ה' גזר על בני-ישראל בדור המרגלים, שלא ייכנסו לארץ, אלא - "במדבר הזה ייתמו ושם ימותו". לאחר שבני-ישראל שמעו את הגזירה, הם התאבלו והתחרטו, הודו בחטאם, ורצו לתקן את החטא ולעלות לארץ (דברים א מא): "ותענו ותאמרו אליי: 'חטאנו לה', אנחנו נעלה ונלחמנו ככל אשר ציוונו ה' א-להינו'". אבל ה' לא קיבל את תשובתם ואמר אליהם: "לא תעלו ולא תילחמו, כי אינני בקרבכם, ולא תינגפו לפני אויביכם". מדוע?

תשובות שונות ואף מנוגדות הוצעו לשאלה זו, ומעניין לעיין בהן ולהשוות ביניהן.

1. חז"ל פירשו, שגזר-הדין שנגזר על בני-ישראל היה בשבועה (במדבר יד כח): "חי אני, נאום ה', אם לא כאשר דיברתם באוזניי כן אעשה לכם!", וגזר-דין שיש עמו שבועה אינו בטל לעולם.

• אבל, על עניין זה עצמו יש לשאול: מדוע גזר ה' גזר-דין שיש עמו שבועה? מדוע לא השאיר לבני-ישראל פתח של תשובה ותיקון?

2. ע"פ הרב בן-ציון פירר ("מעינה של תורה", ספר במדבר), החטא העיקרי של בני-ישראל היה שהם מאסו בארץ ישראל, כמו שכתוב (תהלים קו כד-כה): "וימאסו בארץ חמדה, לא האמינו לדברו; ויירגנו באהליהם, לא שמעו בקול ה'". הם לא האמינו לדברי כלב שאמר "טובה הארץ מאד מאד", אלא לדברי המרגלים שאמרו "ארץ אוכלת יושביה היא". את החטא הזה הם לא תיקנו: הם רצו לעלות לארץ, לא מתוך אהבת הארץ, אלא מתוך חוסר-ברירה - כדי שלא ימותו במדבר (ראו חרטת המעפילים ). כאשר לאנשים אין אהבה לארץ, אין טעם שינסו להיכנס אליה, כי גם אם יצליחו להיכנס - הקשיים היומיומיים של החיים בארץ יכריעו אותם והם יעזבו.

• אבל הפירוש הזה מתעלם מהדגש העיקרי של דברי ה' בפרשת המרגלים, שהוא - חוסר האמונה של בני-ישראל. אמנם, בני-ישראל מאסו בארץ חמדה, אבל לא זה היה החטא העיקרי שלהם, ולא על כך הם נענשו, כפי שרואים בדברי ה' (במדבר יג יא, יג22, יג29, יג34, יג35) "עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי... וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי... אשר הלינותם עליי... וידעתם את תנואתי... לכל העדה הרעה הזאת הנועדים עליי", וגם בדברי משה (דברים א לב) "ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' א-להיכם".

3. פירוש דומה פירש המגיד מדובנא ("משלי יעקב"): מרגע שהמרגלים המסו את ליבם של בני ישראל (כמו שהם אומרים "אחינו המסו את לבבנו"), והוציאו מלבם את הביטחון המלא בה', כבר לא היה טעם שינסו לעלות לארץ; כי כאשר הלב נמס ואין בטחון בה' - אי אפשר להחזיק מעמד במלחמות ארוכות. גם אם המעפילים מוכנים עכשיו להילחם בכנענים - הגבורה הזאת לא תחזיק מעמד לאורך זמן; הלב שלהם כבר נמס. ברגע שהם יראו את האויבים לנגד עיניהם - הם שוב יישברו, ויינגפו בפניהם. לפי זה אפשר לפרש את דברי ה': "לא תעלו ולא תילחמו כי אינני בקרבכם, ולא תינגפו לפני אויביכם": מכיוון שאני כבר לא נמצא בליבכם כמו קודם, ואתם לא בוטחים בי כמו קודם - לא תצליחו לאזור מספיק גבורה על-מנת לנצח את אויביכם.

4. ע"פ הרמב"ם (וגם שד"ל, ואחד-העם במאמר "משה"), בני-ישראל היוצאים ממצרים לא התאימו לחיים בארץ ישראל: הם עדיין היו עבדים בנפשם, חלושים ומלאי-פחדים. ה' בכל-זאת נתן להם הזדמנות להיכנס לארץ כדי שיראו בעצמם אם הם מסוגלים לכך או לא, אבל כאשר הם דחו את ההזדמנות - ה' החזיר אותם למסלול המתאים יותר עבורם - נדודים של 40 שנה במדבר, שבהן בניהם יתחשלו ויתחנכו לחיים של גבורה וחירות. רק דור הבנים, שלא טעם טעם עבדות, ראוי לחיות בארץ.

• הבעיה בפירוש זה היא, שהוא קובע באופן שרירותי, שפחדם של בני-ישראל מפני הענקים מעיד על האופי שלהם, בעוד שגבורתם של המעפילים לא מעידה על האופי שלהם. היה אפשר גם להגיד להפך - שנכונותם של המעפילים לעלות ולהילחם ביושבי הארץ מראה שהם כבר לא עבדים אלא גיבורים!

5. ע"פ הרב אביגדור נבנצל ("שיחות לספר במדבר"), החטא העיקרי של בני-ישראל היה, שהם לא שמעו בקול ה', אלא נתנו חשיבות לכוח אחר - כוחם הצבאי של יושבי הארץ - מעבר לדבר ה'. את החטא הזה הם לא תיקנו: אמנם, הם ניסו לחזור בתשובה ולקיים את "מצוות יישוב הארץ" במסירות-נפש רבה, אבל הם חזרו על אותה טעות כאשר שמו את מצוות יישוב הארץ מעבר לדבר ה'! ה' ציווה עליהם שלא להיכנס לארץ, והם החליטו לעשות זאת בניגוד לרצונו! זוהי בדיוק אותה טעות שעשה, למשל, שאול המלך - כאשר עבר על דבר ה' בעניין עמלק כדי להקריב לו קרבנות: הוא שם את מצוות הקרבנות מעל דבר ה' על כך אמר לו הנביא שמואל דברים שמתאימים גם לפרשתנו: "החפץ לה' בעולות ובזבחים, כשמוע בקול ה'?!... כי חטאת קסם מרי, ואוון ותרפים הפצר...": כאשר אתה לוקח ערך כלשהו, יהיה חשוב ככל שיהיה, ונותן לו חשיבות מעל לדבר ה' - אין שום הבדל בינך לבין עובד-אלילים שמתעסק בקסמים!

• פירוש זה מתאים ביותר לתקופתנו, אבל הוא לא מתאים לפרשת המרגלים, כי באותה תקופה לא היתה "מצוות יישוב הארץ" בנפרד מדבר ה': בני-ישראל לא למדו את המצווה הזאת מתוך ספר, אלא מתוך דבר ה' בעצמו. כאשר הם חזרו בתשובה, המטרה המוצהרת שלהם לא היתה לקיים את "מצוות יישוב הארץ", אלא לשמוע בקול ה' ולעשות את רצונו, כמו שאמרו (במדבר יד מ) "הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה'", ו(דברים א מא) "אנחנו נעלה ונלחמנו ככל אשר ציוונו ה' אלהינו". בניגוד לשאול, שהחליט על-דעת עצמו להקריב קרבנות - בני-ישראל החליטו לעלות לארץ כי זה מה שה' ציווה אותם לעשות. אמנם, לאחר שאמרו זאת, ה' אמר להם שלא יעלו, ואז הם המרו את פי ה' ועלו; אולם זה עדיין לא מסביר, מדוע ה' אמר להם שלא יעלו - מדוע לא קיבל את תשובתם?

6. רש"ר הירש פירש, שהשינוי היחיד שחל במעפילים היה, שהם התחילו לבטוח בכוחם ועוצם ידם: קודם, הם לא האמינו שה' יכול לעזור להם לכבוש את הארץ, ולכן חשבו שאין להם סיכוי לכבוש אותה; עכשיו, הם עדיין לא מאמינים שה' יכול לעזור להם לכבוש את הארץ, כשהם עלו להילחם בכנענים הם עלו בלי לבקש את עזרת ה', כמו שכתוב: " " "וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה" " ". הם עדיין לא האמינו שה' יכול לנצח את הכנענים – הם רק חשבו שהם יכולים להסתדר בלי עזרת ה' ולנצח את הכנענים בכוחות עצמם.

בפירוש זה יש כמה בעיות:

• לא ברור מה גרם לשינוי הקיצוני הזה בהערכת המצב של בני ישראל: אם קודם לכן הם חשבו שהם חלשים מדי, מה גרם להם פתאום לחשוב שהם חזקים מספיק? (ראו חרטת המעפילים ).
• ע"פ דבריהם של המעפילים, המטרה העיקרית שלהם היתה לשמוע בקול ה' ולקיים את מצוותו לכבוש את הארץ (ע' למעלה סעיף 5). אמנם, אחרי שה' אמר להם שלא יעלה בקרבם - העלייה שלהם היוותה מרידה בה', והראתה על בטחון מופרז בכוחם; אבל זה עדיין לא מסביר מדוע ה' לא עלה בקרבם.

7. בשם הבעל-שם-טוב מפרשים, שבני-ישראל לא באמת הודו שחטאו: הם אמרו: "הננו ועלינו אל המקום - אשר אמר ה' כי חטאנו": ה' אמר שחטאנו, אבל אנחנו לא חושבים כך...

• הבעיה היא, שפירוש זה לא מתאים לדברי ה' בפרשה המקבילה בספר דברים, שם הם אמרו בפירוש (א41) "חטאנו לה'". הפירוש גם לא מתאים לטעמי המקרא, שלפיהם יש לקרוא את הפסוק "הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה', כי חטאנו".

8. לכן נראה לי [ אראל ], שהצדק עם ר' עובדיה ספורנו : " "ולא שמע ה' בקולכם - מפני חילול ה' שעשו, שלא תספיק בו כל תשובה, אלא מיתה ממרקת" " ( ספורנו על דברים א מה )

החזרה בתשובה היא, אמנם, הכרחית לכפרה - אבל לא תמיד היא מספיקה. יש עוונות שמתכפרים רק בשילוב של תשובה ויום-הכיפורים; יש עוונות שמתכפרים רק בשילוב של תשובה, יום-הכיפורים וייסורים; והעוון החמור ביותר - חילול שם ה' - מתכפר רק במוות (ראו רמב"ם הלכות תשובה א ד ) . העוון של בני-ישראל כאן הוא, בבירור, עוון של חילול שם ה' - "עד אנה ינאצוני העם הזה...?!", ולכן אי-אפשר לכפר עליו בחרטה בלבד. זה גם עונה על השאלה ששאלנו למעלה (סעיף 1) - מדוע ה נשבע שבני-ישראל ימותו במדבר.

פירוש דומה לזה פירש ר' יצחק אברבנאל: הוא פירש שתשובתם של המעפילים הייתה שטחית ולא רצינית - הם לא ביקשו ממשה שיתפלל בעדם, ולא חיכו לשמוע אם ה' סלח להם או לא, אלא מייד חגרו את כלי מלחמתם ועלו ההרה. תשובה שטחית כזאת לא יכולה לכפר על עוון כה גדול.

עם זאת, לפי הפירוש האחרון, אפשר ללמד זכות על המעפילים: לאחר שהבינו שהעוון שלהם לא יתכפר עד שימותו, הם החליטו לקצר את התהליך - במקום להסתובב במדבר 40 שנה עד שימותו מוות טבעי, הם העדיפו לקיים את מצוות ה' הראשונה ולעלות לארץ, וכך לפחות ימותו בגבורה - על קיום מצוות ה'. ראו חרטת המעפילים .