ביאור:יהושע יג לג
יהושע יג לג: "וּלְשֵׁבֶט הַלֵּוִי לֹא נָתַן מֹשֶׁה נַחֲלָה, יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא נַחֲלָתָם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:יהושע יג לג.
וּלְשֵׁבֶט הַלֵּוִי לֹא נָתַן מֹשֶׁה נַחֲלָה
[עריכה]יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא נַחֲלָתָם
[עריכה]לפני כן העורך חוזר על נחלתם של הלווים המפוזרים בכל השבטים ואומר: "אִשֵּׁי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הוּא נַחֲלָתוֹ" (ביאור:יהושע יג יד), וכאן המילה "אִשֵּׁי" הושמטה, למרות שבספר דברים משה אמר: "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי, חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל, אִשֵּׁי יְהוָה וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן" (דברים יח א)
"אִשֵּׁי" - צורת רבים, שלו.
- נובע מהמילה 'אש' - האש של אלוהים - רומז על תפקידם של אנשי שבט לוי לעבוד במשכן ובבית המקדש, לתחזק את עבודת הקודש, ולשמור על להבות האש.
- 'מנחה שמעלים באש' (BROWN LEXICON) - כיוון שמדובר בנחלה המביאה מזון למחיה, והלווים חיו מקרבנות וממעשר שהביאו בני ישראל לעבודת אלוהים, ניתן להבין שהמילה "אִשֵּׁי" מדברת על קרבנות שהם יהיו נחלת הלווים, ככתוב: "וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי יְהוָה" (ויקרא ב ג) אולם בספר ויקרא המילה מופיעה בהקשר לכהנים בני אהרון ולא לכל אנשי שבט לוי, ורק בספר דברים משה מרחיב את הנהנים מ"אִשֵּׁי יְהוָה" גם ללווים.
- הדגש בתוך האות שֵּׁ רומז שבמילה "אִשֵּׁי", הושמטה נ', והיה צריך להיות כתוב: 'אנשי אלוהים', וזה רומז שהלווים יעבדו את עבודת הקודש בעם, וזאת תהיה נחלתם:
- אזור האדמה סביב המשכן הנע איתו, ככתוב: "וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל כֵּלָיו, וְעַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו, וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ, וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ" (במדבר א נ).
- וגם האדמה סביב בתי הספר בהם יורו אנשי שבט לוי את העם, ככתוב: "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב, וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל" (דברים לג י), וגם ניהול ערי המקלט, ככתוב: "אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אֵת שֵׁשׁ עָרֵי הַמִּקְלָט" (במדבר לה ו).
תפקידו של שבט לוי
[עריכה]אלוהים יעד לשבט אחד להיות מורי העם.
לאחר מעשה העגל, משה קרא "מִי לַיהוָה אֵלָי" (ביאור:שמות לב כו) כדי לפגוע במורדים, ושבט לוי בא לעזרתו.
בשנה השניה ליציאה ממצרים (במדבר א א), אלוהים פקד על משה: "וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כׇּל כֵּלָיו וְעַל כׇּל אֲשֶׁר לוֹ, הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כׇּל כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ" (במדבר א מט), וכך חזר משה על דברי אלוהים בסיכום חייו: "בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל יְהֹוָה אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה לַעֲמֹד לִפְנֵי יְהֹוָה לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים י ח).
בסוף חייו, יעקב קילל את שבט לוי, ואמר: "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (בראשית מט ז). זאת היתה קללה איומה, אולם למעשה זה נהפך לברכה. כאשר שבט לוי קיבלו את תפקידם להיות מורי העם והתפזרו בשבטים, כדברי משה לשבט לוי: "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב, וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל" (דברים לג י). היה ברור שלא חשוב איזה שבט אלוהים יבחר לשרוד, שבט לוי יהיה בו וישרוד איתו. וכך שבט לוי שרדו עד ימינו.
תוכניתו של אלוהים היתה שבני ישראל יורו את משפטיו ותורותיו לעם ישראל, כציווי לדורות לשמור "מִשְׁמַרְתִּי, מִצְוֹתַי, חֻקּוֹתַי, וְתוֹרֹתָי" (ביאור:בראשית כו ה). המשימה הזאת לא נועדה רק לעם ישראל, הן אלוהים ציווה על אברם: "וֶהְיֵה בְּרָכָה ... וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (ביאור:בראשית יב ב-ג), וכך ללמד את תורתו לכל עמי העולם.
כדי ששבט לוי יהיה חופשי לנוע בין כל השבטים ולכל העמים, אלוהים החליט שהם לא יקבלו נחלה, ולא יהפכו לעובדי אדמה. מתחילת תוכניתו של אלוהים, אלוהים בחר רועי צאן להיות העם הנבחר. כך נבחר אברם, רבקה (עם נסיון הגמלים), ויעקב שלא היה איש שדה אלא התמחה בצאן. כך בני יעקב, בהדרכת יוסף, אמרו לפרעה: "רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ, גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ" (ביאור:בראשית מז ג). אלוהים הבין שרועי הצאן חופשיים לנוע עם מרכולתם ומקצועם, ותפקידם יהיה לפרסם וללמד את תורת אלוהים בכל רחבי העולם.
כאשר שבט יהודה הוגלה מארצו, ונותק מאדמתו, הם חזרו להיות סוחרים (כרועי הצאן בתקופת אברם) והתפזרו בעולם (כפי שהמן אמר לאחשורוש). בצורה זאת הלווים לימדו את היהודים, והיהודים, הפכו ללווים, שהראו בהצלחותיהם לכל העולם את גדולת אלוהים. (הערה: בניני הפאר, בתי הכנסת ברחבי העולם, וההצלחה הכלכלית שאיפשרה לחז"ל לעסוק בתורה ולערוך את התנ"ך, משנה והתלמוד, הם עדות להצלחת היהודים בארץ ובגלות לאורך הדורות. עניין הפוגרומים והפרעות, שהקיזו מדמינו, היו תקופות קצרות ומקומייות בתולדות העם, כולל נסיון ההשמדה האיום והכואב של היטלר. )