משנה ברכות ז ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת ברכות · פרק ז · משנה ב | >>
נָשִׁים, וַעֲבָדִים, וּקְטַנִּים - אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם.
עַד כַּמָּה מְזַמְּנִין? עַד כַּזַּיִת.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד כַּבֵּיצָה:
נשים, ועבדים, וקטנים - אין מזמנין עליהם.
- עד כמה מזמנין? -
- עד כזית.
- רבי יהודה אומר: עד כביצה.
אין הלכה כרבי יהודה.
וזה שאמרנו קטנים אין מזמנין עליהם - הוא כשלא ידעו עניין הברכה, שהוא הדור ורוממות הקב"ה. אבל כשידעו למי מברכים, מזמנין עליהם.
והנשים מזמנות לעצמן:
וקטנים אין מזמנין עליהם - דוקא קטנים שאין יודעים למי מברכין, אבל קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו. ואיכא מרבוותא דאמרי דלא אמרו קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו אלא בבן שלש עשרה שנה ויום אחד שלא הביא שתי שערות והוא הנקרא קטן פורח אבל בבציר מהכי אין מזמנין עליו, ואפילו יודע למי מברכין. ובירושלמי מייתי הלכה למעשה דאין מזמנין על הקטן כלל עד שיגדל ויביא שתי שערות. ונשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן, אבל נשים עם עבדים לא משום פריצותא:
עד כזית - וכן הלכה, ולא כרבי יהודה דאמר עד כביצה:
נשים. כתב הר"י על שם רש"י ז"ל דאפי' עם בעליהן לא משום דאין חברתן נאה:
ועבדים. כתב הרר"י מפרש בגמרא טעמא משום פריצותא דעבדים שטופי זמה הן וכיון שעם האנשים חשודים משום פריצותא כל שכן עם הנשים. ועיין במ"ז פ"ח דפסחים:
עד כזית. כדמפרש אביי בגמ' ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ואכילה בכזית. ור' יהודה ס"ל ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה ואיזו זו כביצה. ואע"ג דקרא בברכת המזון בעלמא בלא זימון נמי מיירי כבר כתבו התוס' דאין הכי נמי דה"ה בברכת המזון בלא זימון אלא דרבותא אשמעי' דאפי' על כזית נמי מזמנין. ע"כ. ועיין במשנה ה' פרק ב' דסוכה. ופסק הר"ב וכן הלכה אע"ג דהוי סתם דלעיל והשמש שאכל כזית ואח"כ מחלוקת הכא. אשכחן ר' יוחנן דס"ל בכזית כדאיתא בתוספות [דף מט ע"ב] ומה שהאריך הר"ב לכתוב ולא כר"י דאמר כביצה משום דבסוף פ' ג' דפסחים שמעינן לר' מאיר ור"י איפכא. ומשום הכי אמר ר' יוחנן מוחלפת השיטה ואשמעינן הר"ב דלא ס"ל למוחלפת אלא כדמשני אביי דהכא בקראי פליגי כמ"ש [1](שם בס"ד) ומ"מ הני קראי אסמכתא בעלמא כמ"ש [2](שם) התוס' דמדאורייתא שביעה גמורה בעינן כמ"ש במ"י פרק בתרא דמגילה:
(ז) (על המשנה) נשים. ואפילו עם בעליהן לא משום דאין חברתן נאה. הר"י בשם רש"י:
(ח) (על המשנה) ועבדים. בגמרא מפרש משום פריצותא דעבדים שטופי זמה הן. וחשודים עם האנשים כ"ש עם הנשים. הר"י:
(ט) (על המשנה) עד כזית. מפרש בגמרא. ואכלת זו אכילה. ושבעת זו שתיה. ואכילה בכזית. ור"י ס"ל ואכלת ושבעת אכילה שיש בו שביעה ואיזה זו כביצה. ואע"ג דקרא בבהמ"ז בעלמא בלא זמון. כתבו התוספ' דאין ה"נ דה"ה בהמ"ז בלא זימון ורבותא אשמעינן דאפי' על כזית מזמנין:
נשים ועבדים כו': עבדים השנויים בכ"מ עם הנשים הם עבדים כנעניים. ומפני שראיתי מי שנסתפק בזה הוצרכתי לכותבו אע"פ שדבר פשוט הוא וברור כשמש וגם ידוע למתחילים. וגרסי' בגמ' אמר רב אסי קטן המוטל בעריסה מזמנין עליו והתנן נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם הוא דאמר כריב"ל דאריב"ל אע"פ שאמרו קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו אבל עושין אותו סניף לעשרה וכי אמר רב אסי נמי לעשרה קאמר:
עד כמה מזמנין: ה"ה בהמ"ז בלא זימון אלא רבותא אשמעי' דאפילו על כזית מזמנין. תוס' ז"ל וכן ברמב"ם רפ"א דהלכות ברכות וכן דעת כל הפוסקים וכן בשבלי הלקט סי' מ' עד כמה מזמנין פי' עד כמה יאכל ויברכו עליה בהמ"ז ויזמנו עליה עד כזית ע"כ עוד כתב שם ובעל יראים כתב נ"ל דכזית לר"מ וכביצה לר"י שבועת גרון דאורייתא נינהו והאוכל כזית וכביצה מוציא אחרים שאכלו כדי שביעת כרס י"ח. וז"ל רש"י ז"ל עד כמה מזמנין כמה יאכל עמהם ויתחייב עמהם בזימון ונ"מ להוציאם י"ח אם יתנו לו הכוס לברך ע"כ. ובגמ' רמי דר"מ אדר"מ ודר"י אדר"י ושם בפסחים ס"פ אלו עוברין כתבתיו תדרשנו משם:
יכין
נשים: אפי' בעלה עמה. מיהו באכלה עם ג' אנשים חייבת. ונפטרה בזימון דאנשים (שו"ע או"ח קצט, י) ובאכלו לבדן רשות להן לזמן:
ועבדים וקטנים: עד שיהא בן י"ג שנה. מיהו במקום שכל אחד מברך בלחש לעצמו יכול לצרפו לג' בשיודע למי מברכין:
עד כמה מזמנין: ה"ה דפליגי לענין חיוב בהמ"ז. אלא רבותא אשמועינן דאפילו על כזית מזמנין [תוס']:
עד כזית ר' יהודה אומר עד כביצה: דס"ל ואכלת ושבעת. אכילה המשביע. ות"ק ס"ל ושבעת זו שתייה. וקיי"ל דמדאוריי' רק באכל לשובע חייב בבהמ"ז. וא"צ שתייה. [מג"א קצ"ז סי"ב] מיהו באכל כזית פת. מוציא אחרים יד"ח. מדמצי כבר למימר שאכלנו משלו. אבל לצרפו לזימון. סגי בדטעם רביעית [שם ס"ג]. ולברך בשם צריך עכ"פ ז' אוכלי פת:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת