדל בין איש לחבירו ובין עובד אלהים לאשר לא עבדו, ע"כ בא עליהם הערב בערבוביא, וכתיב והפלתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה לבלתי היות שם ערוב וזה מופת חותך שיש הבדל בין צדיק לרשע ושהקב"ה משגיח על כל פרטי האישים, לכך נאמר שם למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ. לומר שהשגחתי הפרטית גם בתחתונים. וכן במכת הדבר כתיב והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים. והיינו מצד השגחתו יתברך הפרטית. וכן בשחין שהיה האבק פורח בכל ארץ מצרים, ואעפ"כ הבדיל בין ישראל למצרים, לפיכך לא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה, ר"ל שלא יכלו לעמוד בויכוח שהיה להם עם משה מפני השחין, כי לכל מכה נתנו סבה חוץ לזו שלא יכלו לתת סבה, כי כל המכות באו בפעם אחת על כל מצרים והחרטומים היו בכלל המכה, אבל מכת השחין בא תחילה על החרטומים ואח"כ על כל מצרים, שנאמר כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים. ע"כ לא יכלו לעמוד בויכוח, כי טען משה עליהם שחטאם גרם להם שלקו תחילה, לפי שעד הנה גרמו החרטומים קישוי לב פרעה בלהטיהם וכזביהם.

בסדר באח"ב פירש מהרי"א שבאו לאמת יכולת הש"י ולי נראה שפרעה טען שתי רשויות הם, ע"כ נאמר במכה ראשונה של סדר באח"ב למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ. רוצה לומר אין עוד מלבדו ית' איזו רשות אחר, מכלל שפרעה טען שיש עוד אלוה אחר ונראין הדברים שטען זה על מזל טלה והשמש, כי מצינו ששלשה מכות היו מונעים אור השמש והמזלות, כי ברדת הברד מסתמא היו השמים מתקדרים בעבים עד שלא יכלו לראות השמש כל זמן ירידת הברד, ובמכת הארבה כתיב ויכס את עין הארץ. היינו השמש כי היא עין הארץ, לפיכך ותחשך הארץ. וכן במכת החושך, וכן מכת בכורות בלילה, וכל זה ראיה שטען פרעה על השמש ומזל טלה שכחם גם כן גדול, ע"כ נאמר בברד אשר לא היה כמוהו, וכן בארבה נאמר לפניו לא היה ארבה כמוהו, וכל זה מופת למאמר כי אין כמוני בכל הארץ. וכל שכן מכת בכורים שהוא סימן להכנעת מזל טלה בכור לכל המזלות, ודבר זה מחוור יותר מן פי' מהרי"א, ולשון הכתוב מוכיח האומר כי אין כמוני.

הנה אנכי מכה במטה וגו' בעשרה מאמרות של עשרה מכות אלו רבו בהם הדעות, למה זה ועל מה זה היו מכות אלו באים עליהם, וכל המפרשים יצאו ללקוט טעמים איש לפי שכלו, גם אני לא אחשוך פי לקרב רעיונות אל פשטי המקראות

והנה מכת היאור, בעון שאמר פרעה לי יאורי ואני עשיתני (יחזקאל כט, ג) ובעון השלכת הבנים ליאור, ומיתת הדגים בעבור שרצו לבטל מישראל ברכת וידגו לרוב בקרב הארץ.

צפרדעים באו, על אשר כחש בה' ויאמר לא ידעתי את ה' ע"כ באו הצפרדעים שידעו את ה' ומסרו נפשם על קידוש שמו ית' כאמור למעלה, והיאור שרץ אותן צפרדעים כי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, כי אמרו שהיאור יש בו צד אלהות

כנים באו עליהם, לפי שכל בעל עבודה קשה מלא כנים הבאים מן הזיעה המצויה מתוך התעמלות והתחממות הגוף, ומה שנעשה עפר הארץ כנים, לפי שכל עבודתם היתה בשדה דהיינו עפר הארץ והיא שגורמה להם הזיעה והכנים, ע"כ עפר הארץ הביאה הכנים גם על המצריים

ערוב בא עליהם, לפי שנשתעבדו בישראל שנמשלו לחיות, כמו שפי' רש"י על פסוק כי חיות הנה (שמות א, יט) ובכל ארץ גושן לא היה ערוב כי אין חיה מזקת לחבירתה.

דבר במקנה המצרים היה לפי שהשבטים אנשי מקנה היו בבואם מצרימה, ועתה החליפו אומנתם בעבודת חומר ולבנים, וממילא נפסד מקנה שלהם, ע"כ וימת כל מקנה מצרים

שחין בא עליהם, לפי שהפרישו נשותיהן מבעליהן על כן הוכו בשחין שהתשמיש קשה לו, כמ"ש וינגע ה' את פרעה, ופירשו רז"ל (בר"ר מא, ב) שלקה בשחין שהתשמיש קשה לו, והיה זה לפרעה כמו סימן על העתיד.

ברד וקולות השמיע ה' לאזנו, על אשר חטא בקול ואמר מי ה' אשר אשמע בקולו ולפי שלא רצה לשמוע בקול ה' ע"כ השמיעו ה' בעל כרחו את קולו, קול ה' על המים, קול ה' חוצב להבות אש אשר תהלך ארצה, לומר שאם מרצון טוב לא רצית לשמוע בקול ה' עתה שמע בקולו, קול ה' יחיל פרעה וכל חילו.

ארבה בא עליהם, לפי שרצו לבטל מישראל והרבה ארבה את זרעך (בראשית כב, יז) ואמרו פן ירבה, ע"כ שלח עליהם ארבה כי לשון ארבה משמש על הרבוי כמ"ש (שופטים ו, ה) ובאו כדי ארבה לרוב וכתיב (ירמיה מו, כג) כי רבו מארבה.

חשך בא עליהם, לפי שגרמו לישראל להצפין את בניהם בחשך, כמו שהצפינו את משה, ע"כ במחשכים הושיבום ה', וכן המילדות היו כל מעשיהם בחשך, וכן נבלעו ישראל בקרקע בחשך, כדאיתא במס' סוטה (דף יא:)

מכת בכורות בא עליהם, לפי שרצו לאבד בנו בכורו ישראל, אבל מי הים לא הביא ה' עליהם אלא הם עצמם בזדון לבם נסו לקראתו, כמו שיתבאר בע"ה בפסוק כי בדבר אשר זדו עליהם (שמות יח, יא)


מתוך: כלי יקר על שמות ח (עריכה)

וירא פרעה כי היתה הרוחה. לא נאמר לשון זה בשום מכה כי אם במכת הצפרדעים, לפי שכל המכות כאשר סרו אז סרו לגמרי לא נשאר מהם שום רושם אחר הסרתן, וא"כ אין חידוש כל כך מה שחזר פרעה לקשיות ערפו כי העבר אין, אבל הצפרדעים אף לאחר שסרה המכה מ"מ לא סרה לגמרי כי לא הלכו להם אלא מתו ותבאש הארץ, והיה לו להיות נכנע לפחות בעבור הבאשת ריח שנשאר לו מן הצפרדעים, ע"ז אמר כמתרץ וירא כי היתה הרוחה והכבד את לבו לפי שאין הבאשת ריח מזיק כי אם במקום צר אבל במקום רחבת ידים אין הריח שולט כ"כ, לפיכך כאשר ראה פרעה כי היתה רוחה שארץ מצרים רחבת ידים היא ולא יזיק לו הריח רע, ע"כ והכבד את לבו כבראשונה.

ויסר הערוב. פירש רש"י ולא מתו כמו שמתו הצפרדעים שאם מתו היה להם הנאה בעורות ואין להקשות למה מתו הצפרדעים ולא הלכו להם כמו הערוב והארבה ואין לומר כדי שתבאש הארץ דא"כ למה לא מתו גם הארבה. תשובה לדבר שרצה הקב"ה ללמד שהמוסר עצמו על קידוש השם ינצל, לפיכך מתו כל הצפרדעים שלא עלו בתנורים, ולא נשארו חיים כ"א אותן שעלו בתנורים, כמ"ש וימותו הצפרדעים מן הבתים מן החצירות ומן השדות. משמע אבל לא אותן שבתנורים לפי שמסרו את עצמם על קידוש השם, ומכאן למדו חנניא מישאל ועזריה למסור נפשם על קידוש השם, ולמדנו מכאן שהמוסר עצמו על קידוש השם ינצל, ומי שאינו מוסר עצמו הרבה שלוחים למקום ב"ה לסבב לו מיתה ממקום אחר, כמו שמתו אותן הצפרדעים שלא עלו בתנורים, והערוב והארבה הלכו להם שלא יהיה להם הנאה בעורות, ובאותן המלוחים שמלחו מהם (שמו"ר יג, ז).


מתוך: כלי יקר על שמות ט (עריכה)

כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי. פירש"י למדנו שמכת בכורות שקולה ככל המכות, פירש הרא"ם בכורות הבי"ת נקודה בפתח, כי בברד לא הוכו כי אם האביב שבכרו כמ"ש כי השעורה אביב, פירש רש"י בכרה כבר ויש גורסין בצורות במקום בכורות, כי הברד גרם להם רעב ובצורת וכן גרס מהרי"א, ומ"מ לא שקטה רעיון השואל למה היתה מכה זו גדולה מן כל המכות, ואין לומר שהיא גדולה מחמת הבהלה הגדולה הבאה מן קול ה' חוצב להבות אש כי המה דברים מבהילים באמת, דא"כ למה תלה רש"י הדבר במה שהוכו הביכורים או בבצורת והלא הקולות עיקר הבהלה, ואדרבה נראה שלא הקפידו כל כך על התבואה, דאל"כ מכות הארבה תהיה שקולה ככל המכות שהרי אכל מה שהשאיר הברד, אלא ודאי שלא הקפידו כל כך מאחר שהחטה והכוסמת לא נכו, וא"כ למה תהיה מכה זו גדולה מכל המכות.

והנה כפי הפשט נוכל ליישב זה, שבמכת בכורות ממש ידבר, כי יש לדקדק מהו שנאמר כי בפעם הזאת אני שולח כל מגפותי אל לבך למה לא נאמר לשון אל לבך בשום מכה חוץ מבזו, אלא שר"ל שבסדר באח"ב אני שולח לך מכה אחת שתהיה גורמת שאם חכם אתה אזי תתן אל לבך מכת בכורות שתהיה בסוף סדר באח"ב, יען כי מתחילה התרה ה' בפרעה במכת בכורות, כמ"ש (שמות ד, כג) ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך, וכמו שפירש"י שם, ולפי שבפעם ההוא לא הרגיש עדיין ברעה זו כמה גדולה היא לפי שלא ראה אותה כי אם קול דברים בלבד היה שומע ע"כ לא היה משים אל לבו לא ישוב מפני קול, ע"כ אמר הקב"ה כי עכשיו אני שולח לך מכה בביכורי צמח האדמה ויודע אני שבמכה זו יהיה לך צער מאד יותר מכל המכות הקודמים, לפי שכל פרי שנתבכר חביב על האדם ביותר כמו שיתבאר בע"ה פר' כי תבא (כו ב) בטעם הביכורים, והראיה שבמכה זו התודה ואמר חטאתי הפעם, מה שלא אמר כן בכל המכות הקודמים לפי שבאמת היה צר לו מאוד שהוכו הפירות שנתבכרו תחילה מחמת שהם חביבים על האדם ביותר, ואם בפרי צמח האדמה כך, ק"ו בפרי בטנך כמה גדול הצער במיתת בנך בכורך, ואם עד הנה לא הרגשת בדבר הנה בפעם הזאת שאני מכה את בכורי צמח האדמה אזי תתן אל לבך את כל מגפותי, דהיינו מכת בכורות פרי הבטן כמה גדול הצער, וע"ז נאמר כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפות, דהיינו מכת בכורות של פרי הבטן אל לבך, שתתן לבך להתבונן ולדרוש ק"ו שאם בבכורי פרי האדמה כ"כ גדול הצער מחמת שהם חביבין על האדם ק"ו בבכורי פרי בטנך, וא"כ שפיר קאמר רש"י שמכת בכורות ממש שקולה כנגד כל המכות שהרי הכתוב קראה כל מגפותי. וכך הוא האמת שהרי בכולם לא נכנע פרעה כ"א במכות בכורות, ובזה מיושב מה שהוצרך הכתוב לומר והפשתה והשעורה נכתה כי השעורה אביב וכבר ביכרה וזה פירוש יקר מאד.

ועל צד הרמז, נ"ל על דרך שכתבתי למעלה (ז יז) שמכת הברד והקולות בא לפרעה על אשר לא רצה לשמוע בקול ה' בהדר, ועל כן השמיע ה' לאזנו קולות נוראים ומבהילים, ולכן היה מתודה דווקא בחטא זה ואמר ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים. תחת אשר כחש בה' ויאמר לא הוא, והיה חוטא בקול, וסיפר לשון הרע על בוראו, ע"כ נידון בקולות כדרך שאמרו (ויק"ר טז, ז) במצורע שמביא צפרים העושים מעשה קול לכפר על קול של לשון הרע, וע"כ נאמר כאן הקולות יחדלון והברד לא יהיה עוד. וקשה לערבינהו ולתנינהו הקולות והברד יחדלון, או לא יהיה עוד, אלא שכך אמר משה לפרעה מה תצעק אלי לאמר העתירו אל ה', אם תשוב מדרכך ולא תשמיע בחוץ קולך קול ענות בחרופים וגדופים כלפי מעלה לאמר מי ה' אז ממילא הברד לא יהיה עוד, כי בסור הסבה יסור גם המסובב, וז"ש כשהקולות שלך יחדלון אז ממילא הברד לא יהיה עוד, למען תדע כי לה' הארץ כשתשוב בתשובה, לא כאשר אמרת בתחילה מי ה'.

ולפי שחטא זה היה בלשון, וידוע שחטא הלשון מגדיל עונות כנגד ג' ראשי עבירות והם ע"ז ג"ע ש"ד וכל התורה בכלל, כי כל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כלה, א"כ מן הראוי שבעל הלשון יהיה נידון בכל המיתות, כי עונש עבודה זרה בסקילה וכן עונש המגדף, ועונש שפיכות דמים בהרג, ועונש סתם ג"ע בחנק, ובת כהן כי תזנה בשריפה, א"כ מצינו שכל ד' מיתות ב"ד שייכים בשלשה ראשי עבירות אלו, ע"כ מן הראוי שבעל הלשון יהיה נידון בכל המגפות הללו כי הוא שקול כנגד כולם, וז"ש כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי, כי מצינו במכת הברד דוגמא לכל ד' מיתות ב"ד סקילה באבנים, דוגמא לזה ירד עליהם הברד ואבני אלגביש וסקל יסקל אותם. שריפה, שנאמר ותהלך אש ארצה. הרג, שנאמר (תהלים עח, מז) יהרוג בברד גפנם ולשון הריגה אינו שייך בגפן, אלא שרמז לאנשיהם היקרים שנמשלו לגפן, כד"א (תהלים פ, ט) גפן ממצרים תסיע. וחנק, היינו ברבוי מים שירדו עם הברד, כי אולי נטבעו קצתם בשדה במטר הברד, כי כל מי שנתחייב חנק או טובע בנהר כו' (כתובות ל, ב).

והכה הברד את מה שנתבכר תחילה, תחת אשר שלח פרעה יד לשונו בהקדוש ברוך הוא בכורו של עולם כדאיתא בספר נוה שלום, ואגב זה הודיע לנו הכתוב שהפשתה והשעורה נכתה וגו', אע"פ שפשוטו משמע שבא להודיענו אגב שכשם שהוכתה הפשתה מצד היותה עומדת בקשיה כך הוכה פרעה על קשי ערפו כגבעול זה, מ"מ אגב אורחינו בא נמי להודיע מי ומי המוכים ולוקים המקבלים נזק מן בעלי הלשון, ומי הוא בן חורין מן בעלי הלשון, באופן שיהיה הכל מדה כנגד מדה שכל מי שמקבל נזק מן קול ענות של בעלי הלשון כנגד זה הוכו גם אותן צמחים הדומים לו מן קול הברד, וכל מי שניצול מן קול בעלי הלשון ניצולו גם מן קול הברד אותן צמחים הדומים לו, כי מהידוע שמן בעלי הלשון מקבלים נזק שני כתות כת אחת הם הבכורים במעלה אשר רבים קנאים פוגעים בהם המתקנאים בגודל מעלתם, ועוד שלגודל מעלתם ביותר הם מתפעלים מן הלשון הרע, לאפוקי מי שהוא מן קטני המעלות אין מתקנאים בהם כל כך ואין שולחים בהם כל כך חץ לשונם, ואת"ל שחציו נחתו בו מ"מ אינו מתפעל כל כך ואינו מזיק לו כל כך כמו שמזיק הלשון לאנשי המעלה אשר להם משפט הבכורה היושבים ראשונה במלכות שמים, הלא מדה זו מצויה ברבת בני עמנו, כי בעלי הלשון השמיעו אין נקי, כל איש חיל רב פעלים, ובלשונם מפילים כל חומה גבוה וכל ארז אדיר בלבנון ינקבוהו תולעת יעקב, כת שניה הם העומדים כנגד בעלי הלשון כגבעול זה ואינו נכנע להם להיות מן השומעים חרפתם ואינן משיבים אלא רוצה לעמוד כנגדם להשיב למחרפו דבר, או המתפאר במעלתו כי זאת קומתו דמתה לתמר, אז ביותר הלשון הרע מזיק לו

והניצול מן הלשון הרע הוא, מי שהוא מן המאפילים, שאינם מראים את עצמם בפני הבריות, לקיים מה שנאמר (ישעיה כו, כ) לך עמי בא בחדריך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, אע"פ שחץ שחוט לשונם עוברים אפילו כמה חומות, והיושב בחדרי חדרים וניצול מכל כלי זיין, מ"מ אינו ניצול מבעלי חצים אלו, מכל מקום הצלה פורתא מיהא הוי כשאין האדם מתראה בפניהם במעלותיו ואינו משיב למחרפו דבר, ויהיה כאיש אשר אינו שומע, לכך ספרה לנו התורה כי הפשתה והשעורה נכתה, כי השעורה אביב והפשתה גבעול, וקשה מאי קמשמע לן דאם בא להורות שלפי שהחטה והכוסמת לא נכו ע"כ הכביד פרעה את לבו, מ"מ למה הוצרכה ליתן טעם למה נכו אלו ולא נכו אלו, אלא לרמז לנו כשם שקול הלשון מזיק לבכורי המעלה ולעומד כנגדם כגבעול זה, כך הוכו מן קול הברד הפשתה והשעורה כי הפשתה גבעול עומד בקשיה, והשעורה אביב נתבכרה. אבל החטה והכוסמת לא נכו, כך כל המאפילים עצמם ואינן נראין לבריות במעלתם ועושין את עצמם כלא שומעין אלו לא נכו, וכן יתבאר בע"ה פרשת כי תצא (כג יד) על פסוק ויתד תהיה לך על אזניך. כי השתיקה עיקר כלי זיינו של אדם לנצח בה את מחרפיו.

ובזה מתורץ, מ"ש כצאתי את העיר אפרוש את כפי אל ה' פירש"י לפי שהיתה העיר מלאה גלולים ומקשים כאן למה הקפיד דווקא במכה זו, אע"פ שלפי פשוטו י"ל שודאי בכל המכות הקפיד על זה ולא הוצרך משה להודיע לפרעה אימתי יתפלל ואם תוך העיר או חוצה לה, זולת במכה זו שאמר פרעה ורב מהיות קולות אלהים שמע מינה שכל כך נבהל מן הקולות עד שרצה שיפסקו לאלתר, ע"כ הוצרך משה להודיעו שא"א שיפסקו לאלתר שהרי הוא צריך לצאת מן העיר תחילה ושם יעתיר אל ה', מ"מ גם לפי דרכינו רמז לו שחטא הלשון גרם לפרעה כי סר ה' מעליו, ואינו רוצה להתראות אפילו למשה כל זמן שהוא במחיצה אחת עם פרעה, על דרך שאמרו רז"ל (ערכין טו, ב) כל המספר לשון הרע אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור יחד שנאמר (תהלים קא, ה) מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל אל תקרי אותו אלא אתו, ע"כ נאמר כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ה' לפי שהעיר מלאה גלולים, כי כמו ששלח בו כל מגפותיו לפי שלשון הרע מגדיל עונות כנגד ע"ז ג"ע וש"ד, כך הזכיר לשון מלאה גלולים להורות שחטא זה כולל גלולים הרבה וממלא כל העיר בכל מיני גלולים.

ויש אומרים, שהוצרך להתפלל בשדה מקום שהמכה משמשת ביותר ונראה עוד לומר שהוצרך לומר כצאתי את העיר שלא יחשדו פרעה שמיראת הקולות והברד ילך לאיזו בית להתפלל, ע"כ אמר לו כצאתי את העיר להראות לו גודל הנס שבכל מקום אשר תדרוך כף רגלו שם לא יהיה ברד.

כי טרם תיראון וגו'. פירש"י עדיין לא תיראון הוצרך לומר לו כן דוקא בהסרת מכה זו לפי שפרעה לא בקש כ"א על הסרת הקולות והברד, שנאמר ורב מהיות קלות אלהים וברד. אבל על המטר לא אמר שיחדל לפי שארץ מצרים צריכה למטר ביותר משאר ארצות וכן הבטיחו משה, שנאמר הקולות יחדלון והברד לא יהיה עוד ולסוף לא היה כן אלא ויחדלו הקולות והברד ומטר לא נתך ארצה, וחשב משה פן יחזיקו פרעה לבדאי ויאמר שלא כן הבטיחו, ע"כ אמר משה אם הייתי יודע שתהיה מהיום והלאה ירא אלהים הייתי עושה כל רצונך, כי הקב"ה רצון יראיו יעשה, אבל אני יודע שעדיין לא תיראון את ה' בלב שלם, ע"כ לא ימלא ה' כל רצונך כדי שלא יהיה חוטא נשכר, ע"כ יחדל הכל בבת אחת ולא יהיה מטר, כי אינו נותן כי אם ליראי ה' כמ"ש (ירמיה ה, כד) ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' אלהינו הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו וגו'.


מתוך: כלי יקר על שמות י (עריכה)

ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה וגו'. רבים תמהו על פרשה זו שלא נזכר בה מה יאמר משה לפרעה בבואו אליו, כי לא נזכר דבר מן מכת הארבה, ומה שפירש הרמב"ן בשם הרבתי שיש רמז למכת הארבה במה שנאמר ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים וכתיב בארבה דיואל (יואל א, ג) עליה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם. אין זה מספיק לישוב קושיא זו כי היא גופא קשיא כי למה נאמר במכה זו שיספרה לבניו יותר מבכל המכות, ולי קשה עוד למה לא נאמר הכבדת לב עבדיו כי אם במכת הברד והארבה. וכפי הפשט נ"ל שבכל המכות ודאי אין חילוק בין פרעה לעבדיו כי ודאי היה פרעה מרגיש בכולם כמו עבדיו, זולת מכת הרעב והבצורת שאינו נוגע כי אם בעבדיו אבל לא במלך עצמו כי על הרוב יש למלכים אוצרות חיטים מפני שנת הרעב, ועל צד ההפלגה הוא אם יגע הרעב במלך עצמו, על כן אמר בברד ויכבד לבו הוא ועבדיו לא זו הוא, אלא אפילו עבדיו שהיו להם ליתן לב על כי קרא ה' לרעב מ"מ לא הקפידו לפי שהחטה והכוסמת לא נכו וכשאמר הקב"ה שנית למשה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו הבין משה מזה שיעשה לו התראה שנית, כי קרא ה' לרעב ואעפ"כ לא ישיתו לבם להתראתך לא זו הוא אלא אפילו עבדיו, ומזה הבין משה שרצון הש"י לשלוח הארבה כי מדרך העולם שהתבואה שנגמרה בשדה אין לה כליון כי אם ע"י ברד או ע"י ארבה, ומאחר שכבר היה ברד אין זה כי אם ארבה שיאכל מה שהשאיר הברד, לכך נאמר במכה זו דווקא ויאמרו אליו עבדי פרעה עד מתי יהיה זה לנו למוקש, כי היה הרעב נוגע ביותר בעבדיו מבפרעה על כן הפצירו בפרעה שישלח את העם.

ומה שנאמר במכה זו, ולמען תספר באזני בנך ובן בנך יותר מבכל המכות, הנה מקום אתי ליישב זה על דרך שכתב הרמב"ן בפרשה זו בשם רבינו חננאל על פסוק ואחריו לא יהיה כן (י יד) וזה לשונו. מן עתרת משה עד עכשיו אין ארבה מפסיד בכל גבול מצרים ואם יפול בארץ ישראל ויכנס בגבול מצרים אינו אוכל מן יבול מצרים כלום וזה ידוע לכל, ועל זה נאמר (תהלים קה, ב) שיחו בכל נפלאותיו עכ"ל. והבט ימין וראה כי פסוק שיחו בכל נפלאותיו הוא ממש דומה לפסוק ולמען תספר באזני בנך ובן בנך. וביאור הענין הוא שבכל המכות שהיו במצרים לא נשאר מהם שום רושם במצרים אחר הסרתה שיגרום לדורות שישאלו הבנים על מה זה ועל מה זה, כי נשכח זכרם אצל ההמון כי ארכו להם הימים והכל נשכח, אבל במכת הארבה נשאר רושם לדורות גם אחר הסרת המכה, כי ברוב הימים ימצאו הדורות דבר חידוש ויראו כי יבא ארבה ולא יאכל כלום מכל יבול מצרים, אז ודאי ישאלו הבנים על נס זה מדוע אינה אוכלת מיבול מצרים כ"א מיבול ארץ ישראל, ועל כרחך תצטרך להשיב לו סיפור כל הקורות בארץ מצרים, וכי אמר משה בהסרת המכה שלא תשאר ארבה בכל גבול מצרים ועי"ז יספרו בניסי מצרים ויכירו כח מלכותו יתברך, וזה שמסיים רבינו חננאל בדבריו פסוק שיחו בכל נפלאותיו, כי בלי ספק שלכך השאיר הקב"ה רושם זה לדורות כדי שעל ידו יזכירו יציאת מצרים וישיחו בכל נפלאותיו, זהו שאמר ולמען תספר באזני בנך וגו' וידעתם כי אני ה'. כי ע"י סיפור זה ידעו דורות הבאים גבורותיו ית' ונפלאותיו ופירוש זה יקר ונכון מאד. ומה שנאמר בארבה דיואל ספרו לבניכם וגו'. אין זה קושיא כי ודאי ראוי לספר לדורות כמה החטא גורם לישראל כדי שיקחו מוסר דורות הבאים, אבל כאן ודאי אין הפירוש כן דא"כ למה צוה שיספר לבניו דווקא מכת הארבה יותר מכל המכות, אלא ודאי הטעם הוא כמו שהזכרנו.

ומה שלא נזכרה מכת הארבה בפירוש כ"א ברמז, לפי שרצה הקב"ה שמשה יוכיח את פרעה על סכלתו שלעולם לא היה נכנע מפני דבר ה' כי אם מפני המכות אשר כבר באו, והתשובה שהאדם עושה מפני ההכרח אינה תשובה שלימה כי בסור המכריח ישוב לסורו, כמו שקרה לפרעה על כן לא הזכיר בפירוש המכה כדי שיבין משה מזה שיתחיל לו בתוכחה על עונו, ולבקש ממנו שיהיה נכנע מפני דבר ה' ולא מפני המכה ואז ישאר בצדקתו, וכן עשה משה כי התחלת דבריו עד מתי מאנת לענות מפני ר"ל מפני דבר ה' ולא מפני המכה, לפיכך ויאמרו אליו עבדי פרעה עד מתי יהיה זה לנו למוקש. ורצו לעשות פשרה עם משה קודם ביאת המכה כדבר משה, ועבדיו נכנסו תחילה בעובי הקורה מן הטעם שנתבאר למעלה.

ולא יוכל לראות הארץ. פירש"י הרואה ועיקר חסר מן הספר ועו"ק לפירושו כי מה שלא יוכלו לראות את הארץ אין בזה נפקותא לענין הנזק, ולפחות היה לו להקדים מאמר ואכל את יתר הפליטה כי זה עיקר הנזק, וכן בשימוש המכה נאמר ג"כ ותחשך הארץ ויאכל את כל עשב הארץ, ש"מ שטעם האכילה הוא בעבור חשכת הארץ והדבר צריך ביאור.

ואומר אני, שמהידוע שכל סומים אוכלים ואינן שבעים כך ארבה זו ע"י שריבויים גורם שתחשך הארץ גם הארבה אינו יכול לראות מה שהוא אוכל והרי הוא אוכל כסומא בארובה ולא ישבע וע"כ יאכל את כל אשר בשדה, ועוד לא ישבע עד שיכנס מן השדה גם אל הבתים ומלאו בתיך וגו', וז"ש ולא יוכל לראות היינו הארבה שהזכיר לפנים לא יוכל לראות הארץ, וע"י שלא יראה הארבה את הארץ יאכל את הכל ולא ישבע עד אשר יבקש אח"כ גם אשר בבתים, ומה שמצינו שבשימוש המכה לא אכלו כ"א את שבשדות ולא מצינו שנכנסו לבתים, לפי שנאמר וימהר פרעה לקרא למשה ולאהרן למה לא נאמר לשון וימהר בשום מכה, אלא לפי שידע פרעה שאם לא ימצאו בשדות יאכלו גם מה שבבתים ע"כ וימהר פרעה קודם שיכנסו לביתו, ולכך ועתה שא נא חטאתי ועתה תיכף ומיד קודם שיכנסו לבתים.

ומלאו בתיך ובתי כל עבדיך ובתי כל מצרים. בלי ספק שבית המלך יותר פנימי מן בתי כל עבדיו ובתי כל עבדיו יותר פנימיים מן בתי כל מצרים, ואיך יכנס הארבה תחילה לפני ולפנים ואחר כך בראש כל חוצות, אלא ודאי שבדרך נס נעשה זה כי כדרך החטא כך העונש, כי הוא התחיל בקלקלה תחילה ואח"כ עבדיו, כי בלי ספק שתלה החטא יותר בו מבעבדיו ויותר בעבדיו מכל עמו כדרך שפירש"י בצפרדעים (ז כח) שנאמר ועלו ובאו בביתך וגו' ובבית עבדיך ובעמך. ואולי שעל הפוך סדר זה נאמר לפניו לא היה כן ארבה כמוהו יכול להיות שהיה ארבה כמוהו, אבל כן לא יהיה על זה הסדר ההפוך שלא כדרך העולם.

ויפן ויצא מעם פרעה. יתכן לפרש שלא יצא עדיין אלא פנה פניו ממנו לצאת ולא יצא כ"א מעם פרעה אבל היה עדיין בתוך עבדיו, ובתוך כך ויאמרו עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה לנו למוקש, היו מראים על משה באצבע לאמר כי זה משה האיש לא ידענו עד מתי יהיה לנו למוקש, ומדאמרו זה ש"מ שהיה עדיין ביניהם לפיכך ויושב את משה ואת אהרן ממילא הושבו כי לא שלח אחריהם שהיו עדיין בינותם ושמעו דברי עבדיו וע"י כן הושבו וחזרו אל פרעה ויאמר אליהם לכו עבדו וגו'.

מי ומי ההולכים. יש בענין זה ספקות הן כפל מי ומי כי די באחד, ועוד ההולכים לשון הוה אינו מתיישב כי היה לו לומר מי ילך משמע להבא כי ההולכים משמע שהולכים עכשיו והרי עדיין לא הלכו, ועוד ב"פ נלך ודאי אחד מהם מיותר כי היה לו לומר בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו נלך, ועוד כי חג ה' לנו והרי למעלה אמר בשם ה' ויחוגו לי במדבר משמע שיהיה חג לה' ולא לנו, והבדל זה ידוע כי חג לה' הוא בעבודת הש"י, וחג לנו הוא בשמחת העובדים, כמ"ש (דברים טז, ח) עצרת לה' וכתיב (במדבר כט, לה) עצרת תהיה לכם, ורז"ל אמרו (פסחים סח, ב) דרך פשרה חציו לה' וחציו לכם, וכאן מי החכם ומי יודע פשר דבר, ועו"ק כי אותה אתה מבקשים לשון הוה והיה לו לומר כי אותה בקשתם לשון עבר כי עכשיו הם מבקשים יותר מזה שהרי אמרו בנערינו ובזקנינו וגו' הרי שבקשו לעקור את הכל משם, ופירוש של המפרשים כבר נודע, ובמקום תיבת אותה הל"ל זה אתם מבקשים.

וביאור לכל הספיקות הללו הוא, כי פרעה לא שאל את משה מי שילך אלא גזר אומר שודאי לא ילכו כ"א הזכרים שדרכם לזבוח, ואמר לכו עבדו את ה' אלהיכם ושוטטו נא בכל קצוי עולם ופוק חזי מאי עמא דבר מי ומי שדרכם לילך, לכך אמר כפל מי ומי ר"ל אם תימינו ואם תשמאילו לראות בכל מקום הנהוג מי שדרכם לילך לזבוח, ובזה מיושב לשון ההולכים שקאי על כל ההולכים בכל העולם ומשם תראו וכן תעשו גם אתם כפי הנהוג, והשיב משה בנערינו ובזקנינו נלך כפי הנראה שלפי פשוטו נלך מיותר לגמרי, ר"ל שניהם מיותרים שהרי קאי על שאלת מי ומי ההולכים, והיה לו להשיב בנערינו ובזקנינו בבנינו וגו' ויהיה הכל קאי על ההולכים, אלא ודאי שאינו מוסב על ההולכים, ור"ל אתה אומר לנו לילך כדרך ההולכים שבכל העולם אבל אנחנו לא כן נעשה אלא בנערינו ובזקנינו נלך, והבדל נלך מן ההולכים כי לא קרב זה אל זה, ואע"פ שבכל ההולכים אין הולכים לזבוח כי אם מי שדרכם לזבוח, מ"מ אנחנו נלך מכל וכל ונתן טעם לדבר כי חג ה' לנו, כי בשלמא כל ההולכים שאינן הולכים כ"א לזבוח דין הוא שלא ילכו כ"א מי שדרכן לזבוח, אבל אנחנו זולת העבודה דהיינו חג לה', יש עלינו מצוה אחרת עוד והיא שמחת החג, זה"ש כי חג ה' לנו. צריך להיות גם לנו, וידוע שאין שמחת האדם שלימה כ"א בזמן שאשתו ובניו וכל קניניו עמו, כי איך ישיר את שיר ה' על אדמת נכר ואשתו ובניו וקנינו נתונים בערבון בעדו, והשרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה, ולכך אמר ב"פ נלך לעשות ב' חלוקות בההולכים כי נערינו וזקנינו נלך לעבוד, ובנינו ובנותינו ילכו לשם שמחה ר"ל שנשמח אנחנו עמהם לקיים מצות ה' עלינו ליתן חציו לה' וחציו לנו ולבנינו, לשם שמחה.

ויאמר אלהם יהי כן ה' עמכם וגו'. אתם אומרים לצרף את ה' אליכם כשאשלח אתכם ואת טפכם, כי אתכם לעבודת ה' וטפכם לשמחתכם כדי שיהיה ה' מצורף עמכם, ע"כ אני אומר יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם, כי אין רצוני לשלח הטף עמכם ואז לא יהיה גם ה' עמכם, כי אין נכון לשתף שם שמים עם דבר אחר, ראו כי רעה נגד פניכם הרי אתם הולכים לזבוח כדי לבטל הוראת הכוכב ששמו רעה ודי לכם בזה שתנצלו מן הרעה, ותבקשו עוד שובע שמחות לברוח מן הקצה אל הקצה אין זה דבר נכון, לא כן לכו נא הגברים ועבדו את ה' כי אותה דהיינו השמחה אתם מבקשים, אני אומר שאתם מבקשים השמחה ובודים אותה מלבכם ומפי עליון לא תצא, אלא אתם מבקשים מלבבכם שמחה זו, שהרי אמרתם תחילה בשם ה' ויחוגו לי במדבר לי משמע לשמי לבד לי ולא לכם, ואיך אמרתם בשם ה' כי חג ה' לנו, כי לא איש אל ויתנחם, אלא ודאי שאתם מבקשים זה מלבכם, על כן נתמלא פרעה עליהם חימה לפיכך ויגרש אותם מאת פני פרעה

ומה שנאמר בנערינו ובזקנינו בצאנינו ובבקרינו משמע שעשו את עצמם טפילה אל כולם מדלא קאמרו ילכו עמנו, ופרעה אמר גם טפכם ילך עמכם משמע שהטף טפל להם יתבאר בסמוך בע"ה.

ראו כי רעה נגד פניכם וגו'. לפי שאחז"ל (שבת קנו, א) האי מאן דנולד במזל מאדים להוי גברא אשד דמא מאי תקנתיה להוי טבחא או אומנא, וטעמו של דבר לפי שאין הקב"ה משדד המערכה מכל וכל כ"א זה הדבר אשר יעשה ה' ליראי ה' וחושבי שמו שבזמן שיש במערכה הוראת איזה דבר רע אזי הקב"ה מסבב פני המערכה אל דבר אחר בדומה לו, באופן ששומר מצוה לא ידע דבר רע. ומשפט המערכה יתקיים על כל פנים.

ועל זה הדרך, מצינו (מו"ק ט, ב) זיל גביהו דלברכוך אמרי ליה יהי רעוא דתזרע ולא תחצד כו' ליחרב ביתך כו' א"ל הני כולהו ברכתא נינהו כו', ומקשים על זה למה ברכו במשלים וחידות היו להם לברכם במראה ולא בחידות, אלא לפי שראה משפט המערכה מורה על תזרע ולא תחצד ורצה להפכו לברכה באופן שתתקיים משפט המערכה והוא לא ליהוי נזוק, כך בצאת ישראל ממצרים ראה פרעה באצטגנינות שלו כי כוכב מאדים ששמו רעה עולה כנגדם המורה על שפיכת דם, והוראת הכוכב ההוא לא יתוקן כ"א ע"י מוהלא או טבחא ושניהם כאחד טובים, לפי שיש ספק אם כוכב זה מורה על הריגה ממש, או על פצע וחבורה לבד, או על שניהם כאחד, על כן לתיקון ספק זה צריך לשניהם להיות מוהלא וטבחא, ועל כן מסר ה' לישראל שני מצות, דם פסח, ודם מילה, לפי שרצה להצילם ממשפט המערכה ולהסב פני הוראתו של המזל ההוא על טבחא ומוהלא, טבחא זביחת דם פסח, ומוהלא היינו דם מילה, רמז לדבר כי רעה עולה למספר ערלה, ונצטוו על שניהם להנצל מהריגה ממש ומפצע וחבורה ואמר פרעה רואה אני שכוכב ששמו רעה עולה לקראתכם ולקראת כל העולים ממצרים בין אנשים בין נשים וטף, וא"כ במה תתקנו שני הוראות המערכה בשלמא האנשים יתקנו ע"י דם פסח ומילה, אבל נשים וטף במה יתקנו כי הנשים אינן במילה והטף אין דרכם לזבוח, לפיכך לכו נא הגברים ועבדו את ה' כי אותה אתם מבקשים לתקן הוראת הכוכב, שהרי כבר אמרתם פן יפגענו בדבר או בחרב, וזה טעם על ונזבחה לה' אלהינו דווקא, לא על ההליכה כדי שלא יאמר פרעה תלכו לעבוד איזו עבודה בלא זביחה כדי שישאר מקנה שלכם פה, ע"כ אמר משה ונזבחה כדי שלא יפגע ההולכים בדבר או בחרב מצד הוראת הכוכב, וע"כ הזכיר לשון פגיעה המורה על ההולכים על כל פנים, וא"כ פיך ענה בך שאתם צריכים לתקן פני הוראת המערכה המורה על דבר וחרב, וזה לא יתוקן כ"א ע"י הגברים ובהכרח ישארו נשים וטף עמנו.

ועתה שא נא חטאתי וגו'. לפי שאמר פרעה חטאתי לה' אלהיכם ולכם, הקדים החטא לה' לפי שהוא גדול מנשוא יותר מן החטא שחטא למשה ואהרן, אבל מכל מקום הקב"ה נושא עון ומרבה לסלוח יותר מן בשר ודם, לפיכך בקש ממנו תחילה ואח"כ מן השי"ת, כי אמר שאם משה ימחול לו תחילה אז יהיה הוא הסרסור בינו לבין אלהים, ומ"מ לא ירע בעיני ה' על אשר איחר לבקש ממנו תחילה כי הקב"ה רב חסד ועמו ית' הסליחה, ועוד שיודע ה' כי פרעה צריך לסרסור לכך נאמר ועתה שא נא חטאתי. ר"ל עתה תיכף שא נא חטאתי ואח"כ העתירו בעדי אל ה' אלהיכם. ומ"ש שא נא ולא אמר שאו נא, כי אולי לפי שמשה נתגדל בביתו של פרעה ידע בו פרעה כי הוא איש עניו מאוד ושרי ומחיל לכל מאן דמצער ליה ע"כ חשב שאין צורך לבקש מחילה כ"א מאהרן שלא ידע פרעה מה טיבו.

ומ"ש ויסר מעלי רק את המות הזה, י"א שבקש שלא יסיר כ"א החיים כי המה מזיקים וממיתים אבל לא המלוחים שכבר מתו כי אינן ממיתים ומזיקים, והקב"ה לא נעתר לו בזה ושלח אף המלוחים

וימש חשך. לשון הסרה, יען כי מטבע הבריאה שכל אדם יש לו יום אף לילה, מה עשה הקב"ה הסיר חשכת סתם לילה מן גבול ישראל ונתן אותו על ארץ מצרים, ועל כן היה למצרים חושך כפול, ובסבה זו גם ביום רשעים בחשך ידמו כי לא היה לו זמן לשמש כי אם ביום שהרי הלילה בלאו הכי אפילה, ובסבה זו היה לבני ישראל אור במושבותם גם בלילה, רמז לדבר ולכל בני ישראל היה ד' תיבות אלו סופם אותיות לילה, ואח"כ כתיב אור במושבותם כאילו אמר שגם לילה היה אור לישראל, כמ"ש (תהלים קלט, יא) ולילה אור בעדני. וזה"ש רש"י שהחשך היה כפול היינו כמדת יום ולילה.

ומה שמקשה רש"י למה הביא עליהם חשך ולא הקשה רש"י כן בכל המכות, לפי שבכל המכות אלו היה פרעה רוצה לשוב בתשובה בעוד המכה משמשת היה יכול, אבל כאן לא קמו איש מתחתיו כל ג' ימים ואף אם היה רוצה לשוב תוך ג' ימים לא היה יכול, ולמה תצא כזאת מלפניו ית', כי אע"פ שכבר הקשה ה' את לבו היינו לפי שהוא מעצמו הקשה לבבו בעוד שהיתה המכה משמשת ע"כ דין הוא להקשות לבבו אחר סור המכה, אבל במכת החשך אף אם היה רוצה לשוב בעוד שהמכה משמשת לא היה יכול, ולמה הביא ה' מכה זו למנוע ממנו דרך התשובה אלא משום רשעי ישראל וכו'

ויקרא פרעה אל משה. אע"פ שבכל המכות קרא למשה ולאהרן מ"מ לא קרא עכשיו כ"א את משה, כי ידע שכאשר נולד משה נתמלא כל הבית אורה וחשב שאולי זה היה סימן על העתיד שיהיה לו סגולה להביא האורה במקום החשך

רק צאנכם ובקרכם יוצג. אם צאנם ובקרם יוצג א"כ מה יזבחו, ומלת רק מיותרת, ולמה קראם כאן צאן ובקר ואח"כ אמר וגם מקנינו ילך עמנו, ועוד קשה למה הכניס צאן ובקר בין הדבקים כי היה לו לומר לכו עבדו את ה' גם טפכם ילך עמכם רק צאנכם ובקרכם יוצג, כי לא יפול אחר יוצג אמרו גם טפכם ילך, ומלת גם מיותרת, ועוד קשה מה שאמר גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות, אם גם זה לרבות בא מקנה של ישראל א"כ למה חזר ואמר וגם מקנינו ילך עמנו, הלא כבר כללו במלת גם, וכפי הנראה שמקנינו היינו גמלים וחמורים, כי בלי ספק היו לישראל גם גמלים וחמורים ועליהם אמר וגם מקנינו ילך עמנו, כי אף על פי שאין ראוי להקריב מהם קרבן מ"מ ממנו נקח לעבוד את ה' אלהינו, ר"ל ממנו נקח ונמכור אותם ונקנה בדמיהם צאן ובקר לעבודת ה', לכך נאמר ממנו נקח לעבוד והל"ל כי ממנו נעבוד, אלא נקט לשון מקח וקנין וא"כ בעל כרחך מקנה זה מדבר באינן ראוין להקרבה

אך כדי ליישב כל הספיקות, אומר אני שישראל קנו מקנה הרבה מלבד אותן צאן ובקר שהיו להם כבר, כי ידעו שילכו למדבר שאינו מקום מקנה, וחשב פרעה שלכך קנו כדי לזבוח מהם לה' ושלא יצטרכו ליקח מביתם פר וממכלאותם עתודים, וזהו לשון מקנינו דהיינו צאן ובקר שקנו עכשיו, וע"כ אמר פרעה רק צאנכם ובקרכם יוצג, ובמלת רק מיעט מקנה קנינם שילך עמהם כדי לזבוח, ולא זו מקנה פשיטא שילך כי אין זביחה זולתם, אלא גם טפכם שאינו צורך עבודה כ"א לשם שמחה לבד מ"מ ילך, ומשה אמר לא זו שצאנינו ובקרינו שיש לנו כבר פשיטא שילכו, כי איך יתכן שלא נקח לזבוח לה' מבכורות צאנינו ובקרינו שיש לנו כבר, כי אין זה דרך כבוד לקנות מן השוק לזבוח לה' ולא ליקח ממכלאות מבחר צאן ובקר שיש לנו כבר, אלא אפילו גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות, וא"ת א"כ מסתמא דעתכם להקריב המובחר והיינו צאן ובקר שהיו גדילים על אבוסכם, וא"כ מה שקניתם דעתכם להשאיר לכם, וא"כ לפחות יוצג פה אותו מקנה שקניתם שהרי אין דעתכם להקריב ממנו, ע"ז אמר גם מקנינו ילך עמנו וגו', כי לא קנינו כדי להשאיר לנו אלא לפי שאנחנו לא נדע מה נעבוד את ה', כפירש"י שמא ישאל יותר ממה שבידינו ובזה הותרו כל הספיקות

גם טפכם ילך עמכם. עשה את הטף טפלה להם, ומשה אמר בהפך זה בבנינו ובבנותינו נלך הרי שעשו את עצמם טפילה אפילו לטף, לפי שמשה מרוב ענוה שבו עשה את עצמו טפל לכלם לנערים וזקנים ובנים ובנות כולם עיקר בעבודת השי"ת, ואנחנו נלך עמהם אגב כי אנחנו טפלים להם, ומ"ש בצאנינו ובבקרינו נלך לפי שהמה הולכים לישחט לעבודת ה' פשיטא שאנחנו טפלים להם, כמ"ש רז"ל (בר"ר לג, א) אדם ובהמה תושיע ה' אדם בזכות בהמה, אבל פרעה מפני הכבוד לא יתכן שיעשה אותם טפל אל הטף, ע"כ אמר גם טפכם ילך עמכם לעשותם עיקר והטף טפל להם, ומ"ש משה וגם מקנינו ילך עמנו הרי שעשה המקנה טפל, לפי שכאן מדבר במקנה קנינו ומדרך השלימים שממונם טפל להם והם מושלים על קנינם, לא כדרך הפחותים, שקנין ממונם מושל עליהם אל כל אשר יחפוץ יטנו, כאשר הארכנו לדבר בזה פרשת וישלח בפסוק יש לי רב (לג ט) ע"ש, הן לפירוש ראשון שהזכרנו למעלה שגם מקנינו קאי על גמלים וחמורים הן לפירוש שני שמדבר במה שקנו בהמות לצרכם סוף סוף הכל קנין ממון ואין מדרך השלמים לעשות עצמם טפל וממונם עיקר, אבל למעלה נאמר בצאנינו ובבקרינו נלך, להולכים לעבודת ה' לישחט, עשו עצמם טפילה כאמור.

  1. ^ (עיין פס"ז, ראב"ע, ספורנו שמות ב.י)